קנאת סופרות

1. קרוב רחוק 1

קוראים אחדים עשויים לחוש שמחה לאיד כשייוודע להם שהנוסעת במושב האחורי של המונית, היושבת בראש מורכן ועיניה מצומצמות אל מסך הטלפון הנתון בכף ידה, היא אביגיל שלו, סופרת מוערכת, בדרכה להרצאה בספרייה העירונית של נס ציונה. כן, יצקצקו בהנאה, כאלה הם הסופרים. מתלוננים על הנזק שהסבו המסכים לקריאה, ובעצמם —

על כך עלי להשיב להם: וכי מה תעשה הסופרת בשעת נסיעה במונית? תקרא ספר? נסיעות כאלה נועדו ממש לבהייה בטלפון נייד. אבל אביגיל אינה בוהה. היא קוראת בריכוז גדול ידיעה במדור הספרות ב"הארץ": "פורסמה הרשימה הארוכה לפרס ספיר. אורנה קצב, יהונתן צור ואביגיל שלו בין המועמדים." רק לפני שעה קיבלה את הבשורה שספרה האחרון, קרוב רחוק, נכלל ברשימה, ועכשיו, סוף סוף, עלתה הידיעה. העורכים בחרו לציין את שמה בכותרת המשנה — ללא ספק סימן מבשר טובות. אביגיל חייכה לעצמה ונשענה לאחור, מרוצה. היא עשתה את זה. סוף סוף עלה בידה להשיג מה שהתאוותה לו מראשית דרכה: לזכות בשבחי הביקורת ובה בעת למכור עותקים רבים מספרה. מובן, גם סופרים אחרים זכו לדברי הלל, גם ספריהם של אחרים נמכרו, אבל איש לא היטיב ממנה לאחוז במקל בשני קצותיו. אילו הייתה מתימטיקאית הייתה אולי מציירת לעצמה את ההצלחה בצורת גרף: איש לא הצליח להרחיק מעבר לה על ציר המכירות ובה בעת להמריא גבוה ממנה על ציר הביקורות. אבל סופרים אינם ידועים בנטיות המתימטיות שלהם. תחת זאת ניסתה לנסח פרפרזה על שורת שיר שנחבטה כבר בגלגולים מגלגולים שונים, יש מצליחות ממנה, אך אין מצליחה כמוה, ומייד הנידה ראש בביטול: לא לחינם מעולם לא שלחה את ידה בכתיבת שירה.

סוף סוף הניחה את הטלפון מידה. שמא החליטה להתכונן להרצאה שלה? לא. אין צורך. לא להרצות הוזמנה, אלא להתארח במסגרת סדרת מפגשים על ספרות שמעבירה הסופרת מירה תלמי בספרייה הציבורית. כשפנו אליה מהספרייה לתאם את האירוע, לפני למעלה מחודשיים, הרגישה אביגיל שהנה, בהדרגה ובבטחה היא מתקדמת במעלות ההכרה וההתקבלות, מסופרת מתחילה לסופרת מבוססת היטב, כזו שקהל הקוראים צמא לשמוע מה בפיה. עכשיו, עם המועמדות לפרס באמתחתה, אין עוד ספק: היום טיפסה עוד שתיים־שלוש מדרגות בדרך אל היכל התהילה.

תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. לא בפרסום חשקה, ולא לידוענות היא נושאת עיניה: אלה שמורים לשחקנים, לזמרים ולשופטים בתוכניות בישול. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. תאוות כבוד ריקה? ומי יאשים אותה? כאלה הם חיי הסופר. לרופאים יש תואר דוקטור ומעמד חברתי מכובד. בנקאים מרוויחים מטבע קשה עבור טרחתם. אפילו לפרופסורים יש משרד ותלמידים שנושאים אליהם עיניים. אבל סופרים — אוי, סופרים... כסף מעולם לא ראו מכל עמלם, הקוראים התמעטו, ומהמעמד המיוחד שזכו לו בתרבות העברית לפני שני דורות לא השתייר כמעט דבר. מה עוד נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות־עני לאיזו נדבה — שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס — ולחלומות על חיי נצח לספריהם, לאחר שיעברו הם עצמם לעולם הבא?

