קירות

1.

היא ראתה את המונית שלו חונה מתחת לבניין שלה. עוד כמה דקות הם ייפגשו לראשונה. יום קודם הוא כתב לה מייל שהוא חייב לפגוש אותה. היא הסכימה. זה היה מפתיע, כי הוא יודע שהיא לא סובלת אותו, אבל זה לא שינה את העובדה שהם חייבים לדבר. כנראה גם היא הרגישה שהגיע הזמן.

הוא עלה במדרגות ומלמל לעצמו שיהיה בסדר. זו רק יערה. לחבק אותה? לא. זה יהיה מוזר מדי. ולחיצת יד? רשמי מדי. אם זה היה תלוי רק בו, הוא היה מחבק אותה לפחות שתי דקות. אבל יצא כך שתמיד היא זו שקבעה את הטון ביניהם. מבחינתו היה אפשר להכיר כבר מזמן.

אל דלת הכניסה שלה הגיע די מהר, יחסית לקומה שלישית.

שתי דפיקות והיא נפתחה.

יערה זכרה אותו אחרת מהתמונות.

לבן יותר. וגם פחות חתיך. אלוהים ישמור, איזה חתיך.

פתאום היא לא הייתה בטוחה שזה הוא. אבל אז הוא אמר, "אני מוטי, אפשר להיכנס?"

היא השתהתה רגע, ואז הפנתה לו את הגב וצעדה פנימה, לאט, מאשרת לו בדממה להיכנס אחריה. כמה רגעים לאחר מכן התיישבה ליד השולחן הקטן במטבח, האור הלבן שיווה לה מראה דיכאוני וחד. חבל שלא ישבה צמוד לחלון הגדול – סך הכול שישה צעדים משם – בטח הייתה נראית קצת יותר טוב. הכי מתאים לה אור טבעי. ככה נתי אמר.

מוטי נשאר לעמוד. משפט הפתיחה ששינן כל הדרך אליה ברח לו, אבל זה לא בלבל אותו, הוא שלף חפיסת סיגריות מהכיס. "אפשר לעשן? רוצה אחת?"

"לא, אני לא רוצה, ותחכה קצת עם הסיגריה..."

הוא לא הבין למה, אבל בכל זאת חייך, חושף שתי גומות חן גדולות בין זיפים שחורים.

יערה חשבה על הפעם ההיא לפני שנה, כשנתי ממש ביקש ממנה שתפגוש את מוטי, רק לקצת. אם הייתה נענית לו אז, כבר הייתה מתרגלת לגומות האלה.

"הכול בסדר," אמר והחזיר את הקופסה לכיס, ואז התיישב לידה ושתק.

אנשים נשברים משתיקות; המבוכה מבלבלת אותם. אבל לא אותה. היא רגילה לשתיקות ארוכות מהמקצוע שלה, ומאלו שהיו בינה לבין נתי, אחרי שהתעקשה שלא ישתף אותה בשום דבר שקשור למוטי. מבחינתה אין מוטי בעולם. חוץ מהירקן מהרחוב המקביל, שדאג לספר לכולם שקוראים לו מוטי על שם מרדכי היהודי. אבל גם לו היא השמיטה את השם, וקראה לו פשוט ירקן.

שתי דקות עברו. לא כמו נצח, בדיוק כמו שתי דקות, שבסופן מוטי ניצח.

"אז מה, באת לשתוק או לדבר על..." יערה אמרה וקמה מהכיסא במהירות. אולי נבהלה. אבל אין לה לאן לברוח – חדר השינה מרתיע אותה. היא משתדלת להעביר את הזמן בעיקר בסלון, על הספה הכתומה שקיבלה במתנה מנורה, אמא שלה, שחשבה שצבע בהיר ירגיע וישמח אותה.

היא מצאה אחיזה בשולחן המטבח ונשארה שם.

"עליו. עלייך. עליי," מוטי אמר בשלווה.

מי הוא בכלל שידבר על נתי, עליה ועליו. מה כבר יש לו להגיד? אבל כשיערה פתחה את הפה יצא לה, "נו, אני מקשיבה." והיא חזרה לשבת לידו.

אם לא מחשיבים את המובילים, מוטי הוא הגבר הראשון שנכנס לדירה החדשה שלה. כבר שלושה שבועות שהיא פה ועדיין לא פרקה את רוב הארגזים שהעבירה מהדירה הקודמת. הם ניצבו אחד ליד השני. שתי שורות בפינה.

ולרגע היא דמיינה את נתי מולה, איך הוא היה משעין את המרפקים על השולחן הזה, בדירה הקודמת שלהם, ומסתכל עליה בריכוז בזמן שאכלו. היא מתגעגעת אליו. גם מוטי מתגעגע. אבל לא יותר ממנה, היא משוכנעת.

