קמפ דייוויד 2000 מה באמת קרה שם?

דני רובינשטיין1 הדרך היורדת לקמפ־דייוויד מבוא

המאמרים של רוברט מאלי וחוסיין אגא, ודברי התגובה של אהוד ברק, מצטרפים לשורה ארוכה של דברי פרשנות וניתוחים שפורסמו על ועידת הפיסגה שנערכה ביולי 2000 בקמפ־דייוויד. חודשיים אחרי סיומה הכושל של הוועידה פרץ גל האלימות של "אינתיפאדת אל־אַקְצָה". סמיכות התאריכים מלמדת - לכאורה לפחות - על כך שיש קשר בין הדברים.

לא היתה זו פגישת פיסגה ראשונה בין מנהיגי שתי הקהילות הלאומיות היריבות, הנאבקות למעלה ממאה שנים על אותה כברת ארץ; אבל היה זה בוודאי ניסיון רציני ראשון לפתור את כל הבעיות בין הצדדים - פתרון מלא, האמור "להביא לקץ הסכסוך", כפי שניסחו זאת דוברים ישראלים.

מה קרה שם בדיוק? מי אשם בכישלון? האם אפשר להצביע על קשר ישיר בין הסיום העגום של פיסגת קמפ־דייוויד לבין עימותי הדמים שהתחילו לאחר מכן?

רוברט מאלי היה יועץ מדיני של הנשיא ביל קלינטון והשתתף בוועידת קמפ־דייוויד. שותפו למאמרים, חוסיין אגא, הוא כלכלן ואיש אקדמיה ממוצא לבנוני־שיעי, המתגורר בלונדון. בשנות השישים הוא התחבר לקבוצות אינטלקטואליות ולאומיות פלשתיניות בביירות, ובשנים האחרונות היה יועץ בכיר למשלחות מדיניות של אש"ף והפת"ח. אגא נחשב לבעל עמדות מדיניות מתונות. אהוד ברק, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, הוא שהביא למעשה לכינוסה של פיסגת קמפ־דייוויד. בכל הדיווחים של ישראלים, פלשתינים ואמריקנים, וכן בכל הפרשנויות שנכתבו על הוועידה, אהוד ברק מופיע כמי שעמד בתוקף על כינוס הוועידה - לעומת אלה (בעיקר אמריקנים) שהיססו ואלה (בעיקר ערפאת ואנשיו) שהתנגדו למתכונת ולעיתוי של פגישות הפיסגה. את הערותיו בקשר למה שהתרחש בקמפ־דייוויד העדיף אהוד ברק למסור בצורה של תשובות לשאלות של ההיסטוריון בני מוריס.

עדויות וניתוחים אחרים של אישים שהשתתפו בפיסגת קמפ־דייוויד מופיעים בספריהם של שלמה בן־עמי (בצרפתית, איזה עתיד לישראל, הוצאת פוף, 2001), של גלעד שר (במרחק נגיעה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001) ושל אַכְּרַם הַנִיֶיה, יועצו של ערפאת (הספר נכתב מלכתחילה כיומן בהמשכים בעיתונו אל־אַיאם, בערבית). יוסי ביילין, שלא השתתף בוועידה, מרבה גם הוא לכתוב עליה בספרו מדריך ליונה פצועה (הוצאת ידיעות אחרונות, 2002), והעיתונאי רביב דרוקר תיאר אותה בפרטי־פרטים בספרו חרקירי (ידיעות אחרונות, 2001). הוועידה תוארה בעוד מאות מאמרים ופרשנויות, ובכמה שפות, עד שדומה כי לא נותר שום פרט חסוי ממה שהתרחש בה. רוב הפרסומים בארץ על ועידת קמפ־דייוויד נכתבו מזווית ראייה ישראלית, ואין ספק שחסרה נקודת ראות שונה.

ואכן, עיון בחומר הרב על הוועידה מגלה כי אין כמעט חילוקי דעות בין הכותבים השונים לגבי העובדות: הכול מתארים בצורה זהה - או דומה למדי - את שלביה השונים, את הפגישות שהיו בה ואת האווירה אשר שׂררה בין משתתפיה; אלא שיש שוני - לעיתים ניכר - כאשר הכותבים השונים מנסים לנתח מניעים וכוונות של האישים השונים. יש הבדלים, שקל להבינם, בדגשים השונים שנותנים הכותבים להתרחשויות; וכמובן, קיימת מגמתיות רבה כאשר הכותבים מנסים לחפש את האשמים בכישלון.

יש לזכור: בתום הוועידה היו שלא ראו בה כישלון. "בכל הנושאים, למעֵט ירושלים, היתה [בקמפ־דייוויד] הבקעה שהיתה יכולה להביא להסכם", אמר, למשל, שלמה בן־עמי בסיום הוועידה (על־פי גלעד שר). אהוד ברק, ורבים אחרים איתו, שמרו גם אחרי כשלון הוועידה על מצב־רוח אופטימי: "ההזדמנות לשלום נמצאת כעת בהישג־יד", אמר ברק בנאום בעצרת האו"ם בראשית ספטמבר, כלומר שבועות אחדים לאחר הוועידה - וימים ספורים לפני פרוץ עימותי הדמים של האינתיפאדה. אפשר להניח שלא היתה זו סתם קלישאה של נאום מדיני, וברק באמת ובתמים האמין בכך. דוברים ישראלים, אמריקנים וגם פלשתינים ביקשו לשמור אחרי קמפ־דייוויד על אותה אווירה של תקווה שהיתה במשלחת הישראלית קודם לוועידה, כאשר בן־עמי אמר לרוברט מאלי: "אני מעריך שמהפיסגה ייצא הסכם". את התקווה הישראלית מאפיינת הכותרת לספרו של גלעד שר: במרחק נגיעה. כלומר: התחושה היתה שאנחנו ממש על סף הסכם שלום היסטורי. עד כדי כך, שיומיים לפני היציאה לקמפ־דייוויד, בהתייעצות שכינס אהוד ברק בירושלים, הוא ניסח את היעד לַמשא־ומתן עם הפלשתינים: להגיע להסכם כולל, מוחלט, שיביא פתרון לכל המחלוקות ויכריז על "קץ הסכסוך". העיתונאי רביב דרוקר כותב על כך ומסביר, כי בצוות הישראלי האמינו בכך שהדרישה המקורית והנועזת של ברק - להכריז על סיום הסכסוך, אף־על־פי שאין דרישה כזאת בהסכמים עם מצרים וירדן, למשל - אכן מוצדקת בהחלט. אפשר בהחלט להניח שבמשלחת הישראלית, בהנהגתו של אהוד ברק, לא היו מדברים במונחים היסטורים נעלים של "קץ הסכסוך" בלי שתתלווה לכך האמונה, ואפילו ביטחון מסוים, כי אכן זוהי השעה המתאימה. אפשר לראות בדיבורים הללו את הביטוי הבולט ביותר של תחושת האופטימיות שפקדה רבים עם כינוסה של ועידת הפיסגה.

חשוב להביא מקצת מן ההערכות וביטויי התקווה שהיו לפני פיסגת קמפ־דייוויד, במהלכה, ואפילו לאחריה, מפני שבמבט לאחור נראים אלה כעיוורון מוחלט. בכירים בצמרת המדינית של ישראל, של ארצות־הברית ושל הרשות הפלשתינית דיברו - מי יותר ומי פחות - בלשון אופטימית, בשעה שבַּפּתח עמדו עימותי דמים אשר ספק אם היו קשים כמותם מאז תחילת הסכסוך היהודי־ערבי בארץ לפני יותר ממאה שנים. כיצד זה ייתכן? כיצד קורה שמדינאים בעלי ניסיון וידע, הבקיאים היטב במה שנעשה בקֶרב בני עמם, אינם מצליחים לצפות מראש אסונות קשים כמו אינתיפאדת אל־אקצה?

אומנם הפלשתינים היו פסימיים יותר מכולם, ולא אחת הביעו חששות מהתפרצות אלימה - אבל החשש הפלשתיני התפרש בישראל כעוד איום וכניסיון לסחוט ויתורים. חברים מן "המועצה הנבחרת" של הרשות הפלשתינית ("המועצה המחוקקת" בפי הפלשתינים, שהיא הפרלמנט הפלשתיני ובו 88 חברים, שנבחרו בשטחים ובמזרח ירושלים בינואר 1996) נקטו ערב כינוס הפיסגה לשון של כמעט תחנונים בפניותיהם אל הישראלים. מַרוואן בַּרגוּתי, למשל, מזכ"ל פת"ח בגדה (אשר לימים נעצר והועמד לדין בישראל כאחד ממובילי האינתיפאדה), אמר ב־14 במאי 2000 ליוסי ביילין בפגישה שנערכה בירושלים, כי אם לא ישוחררו אסירים, לא יוקפאו ההתנחלויות ולא ימומש הסכם הביניים שאמור להעביר לפלשתינים עוד שטחים - כי אז "עלולים האכזבה והתסכול להביא לפיצוץ". דברים דומים אמרו לביילין קָדוּרָה פָארס ומַמְדוּח נוֹפֵל. אישים אלה בקיאים היטב בהלכי־הרוח של הציבור הפלשתיני, וכרבים אחרים גם הם צפו בדאגה במהומות שפרצו ב"יום הנַכְּבָּה" הפלשתיני, שבועות אחדים לפני כינוס ועידת הפיסגה (יום הנַכְּבָּה נועד לציין את ה־15 במאי 1948, היום שבו הסתיים השלטון הבריטי בארץ־ישראל והוקמה מדינת ישראל). אזהרות וחששות פלשתיניים מסוג זה, שלעיתים נתלוו להם הפגנות, התקבלו בישראל בדרך כלל בחוסר אמון. אירועי יום הנַכּבּה, למשל, שהוקדשו בשנת 2000 למאבק למען שחרור האסירים הבטחוניים וכללו הפגנות אלימות, אורגנו ברובם על־ידי תנועת הפת"ח ואנשי הרשות הפלשתינית. במערכת הביטחון הישראלית טענו אז, כי דוברים פלשתינים מזהירים מהתפרצות אלימה - ובה־בשעה הם יוזמים ומארגנים התפרצות כזאת. כלומר - כך נטען - הם נוהגים בצביעות כאשר הם עצמם מגשימים את נבואתם ומממשים את אזהרותיהם. בישראל טענו עוד, כי זוהי התנהגות אופיינית לערפאת: בעזרת טכניקה המשלבת התבכיינות ואיומים הוא מנסה להוציא מישראל עוד ועוד ויתורים. בשנות המשא־ומתן אכן אירגנו הפעילים הפלשתינים הפגנות המוניות כמו אלו שהיו ביום הנַכּבּה; אלא שלדבריהם הם עשו זאת בלחץ דעת הקהל הפלשתינית הנסערת, וכל רצונם היה לשמור על מצב שבו התסכולים והמרירות שהצטברו אצל הפלשתינים יקבלו ביטוי בהפגנות מסודרות, שלא ייצאו מכלל שליטה. מַחְמוּד עַבּאס (אַבּוּ־מאזְן), האיש שנחשב מס' 2 לערפאת, נשאל בבוקר יום הנַכּבּה בשידור הרדיו הפלשתיני, האם השלטון הפלשתיני הוא שאירגן את המהומות למען האסירים, וכך ענה: "אנחנו בשלטון הפלשתיני אחראים לגורל האסירים, מפני שהם בני עמנו. אנחנו אחראים לגורלם ולסבלם, ואנחנו סבורים שהם לחמו למען השלום, ועליהם לצאת לחופשי". (הארץ, 15.5.00).

ההתנגשויות האלימות ביום הנַכּבּה, התפקיד שמילאה בהן הרשות הפלשתינית, התגובה הישראלית ונושא האסירים הבטחוניים - כל אלה היו, במבט לאחור, מעין חזרה כללית בקנה־מידה מוקטן למה שעתיד להתרחש כארבעה חודשים לאחר מכן, בשעה שפרצה האינתיפאדה (רק הנושא שהדליק את העימותים היה שונה, ואת מקום האסירים הבטחוניים של יום הנַכּבּה תפס מסגד אל־אקצה). הרמטכ"ל משה יעלון סבור, למשל, שיש לציין את יום הנַכּבּה כיום שבו פרצה האינתיפאדה.