מובן שהתשוקה לכבוד נותרת כמוסה היטב. כלפי חוץ נוהגת אביגיל להפגין שוויון נפש מהול באירוניה: אחת היא לה כל זה. אלא שבקרבה כלואה הנערה הצעירה שהייתה לפני שנים, זו החולמת לכתוב ולפרסם, לקנות לעצמה שם בישראל ואף בעולם. הנערה שמילאה מחברות בנות ארבעים דף בכתב יד צפוף, רוקחת יצירות בוסר שלא הראתה לאיש, ובערה מקנאה בכל פעם שראתה סופרת מתחילה, מבוגרת ממנה רק בעשור, זוכה לשבחים על "ספר ביכורים נפלא" בעוד היא נמקה בחשכת אלמוניותה. יותר מחצי יובל עבר מאז. החלום הגדול להפוך לסופרת התממש. שלושה ספרים הוציאה לאור, וכעת היא עובדת על ספרה הרביעי. כבר זכתה לביקורות משבחות, מכירות נאות, הכללת ספרה הראשון בין "עשרת ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה" וציון שמה כ"אחת הסופרות המבטיחות מתחת לגיל ארבעים". ועדיין משהו חסר. האישור שהיא סופרת חשובה, הבולטת בדורה, נדבך מהותי בקנון הספרותי המתהווה. והנה היום, עם המועמדות לפרס, נפתחה סוף סוף הדרך אל ההכרה שייחלה לה כל־כך. בקלות היא רואה את עצמה עולה לשלב הבא, אל הרשימה הקצרה, ועם עוד מעט דמיון ומאמץ היא מסוגלת אף לראות בעיני רוחה את יושב ראש מפעל הפיס לוחץ את ידה ומעניק לה את הגביע... או שמא מדובר בפסלון? אביגיל אינה בטוחה.

אבל די עכשיו בחלומות. במקום זאת מעבירה אביגיל את הנסיעה במשחק "ארץ עיר" עם עצמה. מילדותה הצטיינה בו: צמח באות י'? יקינתון, יסמין, ילקוט הרועים. מקצוע באות פ'? פקיד, פועל, פסיכולוג. עם השנים הוסיפה למשחק, כראוי לעיסוקה, עוד קטגוריות ספרותיות. וכך, אחרי שצלחה בקלות יתרה את האות ק' (קיפוד, קיקיון, קומקום, קנדה, קריית שמונה, קוסמטיקאית) הגיעה אל גולת הכותרת: סופר עברי (קנז, קרת, ק. צטניק — לגבי האחרון לא הייתה בטוחה), סופר עולמי (קפקא, קונרד, קאמי), ספר מספרות העולם (קלריסה, קדמת עדן, קן הקוקייה) וספר עברי. כאן, לראשונה, נעצרה. ככל שהתאמצה לא הצליחה לחשוב על ספר עברי באות ק', להוציא קופיקו. ספרי ילדים לא נחשבים. אלה החוקים. היא זו שקבעה אותם. אולי הייתה מוכנה לכופף אותם מעט אילו היה מדובר בספר ילדים קלאסי, כזה שגם מבוגרים קוראים בו יחד עם ילדיהם. ומצד שני, האם ייתכן שהשנים שחלפו העניקו לקוף המדבר אם לא תג תקן של קלאסיקה, לפחות איזה מעמד שיאפשר לו להיחשב ספר עברי באות ק'?

עודה מתלבטת, חשה רטט בתיק היד על ברכיה. אביגיל הוציאה את הטלפון. סוף סוף. מאז נודע לה על הפרס היא מצפה לשיחה מטליה, העורכת שלה. למה חיכתה עד עכשיו? כמה מהסופרים שלה מועמדים לפרס?

