פרק 1
רוחות רפאים
לילה
החלב הקרוש בקפה אמור היה לרמוז לי על כך שהיום הזה עומד להיות קטסטרופלי.
מכיוון שלא יכולתי להתחיל את היום בלי זריקת קפאין עצרתי בדרך לעבודה בבית קפה קטן ומקסים, רק כדי להגיע עד לדלפק ולהבין שהארנק שלי לא בתיק ושאין לי איך לשלם על הקפה היקר מדי שחשתי צורך להזמין.
חזרתי בריצה למגרש החנייה והצלחתי לאסוף מספיק מטבעות כדי לשלם. מובן שכשחזרתי כדי לאסוף אותו, מישהו אחר לקח כבר את הקפה שלי ונאלצתי לחכות עשר דקות נוספות כי כעת היו לפני בתור שבעה אנשים.
למרבה המזל, מקום העבודה שלי לא היה מרוחק ועל אף העיכוב יכולתי עדיין להגיע מוקדם. קיוויתי שתהיה לי חצי שעה לפני המשמרת כדי לקרוא קצת חומר לקראת שיעור הסטטיסטיקה, אבל אין בעיה, תכננתי לעשות את זה בשעת ארוחת הצהריים במקום לשבת עם חברים.
רק קורס נוסף אחד אחרי הקורס הזה ואסיים את כל דרישות הקבלה לתואר שני בסיעוד באוניברסיטת מינסוטה, שאליה נרשמתי לסמסטר הסתיו. בארבע השנים האחרונות עבדתי במשרה מלאה כאחות ועכשיו, בגיל עשרים ושש, הייתי בשלה לשוב ללימודים ולקדם את ההשכלה שלי.
בעוד הקפה בידי, פסעתי החוצה אל זרזיף הגשם שהחל לרדת בזמן שהמתנתי. עננים כהים ומבשרי רעות נראו קרובים ומאיימים כשמיהרתי למכוניתי. הנחתי את הקפה על גג המכונית וחיטטתי בתיק בחיפוש אחר המפתחות. הגשם הקל הפך במהירות למטר עז, הרטיב לגמרי את שערי והדביק את המדים לעורי, ועדיין לא הצלחתי למצוא את המפתחות הארורים.
ואז נשמט התיק מידיי. תוכנו התפזר על הקרקע והמפתחות התגלגלו מתחת ל'קורולה' שלי. נאלצתי לכרוע על ידיי וברכיי כדי להוציא אותם משם ותוך כדי מעשה מעכתי את חזי אל תוך שלולית של מי גשם מלוכלכים.
עד שהצלחתי לאסוף את כל חפציי – מלבד האודם והמראה הקטנה שהתגלגלו לתוך פתח ביוב מסורג – האיחור שלי כבר היה משהו רשמי. וציפתה לי פגישת צוות בשעה תשע וחצי. במצבי המותש שכחתי את הקפה על גג המכונית, שנותר בנס עומד על כנו עד שהגעתי לרמזור הראשון, ואז הוא נשפך על השמשה הקדמית.
הגעתי לעבודה ממש ברגע האחרון, נקייה מקפאין ונראית כמו עכברוש טבוע. הודיתי לאל על כך שהיה לי סט נוסף של מדים בלוקר, שנועד בדיוק לתקלות כאלה.
מבולבלת אך נחושה להתעשת, הצלחתי לייבש מעט את שערי בעזרת מייבש השיער שבשירותי הנשים. הזמן שהשקעתי בבוקר בהחלקת שערי ירד לטמיון.
הייתי בדרכי לחדר הישיבות לפגישת הצוות כשגבר נאה בחליפה, שהרכיב משקפיים – תמיד הייתה לי תמיד חולשה קלה לגברים במשקפיים – קרא בשמי.
התברר שהוא נשלח על ידי משרד עורכי הדין שייצג את בעלי כדי למסור לי את מסמכי הגירושין. אחרי שש שנות נישואין האידיוט לא חש צורך, ולו מפאת הנימוס, להביא לי אותם בעצמו, או לתאם איתי פגישה כדי שנחתום עליהם. לא הבנתי עד לאותו רגע את עומקו של הקצר בתקשורת שלנו.
במשך כל הישיבה ניסיתי לעצור את הדמעות. דמעות של מבוכה, של כעס ושל תסכול.
תחושת ריקנות עטפה את איבריי הפנימיים כמו שריגי גפן מטפסים וגרמה ליומי להתארך עד בלי די. בכל זאת לא רציתי לחזור הביתה, ידעתי שהיחיד שיחכה לי שם יהיה הכלב שלי, מרק, וככל שהוא ידע להקשיב, הייתי זקוקה ליותר מזה באותו רגע.