לפסימיות הפלשתינית לא חסרו גילויים, ואפשר לראותם כציפייה־מראש לכשלון הפיסגה בקמפ־דייוויד. אכּרם הנייה, יועץ קרוב של ערפאת, דיבר וכתב (בעיתונו אל־איאם, היוצא לאור ברמאללה) שאין לקיים את הפיסגה, מפני שההכנות לקראתה אינן מספיקות. לאחר הפיסגה הוסיף וכתב, כי האווירה בישראל עדיין לא מתאימה לכינון שלום־אמת, מפני שהישראלים לא נפטרו מן המנטליות של הכיבוש הצבאי, הכוחני וההתנחלותי: "הצד הישראלי רצה את הכול: לקבל בזיל־הזול חתימה פלשתינית על סיום הסכסוך, בלי להחזיר את כל האדמות, בלי להכיר בריבונות פלשתינית מלאה, והמסוכן מכול - בלי לשלם מחיר בנושא הפליטים". הנייה הוא אחד הצעירים הבולטים בהנהגה הפלשתינית. הוא מקורב לערפאת, וישב לצידו במשך כל הדיונים בוועידת קמפ־דייוויד. הוא בן למשפחת פליטים שגדל ברמאללה, סופר ועיתונאי, שגורש על־ידי הממשל הישראלי ב־1986 ועבד לצידו של ערפאת בתוניס.

אלא שהאזהרות וביטויי הפסימיות הפלשתינית עדיין אינם מהווים הוכחה לכך שברשות הפלשתינית יזמו ותיכננו את פרוֹץ עימותי הדמים. ייתכן מאוד שערפאת ואנשיו קלטו היטב את האווירה המתוחה השוררת בציבור הפלשתיני, והאזהרות שלהם היו ביטוי לפחדיהם־שלהם - שמא לא יוכלו להתמודד עם התפרצות עממית ספונטנית.

האם כשלון ועידת קמפ־דייוויד היה גורם חשוב בהתפרצות האינתיפאדה? מן הסתם היה לו חלק מסוים בכך, כמו שהיה לעוד שורה ארוכה של גורמים ידועים. ביקורו הפרובוקטיבי של אריאל שרון בהר־הבית הצית את האש (בהקשר זה מן הראוי להזכיר, כי שרון טען אז שהביקור נועד להפגין את הריבונות הישראלית במקום; אולם מאז ספטמבר 2000, ולפחות עד סוף 2002, לא העז אף יהודי לבקר בהר, גם לא אריאל שרון עצמו). היו עוד גורמים: הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון כשאנשי חיזבאללה מזנבים אחריו; העובדה שמערכת החינוך וההסברה של הרשות הפלשתינית לא הכינה את הציבור הפלשתיני להסכם הדורש ויתורים מצידם; הפעילות המואצת להרחבה ולחיזוק של ההתנחלויות - פעילות שלא חדלה לרגע, גם בשעה שבממשלת ברק דובּר על פינוי רבות מהן; ואפשר בוודאי למנות עוד גורמים להתלקחות, חשובים יותר או פחות, וביניהם כמובן חוסר ההבנה של מנהיגים אשר לא השכילו לראות נכוחה את פני הדברים. עם זאת, על־פי עוצמת ההתפרצות, נראה שהיו לה שורשים עמוקים בחברה הפלשתינית. מה שגרם להתפרצות האלימה לא היו העילות המיידיות דוגמת ביקור שרון או הנסיגה מלבנון, אלא גורמים מורכבים ורבי־משקל אחרים. במילים אחרות, ייתכן מאוד שכשלון ועידת קמפ־דייוויד היה בחזקת סימן ראשון של משבר עמוק - ולא הגורם לו.

את עוצמת ההתפרצות של אינתיפאדת אל־אקצה אפשר למדוד באמצעים שונים. מדד אחד הוא, כמובן, מספר ההרוגים הגדול בשני הצדדים, כאשר רוב ההרוגים הם אזרחים, ביניהם נשים וילדים. בנוסף, עימותי הדמים הקפיאו כמעט לחלוטין את כל הפעילות המשותפת הישראלית־פלשתינית, שרבים ניסו לטפחה כבסיס להבנה ולהתקרבות בין שני העמים. פרויקטים כלכליים, פגישות של ארגונים מקצועיים ופעילות חברתית - כל אלה הצטמצמו מאוד או נפסקו כליל. את מקומם תפסו חילופי האשמות וגינויים, המושמעים באווירה של זעם ושנאה אשר ספק אם היתה כמותה בעבר. מן הצד הפלשתיני מקבלת השנאה את ביטויה בפיגועי ההתאבדות הרבים. מספר המתנדבים הפלשתינים המוכנים למות כדי להרוג ישראלים הוא גדול ביותר. "אם נפתח משרד לרישום מועמדים להתאבדות, יהיה בו תור של אלפים", אמר מוחמד דַחְלאן בשעה שכיהן כראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה. ומן הצד הישראלי קיבלה ההחרפה את ביטויה בענישה הקולקטיבית האלימה והמקיפה: סֶגֶר ועוצר לסירוגין, המשתקים כמעט לגמרי את הכלכלה ואת חיי היומיום בגדה המערבית ובעזה; פשיטות בכוח צבאי גדול; ירי מופרז הפוגע באזרחים רבים; וכרגיל - הרס בתים, השחתת רכוש חקלאי ומעצרים המוניים.

בכרוניקה הארוכה והכואבת של הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ספק אם אי־פעם הגיעו הדברים לידי כך; וּודאי שמאז שנת 1967 לא היינו עדים לתופעות כאלו. הפלשתינים לא ביצעו פעולות התנגדות וטרור במידה כזאת בעבר - גם כאשר שררו אצלם חרם ושלילה מוחלטת של קיום ישראל. לשם השוואה אפשר להביא את תקופת מלחמת יום כיפור. באוקטובר 1973 פקד את מדינת ישראל משבר בטחוני ופוליטי מן הקשים בתולדותיה; והנה, הפלשתינים לא ניצלו אז את חולשת ישראל כדי להכות בה, ואפילו ניתן לומר שההפך היה הנכון: עשרות אלפי עובדים פלשתינים מן השטחים המשיכו לבוא לעבודה ולסייע, לכאורה, למשק המלחמה הישראלי, שרבים מעובדיו היהודים גויסו ליחידות המילואים. בשבועות הקשים של המלחמה היו שסיפרו, כי בשעות היום יש בתל־אביב יותר צעירים ערבים מעזה מאשר צעירים ישראלים.

גם התפקיד שמילאה ההסתה הערבית־הפלשתינית נגד ישראל בתקופה שקדמה להתפרצות האחרונה אינו ברור דיו. הסתה היתה תמיד אצל הפלשתינים במידה כזו או אחרת, ומן הראוי להזכיר שפרסומי הסתה אנטי־יהודיים קיימים במצרים ובירדן, שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, הרבה יותר מאשר אצל הפלשתינים - שלא לדבר על ההסתה העולה ממדינות ערביות אחרות. מדוע, אם כן, נייחס לה משקל דווקא עכשיו, כאילו היא שתגרום להתפרצות כזאת? גם ההתנחלויות והפקעת האדמות מערביי הגדה ועזה מתרחשות מאז 1967. חשוב לציין, שבשנות תהליך השלום, ואפילו בתקופה שבה דוברים ישראלים (ובראשם אהוד ברק) הביעו נכונות לוויתורים מפליגים ופירוק רוב ההתנחלויות - גם אז נמשכו עבודות הפיתוח, הבנייה וההרחבה של ההתיישבות היהודית בשטחים. אם ב־1992, בתחילת תהליך השלום, היה מספר המתנחלים היהודים בשטחים קצת למעלה ממאה אלף - שמונה שנים מאוחר יותר, כאשר פרצה אינתיפאדת אל־אקצה, התקרבה אוכלוסיית המתנחלים למאתיים אלף.

לתנופת ההתנחלות נלוו כל המרכיבים הידועים של שלטון הכיבוש. תמיד נשמעו תלונות מפי תושבי השטחים על השפלות, על חיפושים מטרידים, על התעללויות והטרדות, על עינויים בחקירות, על טיפוח משתפי־פעולה, עושק וגזילת רכוש. כל אלה היו תופעות מוכרות יותר משלושים שנה, וללא ספק גרמו להצטברות מתמדת של מרירות ועוינות כלפי ישראל. ואף־על־פי־כן, השאלה שיש לשאול היא זו: מה קרה בסתיו 2000, שדווקא אז פרץ הכול בעוצמה שלא נודעה מעולם ביחסי יהודים וערבים בארץ? מה גרם לנפילה האיומה ממרומי תקווֹת השלום של קמפ־דייוויד אל שפל האכזריות והייאוש של שפיכות הדמים בעימותי האינתיפאדה החדשה?

* * *

גורם חשוב, שהשתנה כמעט מן הקצה אל הקצה מאז כינונו של שלטון הכיבוש הישראלי בגדה ובעזה ב־1967, הוא התפקיד שממלאת דת האיסלאם. רוב גדול - כ־98 אחוזים - של הפלשתינים בשטחים הם מוסלמים, אולם במשך למעלה משנות דור (משנות החמישים ועד שנות השמונים) קסמו לתנועות הלאומיות הערביות (ובכללן לתנועה הלאומית הפלשתינית, אש"ף) האידאולוגיות החברתיות המהפכניות שמרכזן היה בברית־המועצות. התנועות המרקסיסטיות והסוציאליסטיות הגדירו את עצמן לרוב כחילוניות, ובכך היוו איום על הקבוצות המוסלמיות האדוקות בכל רחבי העולם הערבי - וגם אצל הפלשתינים.

באש"ף שיגשגו - במיוחד אחרי המפלה של 1967 - תנועות השמאל הרדיקלי: "החזית העממית לשחרור פלשתין", "החזית הדמוקרטית" שהתפלגה ממנה, ועוד שורה של פלגי שמאל שצברו פופולריות רבה. במוסדות השונים של אש"ף היה לקבוצות השמאל ייצוג בולט של קרוב לשליש מן החברים, וגם בתוך הזרם המרכזי - תנועת הפת"ח - היה ביטוי רב לפעילי שמאל. רבים מאנשי הפלגים השונים של אש"ף השתלמו והתאמנו במדינות מזרח־אירופה ובמדינות בעלות משטרים דומים בעולם. בין אש"ף לבין מדינות הגוש הקומוניסטי נוצר שיתוף פעולה מדיני הדוק, בדומה לזה שהיה לגוש המזרחי עם משטרים מהפכניים אחרים בעולם הערבי. ברית־המועצות והמדינות שבחסותה ציידו את הערבים ואת אש"ף בנשק, והעניקו להם תמיכה במאבקים בזירה הבינלאומית. האויב המשותף למהפכנים מן המזרח ומן העולם הערבי היה מדינות המערב, ובראשן ארצות־הברית ובעלת־בריתה ישראל, ובמידה מסוימת - גם המדינות בעלות המשטרים המסורתיים בעולם הערבי.

האווירה הפוליטית הזאת ניכרה בפיגועים שביצעו הקבוצות השונות באש"ף, במסגרת מה שכּוּנה "המאבק המזוין" נגד ישראל. חלק גדול מן הפיגועים הקשים, ובראשם חטיפות המטוסים, בוצעו על־ידי קבוצות השמאל המרקסיסטיות באש"ף. לא אחת הן שיתפו פעולה עם קבוצות טרור של השמאל הקיצוני בעולם, כמו למשל בהתקפה הרצחנית בשדה־התעופה בן־גוריון (אז לוד) במאי 1972: היוזמה לה היתה של החזית העממית, והביצוע - של "הצבא האדום" היפני.

בשיתוף הפעולה הזה, בין אש"ף על פלגיו השונים לבין משטרי השמאל בעולם, היה גם איום על הקבוצות המוסלמיות האדוקות הפלשתיניות. כיוון שכך, נוצרו מנגד אינטרסים משותפים למדינת ישראל ולקבוצות המוסלמיות הפלשתיניות. אויב משותף היה מאז ומעולם גורם מלכד בין פוליטיקאים ובין ישויות פוליטיות, ובמקרה שלנו היה הגורם הזה הלאומיות הפלשתינית המיליטנטית והשמאלנית. רבים מפּעיליה היו נוצרים, היו בה מרכיבים חילוניים רבים, וכך היתה לאויב משותף של מדינת ישראל ושל המוסלמים הפלשתינים האדוקים.