"מזל טוב!" צהלה אליה טליה. "אני לא מופתעת אבל אני נורא שמחה. נו? אתם יוצאים לחגוג?"

"אני במונית. בדרך להרצאה בנס ציונה. רגע," נזכרה אביגיל, "יש לך שם של ספר עברי שמתחיל ב־ק'?"

היא זו שקובעת את החוקים. מותר לבקש עזרה מחבר.

"כמה אותיות?" שאלה טליה.

"לא משנה. כל ספר."

טליה חשבה רגע. "קול צעדינו."

"אה, נכון," נזכרה אביגיל, מאוכזבת שלא חשבה עליו בעצמה. אולי לא במקרה: ספר שאי־אפשר לקרוא. סתם כולם מתפעלים ממנו.

רק אחרי שנותקה השיחה, כשפנה הנהג לרחוב צדדי חשוך, שאת שמו לא הצליחה לראות באורו הקלוש של פנס הרחוב, נזכרה אביגיל: קרוב רחוק. הספר שלה, זה שעליו תדבר כאן, בספרייה. ספר עברי שמתחיל ב־ק'. איך הספר הזה, שכתבה במשך שנתיים, שהיא מכירה כל נתיב ושעל בו, כל פיסקה, כל מילה, נשכח ממנה דווקא עכשיו?

כאן עלי להוסיף שאביגיל, על אף שראתה בעצמה אדם רציונלי ואתיאיסט, האמינה באמונות טפלות ואותות מבשרי רע. אם ביום שבו נודע על מועמדותו של הספר לפרס, רגע לפני שהיא עומדת לדבר עליו בפני קוראים, היא לא מסוגלת לשלוף את שמו כאשר היא נדרשת להמציא ספר עברי המתחיל ב־ק', הרי שאין כאן סימן חיובי לבאות.

2

את אביגיל אני מכירה לא מהיום, ועל כן אוכל להעיד שרק באשמת ההתרגשות בעקבות ההודעה על הפרס יצאה מביתה ברגע האחרון. לפיכך נאלצה עכשיו לערוך את הסידורים שלפני ההרצאה (סילוק קווצת שיער סוררת, ניגוב טיפת מסקרה שנמרחה, חידוש השפתון שנמחה) בשירותי הספרייה הציבורית, באור צהוב דלוח למול מראה עכורה מנתזי מים, לעיני המשתמשות בשירותי הנשים שאינן מנסות להצניע את סקרנותן. אחת מהן, גביניה המצומצמים משווים לה הבעה זעופה, ניגשה ושאלה בטון נרגן: "את הסופרת?" ומשזכתה לתשובה חיובית פלטה צליל שבין המהום לנהמה והסתלקה משם מבלי לומר מילה.

אביגיל הביטה בדמותה במראה. ככל אישה, יש מאחוריה עשרות שנים של סריקה מדוקדקת, להיטות למצוא פגמים בפניה, בשערה, בגופה. אבל הפעם הישירה מבט אל כפילתה וחייכה לעצמה. אולי נעשתה סלחנית יותר עם השנים. אולי הושפעה גם היא מאותם מדריכים פופולריים לבנות ארבעים ויותר המפצירים בנשים לאהוב את עצמן ומזכירים להן שלעולם כבר לא ייראו טוב יותר מכפי שהן נראות עכשיו, ברגע זה. ואולי המועמדות לפרס נוסכת עליה איזו אהבה עצמית האופפת לא רק את כתיבתה אלא גם את הופעתה. כך או כך, הפעם הרשתה לעצמה אביגיל להיות מרוצה ממה שראתה מולה: השיער השופע בתלתלים שהסתדרו היטב וגלשו על כתפיה, העיניים שהאירו מתחת לריסים המושחרים בזוהר כחול כהה, העור החלק, הנקי מפגעי הזמן, הקומה התמירה שטשטשה את המשקל העודף. אם תעבור ברחוב ספק אם מישהו יסובב את ראשו אחריה, אבל כשתיכנס בעוד רגע אל הספרייה היא יודעת שאיש מקוראיה לא יתאכזב לפגוש פנים אל פנים את הסופרת.