"תראי, זה מוזר כל המצב. אני... אני קודם כול שמח שהחלטת לפגוש אותי. זה באמת לא הגיוני לא להתייחס ל... בעצם להתייחס זו לא המילה הנכונה. יותר בכיוון של להתעלם מהקיום שלי."

"אני לא מבינה, הגעת לפה בשביל לתקוף אותי?"

"ממש לא. להפך."

"זה בסדר," הקול שלה מתכתי, "אני יודעת שגם אתה לא מת עליי."

מוטי הישיר אליה מבט, הוא לא התכוון ליפול למלכודת הזאת, סוף־סוף נפגשו והוא לא ייתן לה להוביל.

"נגיד שלא הייתי פה עכשיו. מה היית עושה?" שאל.

"מה אתה רוצה ממני? מה זו השאלה הזאת?" ענתה בעצבנות, ותוך כדי הבינה שהגזימה בתגובה. "סליחה, אני..."

"את בסדר," מוטי חייך אליה כאילו הם חברים טובים. חצוף.

"לא יודעת. אבל מה זה חשוב?"

"זה לא חשוב, פשוט רציתי לשאול אותך כמה דברים."

יופי, עכשיו היא לא סובלת אותו אפילו יותר. יערה מתה על שאלות ותשובות, אבל לא על שאלות שיובילו לתשובות שרק יזכירו לה כמה היא לבד. ובכל זאת היא התפתתה. לאחרונה כולם נמנעים מלשאול אותה. הרי התגובות שלה מסתכמות בבכי או בפרצוף תחת, ולפעמים בשני המצבים יחד, כמו בשיחה האחרונה עם אסנת, כשאמרה לה שהן חייבות לצאת קצת להתאוורר.

בתגובה, הפרצוף שלה התעוות בזעם ודחייה, ושנייה אחר כך הגיע הבכי. היא ידעה שאסנת צודקת; כנראה גם היא הייתה נותנת את אותה עצה למטופלים שלה, ובכל זאת לא עשתה עם זה כלום. היא הרגישה כמו עסק כושל, ושאסנת המסכנה מגיעה למשמרות מייאשות.

אפשר להבין. מאז מה שקרה הפגישות עם יערה הן לא סתם משמרות, הן כמו עבודה בבניין או בהובלות – עבודה מאומצת, קשה ולא מתגמלת מספיק.

"אוקי, יש לך שלוש שאלות," הקציבה. יערה התיישבה על הכיסא וזקפה את גווה.

מוטי לא נרתע, הוא ידע שיהיו הרבה יותר משלוש שאלות. הוא גם ידע שהיא בעצמה תענה על שאלות שלא ישאל.

העיניים שלה כבר גילו לו דברים. למשל, שהיא אוהבת את החולצה שלו, ואת זה ששלושת הכפתורים העליונים לא מכופתרים, חושפים שער חזה שחור וסמיך, שמחפה על קרחת עגולה.

אבל עכשיו הוא לא חייך, והפנים שלו נהיו רציניות. הוא שלף את השאלה הראשונה – יותר נכון, זרק אותה עליה.

"זה לא נתפס. איך יכול להיות שהוא מת? איך?"

פגיעה ישירה בחזה.

מניאק. מה הוא חושב לעצמו? הרי האסון תקוע לה בדיוק שם, ולא משתחרר.

"אני נראית לך כמו אלוהים?" יערה הצביעה על עצמה – חמש שניות האצבעות מופנות כלפיה, עד שמשכה את עצמה מהכיסא, סובבה אליו את הגב ואמרה, "ותעשה לי טובה, אל תשאל אותי כלום. כבר עכשיו נמאס לי ממך."

הוא אהב את התשובה שלה, ובעיקר את העובדה שמשהו בקול שלה נרפה. כמעט.

"אני לא אשאל."

"יופי."

המים בקומקום התחממו. יערה הכינה את הכוסות, פעמיים קפה בלי סוכר. אין לה מתוק בבית.

עוד מעט יחשיך, והיא משוכנעת שאפילו שהגיע לא מזמן, בטח ישתה את הקפה שלו ויסתלק, המוטי הזה. הנה, הוא ראה אותה סוף־סוף, אז מה עוד יש לו לחפש כאן? אפילו לשאול שאלות היא לא מאפשרת לו.

האדים מהקומקום ערפלו אותה קצת, והיא נזכרה שבשבוע הראשון אחרי מה שקרה, חלמה על נתי. יותר נכון על נוכחות המת. הוא ריחף מעליה, מסריח מאש, כאילו הצית את שער החזה שלו, השיער שהייתה מלטפת עד שהיה מבקש שתעצור, כי זה לא נעים לו ולא מחרמן, אלא מדגדג ומציק. הריח השרוף השתלט על הדירה, נדבק לה לבגדים. היא ניסתה לבלוע אותו, ללקק אותו, אבל בקושי הצליחה לנשום. למזלה כל כך נבהלה, והתעוררה לפני שנחנקה לגמרי.