על רקע זה ניהלה מדינת ישראל בשטחי הגדה ועזה בשנות השבעים והשמונים מדיניות שהעדיפה את המוסלמים האדוקים על־פני הקבוצות הלאומיות, ויש ראָיות רבות המעידות על כך. בשנים 1972 ו־1976 יזם הממשל הישראלי (תחילה בהנחייתו של שר הביטחון משה דיין, ואחר־כך בניצוחו של שמעון פרס) עריכת בחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית. הממשל הישראלי תמך אז בבחירות באופן בולט במועמדים המסורתיים (שרובם היו פְּרוֹ־ירדנים) מול מועמדי אש"ף והשמאל. הממשל הישראלי גם סייע בהקמת מכללות איסלאמיות בחברון ובעזה. בחברון אפילו זכה ראש העיר הוותיק ורב־הכוח, מוחמד עלי אל־גַ'עְבָּרי, בתמיכה כספית ניכרת של הממשל הישראלי, אשר במשך כשבע שנים מימן את המכללה האיסלאמית! מאוחר יותר הוציא מוסד זה מתוכו פעילי חמאס, ואפילו מתאבדים. בעזה דחתה ישראל את בקשתו של איש השמאל, ד"ר חַיידָר עַבְּד א־שאפִי, להקים מכללה, והעדיפה לאשר את הקמתה של מכללה לפעילים איסלאמים.

בנסיבות של אותן שנים אפשר היה אולי להבין מדיניות ישראלית זו. מבחינה עקרונית היא דמתה להפליא למדיניות האמריקנית באפגניסטן באותה תקופה, שיזמה ועודדה את פעילות הטליבּאן האיסלאמי כדי להכות באויב המשותף: מעצמת השמאל ברית־המועצות. חלק נכבד מן הביקורת הפנימית בארצות־הברית לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001 מתרכז בהאשמות על כך שבמו־ידיה הביאה על עצמה את האויב החדש. וכך, שנים לאחר מדיניות העידוד הישראלית הזאת, היו שהאשימו את ממשלות ישראל בכך שהן תמכו בהקמת תנועת ההתנגדות האיסלאמית, חמאס. זוהי האשמה מוגזמת משהו, ובאותה מידה אפשר להאשים את ארצות־הברית באחריות להקמת ארגון הטרור של אל־קאעידה; אך אין ספק בכך שיש כאן גרעין של הסבר, שהיום כל־כך קל להתעלם ממנו.

מה שגרם להתחזקותם הפוליטית של ארגוני המוסלמים האדוקים בגדה המערבית ובעזה (ומן הסתם בעולם כולו) לא היתה דווקא המדיניות הישראלית, אלא תהליכים אזוריים ועולמיים רבי־עוצמה. המהפכה החומייניסטית באירן; שקיעת הלאומיות הערבית, שלא הצליחה להביא ליתר אחדוּת בין מדינות ערב; ומעל הכול - מה שזכה לכינוי הפופולרי "קץ ההיסטוריה" - התפוררותה הדרמתית של ברית־המועצות, ועימה קריסת האידאולוגיות החברתיות של השמאל. נפילתו של "עולם המחר" החזירה במקומות רבים על־פני תבל את עולם האתמול המסורתי, ובמרכזו את הדת.

במהלך שנות השמונים הפכו קנאי האיסלאם לקבוצות האופוזיציה החזקות ביותר בכל העולם הערבי, ובכלל זה אצל הפלשתינים. באינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, כבר בלטו גורמים איסלאמיים קיצוניים. בשנים קודמות עסקו פעילי האיסלאם הפלשתינים במאבק נגד סוכני "תרבות המערב הקלוקלת" (סמים, משקאות אלכוהוליים, זנות, הימורים); אך כאשר הוקם בשנת 1988 ארגון חמאס, הוא הוסיף לסדר־היום המוסלמי סעיף נוסף, דתי־לאומי: שחרור פלשתין, שהיא כולה אדמת קודש של וַאקְף (הֶקדֵש) איסלאמי, כלומר שחרור מידי הזרים שהשתלטו עליה.

אין זה מקרה שחמאס הוקם על רקע שקיעת גוש השמאל הקומוניסטי; ואין זה מקרה שאחד האירועים החשובים של אותם ימים היה בעל אופי דתי, והוא בישׂר את תחילת השינוי בדפוסי ההתנגדות הפלשתינית. הכוונה היא למה שמכונה בפי הפלשתינים "טבח אל־אקצה", שאירע ב־8 באוקטובר 1990. במהלך התנגשויות אלימות שהיו אז ברחבת הר־הבית נהרגו 17 מתפללים מוסלמים. הם נורו למוות על־ידי שוטרים וחיילים ישראלים. למעלה ממאה מוסלמים נפצעו (לעומת "34 שוטרים ומתפללים יהודים, שדיווחו על פגיעות בגופם לאחר שנרגמו באבנים", כפי שכתב העיתונאי נדב שרגאי). הרקע ל"טבח אל־אקצה" היה הודעה של הארגון היהודי "נאמני הר־הבית", כי ברצונם להניח אבן־פינה לבית־המקדש השלישי. הימים היו ימי מתח של משבר המפרץ הראשון, לאחר שסדאם חוסיין כבש את כוויית. התקרית בירושלים החלה ביידוי אבנים של מוסלמים מרחבת המסגדים אל עבר המתפללים בכותל המערבי, והיא הסתיימה, כאמור, בשפיכות הדמים הקשה.

תקרית הדמים במסגד אל־אקצה באוקטובר 1990 אירעה כ־23 שנים לאחר שמדינת ישראל קבעה את ריבונותה בעיר העתיקה של ירושלים. במשך כל השנים הללו היו כמה וכמה תקריות אלימות בהר־הבית, הוא החַרם א־שָריף - המקום הראשון שאליו כיוון הנביא מוחמד את תפילתו, לפני ששינה את הכיוון למֶכּה. אל־אקצה הוא המסגד השלישי בחשיבותו באיסלאם אחרי מֶכּה ומדינה, ובכל זאת, שפיכות דמים איומה כזו טרם היתה שם. עוד ב־1969, צעיר אוסטרלי תמהוני בשם מייקל רוֹהאן שילח אש באל־אקצה, והיא כילתה חלקים גדולים מן המסגד העתיק. בשנים שלאחר מכן עצרו שירותי הביטחון של ישראל את מאיר כהנא בחשד שתיכנן לפגוע במסגדים. ב־1982 פרץ צעיר יהודי־אמריקני, אלן גוּדמן, תמהוני גם הוא, עם נשק לרחבת המסגדים וירה לכל עבר. בראשית שנות השמונים תיכננה מחתרת גוש־אמונים לפוצץ את כיפת הסלע, והכינה לשם כך מצבור גדול של חומרי נפץ. עוד חבורה של צעירים יהודים דתיים, שכינו את עצמם "מחתרת ליפתא", הצליחה לחדור לרחבת המסגדים ב־1984 עם מטען חומר נפץ, אבל הם התגלו ונמלטו. לאורך כל השנים הללו היו גם רבנים ותלמידי ישיבה שתיכננו, ואף ניסו, להיכנס באישון לילה דרך מחילות תת־קרקעיות אל תוך רחבת המסגדים כדי להקריב שם קורבנות.

במבט לאחור, כל אחד מן האירועים האלה, ורבים אחרים דוגמתם, עלול היה לשמש עילה להתפרצות אלימה ולהתנגשויות דמים בין מוסלמים ליהודים - אבל הדבר לא קרה. כל התקריות שהיו סביב מסגדי הר־הבית מ־1967 ועד 1990 לא הביאו אף פעם אחת לידי שפיכות דמים כמו זו שהיתה שם באוקטובר 1990. אפשר, לפיכך, לראות באירועי הדמים הללו מעין ציון דרך סמלי לשינוי שחל בחברה הפלשתינית: ערכים דתיים מסורתיים חזרו לשלוט בה ברמה - על חשבונם של רעיונות השמאל השוקעים.

"טבח אל־אקצה" היה נקודת מפנה, שכן הוא הביא לגל של אלימות, שבזמנו זכה לכינוי "התקפות הסכינאים". ימים אחדים לאחר תקרית הדמים באל־אקצה תקף הצעיר סעיד אבו־סירחאן, מן הכפר אל־עַבָּדִייה שממזרח לבית־לחם, עוברי אורח בשכונת בַּקְעָה בירושלים. הוא דקר למוות שלושה מתושבי השכונה (איריס אזולאי, דוד אלטרץ, והשוטר צ'רלי שלוש). בחקירתו סיפר שעשה זאת כנקמה על מה שאירע באל־אקצה. בחודשים שלאחר מכן אירעו עשרות רבות של מקרים דומים: צעירים ערבים תקפו יהודים, דקרו בסכינים ובמברגים ודרסו למוות. דפוס התקיפות היה דומה: כמעט בכל המקרים מדובר היה בצעיר דתי, בדרך כלל ללא עבר של פעילות לאומית, שפעל לבדו על רקע של קנאות לאיסלאם. הוא לא הכין לעצמו דרך מילוט, אלא אחז בסכין ופתח במסע רצח ברחובות הומי אדם, תוך השמעת הקריאה "אַללה אַכְּבַּר". אפשר היה לראות בכך מעין טקס פולחן רצחני. היה ברור שהצעיר הקנאי יודע שהוא עלול למות, והוא אף מוכן לכך (ואכן, במקרים אחדים נהרג התוקף על־ידי שוטרים או חיילים עוברי אורח; וראש הממשלה, יצחק שמיר, אף אמר אז כי אסור שמחבל כזה יישאר בחיים).

במערכת הביטחון הישראלית חקרו את המקרים הללו והגיעו למסקנה, שכמעט בכולם לא היתה זו פעולה מאורגנת. הצעיר התוקף פעל לגמרי לבד, לא סיפר לאיש על תוכניותיו, לא התייעץ ולא נעזר באחרים. "לסכינאים לא היה קשר ארגוני עם תנועת חמאס, שהוקמה כשנתיים קודם לכן, אך מרביתם הושפעו מן המסר הדתי, ובעקבות פעולתם אימצה אותם תנועת חמאס אליה והציגה את מעשיהם כביטוי של מסירות נפש", כתבו חוקרי חמאס שאול משעל ואברהם סלע (בספרם זמן חמאס, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999. עוד הם מציינים, כי בחמשת החודשים שלאחר אירועי אל־אקצה נרצחו 13 ישראלים בפעולות הללו).

* * *

גל התקפות הסכינאים חיזק בישראל תביעות שעוד קדמו לו, ועיקרן - להגביל כניסה של פלשתינים משטחי הגדה ורצועת עזה למדינת ישראל, ואפילו לאסור עליהם כליל להיכנס. הגבלות על הכניסה לישראל לא היו מקובלות על ממשלות ישראל במשך למעלה מ־20 שנה. חופש המעבר בגבול הקו הירוק נחשב כביטוי הנמרץ ביותר של מחיקת הקו הזה - "גבולות אושוויץ", כפי שכינה אותו פעם אבא אבן, בכוונו לכך שנסיגה אליהם תוביל להשמדת ישראל. גוש הימין בישראל דגל אז בחזון ארץ־ישראל השלמה, והתנגד בתקיפות לכל נסיגה - ולוּ המזערית ביותר - מנחלת האבות בגדה המערבית וברצועת עזה. במפלגת העבודה היתה מקובלת תוכנית אלון, ולפיה יישארו בשליטת ישראל רצועות ביטחון לאורך נהר הירדן ובמערב השומרון. אלה גם אלה קיבלו את המדיניות שקבע ב־1967 שר הביטחון משה דיין, וביסודה אינטגרציה מלאה בין השטחים ובין מדינת ישראל.

מבחינת היחסים בין ישראל והפלשתינים יש חשיבות עצומה למהפך בדעת הקהל הישראלית, שהחל להסתמן בראשית שנות התשעים. עיקרו: מעבָר מרעיונות של שילוב בין השטחים וישראל ומעבר חופשי ביניהם - לכיוון רעיונות של הפרדה, הקמת חומה והטלת סֶגר, שפירושם המעשי הוא איסור על תושבי השטחים להיכנס לישראל.

מה גרם למהפך הזה? אולי האינתיפאדה הראשונה (1990-1987). אומנם באופן יחסי היא לא היתה אלימה, אבל היא הבהירה היטב לרוב הישראלים, שאי־אפשר להגשים את חזון ארץ־ישראל השלמה, ולא בא בחשבון לקיים שלטון ישראלי זר לאורך ימים על העם הפלשתיני. ואולי היו אלה הפיגועים הראשונים של תנועת חמאס, שבאו לאחר שאש"ף - על הקבוצות השונות שבו - נראה כגוף מתמוטט לאחר מלחמת המפרץ.