אולם הקריאה, שהפך למעין בית תרבות לערב אחד, היה ריק ברובו. אביגיל העבירה מבט על כיסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שורות שורות. מנין יגיעו הישבנים שימלאו אותם ויאספו את חרפתה? אתי, מנהלת הספרייה, הבחינה אולי בחששה. "יש לנו הרשמה יפה מאוד," הבטיחה לה. "החוג של מירה זה מוסד. יש לה קהל איכותי שהולך איתה כבר שנים, לא מפסיד אף הרצאה."

אביגיל החזירה לאתי חיוך, אבל חשה צביטה קטנה. היא חשבה שהוזמנה לערב מכובד בספרייה עירונית, לא לאיזה מפגש בסלון ביתי. בעדינות גיששה בנוגע לחוג. "בשנים האחרונות, בגלל שהביקוש גדל, החוג עבר לספרייה ונפתח לציבור הרחב," הסבירה אתי. "אנחנו מביאים את התקציב כשיש סופר שמתארח, אבל מירה מנהלת את המפגשים בהתנדבות. בואי," הזמינה את אביגיל אל שולחן הכיבוד, "אני יכולה להציע לך קפה? או תה?"

אביגיל עמדה למחות כשפתחה אתי חפיסת ערגליות ורוקנה את תוכנה אל צלחת חד־פעמית. באמת תודה, אבל אין צורך. אלא שהעוגיות, גילתה, לא נועדו לה. אתי העמידה את הצלחת על השולחן לצד מיחם גדול. בגב ידה אמדה בזהירות את חומו. "שעות לוקח לו. דינה הייתה אמורה להדליק אותו בשבע. או!" אתי הפנתה מבט מעבר לכתפה של אביגיל, שסובבה גם היא את ראשה, "הנה היא!" לקראתן פסעה, מבוגרת בשלושה עשורים מתמונתה באתר אגודת הסופרים אך עדיין ניתנת לזיהוי בזכות שׂערה הארוך הכהה, הפזור עד חצי גבה, ועיניה הכחולות, התחומות בקו עבה של עיפרון שחור, הסופרת מירה תלמי.

אביגיל, שבמגפיים שלרגליה התנשאה לכדי קומתו של גבר ממוצע, עמדה לרגע נבוכה מול מירה, אישה לא גבוהה שהשנים הפכו אותה לזעירה. כדי ללחוץ את ידה של מירה היה על אביגיל לכפוף את גווה, להשתוחח ממש, אבל מירה לא התאמצה להזדקף ולהגביה את עצמה כדי להקל עליה.

"נעים מאוד," חייכה אביגיל, רוחה עדיין מרוממת מהזכייה שלה, ומתוך נדיבות של מנצחים פנתה אל מירה במשפט שהכינה בשֹום שכל מראש:

"קראתי את הסיפור שלך! מעשה שאירע במעברה."

על אף שספרה של אביגיל הוא זה שעומד במרכז הערב, החליטה, כמחווה למראיינת, לקרוא משהו מפרי עטה של מירה לפני פגישתן. אבל עד מהרה גילתה אביגיל שיצירתה של מירה, פרי ארבעים שנות כתיבה, הסתכמה בשני ספרי ילדים ועוד שני רומנים למבוגרים — כולם נעלמו זה מכבר ממדפי החנויות וספריות ההשאלה. טוב שסופרים חוננו בכוח זיכרון עילאי, וכך העלתה אביגיל את סיפור הילדים הנושן הזה מתהומות השכחה שבהן שקע. יותר משלושה עשורים עברו מאז נתקלה בו באיזה כרך ישן של "הארץ שלנו" שהתגלגל לידיה בחופשה משפחתית, והיא קראה בו מכריכה לכריכה כיוון שלא נמצא לה חומר קריאה אחר. היא זכרה את הדפים הצהבהבים, הפריכים, הנוחים להיקרע, את האותיות הזעירות, המנוקדות, ואת הכותרת בראש העמוד: מעשה שאירע במעברה, מאת מירה תלמי.