לא חשבתי שהיום שלי יכול להיות גרוע יותר מזה.
טעיתי לחלוטין.
בסוף המשמרת אני נוהגת לעצור בתחנת האחיות כדי לעבור על ניירת של סוף משמרת. אשלי, שעובדת בדלפק הקבלה, בוחנת סריקת אם־אר־איי מוחית, ידיה על מותניה.
"מה זה?" אני נעמדת לצידה. האזורים המוצללים בסריקה לא נראים טוב.
"שבץ. הגיע לפני פחות משעה." היא מביטה בי מעבר לכתפה. "את בדרך החוצה?"
"כן." מבטי חולף על השם שבתחתית הסריקה. לוח הכתיבה נשמט בקול חבטה מידיי לרצפה. "אוי, אלוהים."
"לילה? את בסדר?"
אני נדה בראשי לשלילה, לא יכולה להאמין למה שרואות עיניי. לא ייתכן שזה קורה. לא היום.
אשלי מניחה יד על כתפי. "את מכירה אותו?"
אני מהנהנת, מחניקה יבבת בכי מבועתת לפני שאני מסוגלת לענות. "כן. באיזה חדר הוא?"
"תני לי לבדוק." היא ממהרת אל הלוח, מוצאת את מספר החדר וחוזרת עליו פעמיים. "את רוצה שאבוא איתך?"
"לא. אני בסדר." זה רחוק מאוד מן האמת. האיש שאני אוהבת כאילו היה אבי עבר שבץ.
הלוואי שלא הייתי קמה היום מהמיטה. הלוואי שהיום הזה בכלל לא היה מתרחש.
אני ממהרת לחדרו בגרון חנוק, אדרנלין מציף את גופי, אבל כשאני מגיעה לשם אני לא מוצאת לצידו את אשתו של מרטין קייס, אימי השנייה, כמו שציפיתי למצוא.
על כיסא לצד המיטה יושב בנם, ראשו מורכן והוא נראה אבוד. אני מרגישה כאילו בטני מתמלאת בבטון כשמבטי נח על רוח רפאים מהעבר. ולא סתם רוח רפאים, אלא רוח הרפאים, בה' הידיעה.
זה אית'ן.
הפה שלי מתייבש. הרגליים שלי מאובנות וחלשות בה בעת. אני לא מצליחה לנשום או לשלוט בפרץ הרגשות העז שמשתק אותי. הגוף שלי דואב כאילו כל קצות העצבים שלי חשופים ומגע האוויר בעורי גורם לי לחוש כאילו אני נשרפת.
כל זה פשוט יותר מדי. כבר ספגתי יותר מדי מהלומות היום וכרגע אני מרגישה כאילו בקושי התאוששתי מהמהלומה שהוא הנחית עליי לפני שמונה שנים. הלב שלי כואב בדיוק כמו שכאב בלילה שבו הוא התקשר אליי כדי לומר לי שזה לא עובד יותר. שמה שיש בינינו לא מתאים לו יותר. שכל השנים שלנו יחד – מעזיבתו של אבא שלי כשהייתי ילדה, תקופת התיכון, כל חוויה ראשונה, נשף הסיום, המעבר שלו לקולג' – לכל זה לא הייתה חשיבות. הוא אמר שהוא היה חייב להתרכז בהוקי, בקריירה שלו בליגת ההוקי הלאומית, ואני הייתי הסחת דעת שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו.
אית'ן קם מהכיסא ומותח את גופו המסיבי. אלוהים, הוא התרחב. נכון, היו תמונות שלו במדיה החברתית, וראיתי כמה הבלחים שלו על הקרח כשבטעות הדלקתי את הטלוויזיה ושודר משחק הוקי – בכל פעם ששיחק כיביתי את המקלט. אבל דבר לא הכין אותי לכך שאעמוד קרוב כל־כך לאיש שכבש את ליבי ואז מחץ והחזיר לי אותו בחתיכות.
הוא עדיין יפה תואר באופן יוצא דופן, יותר מכפי שהיה כשהיינו בני עשרה. אני נשבעת שהכתפיים שלו רחבות פי שניים ממה שהיו לפני עשור.
אני בקושי יכולה להיישיר מבט אל עיניו בלי לטבוע בשיטפון של זיכרונות שחשבתי שקברתי לפני זמן רב. כמעט שכחתי עד כמה מרשימות עיניו – או־קיי, זו לא האמת – אבל חלף זמן רב מאז נחשפתי למלוא עוצמת מבטו. הכחול מלא החיים שסביבו הילה של צבע ענבר, פרץ הזהב שצובע כמעט שליש מעינו הימנית מושך אותי אליו ומותיר אותי שבויה לרגע, כמו ששבה אותי תמיד כשהיינו צעירים יותר.