התמיכה הפלשתינית בסדאם חוסיין ב־1991 הביאה לבידוד מדיני של אש"ף ולהפסקת העברת הכספים לארגון ממדינות הנפט. והנה, כמעט לפתע, כאשר אש"ף שוקע - קם גוף חדש, קנאי מוסלמי תוקפני, שיש בו פוטנציאל של איום על ישראל לא פחות מכפי שיש לאש"ף.

כך או כך, אחרי כמעט שנות דור של סיסמאות ישראליות בדבר מחיקת הקו הירוק (קו שלא סומן עוד במפות הישראליות), לאחר אין־ספור דיבורים על הפלת החומות והגדֵרות מתוך מטרה להסיר מחיצות בין שני העמים - החלה להסתמן המגמה ההפוכה: הפרדה פיזית. עידן הסְגָרים הגיע.

הסגרים הממושכים הראשונים הוטלו על הגדה ועל רצועת עזה במהלך המשבר והמלחמה במפרץ (סוף 1990 ותחילת 1991). באותם חודשים הגיעו ארצה מאות אלפי עולים מברית־המועצות המתפוררת. רבים מעולים אלה נקלטו במקומות עבודה, בעיקר בעבודות שירותים, שהפועלים הפלשתינים נעדרו מהם בגלל הסגר שנראה אז זמני.

בעיצומו של גל הסכינאים של אותם ימים הוקמו גדודי עַז א־דין אל־קָסאם (1991) - הזרוע הצבאית של תנועת חמאס. במקביל אליהם החלו לפעול גם חוליות של תנועת קנאים שנייה - הג'יהאד האיסלאמי. בתחילת 1992 ביצעה חוליית חמאס מגדודי עז א־דין אל־קסאם (לראשונה תחת שם זה) את הרצח הראשון של אזרח ישראלי בהתנחלות כפר־דרום. גל האלימות של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים גבר ב־1992, ובלט בו המרכיב החדש של הקרבה עצמית, של נכונות למות. בדצמבר 1992 הטיל כוח של צה"ל מצור על ביתו של צעיר בשם עיסאם בּראהְמֶה בכפר עַנְזָה אשר בנפת ג'נין. תשע שעות (!) ירו החיילים על הבית. כל יושבי הבית עזבו אותו, ונותר בו רק הצעיר המבוקש. הבית הופגז בטילים, הושלכו לתוכו רימונים והעלו אותו באש; אולם כאשר ניסו החיילים לפרוץ אל תוכו, הצעיר, שנותר בחיים, פתח עליהם באש והרג את אחד ממפקדי היחידה המובחרת למלחמה בטרור. רק אז הונחו מטעני חבלה סביב הבית, והוא נהרס עד היסוד וקבר תחתיו את עיסאם בּראהמֶה. התקרית הזאת זכתה לפרסום רב בציבור הפלשתיני, ובאחד הכרוזים שפוזרו אז ברחובות הגדה נכתב: "16 טילים, 14 רימונים ומאות כדורים לא יכלו לגיבור הקדוש עיסאם בראהמה, אשר מלאכים ממרום עמדו לצידו ונלחמו עד הסוף".

בשנים שעברו מאז היו מקרים רבים של קנאים איסלאמים פלשתינים שהשליכו נפשם מנגד ונלחמו עד מותם; אולם ב־1992 היה זה מקרה ראשון של גילוי נחישות ורצון להילחם ולהרוג באויב - מתוך ידיעה ברורה שהסוף יהיה מוות. על־פי מה שאירע לאחר מכן אפשר לקבוע, כי תופעת הסכינאות, כמו נחישות מלחמתו של עיסאם בראהמה מענזה שבשומרון, היתה מעין הקדמה לפיגועי המתאבדים. הגל הראשון של התקפות המתאבדים הפלשתינים הגיע באביב של שנת 1994. הרקע הדתי הברור שלו היה הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים במערת המכפלה שבחברון (בחודש רמדאן, פברואר 1994). הגל הזה היה בבחינת יריית הפתיחה למבול פיגועי המתאבדים של אינתיפאדת אל־אקצה.

פיגועי המתאבדים התבררו בבוא הזמן כנשק המאיים על מדינת ישראל יותר מכל פעולות ההתנגדות והטרור הפלשתיני עד אז. הם גרמו למהומה ובהלה ברחובות ישראל, שיתקו את תעשיית התיירות והטילו מורא בלבבות. ומתבקשת השאלה: מדוע לא הפעילו הפלשתינים את נשק ההתאבדות קודם לכן? הרי הם הכירו אותו היטב, כמעט 20 שנה לפני אינתיפאדת אל־אקצה. מי שהציג אותו בפני הפלשתינים היו הקנאים השיעים של "מפלגת האל", החיזבאללה בלבנון. כבר בשנת 1983 חדר מתאבד שיעי עם משאית נפץ אל תוך מטה הצבא האמריקני בביירות, והרג 241 נחתים אמריקנים. בעקבות זאת נסוגה ארצות־הברית מלבנון. לאחר הפעולה המוצלחת הזאת גירשו המתאבדים השיעים מלבנון גם את צבא צרפת, והמשיכו להפעיל את הנשק הזה נגד צה"ל. זכורים היטב פיגועי המתאבדים במתקני צה"ל בצור ובצידון, והתקפות המתאבדים על השיירות הישראליות בדרום לבנון.

כבר באותם ימים ראו אפוא הפלשתינים, גם הבינו היטב, עד כמה יעיל נשק ההתאבדות - ובכל זאת הם חיכו שנים ארוכות, עד 1994, ורק אז הופיעו אצלנו ראשוני המתאבדים הפלשתינים.

מן האיזכור הקצר הזה אפשר ללמוד הרבה על אופיו של המאבק הפלשתיני. אילו היה זה מאבק מאורגן ומתוכנן כראוי, היו הארגונים הפלשתיניים יכולים להעתיק את פעולות החיזבאללה אל שטחי המאבק הישראלי ולהפעיל את המתאבדים כאן כבר ב־1983. הם לא עשו זאת מסיבה פשוטה: בגדה וברצועת עזה לא היו אז מתנדבים להתאבד. אפשר להכין תשתית של אלף ואחת התקפות מתאבדים, להקים מעבדות ולתפור חגורות נפץ, לארגן מודיעין והסעה למקום הפיגוע; אבל אם אין מי שמתנדב ומוכן למות - לא יעזרו שום תכנונים. התשתית הרעיונית או הנפשית של התקפות המתאבדים בנויה כולה על יסודות דתיים איסלאמיים. גם המתאבדים שבאו מתנועת הפת"ח, ואפילו מן השמאל הפלשתיני, נהגו להצטלם קודם יציאתם אל המוות עם סרט ירוק לראשם וספר קוראן בידיהם. במילים אחרות: התשתית האידאית־הדתית של הרצון למות התגבשה בחברה הפלשתינית רק בשנים מאוחרות יותר (בראשית שנות התשעים), כאשר חברה זו נעשתה דתית יותר. סימניו המקדימים של השינוי הזה היו הסכינאים והלוחמים־עד־מוות נוסח עיסאם בראהמה מן הכפר ענזה.

הדברים הללו לא היו בחזקת סוד; רבים הבחינו בכך, ישראלים ופלשתינים כאחד. הכול הביטו בדאגה בעלייה במספר פיגועי חמאס והג'יהאד האיסלאמי אחרי ועידת מדריד (סוף 1991); וכאשר התגברו פיגועים אלה, גירש יצחק רבין בדצמבר 1992 (חודשים ספורים אחרי בחירתו לראשות הממשלה) 400 מנהיגים ופעילים של חמאס ללבנון. בסופו של דבר, החשש מחמאס הוא שהוביל את יצחק רבין, ואת המחנה הפרגמטי הישראלי כולו, להכיר באש"ף כגוף הפוליטי שעימו יש לנהל את העסקים, ולהביא לכאן את ערפאת ממקום מושבו בתוניס כדי שהוא יטפל בקנאים המוסלמים וידכא אותם. מערכת הביטחון הישראלית שבהנהגת רבין התקשתה להתמודד עם הטרור האיסלאמי, בין השאר בגלל "בג"ץ ובְצֶלֶם", על־פי אמרתו הידועה של רבין - אותו רבין אשר באביב 1993 שינה את עמדתו כלפי אש"ף וכלפי ערפאת. יצחק רבין לא התאהב לפתע ביאסר ערפאת. אחרי שמערכת המשפט הישראלית ציוותה להחזיר את מגורשי לבנון בתום שנה, התגבשה אמונתו של רבין בכך ששלטון לאומי פלשתיני הוא שיהיה מסוגל לעמוד מול קנאי האיסלאם כשהוא אכן משוחרר ממגבלות על שימוש בכוח מן הסוג שמטיל בג"ץ או "בצלם".

* * *

את המהפך בעמדה הישראלית כלפי ערפאת ואש"ף ליווה השינוי בתפיסה הישראלית לגבי האפשרות של מימוש האינטגרציה בין השטחים וישראל. תפיסת אינטגרציה זו פותחה עד לדרגה של כמעט קדוּשה על־ידי משה דיין. עיתונאים שליוו את משה דיין בביקוריו התכופים (כמעט בכל שבוע) בשטחים הכבושים זוכרים היטב כיצד ברַבּים מהם הגישו ראשי הציבור הפלשתיני (בדרך כלל ראשי הערים) בקשות לשר בנושאי פיתוח שונים: בעזה ביקשו לפַתֵח את הנמל המקומי הקטן; בשכם ביקשו לאשר קניית גֶנרטורים לאספקת חשמל; ובבית־החולים של רמאללה ביקשו אישור לקניית ציוד צילום רפואי. בכל המקומות היה עונה דיין תשובה דומה: מדוע לכם להסתבך בהשקעות יקרות? מדוע לבזבז משאבים? הרי את השירותים הללו אפשר לקבל ביתר־יעילות ממדינת ישראל! תושבי עזה יכולים להשתמש בנמל אשדוד; את כל הגדה אפשר לחבר, בקלות יחסית, לרשת החשמל הישראלית; ובית־החולים ברמאללה יכול להשתמש בציוד הצילום של "הדסה" בירושלים. הדברים מוּכרים; בתקופת השלטון הישראלי בשטחים לא היו כמעט השקעות פלשתיניות ואחרות בתשתיות, וכבר אז היו שטענו כי המדיניות הישראלית באותם ימים ניסתה ליצור תלות גדולה ככל האפשר של השטחים בישראל.

ואכן, התלות הבולטת ביותר של השטחים בישראל היתה בתחום התעסוקה. כשליש מכוח העבודה של הגדה ורצועת עזה החל לעבוד אחרי 1967 אצל מעסיקים ישראלים (היו תקופות שהאומדן התקרב אפילו לחצי!). בשל כך נהנו תושבי הגדה והרצועה מפריחה כלכלית שלא היתה שם מעולם. שיעורי הצמיחה היו גבוהים במיוחד בשנות השבעים, בתקופה שכונתה בעולם הערבי "עשׂור הנפט" (העלייה התלולה במחירי הנפט, בעקבות משבר האנרגיה של ראשית שנות השבעים, הזרימה אז כסף רב למדינות הנפט). הפלשתינים שעבדו בישראל התרכזו בארבעה ענפים: בניין, חקלאות, שירותים ותעשייה. הם באו משכבות דלות - ממחנות הפליטים ברצועת עזה ומשכונות העוני והכפרים של הגדה. אלא שלעומתם לא מצאו תעסוקה בישראל בעלי המקצועות החופשיים - אקדמאים, ברובם בני המשפחות הפלשתיניות האמידות. רבים מהם עברו מזרחה לירדן (ירדן פרחה אז בגלל חורבן ביירות במלחמת האזרחים הלבנונית בשנים שקדמו למלחמת 1982), ומשם למדינות הנפט ובראשן לכוּויית. במשך תקופה ארוכה נהנו אפוא הפלשתינים מכל העולמות: היו להם אפשרויות תעסוקה רבות בישראל - ובשכר גבוה יחסית למה שהכירו בעבר - וגם השגשוג של מדינות הנפט הגיע אליהם דרך הקשרים עם בני הגדה והרצועה, שעבדו במדינות אלו ושלחו לשטחים, הביתה, את חסכונותיהם.

הגאות הכלכלית פקדה בעיקר את השכבות הדלות, וגרמה לשינויים דרמתיים באורחות החיים בשטחים. רמת החיים עלתה בצורה חדה, נפתחו מוסדות להשכלה גבוהה, והואצו תהליכי מודרניזציה חברתית. אחת הדוגמאות לשינויים באה לידי ביטוי בהיקף הבנייה. את עיקר חסכונותיהם השקיעו תושבי הגדה ועזה בבנייה למגורים. שכונות חדשות עם בתי מידות שינו כליל את הנוף המסורתי מג'נין ועד לחברון, בין עזה לרפיח.