מנין ידעה בכלל מהי מעברה? עובדה שידעה. עיתוני הילדים שקראה בלהיטות היו מלאים סיפורי מנדט ומעברות, מחתרות וצנע, מעפילים והגנה — נוסטלגיה לא רחוקה מדי. היא שכבה על רצפת החדר החמימה שספגה אליה את להט היום, לאור השמש שהסתנן מהחלון המערבי, ושקעה בקריאה: יום סער ודלף במעברה. נחלי מים מציפים את שבילי העפר, הגשם נוטף מבעד לבדי האוהלים. עברייה, מורה צעירה בת שמונה־עשרה, נפש זכה שכולה אור ותכלת, נכנסת לפחון המשמש לה כיתה, נחושה להתחיל בעבודת יומה. והנה בעוד היא משרטטת את אותיות הא"ב על הלוח, הגיר הלח מתפורר תחת אצבעותיה האדומות והנוקשות מקור, נכנסת זוהרה הקטנה ובידה פתק רטוב ומקומט, רצוף שגיאות כתיב, לתרץ את האיחור. עברייה נקרעת: אם לא תתקן את שגיאות הכתיב, תותיר את הילדה בבורותה ותמעל בתפקידה. ואם תתקן, תלבין את פני אימה ברבים. עברייה מחליטה לעכב את הילדה אחרי השיעור ("זוהרה," פנתה אל הילדונת הצנומה, "עלי לשוחח עמך"). היא מצביעה על שגיאות הכתיב אחת אחת, וזוהרה המבויישת מתוודה שהיא זו שכתבה את הפתק בשם אימה. עברייה נוזפת בה: "הרי זו רמאות!" והילדה האומללה פורצת בבכי ומסבירה שאימה אינה יודעת קרוא וכתוב. עברייה מתמלאת רגש עולה על גדותיו. היא מאמצת אליה את הילדה, מלטפת את "שערה המקורזל, הקלוע בשתי צמות צפופות, דקיקות", מוציאה "ממחטה נקייה ומגוהצת" ומוחה את הדמעות מפניה המלוכלכים. "אל תבכי, חביבה," היא מנחמת את הילדה, שמביטה בה ב"עיניים חומות נבונות", "כאן בארץ ישראל הולכים כל הילדים לבית הספר. לומדים עברית, חשבון ותורה. הרי זה מאוד שמח, לא כן?" זוהרה מהנהנת ומביטה במורה עברייה בהערצה. השמש, שנחבאה כל העת מאחורי העננים הכבדים, מפציעה בדיוק ברגע זה ושולחת קרניים מלטפות אל הילדה ומורתה.

היא הייתה בת אחת־עשרה כשקראה את הסיפור. שום דבר לא ידעה על ייצוג האחר, על פוליטיקת זהויות, ובכל זאת, מתוך שכל ישר של ילדה, חשה סלידה מהמורה עברייה. היא שטמה אותה באותו תיעוב ששמרה ללורד פונטלרוי הקטן, לפוליאנה ולבת' מארץ', מפני שכמותם הייתה צחה וחסודה, כולה מידות תרומיות וחמלה חנונה, תכונות שהשתקפו ב"עיניה התכולות" ו"פניה מפיקי האור" שתוארו פעם אחר פעם. ובכל זאת, לא לשווא היה הסיפור. כעבור שלושים שנה נמצא לו סוף סוף שימוש. אביגיל שיערה שתשמח את מירה ואף תפתיע אותה שיש עוד מי שזוכרים את הסיפור הנידח ההוא, אבל מירה הנהנה כמובן מאליו: "דורות של ילדים התחנכו על הסיפור הזה. רק אתמול הלכתי להוציא חבילה מהדואר והפקידה אמרה לי, 'מירה תלמי? אני גדלתי עלייך!'"

"היית מורה חיילת," אביגיל הניחה יותר מששאלה.