"די־ג'יי." זה רק השם שלי. שתי הברות קטנות, אבל הקול שלו מעביר צמרמורת בעצמותיי. הכאב שבקולו שורט את ליבי כמו נייר זכוכית.
אני נאבקת שקולי יישמע יציב. "קוראים לי לילה כיום." המילים יוצאות מפי לפני שאני יכולה להשיב אותן ולמצוא ברכת שלום שונה, מתאימה יותר. אני מסיבה ממנו את מבטי, מביטה לכל מקום, רק לא עליו.
מרטין נראה שברירי במיטת בית החולים. הלוואי שג'יני הייתה פה כדי לשמש חבל הצלה שאוכל להיאחז בו, משהו שישמור שלא אקרע לגזרים על ידי זיכרונות שאין לי כוח להתמודד איתם. אחרי הכול, ההווה כבר מוחץ אותי תחת כובד משקלו.
"גיליתי רק לפני כמה דקות שמרטין אושפז. כמה זמן אתה פה?" אני נועלת את רגשותיי ומעבירה מהלך לגישה מקצועית. את זה אני מסוגלת לעשות. בזה אני טובה. אני קוראת את הטבלה התלויה בקצה המיטה וחוצה את החדר כדי לבדוק את המוניטורים אף על פי שמוחי בקושי מפנים את הנתונים.
"אני לא יודע. זמן מה, אני משער. בדיוק הגעתי העירה ואז... זה קרה."
אני חשה שעיניו של אית'ן עליי. אני נוגעת במבוכה בקוקו שלי. על פיזור השיער ויתרתי כבר בצהריים. המדים שלי גדולים עליי במידה ונעלי הריצה שאני נועלת ישנות ומשופשפות. הנעליים הטובות שלי עדיין נוטפות מים מהבוקר.
אני נראית רע כמו שאני מרגישה, ואני שונאת את זה שאכפת לי איך אני נראית בעיניו ושזה בכלל עולה על דעתי בזמן שמרטין מחובר למוניטורים ועדיין לא ברור מה צפוי לו.
"הסימנים החיוניים שלו טובים, אבל עדיין לא נוכל לדעת מה מצבו לטווח הרחוק. איפה ג'יני?"
"אימא קפצה להביא קפה." הוא מעסה את עורפו. "אז את אחות פה?"
העובדה שהוא צריך לשאול היא כמו עוד ירייה לחזה. אולי הוא מנסה לנהל איתי שיחת חולין, אבל עדיין מכאיב להיווכח שהוא לא יודע דבר על חיי.
אני מביטה במדיי, כאילו טמונה בהם התשובה לשאלתו – ובאופן מסוים זה באמת כך, בהתחשב בכך ששם בית החולים מודפס על הכיס מעל ליבי. אני שותקת. הוא מכחכח בגרונו. "חשבתי שאת ב'מרסי'. במיניאפוליס."
"עברתי לפני זמן מה."
אני פה מאז תחילת השנה האזרחית החדשה. הפעם האחרונה שג'יני הזכירה את אית'ן הייתה לפני שבועיים. היא אמרה משהו על כך שהיא מקווה שהוא יבוא לביקור לפני תחילת עונת ההוקי. לא שזה היה משנה משהו עבורי, שכן הוא לא טרח מעולם לנסות להיפגש איתי כשביקר בעיר. חלק מאוד קטן בי שמחַ שהוא פה, למען ג'יני ומרטין, אבל חלק גדול יותר בי, החלק שהוא השליך באטימות לפני שנים, כואב על כך שזה מה שצריך היה לקרות כדי שהוא יהיה איתי באותו חדר עכשיו, בפעם הראשונה זה עשור כמעט.
הוא תוחב את ידיו לתוך כיסיו ואז מוציא אותן ומניח אותן על ירכיו. "חשבתי שתהיי כבר בתקופת ההתמחות שלך."
לא יודעת אם הוא מנסה לשלוף ממני מידע, או שאני מפרשת את זה כך כי היום הזה היה מלא ברגעים קשים. "לפעמים אנחנו נאלצים להציב מחדש את היעדים שלנו."
"כן. מי כמוני יודע," הוא ממלמל.
אני לא מספיקה לשאול אותו למה הוא מתכוון או ללבות את אש המבוכה שכבר רוחשת בינינו משום ששיחתנו נקטעת.