כל התהליך הזה התחיל להיעצר באמצע שנות השמונים, כאשר בשטחים הורגשה האטה כלכלית. מחירי הנפט ירדו, ובישראל היתה זו תקופת האינפלציה הדוהרת של מאות אחוזים. מספר היוצאים מן השטחים מזרחה לירדן ולמדינות הנפט ירד, ולעומת זאת ניכרה עלייה במספר החוזרים ארצה. בכמה מקומות בשטחים החלו להיווצר כיסי אבטלה. בכינוס סיום שנת הלימודים של אוניברסיטת א־נַג'אח בשכם, בשנת 1985, קרא יו"ר הסטודנטים לעֵבר ראשי הציבור בעיר: מה יוצא לנו מן הלימודים? כולנו הולכים להיות מובטלים!

אלא שההאטה הכלכלית בשטחים הפלשתיניים באמצע שנות השמונים (שהיתה, קרוב לוודאי, בין הגורמים לאינתיפאדה הראשונה שפרצה, כזכור, בדצמבר 1987), היתה כאַין וכאפס לעומת המשבר הכלכלי הקשה שפקד את הגדה ואת רצועת עזה פחות מעשר שנים מאוחר יותר - על רקע תהליך השלום. הסכם אוסלו כמו נתן גושפנקא רשמית למדיניות הסֶגר. אחרי הקמת הרשות הפלשתינית בקיץ 1994 כבר חולקה הארץ בין שתי ישויות פוליטיות שונות, ולפחות לכאורה יש לשרטט בבירור את הגבול ביניהן.

כאשר הגיע יאסר ערפאת אל שטחי "עזה ויריחו תחילה" בקיץ 1994, כבר לא היה חופש תנועה בין השטחים וישראל: הפלשתינים מן הגדה והרצועה נאלצו להצטייד ברשיונות כדי להיכנס לישראל. סגר מלא שרר למעשה רק ברצועת עזה, כיוון שמבחינת ישראל קל היה לאכוף אותו רק ברצועה. ערפאת הגיע לשטחים בתקופה שבה מגמת העלייה בכוחו של הגוש האיסלאמי היתה כבר בעיצומה. גם פיגועי ההתאבדות היו כבר תופעה קבועה. "קו פרשת המים" בכל הקשור לפיגועים אלה היה, כאמור, הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בפברואר 1994. קודם לטבח של גולדשטיין היה אומנם פיגוע התאבדות אחד - בצומת מְחוֹלָה אשר בבקעה, באפריל 1993 - אבל כתופעה קבועה, המאיימת על החיים בישראל, התחילו פיגועי ההתאבדות להטיל את רושמם הקבוע, המזעזע, רק אחרי גולדשטיין. ייתכן שמתנדבים להתאבד והתקפות מתאבדים היו מתחילים להופיע אצל הפלשתינים גם אלמלא הטבח במערת המכפלה, ולכן תהיה זו טענה יומרנית לומר כי זהו האירוע שהרס את תהליך השלום; אך ברור כי לכך התכוון ברוך גולדשטיין. לפני שיצא לטבוח במוסלמים הוא אמר לכמה ממכריו, כי המעשה שהוא עומד לעשות יזעזע את האזור וישנה את פניו - והוא אכן עשה זאת. מכאן באה השרשרת הראשונה של פיגועי ההתאבדות.

זהו הרקע המאפשר לנו לקבוע, כי הקרקע לכשלון ועידת הפיסגה בקמפ־דייוויד ולהתפרצות הדמים שבאה לאחריה הוכשרה עוד הרבה קודם לכן, בתחילת תהליך אוסלו. הרדיקליזציה האיסלאמית (או "תחיית האיסלאם הפוליטי", כפי שהתהליך מוגדר על־ידי אקדמאים רבים בהתייחסם לתהליך שניכר במהלכן של שנים אלו ברחבי המזרח הערבי ובעולם כולו) מורגשת היטב בחברה הפלשתינית. הצטרפו אליה הסֶגר ועימו האבטלה הקשה, שפקדה בעיקר את השכבות הפלשתיניות העממיות.

לרבים בגדה וברצועת עזה, משמעותו של תהליך השלום היתה אכזרית: הם איבדו את מקור הפרנסה בישראל. באופן פרדוקסלי, יצירת היישות הפוליטית הפלשתינית החדשה, שנועדה להביא לקִרבה ולהבנה בין העמים, בנתה חיץ. המעסיק הישראלי החל לעשות שימוש בעולים ממזרח אירופה (בעיקר בענפי השירותים), אחר־כך בפועלי בניין מרומניה, מטורקיה ומסין, וענף החקלאות הישראלי התמלא בעובדי כפיים מתאילנד.

והפועל הפלשתיני מעזה, בן למשפחת פליטים דלה, שעבד בצוותא עם בני משפחה נוספים שלו בישראל ויחד פירנסו ברווחה את בני־ביתם - הפועל הזה עמד לפתע בפני שוקת שבורה. הנה הוא מגיע למחסום ארז בצפון הרצועה - המחסום אשר במשך 25 שנים לא היה בו מחסום של ממש וגם לא חייל ישראלי אחד - והמעבר הזה הוא לפתע אחד ממעברי הגבול האימתניים בעולם. לפתע נהיה מחסום ארז בסיס צבאי גדול, ובו עשרות עמדות מבוצרות, מִתקנים אלקטרוניים וסידורי בדיקות לאישור המעבר, שאורכים שעות.

הפועל הפלשתיני הפשוט לא יכול היה להיכנס לישראל כפי שנהג לעשות בעבר. מצידו השני של המחסום הוא ראה את הכלכלה הישראלית הפורחת, ועכשיו הוא רואה את הפועלים מסין ומרומניה ומתאילנד שתפסו את מקום עבודתו. פתאום הוא מבחין גם בחברי ההנהגה שלו מעזה, בנַבִּיל שַעַת' ובמוחמד דחלאן ובדומיהם, והנה הם חוצים את המחסום במרצדס מפואר וברשותם תעודות אח"מ מיוחדות שהנפיקו ישראל והרשות הפלשתינית יחדיו לאישים רבים בשטחים. ועוד עוברים שם באֶרז כל מיני "בעלי קשרים" שהצליחו להשיג רשיונות מעבר. באותה מידה שתהליך אוסלו היטיב עם מדינת ישראל - כך הוא היטיב עם שכבת העילית הפלשתינית. הרשות הפלשתינית היתה בבחינת שלטון חדש, וכשלטון היא בנתה מִנהלה ומנגנונים חדשים. לרשות ערפאת ואנשיו עמד כוח רב. היה ביכולתם לחלק טובות הנאה רבות, משׂרות ממשלתיות וכל מה שנלווה לכך: מכוניות, טלפונים, עזרה במגורים, נסיעות לחו"ל, מלגות ומענקים למיניהם. השלטון גם הִקצה רשיונות לחברות, רשיונות לאספקת סחורות ושירותים, וזכיונות מונופוליסטיים לדלק, למלט, לסיגריות וכיוצא־באלה הטבות כלכליות.

אך טבעי הוא, כי שלטון חדש כמו זה נעשה מנוכּר לאוכלוסייה הרחבה. כאשר מישהו מקבל טובות הנאה כלשהן, תמיד יש אחרים שאינם מקבלים, ואלה נעשים מרירים וכועסים. די מהר הפך אפוא השלטון הפלשתיני לשלטון מרוחק, מתנשא, ולכן שנוא על שכבות עממיות רחבות. היו לכך עדויות רבות: בשנים 2000-1999 (עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה) הסתמנה בשטחים התאוששות כלכלית מסוימת מן המשבר של השנים הקודמות. בין השאר היתה בשנתיים אלו עלייה במספר הפועלים הפלשתינים שחזרו ונכנסו לעבוד בישראל. אלא שעם זאת היתה גם עלייה בתקריות האלימות בשטחים - לאו דווקא בקשר עם ישראל. גַסאן אל־חַטִיבּ, שניהל את מרכז התקשורת הפלשתיני בירושלים (ובשנת 2002 התמנה לחבר הקבינט של ערפאת), בדק ומצא כי בתקופה זו התרבו מאוד התנגשויות אלימות בין קבוצות כוח פלשתיניות שונות. היו אפילו מקרים של חילופי אש, כמעט קרבות־רחוב, בין קבוצות של אנשים חמושים בשכם, ברמאללה ובעזה. במקומות רבים פרצו שביתות ומהומות. ראש ממשלת צרפת, ליונל ז'וֹסְפֶן, נרגם באבנים בעת שביקר באוניברסיטת בִּיר־זֵית, ומהומות מלוּווֹת בירי פרצו במחנה הפליטים דְהֵיישֶה אשר ליד בית־לחם בשעה שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר שם. שני האירועים הללו היו במרס 2000 - ארבעה חודשים בלבד לפני קמפ־דייוויד!

עדות מעניינת ליחס של הציבור הפלשתיני לראשי השלטון שלו, ובמיוחד ליאסר ערפאת, גילה האנתרופולוג ד"ר שריף כַּנאעְנֶה מאוניברסיטת ביר־זית. במשך שנים הוא ליקט בדיחות פוליטיות פלשתיניות, והבחין בכך שהבדיחות הראשונות היו מעודנות וגילו יחס סלחני לערפאת ולשלטונו - אלא שבהדרגה הן נעשו ארסיות ומרושעות. עם תחילתו של תהליך השלום, למשל, סיפרו בשטחים שערפאת הסכים לכל התנאים שהציבו לו יצחק רבין ושמעון פרס: הוא ויתר והסכים שההתנחלויות יישארו על מקומן; הוא הסכים שלא יהיה שלטון פלשתיני בירושלים; והסכים אפילו לדחות את הדיון בנושא הפליטים. ואז העלו רבין ופרס דרישה נוספת: שערפאת לא ינשק אותם בטקס החתימה בוושינגטון. ערפאת סירב בתוקף ואמר שזוהי דרישה קנטרנית - ואכן, בוושינגטון היו נשיקות לרוב. ועוד: כאשר הוקם השלטון הפלשתיני, המשיכו בשטחים לספר - עדיין ברוח טובה ובסגנון מעודן - על השלטון הפלשתיני שמתיר, למשל, לייבא לתחומו רק מכוניות בעלות שני הילוכים, ראשון ושני. מדוע? מפני שאם יכניסו מכונית להילוך שלישי היא תצא מתחומי הרשות.

והנה, על־פי ד"ר כנאענה, ככל שהתקדם השלטון הפלשתיני והתבסס, חל שינוי בהומור בשטחים, והבדיחות הפוליטיות על השלטון נעשו בוטות וגסות יותר. רבות מהן היו נבזיות וכוּונו ישירות כנגד ערפאת, וסוּהָא אשתו מככבת בהן. הנה בדיחה אחת - עדיין עדינה יחסית: משמרות הצניעות בחוף עזה ראו זוג מתעלס על החוף. לתדהמתם גילו הבחורים כי אלה הם בני הזוג ערפאת, וביקשו את סליחתם. אמר להם ערפאת: "אני דורש שלא תוותרו לי ותנהגו בי כמו בכל אחד". לקחו אפוא את בני הזוג לתחנת משטרה, והקצין הודיע לערפאת שעליו לשלם עשרה שקלים קנס - ואילו סוהא צריכה לשלם מאה שקלים. "מדוע האפליה בינינו?" שאל ערפאת. ענה הקצין: "אצלך זאת הפעם הראשונה".

