קמצ’טקה

הדבר האחרון שאבא אמר לי, המילה האחרונה ששמעתי מפיו, היתה קָמ'צַטקָה.

הוא נתן לי נשיקה שורטת, עם זיפים בני כמה ימים, ואחר כך נכנס לסיטרוֹאֶן. המכונית התרחקה לאורך פס הכביש המתפתל, בועה ירוקה שהגיחה ונעלמה מאחורי הגבעות, בועה שהלכה והצטמקה עד שלא ראיתי אותה עוד. נשארתי עומד במקומי, הקופסה של 'סיכון' נתונה תחת זרועי, עד שסבא הניח את ידו על כתפי ואמר לי הולכים הביתה.

וזה היה הכול.

אני יכול לספר עוד משהו אם צריך. סבא היה אומר שאלוהים נמצא בפרטים. הוא היה אומר גם דברים אחרים: שפּיאָצוֹלָה הוא לא מלחין טנגו, למשל, או שלא צריך לשטוף ידיים רק אחרי שמשתינים, אלא גם לפני כן, כי לך תדע במה נגעת, אבל נדמה לי ששום דבר מכל אלה לא קשור לענייננו.

הפרדה התרחשה בתחנת דלק על כביש 3, במרחק של כמה קילומטרים מדוֹרֶגוֹס שבדרום מחוז בואנוס איירס. ישבנו שלושתנו לארוחת בוקר בבית הקפה הסמוך, אבא, סבא ואני, הזמנו קרואסונים וקפה עם חלב, שאותו הגישו לנו בספלי חרסינה בגודל של סירים עם הלוגו של דלק רֶפּסוֹל. גם אמא היתה שם, אבל בילתה את רוב הזמן בשירותים. משהו עשה לה קלקול קיבה, ואפילו את הנוזלים היא לא הצליחה לעכל. וגם אחי הקטן, הצוציק, שישן מרוח כולו על המושב האחורי של הסיטרואן. הוא תמיד היה זז בלי הפסקה בשנתו, כולל הידיים והרגליים, כאילו תבע את זכויותיו על המוחלט, כיאה למלך החלל האינסופי.

באותם הרגעים אני בן עשר. ילד רגיל למראה, להוציא, אולי, את השיער הסורר שנוטה לסמור מעל ראשי כמו סימן קריאה.

האביב בעיצומו. חודש אוקטובר מפיץ את אורו הזהוב על החצי הדרומי של כדור הארץ, והיום שהפציע הוא מופת לאביביות; הבוקר הוא ארמון. האוויר מלא בזרעים מעופפים שבארגנטינה מכונים 'אופים', ואני אוצר את כוכבי היום הללו בחלל שנפער בין כפות ידי בטרם אשחרר אותם בנשיפה כדי שיצאו לתור אחר קרקע פורייה.

(הצוציק בטח היה עושה מטעמים מהמשפט 'האוויר מלא באופים'. הוא היה משתטח על הרצפה, מחזיק את בטנו ומתגלגל מצחוק בדמיינו את האנשים הקטנים הללו, שצפים באוויר כמו בועות סבון, לגופם סינר לבן ושפתיהם התפוחות מצופות בקמח.)

אני זוכר אפילו את האנשים שהסתובבו בתחנת הדלק. את עובד התחנה, שמן משופם עם בתי שחי כהים. את נהג האיקָה, שספר את העודף שקיבל בשטרות גדולים כמו סדינים בדרכו לשירותים. (אני חוזר בי: ההכרח לשטוף ידיים לפני שמשתינים קשור לענייננו ועוד איך.) והתרמילאי שחצה את הרחבה הגדולה בחיפוש אחר הרפתקאות בדרכים, זקָן של נביא, כלי אוכל מפח, צלצולים הקוראים לחזרה בתשובה.

הילדה מפסיקה לקפוץ בחבל כדי להרטיב את שערה מתחת לברז. עכשיו היא סוחטת אותו בדרכה חזרה, והמים נוטפים על העפר, טיפ, טיפ. הטיפות, שרק לפני רגע היו שם והטביעו סימנים בכתב מורס על הקרקע, הולכות ונעלמות במהירות. הן נבלעות בינות לחלקיקים המינרליים והאורגניים של האדמה, נאמנות לדִברת הגרביטציה תוך ניצול של חללים אשר אינם נראים לעין, טיפות שמשאירות קרעים מנשמותיהן, הנופחות את נשמותיהן כדי להפיח חיים בחלקיקים הללו בדרכן אל ליבתו הלוהטת של הכדור, אל האש שבה הארץ דומה עדיין למה שהיתה כשנבראה. (עמוק בלב, אנחנו תמיד נשארים מה שהיינו.)