"דלילה! ג'יני מחזיקה שתי כוסות קפה, אחת בכל יד. כשעינינו נפגשות אני רואה את כל דאגותיה ואת כל שאלותיה, מפחדיה בנוגע לבריאותו של מרטין ועד האינטראקציה ביני לבין אית'ן – כל אלו חולפים בפניה בשניות ספורות לפני שהיא פורשת את זרועותיה לקראתי כמו שהייתה עושה אם. כמו שעשתה תמיד.
אני צונחת מייד אל תוך הצעת הנחמה הזאת כי אני מרגישה כאילו הייתי כדור צמר, מתגלגל באפלה לא נגמרת. אני כורכת את זרועותיי סביבה ומחפשת נחמה, לא רק בגלל מרטין, אלא גם בגלל כל מה שקרה היום.
האפשרות שאאבד את האיש שנעשה דמות אב עבורי לאחר שאבי עזב את אימי ואותי וכן את חמשת אחיי ואחיותיי בחיפוש אחר חיים בלעדינו מכאיבה באופן בלתי נסבל. אפילו לאחר שאית'ן ואני נפרדנו, מרטין היה זה שווידא שלא מרמים אותי במחיר כשקניתי את המכונית הראשונה שלי, לימד אותי איך לתקן נזילה בכיור ותמיד קיבל אותי בחיוך ובחיבוק כשקפצתי לבקר. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם זה – לא כשנראה שגם יתר חלקי חיי מתחילים להתפרק. במיוחד כשאית'ן עומד פה, מחביא בעיניו רמזים לנער שאהבתי פעם.
נדרש לי זמן רב מדי להתגבר על היעדרו מחיי וכעת אני תוהה אם התגברתי עליו אי פעם.
שנים של תסכול, של טינה ושל אכזבה מסתחררים בראשי ובליבי וכל מה שאני רוצה לעשות זה להטיח באית'ן את הכול, אבל דברים חשובים יותר קורים עכשיו.
"זה בסדר. ששש, דלילה, הוא יהיה בסדר," ג'יני אומרת בשקט, מלטפת את גבי בתנועות מעגליות.
אני מבינה שאני בוכה. יפחות חסרות קול מרעידות את גופי ואני לא יכולה לעצור אותן. אני נבוכה וכועסת על עצמי על כך שאני מתפרקת ככה, כשברור שמי שזקוקה כעת לתמיכה היא ג'יני.
כשאני מצליחה להתעשת ולשחרר אותה אני שואלת בקול שבור, "במה אני יכולה לעזור לך? אולי אסע אל הבית? בדיוק סיימתי משמרת, אני יכולה להאכיל את פלאואר, להביא לך סט בגדים נקי וכל מה שתזדקקי לו ללילה."
ברור שאין צורך בהצעות שלי, במיוחד מפני שאית'ן כאן. אני לא אוהבת להרגיש כאילו לא זקוקים לי. תמיד הייתי זו שג'יני פונה אליה כשהיא צריכה משהו. "חשבתי שפלאואר ברחה," אומר אית'ן מאחורי גבי. זו שאלה נורמלית כל־כך, בסיטואציה לגמרי לא נורמלית.
"מתברר שהשכנים החדשים מעבר לרחוב התקינו דלת חתולים ופלאואר החלה לישון במרתף שלהם, עד שהם גילו שגם רקונים החלו להשתמש במרתף." ג'יני נוגעת בזרועי. "את זוכרת שהגורים נכנסו למקרר שלהם כשהם נסעו לסוף שבוע?"
"המטבח שלהם היה הפוך לגמרי!"
שתינו מצחקקות ואז ג'יני מניחה יד על פיה ומחניקה יפחה.
"מרטין עזר לנו אז לנקות הכול לפני שהם חזרו," אני אומרת ברכות.
ג'יני פונה לאית'ן, שניסיתי בכל כוחי להימנע מלהיישיר אל עיניו מבט, ואומרת בקול רועד, "ומה אם הוא לא יהיה בסדר?"
אית'ן פוסע לעברה ומושך אותה אל חזהו הרחב. "אהיה פה כדי לעזור, לא משנה מה יקרה."
אני לא מבינה איך הוא יוכל לעשות את זה כשהוא גר בשיקגו, אבל אולי הוא מנסה לרצות אותה.
"אני שמחה על כך שאתה חוזר הביתה," אומרת ג'יני.
הבטן שלי צונחת. אני סוף־סוף פוגשת שוב את מבטו. רגש חזק וחשוף גורם לו להיראות מבוגר יותר מעשרים ושבע שנותיו. נראה שההבעה שלי מסגירה את השאלות.
"מינסוטה רכשו אותי," הוא מסביר.
אני חשה כאילו אני חוטפת הצלפות חזקות ללב היום מכל הכיוונים – מימין, משמאל ובמרכז. והאחרונה היא זו שבאמת עלולה לגמור אותי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.