חשוב להדגיש את הירידה בפופולריות של ערפאת עצמו, ובמעמדו של השלטון הפלשתיני שבהנהגתו, מפני שלקמפ־דייוויד של קיץ 2000 מגיע ערפאת כשהוא חלש מבחינה פוליטית, שונה מן האיש בעל הכוח מן הימים שבהם כונן את מוסדות שלטונו בגדה וברצועת עזה. בשנים 1997-1994 הגיע ערפאת בסקרי דעת הקהל בשטחים לתמיכה ממוצעת של כ־70 אחוז מכלל האוכלוסייה - אבל לקראת אמצע שנת 2000 ירדה הפופולריות שלו עד כדי 40 אחוז בערך. בכל הניתוחים שנעשו על ועידת קמפ־דייוויד לאחר כשלונה הודגש, שראש הממשלה אהוד ברק בא לפיסגה כאשר ממשלתו מתפוררת ואין לו רוב בכנסת. אפשר לומר דברים דומים גם על יאסר ערפאת. הוא בא לקמפ־דייוויד כאשר ברחוב הפלשתיני שוררים מפח־נפש ומרירות, שקיבלו ביטוי גם בהחרפה של הבדיחות הפוליטיות העממיות - ראָיה שבדרך כלל אינה מחטיאה. מכאן אפשר להפליג, כמובן, בפרשנויות על טיב המשא־ומתן המתנהל בין שני מנהיגים שמעייניהם אינם מוקדשים רק לנושאים הנידונים - אלא מבטיהם מופנים כל הזמן בדאגה ובחששות לבדיקה המציקה: כיצד מתקבלים או עלולים להתקבל הדברים אצל בני עמם, בבית?

חולשתו של ערפאת בהתמודדות עם יריביו קיבלה ביטוי, בין השאר, דווקא במִבצעים של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, שנועדו לעצור את פעילי חמאס. כדי לרַצות את דעת הקהל בישראל ובמערב, חלק מהמעצרים הללו בוצע לעיני מצלמות הטלוויזיה. "מעצרי ראווה מתוקשרים", כך כינו זאת בתקשורת הישראלית. העובדה המעניינת במעצרים הטלוויזיוניים הללו היתה, שהשוטרים הפלשתינים שביצעו אותם הצטלמו כאשר פניהם מכוסים במסיכות - כדי שלא יוכלו לזהות אותם. לא היו אלה סוכני חרש שהאלמוניות חשובה לעבודתם, אלא שוטרים רגילים שפחדו, או התביישו, להיחשף. במילים אחרות, מעצר פעילי חמאס נתפס בעיני הציבור הפלשתיני כמעשה מביש, שמי שעושה אותו צריך לחשוש מתגמול או נקמה. זו היתה האווירה שבה פעל ערפאת מול האופוזיציה בקרב בני עמו, ערב הפיסגה. ערפאת וראשי מנגנוני הביטחון שלו פחדו יותר מכול מן האפשרות שיוצגו כמיליציה פרו־ישראלית דוגמת צד"ל.

* * *

אלא שגם אם אכן עמדו תהליכים חברתיים ופוליטיים ברקע כשלון הוועידה בקמפ־דייוויד וההידרדרות אל משבר הדמים שלאחריה, אין זה מנקה את מנהיגי הצדדים מאחריות. האם לא צפו את המתרחש? ומה עשו כשראו את הקריסה? ברור שכל אחד מן הצדדים הטיל את האחריות על הצד השני. אהוד ברק מצטט באוזני בני מוריס דברים שאמר לו הנשיא קלינטון: "הסיפור האמיתי של קמפ־דייוויד היה, שבפעם הראשונה בדברי ימי הסכסוך הניח הנשיא האמריקני הצעה על השולחן, המבוססת על החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, קרובה מאוד לתביעות הפלשתיניות - וערפאת סירב לקבל אותה אפילו כבסיס למשא־ומתן, עזב את החדר ופנה באופן מכוּון לטרור. זהו הסיפור האמיתי - כל השאר רכילות".

דברי קלינטון הם תמצית העמדה המקובלת, קרוב לוודאי, על הרוב בישראל, וההרגשה הכללית היא: "וכי מה יש להוסיף על כך?" ב־1999 נבחרה בישראל הממשלה היונית ביותר שהיתה מאז מלחמת ששת הימים. היו בה יוסי ביילין ושלמה בן־עמי ויוסי שריד. הצוות של אהוד ברק נענה להצעה מרחיקת לכת שהציע הנשיא קלינטון, שכללה חלוקה מחודשת של ירושלים. והנה - הפלשתינים דחו אותה! האין זאת בפירוש אחריותם? היו אפילו ישראלים רבים שחשבו, כי ממשלות ישראל עשו טעויות איומות, מאז הסכם אוסלו, בכך שפתחו במשא־ומתן עם ערפאת ואנשיו - אלה שהקימו מנגנון מושחת בשטחים, אשר שימש בחשאי לטיפוח הטרור. דוגמה מובהקת של ישראלי כזה הוא העיתונאי רונן ברגמן. צה"ל בחר עבורו מסמכים שנתפסו במטה ערפאת ברמאללה, ובספרו והרשות נתונה (הוצאת ידיעות אחרונות, 2002) הוא מבקש להבין כיצד בישראל לא עמדו על כך שערפאת, אשר שלט בכל דולר שהוציאה הרשות, "ניצל את שליטתו כדי להקים מיליציות מחתרתיות לקראת עימות עם ישראל [...] וכיצד ליבתה הרשות הפלשתינית, בפיקודו הנלהב של ערפאת, תעשייה ענֵפה של שנאה והסתה, לילדים ולמבוגרים כאחד, נגד ישראל". לטענתו של ברגמן, ערפאת רקם מלכתחילה מזימה מתוכננת היטב כדי לנצל את התהליך המדיני לצורך המשך העימות האלים עם ישראל בתנאים נוחים יותר מבחינתו.

זוהי הצגה מעוּותת של הדברים, המתבססת בעיקרה על מידע מגמתי שסיפקה לברגמן מערכת המודיעין הישראלית, ובכך הפכה אותו לשופר תעמולה בידה. כאשר בוחנים את ההתרחשויות מנקודת הראות הפלשתינית, מתגלית תמונה שונה. כאמור, ערפאת הגיע לשטחי הגדה ורצועת עזה בקיץ 1994, לאחר תחילתם של פיגועי המתאבדים, וכאשר על השטחים הוטלו כבר הגבלות של סגר והיתה בהם אבטלה. מבחינתו של ערפאת היו אלו בעיות קשות שעליו להתמודד איתן. האיום של תנועת חמאס על הרשות הפלשתינית, שזה עתה הוקמה בשטחים, הדאיג מאוד את ערפאת. פעילי חמאס הם שאירגנו וביצעו את פיגועי ההתאבדות הראשונים (1994), והם שדרשו להמשיך במסורת "המאבק המזוין" נגד ישראל. היתה לחמאס גם סידרה של הצלחות במישור הפלשתיני הפנימי: לראשונה זכו נציגיהם בבחירות למועצות הסטודנטים של מכללות ביר־זית (נובמבר 1993) וא־נג'אח (ינואר 1995), שנחשבו עד אז למעוזים מובהקים של תנועת הפת"ח. כך גם בבחירות לוועדי עובדים ולאיגודים מקצועיים שהיו בשטחים. כדי לבסס את התמיכה הציבורית בשלטון הפלשתיני החדש ובהמשך מדיניות אוסלו, היה על ערפאת לארגן את תנועתו, את הפת"ח. זאת ועוד: באותם ימים שרר מתח חריף בין קבוצות שונות בפת"ח - בין הפעילים שבאו מחו"ל, "אנשי תוניס", לבין אנשי ה"פְּנים"; בין ותיקים לצעירים, ובין בני האזורים השונים. מַרוואן בַּרגוּתי היה הפעיל המרכזי בארגונו־מחדש של הפת"ח, גוף שהיה צריך לגבש לו זהות ברורה: האם הוא הופך למפלגת שלטון ממוסדת - או ממשיך להתקיים ולהתנהג כתנועה מהפכנית?

על רקע זה הוקמו מסגרות תנועתיות חדשות לפת"ח, וביניהן הגופים שבאופן קיבוצי נקראו ה"תַנְזִים" (כלומר, הארגון), שנהפכו למעין מיליציה עממית, המתמודדת מול חמאס ומול המתחרים האחרים במנגנוני הביטחון. העבודה האקדמית המפורטת ביותר על תנועת הפת"ח באותה תקופה נכתבה על־ידי מיכאל מילשטיין (שהכין עבודת מחקר באוניברסיטת תל־אביב במאי 2002), והיא אינה מכילה אף מלה אחת על הכנות מחתרתיות - של הפת"ח או של מישהו אחר - לעימות אלים עם ישראל. במילים אחרות: התנזים הוקם לצרכים פלשתינים פנימיים - ולא לצורכי עימות עם ישראל.

יתר־על־כן; כיום עומדת לרשותנו שורה של נתונים על כך, שעד פרוץ המשבר בספטמבר 2000 ערפאת כלל לא תיכנן אינתיפאדות ופיגועים - ובוודאי לא עימות כולל עם ישראל. ההפך הוא הנכון; כל משאביו הופנו לבניית כלכלה של שלום. רק אחרי שפרצו האירועים האלימים והתחיל משבר הדמים - רק אז, באוקטובר 2000, החל להסתמן המפנה אצל ערפאת ובתנועתו, תנועת הפת"ח, שאכן חזרה אז ואימצה את מסלול "המאבק המזוין". ויש להבין, כי מנקודת הראות של פעילי הפת"ח, אילו לא היו מצטרפים אז אל דרך האלימות והפיגועים, הם היו מאבדים כליל את תמיכת הציבור בשטחים.

במרכז כלכלת השלום הפלשתינית, בשנים 1994 עד 2000, עמדו פרויקטים גדולים כמו הקמת נמל תעופה בינלאומי ברפיח, נמל ימי בעזה, ובניית מִתקני ביטחון ושיכונים לעשרות אלפי פעילי אש"ף שבאו מחו"ל; אולם העיקר היה פיתוח ענף התיירות. השקעות ענק הופנו לפרויקט שקיבל את השם "בית־לחם אלפיים". במסגרתו חודשו תשתיות התחבורה, הביוב, המים והחשמל בעיר. הוקמו בתי־מלון חדישים, ואחד מהם - ארמון ג'אסְר ("אינטרקונטיננטל"), סמוך לקבר רחל - הוא מן המפוארים שבבתי־המלון במזרח התיכון. ליד כנסיית המולד הוקמה תחנת אוטובוסים מרכזית לשירות הצליינים העתידים להגיע, וכן "מרכז השלום" שיוחד לתערוכות, לירידים ולשירותים לתיירים. באתר בריכות שלמה בדרום בית־לחם הוחל בבניית מרכז כנסים גדול ובתי־מלון. מפעלי תיירות, בעיקר מלונות, נבנו גם ברמאללה ובעזה. ביריחו הוקם הקזינו המפורסם ולצידו מלון גדול, וכן הרַכֶּבל המוביל ממעיין אלישע לצוק מנזר הקָרַנְטַל שבהר. רוב כספי ההשקעות באו ממקורות בינלאומיים, אולם גם ערפאת ואנשיו - עם חברות ממשלתיות פלשתיניות - השקיעו כסף רב בעסקי התיירות. כמובן, אנשים פרטיים בנו מסעדות חדשות, פתחו חנויות למזכרות או קנו אוטובוסים להובלת התיירים. משפחת סַנָקְרוּט מחברון, למשל, השקיעה למעלה ממיליון דולר בבניית הרכבל ביריחו, והוסיפה מזנון ומסעדה בראש הצוק. כמעט כל ההשקעות הללו נעשו לקראת שנת 2000, שנת המילניום. זו השנה שבה ציפו הכול להמוני תיירים ועולי־רגל, וזו השנה שבה פרצה האינתיפאדה. ההשקעות הללו לא נשאו שום פרי. לפי שעה הן ירדו לטמיון.

מי שמשקיע במפעלי תיירות כאלה - לא זו בלבד שאינו מתכנן אינתיפאדה אלימה, אלא אפילו אינו מעלה על דעתו שעימותי דמים עלולים להתרחש. הדברים ברורים: אין תעשייה התלויה בביטחון כמו תעשיית התיירות. די באירוע אלים אחד בירושלים כדי לשתק את כל תנועת התיירים ועולי־הרגל לארץ הקודש. ערפאת לא תיכנן מראש את האינתיפאדה.

* * *

האינתיפאדה פרצה באופן ספונטני: בלי הכנות, בלי תכנונים וללא ארגון. היא פרצה בספטמבר 2000, אבל הנסיבות שהביאו להתפרצות האלימה היו קיימות כבר קודם לכן. בספרו (מדריך ליונה פצועה, ידיעות אחרונות, 2001) מכנה יוסי ביילין את הנסיבות האלו בשם "סיפור הקרח הדק". הוא מדמה את תהליך השלום למעטה של קרח דק, שהיה עלול להישבר במועדים שונים עוד לפני ספטמבר 2000. הוא נשבר לאחר ביקור שרון בהר־הבית - בין השאר מפני שעושי השלום והמאמינים בשלום לא הצליחו לעַבּות את שכבת הקרח הדקה.