הילדה רוכנת לפני בחינניות. לרגע נדמה לי שהיא קדה. למעשה, היא אוספת את החבל. היא חוזרת לנתר בקצביות מושלמת, היא חותכת את האוויר, ווּפְּטי-ווּפּ, ותנועותיה מציירות את גבולות הבועה שבה היא מסתגרת.

אבא פותח את הדלת של בית הקפה ונותן לי לעבור. סבא מחכה לנו בפנים. הכפית שלו יוצרת מערבולת בקפה עם החלב.

לפעמים יש דברים שמשתנים בזיכרון. לפעמים אמא יוצאת מהסיטרואן רק אחרי שאנחנו עוזבים את בית הקפה, כי היא נשארת לשרבט משהו על חפיסת סיגריות הג'וֹקי קלאב שלה. לפעמים רצים המספרים קדימה במשאבת הדלק, ולפעמים הם רצים אחורנית. לפעמים מקדים אותנו התרמילאי, וכשאנחנו מגיעים הוא כבר מבקש טרמפ, כאילו אצה לו הדרך לגלות עולמות שטרם ראה ולבשר להם על הגאולה בצלצולי אלומיניום. ההבדלים הללו לא מטרידים אותי. אני כבר רגיל אליהם. משמעו של דבר שעכשיו אני רואה משהו שקודם לכן לא ראיתי; משמעו של דבר שאני כבר לא בדיוק מי שהייתי בפעם האחרונה שהעליתי זיכרונות.

הזמן הוא תופעה מוזרה. זה ברור. לעתים תכופות נדמה לי שהכול קורה בעת ובעונה אחת, מה שלא רק רחוק מלהיות ברור, אלא גם מוסיף מוזרות לסוגיה. אני קצת מרחם על מי שמתפאר בעובדה שהוא חי אך ורק את ההווה, כמו האנשים האלה, שנכנסים לבית הקולנוע אחרי שהסרט כבר התחיל, או כמו אלה ששותים דיאט קולה; הם מחמיצים את כל הכיף. לדעתי הזמן עובד כמו הכוונון של הרדיו. רוב האנשים אוהבים לבחור תחנה, וזו נשמעת להם צלולה ונקייה מרעשים. אבל זה לא אומר שאי-אפשר לשמוע שתי תחנות או יותר בעת ובעונה אחת; זה לא אומר שהסנכרון הזה בלתי-אפשרי. עד לא מזמן, שללו את אפשרות הקיום של עולם ומלואו בין שני אטומים, ואף על פי כן, האפשרות הזאת קיימת. אז למה שברדיו של הזמן לא יהיה אפשר לשמוע את תולדות האנושות כולה באופן סימולטני?

חיי היומיום מספקים לנו תחושות בטן בנושא. אנחנו מרגישים שאנו מכילים את כל מי שהיינו (ואת מי שנהיה?): אנחנו משמרים את התכונות החיוניות של הילד התמים והאנוכי, ובה בעת חיים בקרבנו הצעיר החושני שרוחב הלב שלו גובל בקלות דעת, המבוגר עם הרגליים על הקרקע שלא שוכח את חלומותיו, ולבסוף גם הזקן שהזהב אינו אלא סוג של מתכת עבורו; מאור עיניו התחלף בהארה. לעתים, כשאני מעלה זיכרונות, שוב נשמע קולי כקולו של ילד בן עשר, ולפרקים נדמה לי שמגרוני מדברות שבעים השנים שטרם מלאו לי; ולפעמים הוא נשמע כפי שהוא נשמע כיום, בגילי הנוכחי... או במה שנדמה לי שהוא גילי הנוכחי. כל מי שהייתי בעבר ובהווה, וכל מי שאהיה בעתיד, שרויים בדיאלוג תמידי ומשנים אלו את אלו. האמירה שהעבר וההווה שלי מתאחדים כדי להגדיר את עתידי נשמעת בנאלית להחריד, אבל חוששני שגם לעתיד ולהווה שלי יש השפעה דומה על עברי. בכל פעם שאני מעלה זיכרונות, מי שהייתי מדקלם את השורות שלו ומבצע את הפעולות שלו באלגנטיות הולכת וגוברת, כאילו העמיקה והשתפרה הבנתו את דמותי עם כל ניסיון מחודש.

המספרים של משאבת הדלק שלי התחילו לרוץ לאחור. אין באפשרותי לעצור אותם.

סבא שוב יושב בתוך הטנדר שלו, ורגלו מונחת על הרגלית בעודו מזמזם את הטנגו החביב עליו: 'הו, אלוהים מה נתת לי, שככה התהפכתי, הייתי לאדם אחר.'

אבא רוכן ללחוש לי באוזן את מילת הפרדה. כמו אז, גם עתה אני מרגיש בלחיו החמה. הוא נושק לי ושורט אותי בעת ובעונה אחת.

קמצ'טקה.

ואמנם לא קוראים לי קמצ'טקה, אבל אני יודע שהוא הוגה את המילה הזאת במחשבה עלי.