מירה הנידה בראשה. "אני התחתנתי לפני הצבא."

"אה," אמרה אביגיל. "הייתי בטוחה..."

"סליחה שאני מפריעה," התערבה מישהי בשיחה, ואביגיל חייכה אליה, מניחה שרצונה לפנות אל הסופרת שכיבדה את האירוע בנוכחותה, אבל האישה, צעירה מעט ממירה, התעלמה מאביגיל ושאלה את מירה משהו בנוגע למפגש הבא של המועדון. אביגיל נותרה לעמוד שם, לא כלולה בשיחה אבל גם לא לגמרי מחוצה לה. בחלומות הנעורים שלה היו קוראים מתגודדים סביבה, מתרגשים לפגוש את הסופרת אביגיל שלו. בפועל, היא רק אחד האביזרים בערב הספרותי היגע הזה, כמו המיחם שלא התחמם דיו, הערגליות היבשות, כיסאות הפלסטיק. אביזר חיוני, אמנם — בלעדיה לא יקום הערב — אבל המיחם חשוב ממש כמותה. עובדה: סביב המיחם, בניגוד לה עצמה, התגודדה קבוצה של נשים, מצפות לשתייה חמה לפני שיתחיל הערב. הכיסאות, שלפני דקות ספורות היו שוממים, התמלאו תיקים, מעילים וצעיפים שסימנו עליהם בעלות. אתי הציבה כוסות ושני בקבוקי מים על השולחן וסימנה לאביגיל לשבת. "מירה?" קרעה את המנחה מהשיחה ששקעה בה, "נתחיל?"

3

הנשים האחרונות שמזגו לעצמן שתייה חזרו אל טורי הכיסאות שסודרו בחלל הספרייה. אחד אחד התמלאו המקומות הריקים, עד שלא נותרו מהם אלא שניים־שלושה בשוליים. אביגיל נרגעה: היא לא תצטרך לדבר מול חדר ריק למחצה. הקוראות שלה הגיעו. בכל ערב ספרותי וריאיון עיתונאי שבה ועולה השאלה: בשביל מי היא כותבת? את מי היא רואה לנגד עיניה בעת הכתיבה, את תאליה וקאליופה, המוזות השמימיות, לבושות לבן ועטורות זר דפנה, או את הקוראות שלה בשר ודם, דליה כץ, לאה גונן או תמי נחמיאס?

אביגיל הביטה בנשים מולה, המון של פנים לא מוכרים. נשים נשים, רובן מבוגרות ממנה, פה ושם הבחינה בצמד נשים צעירות יותר או בגבר בגיל פנסיה שנגרר לכאן, ללא ספק, על ידי אשתו. בעיניה תרה אחרי מישהי להבחין אותה מההמון, להפנות אליה מבט, לכוון אליה את דבריה. מבטה נח על האישה זעופת המבט שפנתה אליה בשירותים, אותה הבעת חוסר שביעות רצון על פניה, כמצפה מראש לאכזבה. אביגיל עברה הלאה: לא אליה היא מכוונת. במרכז השורה הראשונה ישבה האישה שהפריעה לשיחתה עם מירה. לא, גם אליה היא לא מפנה את דבריה. היא הבחינה באישה צעירה יותר בשורה הרביעית בצד. את עינה תפס הניגוד בין פניה, החלקים והבהירים, לבין קווצת שיער מכסיף שגלשה על מצחה במורד הלחי. מבטיהן נפגשו. האישה חייכה אליה. אביגיל השיבה חיוך. כן, החליטה: אליה תדבר. היא שלחה מבט סוקר אחרון על פני החדר. האם אין כאן אף לא מכר אחד שלה? כמעט תמיד צצה איזו שכנה או קרובה רחוקה, בת מחזור נושנה או חברה של אימה. לא. אף אחת. אלא אם כן... אביגיל מיקדה את מבטה והציצה באישה בגניבה: אלא אם כן אותה דמות מטושטשת משהו בקצה השורה האחרונה היא נילי ארונסון, הפסיכולוגית שלה לשעבר.