אחת התמונות המוזרות ביותר העולה מכל התיאורים והדיווחים על המשא־ומתן בין ישראל לפלשתינים, בימי קמפ־דייוויד ולאחריהם, היא זו של המרחק המבהיל ששרר בין הנושאים שעמדו לדיון לבין המציאות הקשה שהלכה והתפתחה בשטח שעליו נסבו הדיונים. הנציגים הישראלים והפלשתינים היו שקועים יומם וליל בהתדיינויות על פרטי־פרטים של הסכמים שנועדו להבטיח ביצוע של הסכמים קודמים, הסכמים שנחתמו בעבר כדי להבטיח קיום הסכמים שקדמו להם, שגם הם נועדו להבטיח את קיומם של הסכמים אחרים - וכך הלאה, כמו בסיפורים מיתולוגיים על גיבורים המתרוצצים חסרי־אונים במעגל קסמים שאין בכוחם להיחלץ ממנו. חוסר האונים של הצדדים רק גבר אחרי שפרצה האלימות. צה"ל דיכא בכוח הפגנות אלימות, והפלשתינים הגיבו על הדיכוי בפיגועי רצח, וחוזר חלילה. גם אז לא פסקו הצדדים לשאת־ולתת על קוצו של יוד כדי להגיע להסכמה על מסמך כלשהו עם ניסוחים מעורפלים, שלא היתה לו שום רלוונטיות להידרדרות האלימה.

כידוע, ערפאת לא קיבל את הצעתו המדינית של הנשיא קלינטון, לא בקמפ־דייוויד ולא לאחר מכן. היתה זו - גם זה ידוע - ההצעה הנדיבה ביותר שקיבלו ערפאת ואנשיו אי־פעם. האם ערפאת גמר אומר לסרב לכל הצעה? ואם כך, לאן חתר כל השנים? מה היתה תוכניתו המדינית אחרי שנת 1994, כשבנה כלכלת שלום ולא יזם את פרוץ עימותי הדמים ואף לא התכונן להם?

הסכם אוסלו הותיר חמישה נושאים כבדי משקל לדיון במשא־ומתן על הסכם הקבע: מה יהיה אופי היישות המדינית שתהיה לפלשתינים; מה יהיו גבולותיה; מה יהיה גורל ההתנחלויות; מה יהיה מעמד ירושלים; וכמובן - שאלת הפליטים. במהלך כל התקופה שקדמה לוועידת קמפ־דייוויד בחר ערפאת לעסוק - לפחות בפומבי - בשניים מתוך חמשת הנושאים הללו: אופי המדינה הפלשתינית ומעמד ירושלים. במאות ואולי באלפי התבטאויות בהופעות בטלוויזיה, בתשובות לשאלות עיתונאים, בנאומים בפורומים שונים, הוא חזר על משפט קצר אחד (בשינויים קלים): "אנחנו ניאבק עד שנקים מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים האצילה" ("אַל־קוּדְס א־שָריף"). דברים אלה נעשו אצלו למעין מַנְטְרָה, ואותה היה מקשט מדי פעם בתוספות כגון: "ניאבק עד שנניף את דגל המדינה הפלשתינית על חומות ירושלים, על צריחי מסגדיה וכנסיותיה". ובין אלה - הניסוח שקומם ישראלים רבים: "מיליוני שאהידים יצעדו אל ירושלים".

מעקב שיטתי אחרי נאומיו בשנים אלו מראה שהוא מיעט לדבר על גבולות המדינה הפלשתינית ועל ההתנחלויות, והעיקר - פחות מכול הוא הזכיר את נושא הפליטים. כאשר עלה נושא הגבולות ערפאת לא דיבר כמו הנשיא סאדאת, שהודיע בזמנו כי לא יוותר על שִיבֶּר ("אינץ'") אחד מחולות סיני. חוסיין מלך ירדן דרש, וקיבל, כמו סאדאת, את כל השטחים בערבה על־פי סימון הגבול הבינלאומי. גם בנסיגה מלבנון נשמר העיקרון: הנסיגה הישראלית היתה עד למילימטר האחרון. זאת גם הדרישה הסורית חסרת־הפשרות. בהקשר הפלשתיני אומנם לא מדובר בגבול בינלאומי, אלא בגבולות הפסקת אש, אבל כמו במקרים האחרים - אלה הם גבולות 1967, שעליהם מתבססות החלטות מועצת הביטחון המהוות בסיס לתהליך השלום והמשא־ומתן.

ערפאת לא היה חייב לדבר כל הזמן רק על המדינה הפלשתינית ועל ירושלים. לכאורה היה יכול להכריז שהוא ייאבק עד שיפורקו כל ההתנחלויות (כמו שהיה בסיני), או עד שתוכר זכות השיבה של אחרון הפליטים - אך הוא לא עשה זאת. הוא דבק רק בעניין המדינה הפלשתינית ובנושא ירושלים. יש לכך כמה סיבות: מנושא הפליטים ניסה ערפאת להתחמק כמו מאֵש. כבר מתחילת המשא־ומתן היה ברור לו שאין שום סיכוי לכך שישראל תסכים להכיר בזכות השיבה, ובוודאי שלא תסכים להחזיר פליטים. הסירוב להכיר בשיבה ולהחזיר פליטים הוא הנושא שעליו קיימת ההסכמה הישראלית הרחבה ביותר: רוב מכריע של היהודים בישראל סבור כי החזרת פליטים פירושה הרס המדינה היהודית. בצד הפלשתיני היו דוברים של קבוצות מפליטי 1948, שהודיעו לערפאת כי הם לא רואים בבעיה שלהם נושא מדיני שהרשות הפלשתינית בכלל מוסמכת לדון בו. בהופעה אחת בטלוויזיה הירדנית הכריז בן למשפחת פליטים מיפו: "ערפאת לא עורך־דין שלי, ולא נתתי לו ייפוי כוח לדון בשמי בנושא הבית והפרדס שבבעלות משפחתי ביפו זה מאות שנים. אם ערפאת רוצה לוותר על רכוש - שיוותר על הבית של אבא שלו, ולא על הבית של אבא שלי".

אשר לגבולות המדינה הפלשתינית וההתנחלויות, ערפאת ידע שיהיה עליו לקבל פשרות כואבות, ועל־כן חשש להציגן בפני בני עמו.

נותר הנושא של אופי היישות המדינית שתקום בשטחים - הקלה שבבעיות. מראשית המשא־ומתן היה ברור לשני הצדדים, כי בסופו של דבר תקום מדינה פלשתינית, ובשלב מסוים החלו גם בימין הישראלי (בליכוד) להכיר בכך שאין מנוס מכך. בנושא אופי היישות המדינית שתקום בשטחים לא היה בעצם שום צורך לדון: היה ברור כי מדובר במדינה עצמאית וריבונית.

על רקע זה עלתה לראש סדר היום בקמפ־דייוויד בעיית ירושלים. אפשר להניח שערפאת חתר לכך מראש. כאמור, זה שנים הוא הזכיר שוב ושוב את ירושלים. גם מבחינת דעת הקהל הבינלאומית זהו הנושא האטרקטיבי ביותר בין כל הנושאים השנויים במחלוקת. לא חסרות בעולם בעיות של סכסוכים אתניים ולאומיים. יש שפע של מריבות אלימות בין קהילות שונות, ויש שפע של מצוקות פליטים ורעב. הסבל הפלשתיני לא יכול היה אפוא לעורר עניין רב. כך גם לגבי ההתנחלויות הישראליות - הן לא מעניינות. מי בעולם שמע על קריית־ארבע, על אריאל, על גוש קטיף או על איתמר?

ירושלים, לעומת זאת, היא סיפור אחר. מאות מיליונים מזכירים את ירושלים בתפילות ובמזמורים, ומכירים אותה מכּתבי הקודש. חַרם א־שריף ואַל־אַקְצָה מקוּדשים אצל מאות מיליוני מוסלמים מאינדונזיה ועד בּוֹסְניה. אין נושא טוב יותר מירושלים כדי לרתק דעת קהל, בעולם בכלל ובעולם האיסלאמי והערבי בפרט. חשיבותה עוד גדֵלה כאשר מדובר בעולם שנעשה דתי יותר ויותר.

תיאור מאלף, הממחיש את חשיבותו של נושא ירושלים מנקודת הראות המדינית של ערפאת, מתקבל מתוך הסיפור - השולי לכאורה - על במת התפילה (מַנְבַּר) של מסגד אל־אקצה. לפני כ־800 שנה, כאשר השליט המוסלמי סלאח א־דין אל־אַיוּבִּי שיחרר את ירושלים מידי הצלבנים, הוא העניק לאל־אקצה שי: במת תפילה מהודרת, מעשה אמן, עשויה עץ אגוז. בשריפה ששילח במסגד הצעיר האוסטרלי מייקל רוהאן, בשנת 1969, נשרפה הבמה הזאת כמעט כליל. חלקיה השרופים הוצגו במוזיאון הצמוד לאל־אקצה, ובכמה משרדים ובתים של נכבדי ירושלים המוסלמים מוצגים שברי הבמה השרופה כמזכרת מקודשת. בשנים שחלפו מאז השריפה נעשו שיפוצים מקיפים באל־אקצה ובחַרם כולו. נזקי השריפה תוקנו: שליטים, ולצידם תורמים אמידים מכל פינותיו של עולם האיסלאם, הרימו לאל־אקצה שפע של תרומות בכסף ובחפצי ערך. המלך חוסיין, למשל, תרם עשרה מיליון דולר לציפוי של כיפת הסלע בזהב. מלך מרוקו תרם שטיחים ענקיים למסגדים. נסיכים מן המפרץ ואגודות מוסלמיות מצפון אפריקה, וכמוהם מאמינים שאינם אמידים - כולם הביאו תשורות. השייח רָאִיד סלאח מאוּם־אל־פאחְם, מראשי התנועה האיסלאמית בישראל, אירגן בכל סוף שבוע מאות מתנדבים לעבודת ניקיון ושיפוצים בחַרם, וביוזמתו נוקו ושופצו החללים התת־קרקעיים המכוּנים "אוּרווֹת שלמה" (ובפי המוסלמים - אולם התפילה המַרוואנִי). אמנים ממצרים ומירדן שיחזרו גם את במת התפילה המהודרת של סלאח א־דין. היא הושלמה - אבל נשארה בירדן ולא הוחזרה למקומה.

הדבר הזה תמוה לכאורה. אל־אקצה וכל סביבות המסגדים הפכו לאתרים מפוארים ומטופחים - אבל שׂכיית החמדה של המסגד, המנבר של סלאח א־דין, לא הושבה למקומה! כמה שבועות לפני פרוץ האינתיפאדה שאלו עיתונאים את ראשי הוואקְף המוסלמי בירושלים, מה קורה עם המנבר? ואחד מהם השיב: "אתם לא מבינים מדוע העיכוב? הנשיא (ערפאת) מחכה ליום כניסתו לאל־אקצה, והוא יהיה זה שיביא לכאן את המנבר של סלאח א־דין".

ברוחו של הסיפור הזה אפשר לשעֵר כיצד ראה ערפאת בעיני רוחו את כניסתו החגיגית לירושלים ולאל־אקצה: לפניו יינשא המנבר של סלאח א־דין במעין הצגה רבת־רושם של ערפאת כממשיך דרכו של משחרר ירושלים האגדי. ערפאת חשב בוודאי להזמין מנהיגים ערבים ומוסלמים שילַוו אותו בטקס המפואר, אשר ישודר למיליונים ברחבי העולם. לא מדובר כאן ברדיפת כבוד מצידו של ערפאת או בחיפוש תהילת עולם היסטורית; מדובר בתרגיל פוליטי מתוחכם. הנושא שהטריד את ערפאת יותר מכול בתהליך השלום היה איך למכור לעמו את ההסכמים עם ישראל, הכרוכים בפשרות כואבות; איך לשכנע את כל פזורות הפלשתינים ואת הפליטים, שאומנם לא יחזרו לעולם לאדמות ולבתים שאיבדו - אבל שזוהי העיסקה המדינית הנכונה והטובה ביותר עבורם.

הדרך לעשות זאת היתה על־ידי הדגשה חוזרת של הישג גדול, אשר אליו כן ניתן להגיע - שחרור ירושלים ואל־אקצה, ודחיקה לשוליים של מה שאי־אפשר להשיג - זכות השיבה. אם להשתמש בְּסיפור המנבר של סלאח א־דין, אפשר לתאר את התמונה כך: בתום תהלוכת הכניסה לאל־אקצה היה ניגש אל ערפאת פליט מבוגר ואומר לו: "ומה עם הבית והפרדס שלי ביפו?" ערפאת יכול היה אז לענות לו: "מה אתה מתעסק בקטנות?! אני מביא עכשיו לעולם הערבי ולעולם המוסלמי כולו, וגם לך ולבני עמֵינו, את קודשי ירושלים ואל־אקצה - וזהו הדבר החשוב מכול".