לא, הרגיעה אביגיל את עצמה. לא יכול להיות. נילי לא תעשה לה את זה. אלא שהספק המשיך לכרסם. כמעט עשרים שנה עברו מאז שהסתיים הטיפול אצל נילי. די והותר כדי שפסיכולוגית תרשה לעצמה להופיע בהרצאה של מטופלת שהפכה, לא מעט בזכות הטיפול, או כך לפחות היא נהנית לשער, לסופרת מצליחה. והרי נילי גרה בראשון לציון, כמטחווי קשת מנס ציונה. ואם היא זוכרת היטב היא גם אוהבת ספרות... שוב הציצה באישה בקצה האולם. מתוך גאווה וגנדרנות לא הרכיבה את משקפיה, גם לא חשבה שתזדקק להם כאן, ועכשיו היא מתענה באי־ידיעה: זו נילי, או שרק נדמה לה?

לא, החליטה לאחר מחשבה נוספת. זו לא נילי. האישה הזו דומה לנילי שלפני עשרים שנה, השונה, ללא ספק, מנילי של היום.

"ששש..." שמעה אביגיל רחש. מירה הרימה את שתי ידיה והשתיקה את הקהל, עיניה עצומות בריכוז. "ערב טוב," בירכה את הנוכחים. היא דיברה לאט, מטעימה את המילים. בעליל נהנתה מהממלכה הקטנה שלה. שרידים אחרונים של פטפוט נשמעו באולם. האישה מהשירותים הייתה שקועה בשיחה עם חברתה, שישבה לצידה. "ערב טוב גם לך, אורה. אנחנו מתחילים," פנתה אליה מירה. "ברוכים הבאים לפגישה השנייה שלנו השנה. אני מזכירה לכן שבחודש הבא נדון בספר ההרחבה מאת גל אבירם. והערב יש לנו הכבוד לארח את הסופרת אביגיל שלו, שתדבר איתנו על ספרה קרוב רחוק. אביגיל היא סופרת צעירה ופורייה מאוד," הציגה אותה מירה. אביגיל החזירה חיוך מנומס. טוב שהיא סופרת. באיזה עוד מקצוע הייתה יכולה להיחשב צעירה בגיל ארבעים ושתיים? כן, היא צעירה. ודאי בהשוואה לקהל שלה. לעיתים קרובות היא מרגישה חיבה אימהית נושבת אליה באירועים כאלה, שהפוקדות אותם, גם אם הן צעירות מאימה, רואות בה מעין בת קולקטיבית. כן, נעים להיות הצעירה באולם, אבל פירוש הדבר שהקהל שלה מזדקן, ואין צעירים שיחליפו אותו בבוא העת.

"אביגיל היא ילידת ישראל. בוגרת תואר ראשון בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב ודוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת בוסטון. היא גרה בתל אביב עם בעלה ניב ברנע, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ושני ילדיה..."

החניף לה, לאביגיל, שמירה ציטטה בשקידה כזו את ערך הוויקיפדיה שלה, אבל למה דחוף לה כל־כך לציין את מספר ילדיה ועיסוקו של בן זוגה ולא את הפרס שהספר שבו ידונו הערב מועמד לו?

"...הספר האחרון של אביגיל, קרוב רחוק, יצא לאור בשנה שעברה."

עכשיו, חשבה אביגיל, תודיע מירה לקהל על המועמדות של הספר לפרס, אבל מירה המשיכה: "הספר מתרחש בישראל בתחילת שנות התשעים. האחיות צילה ובתיה לבית מינסקי עומדות לקבל ירושה של מאתיים וחמישים אלף דולר, הון עתק במושגי הימים ההם, מבן דוד רחוק שנפטר חשוך ילדים באמריקה. אבל רגע לפני שעורך הדין מחתים אותן על המסמכים והכסף מגיע אליהן, מופיע פתאום סאשה, צעיר עולה חדש מרוסיה, ששמח מאוד למצוא קרובים רחוקים בישראל. גם האחיות צילה ובתיה שמחות להתגייס לקליטת עלייה. הבעיה היחידה היא שסאשה קרוב אל בן הדוד המנוח יותר מהאחיות, ולכן על פי דין הוא זה שאמור לזכות בירושה. בתיה וצילה, יחד עם בני משפחותיהן, חייבות להתמודד עם הדילמה: מה לעשות? לגלות לסאשה את דבר קיומה של הירושה, או לנסות להסתיר אותה ממנו?"