בהקשר זה כדאי להוסיף, כי בזמן שבקמפ־דייוויד התרכז הדיון בשאלה של ירושלים ואל־אקצה, היו כמה הופעות פומביות של בני פליטים, שנראה כי עמדו על טיב העיסקה הנרקמת. בתחנת שידור לבנונית אמר פליט אחד בלשון נחרצת: "אני מבקש לומר לערפאת, שהבית שלי בחיפה קדוש לי יותר מאל־אקצה".

אם אכן זו היתה התוכנית המדינית של ערפאת - היא לא התגשמה. ערפאת לא קיבל את הצעות הנשיא קלינטון רק מסיבה אחת: הוא היה בטוח שלא יוכל למכור אותן לבני עמו. את נושא ירושלים הוא דחף אל ראש סדר היום לא רק מפני שחשב כי בעזרתו יוכל לדחוק הצידה נושאים אחרים, אלא גם בשל העובדה שמנהיגים ערבים ומוסלמים מכל העולם לא רצו - ואולי לא יכלו - לעזור לו. מכל עֵבר בעולם האיסלאמי הבהירו לו, כי אל־אקצה אינו רכוש פרטי שלו, גם לא רכושו של העם הפלשתיני, ואין לו רשות לוותר כמלוא הנימה בכל הקשור לחַרם א־שריף. ובאמת, כמה אופיינית לערפאת תשובתו לנשיא קלינטון בקמפ־דייוויד (כפי שדיווח עליה אַכְּרַם הַנִיֶיה, שנכח בשיחה), לאחר שהנשיא הציע לו להסתפק במתחם נשיאותי קטן בירושלים. וכך השיב לו: "אם אסכים לכך, תצטרך לבוא להלוויה שלי".

* * *

תפיסתו של ערפאת את מדינת ישראל כמדינה יהודית אינה שונה מתפיסתם של רוב שליטי ערב, וביניהם מנהיגי מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל. גם אצלו קיימים סימני שאלה בדבר היותם של היהודים לאום הזכאי לריבונות מדינית, וגם אצלו קיימת נכונות להשלים עם קיומה של מדינת ישראל - אבל לא הרבה מעֵבר לכך. רוברט מאלי וחוסיין אגא מיטיבים להגדיר את הלוך־המחשבה הזה כשהם כותבים: "מרבית הפלשתינים התייחסו לפתרון של שתי מדינות בהשלמה יותר מאשר בהתלהבות; הם מוכנים להכיר בקיומה של ישראל, אך לא בלגיטימיות המוסרית שלה... אוסלו, כפי שנתפס בעיניהם, לא היה משא־ומתן על תנאי השלום, אלא על תנאי הכניעה". לכן הזכירו הפלשתינים תמיד, כי בכך שהם מסכימים למדינה בגבולות 1967 הם מקבלים 22 אחוז בלבד משטח פלשתין מולדתם.

ערפאת לא תיכנן את פרוץ האינתיפאדה. לדעת החוקר הפלשתיני־בריטי יָזִיד סָאִיר, ערפאת עוסק באִלתורים ובטקטיקות של הטווח הקצר, ולא באסטרטגיה. יכולתו הגדולה היא בניצול משברים אשר בסופם יובילו אותו להישגים. כך נהג במלחמת לבנון (1983-1982), כאשר בסיומה חידש את שיתוף הפעולה עם ירדן ומצרים; כך נהג כאשר ניצל את האינתיפאדה הראשונה להתחלת דיאלוג עם ארצות־הברית; וכך נהג גם באירועי מנהרת הכותל (ספטמבר 1996), שבעטיָם נוצר קשר בינו לבין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ונולד ההסכם שבו העביר נתניהו את חברון לשלטון פלשתיני.

קרוב לוודאי שערפאת חשב כי ינצל בצורה דומה גם את האש שפרצה ביום שישי, ערב ראש השנה ויום אחרי ביקור שרון בהר־הבית, כדי להשיג יתרון מדיני. הוא לא הורה לפתוח באש, אבל לא יצא מגדרו כדי לעצור את הדינמיקה המוּכרת של מעבר מהפגנות אלימות של אבנים ובקבוקי תבערה - לחילופי יריות. דינמיקה זו נראתה היטב כבר באירועי מנהרת הכותל ובכמה תקריות לאחר מכן (כמו יום הנַכּבּה, מאי 2000). הדינמיקה פועלת כך: חבורות של צעירים פלשתינים, חלקם מאורגנים במסגרת הפת"ח ותנועות אחרות, פותחות בהפגנה מול חיילי צה"ל, ביוזמת ערפאת ואנשיו, בידיעה שהמצב עלול להידרדר. המקומות המיועדים לכך הם קבועים, כמו קבר רחל, צומת נצרים, צומת הכניסה הצפונית לרמאללה או המחסום ליד בית־החרושת לעָרָק בדרום רמאללה. מבחינת הפלשתינים מדובר בהפגנות בדרכי שלום שערפאת מעודד, חרף העובדה שמשליכים בהן אבנים ובקבוקי תבערה. צה"ל מגיב במה שמכוּנֶה "אמצעים לפיזור הפגנות" - כדורים מצופים פלסטיק ורימוני גז. בעימותים הללו נפצעים צעירים פלשתינים, והיו גם מקרים שבהם מפגינים נהרגו. השוטרים הפלשתינים, הנושאים נשק, עומדים בדרך כלל בצד. לפעמים הם מנסים לעצור את המפגינים, ולפעמים הם מצטרפים אליהם בלי להשתמש בנשקם. המפגינים דורשים מן השוטרים להגן עליהם מאש צה"ל: לשם מה קיימים מנגנוני ביטחון פלשתינים אם לא כדי להגן עלינו?! כך קראו המפגינים, ולא אחת חטפו נשק מן השוטרים ופתחו באש על חיילי צה"ל. במקרים מעטים הגיעו התקריות גם לחילופי ירי בין צה"ל לבין אנשי הביטחון הפלשתינים.

המקרה הבולט של הידרדרות כזאת היה אירועי מנהרת הכותל, שבהם נהרגו 70 פלשתינים ו־16 ישראלים. צה"ל נדרש אז להפיק לקחים מן האירועים, שבהם - לראשונה מאז הקמת הרשות הפלשתינית - התחוללו מעין קרבות בין צה"ל ובין יחידות סדירות פלשתיניות. בתקשורת הישראלית פורסם אז על דבר תוכניות מבצעיות שהכין צה"ל כדי לחסום הידרדרות כזאת מייד בראשיתה. ואכן, בצד הישראלי יושמו הלקחים היטב, כפי שהתברר מייד כשפרץ גל האלימות בסוף ספטמבר 2000. ביומיים הראשונים של האינתיפאדה החדשה נהרגו, על־פי הנתונים הישראליים, 30 פלשתינים. שני ישראלים נהרגו בפרוץ התקריות, אבל לא במהלך חילופי אש ועימותים עם מפגינים. מבחינת צה"ל היה בכך הישג - "הצלחה ענקית", על־פי ניסוחו של רביב דרוקר בספרו: הנה, ההכנות שעשה צה"ל לאינתיפאדה הוכיחו את עצמן. יחידות צה"ל ומשטרת ישראל (בתוך הקו הירוק) התייצבו מול המפגינים האלימים כאשר החיילים והשוטרים ממוגנים היטב, עם אמצעים המאפשרים להם לזהות את מלבי האש הפלשתינים ולצלוף לעברם. אלא שכבר ביום השני נעשה שימוש במסוקי קרב, וצה"ל הפציץ מן האוויר מפגינים בצומת נצרים.

מבחינת האינטרס הפלשתיני, הרבה יותר נוח היה להראות לעולם ילדים מיידים אבנים על טנקים ישראליים ולא שוטרים פלשתינים פותחים באש, ובוודאי שלא מחבלים מבצעים פיגועי טרור והתאבדות. כוחה של האינתיפאדה הפלשתינית הראשונה, שפרצה בסוף 1987, היה בכך שלא היה בה כמעט שום שימוש בנשק חם מצד הפלשתינים. בכך השיגו הפלשתינים אהדה בינלאומית, שהגיעה אז לשיאה. "אינתיפאדה לבנה", כך כינו בציבור הפלשתיני את ההתקוממות העממית ללא הנשק החם, אשר הבליטה באופן דרמתי את חוסר האונים של הצבא הישראלי. אין שום סיכוי למדינה לגייס תמיכה בעולם כאשר צבא חמוש עומד מול ילדים. בצה"ל אולי לא ייחלו לכך שהפלשתינים ישתמשו בנשק חם - הישראלים לא חיפשו "אינתיפאדה צבאית" כפי שמכנה אותה אבו־מאזן, שהוא עצמו רואה בה אסון לפלשתינים - אבל מערכת הביטחון הישראלית בהחלט ניצלה את ההזדמנות כדי להפעיל את כלי הנשק המתוחכמים של צה"ל, כאשר ההפגנות האלימות של סתיו 2000 הידרדרו לחילופי אש. כשהפלשתינים יורים ניתנת הרשות: טנקים, טילים, צלפים, מסוקים, מטוסים ואמצעים אלקטרוניים הפוגעים למרחוק.

רביב דרוקר קובע שבכירים בצה"ל ממש שׂשׂו אלי קרב כאשר התחזיות שלהם בדבר התפרצות אלימה התממשו. לפי תיאורו, ראש הממשלה אהוד ברק "הניח לצבא להוביל במידה רבה את המדיניות".

בשבועיים הראשונים לאינתיפאדה השנייה עלה בצורה מבהילה מספר הקורבנות בקֶרב הפלשתינים. ביניהם היה גם הילד מוחמד א־דוּרָה, שנורה למוות בזרועות אביו בצומת נצרים. צילומי מותו זיעזעו את העולם כולו. הציבור בישראל הוכה בתדהמה למראה מותם של 13 אזרחים ערבים ישראלים בהפגנות. אחרי שבועיים הגיע השלב הבא בהידרדרות - הלינץ' בשני חיילי המילואים של צה"ל ברמאללה. האירוע הזה עורר חלחלה בישראל. מכאן ואילך נהפך המדרון ונהיה תלול יותר ויותר: הפצצות ופיגועים, עוד פיגועים וחיסולים, יוזמות תיווך שנכשלות, כיבוש מחודש של הגדה, עוד פיגועים - וחוזר חלילה. התקוות של קץ הסכסוך, אשר ליוו את פיסגת קמפ־דייוויד, נהפכו לחלום בלהות של דם וחורבן.

* * *

במבט לאחור, הפיסגה האומללה בקמפ־דייוויד שימשה מאיץ לחשיפת האמת על תהליך השלום. התהליך הזה הביא עימו כמובן תקווה, אלא שהוא לוּוה גם במידה רבה של חשדנות וחוסר אמון, בצד הישראלי לא פחות מאשר בצד הפלשתיני. האשמתו הבלעדית של ערפאת בכשלון הפיסגה בקמפ־דייוויד, ובהעדפת הטרור והאלימות, יכולה להביא למסקנה שסילוקו של ערפאת הוא הפתרון. אין זה כך. כשנשאל פעם מרוואן ברגותי איך אפשר לעצור את האינתיפאדה, ענה: "אף אחד לא נתן פקודה להתחיל אותה, אז אף אחד גם לא יכול לתת פקודה להפסיקהּ".

חומרת האירועים שבאו מייד לאחר ועידת קמפ־דייוויד הביאה לתחושות חסרות־תקדים של אובדן־דרך ופחד מפני מצב של אין מוצא בסכסוך. אין פלא, אם כן, שהחיפוש הנואש אחר התיאור הנכון למה שהתרחש בפיסגה - לרבות השאלה מי אשם - אינו חדל מלעורר מחלוקת.

1. דני רובינשטיין, חבר מערכת הארץ, הוא בין השאר מחבּרם של הספרים הבאים: מי לה' אלי - גוש אמונים (הקיבוץ המאוחד, 1982); חיבוק התאנה - על זכות השיבה של הפלשתינים (כתר, 1991); ערפאת - דיוקן (זמורה ביתן, 2001). ספריו תורגמו לכמה שפות.