מירה עצרה לרגע, כמו להעצים את המתח, ואביגיל חשבה שעכשיו הרגע המתאים להעיר בחינניות אגבית שזה עתה נודע לה על המועמדות לפרס ספיר, אבל מירה כבר לקחה לידה את הספר — עכשיו הבחינה אביגיל שהעותק בידה שייך לספרייה — הרכיבה משקפיים וקראה מגב העטיפה: "מהחומרים האלה רוקחת שלו עלילה משעשעת להפליא, כמעט על גבול הפארסה, ובה בעת נוגעת ללב ומלאה חום אנושי. זהו סיפור ישראלי מאוד ועם זאת, על־מקומי, על היצרים הבסיסיים המניעים בני אדם: קנאה, חמדנות, אהבה וחמלה. אביגיל," מירה הרימה את עיניה מהספר, "אנחנו שמחים מאוד שהצטרפת אלינו הערב."

"שמחה שהזמנתם אותי," החזירה אביגיל. הפוגה של רגע השתררה, ואביגיל ידעה: אם לא תדבר עכשיו, הרי שהערב כולו יעבור מבלי שתצוין המועמדות של הספר לפרס. אבל היא היססה, התעכבה לברור את המילים, ומירה כבר המשיכה: "אני מציעה שנתחיל בקטע קריאה קצר מתוך הספר."

אביגיל לקחה לידה את העותק שהביאה איתה ופתחה במקום שסימנה מבעוד מועד בפיתקית צהובה. אחרי כל־כך הרבה שנים עדיין יש לה מעין חרדה מפני הרגע הזה, שבו תעבור משיחה בעל פה לקריאה מספרה. זה מכבר שמה לב שאינה היחידה. סופרות רבות כל־כך אינן מסוגלות להשמיע קול ברור, נעים, סמכותי במידה. אחדות קוראות בלחש כמעט, כמו חוששות להחריד את שלוות העולם, אחרות מוצאות מפלט באינטונציה ילדותית, מצטחקת, וגם אלו שמעיזות להרים את קולן מוצאות את עצמן פעמים רבות רועדות מהתרגשות במעין הצטווחות, או מאמצות טון חינוכי כאילו היו מורות והקוראים תלמידיהן. אביגיל פתחה בדברי הקדמה, לחמם את קולה.

"בחרתי לקרוא קטע שמתאר את המפגש הראשון בין האחיות לסאשה. אין להן מושג מה בדיוק מידת הקירבה שלו אליהן, ואם הוא יודע משהו על הירושה." היא הרימה את מבטה אל הקהל. אחדות מהנשים אחזו בידיהן את ספרה. "עמוד שלושים ושמונה," ציינה אביגיל. "פיסקה שנייה מהסוף."

כשפתחה צילה את הדלת התפלאה לראות מולה אדם צעיר. צעיר ממנה בעשר, אולי חמש־עשרה שנה. קרובים מרוסיה אמורים להיות קשישים. עם משקפי קרן ואותות הצטיינות של הצבא האדום מוצמדים לחזית הז'קט המהוה. אבל האיש שעמד מולה, אמנם מרכיב גם הוא משקפי קרן, היה כבן שלושים וחמש לכל היותר ודיבר אנגלית שוטפת במבטא כבד: "נעים מאוד, סאשה."

"בוא, תיכנס, קאם אין," הזמינה אותו צילה פנימה. "כולם פה משפחה. אול פמילי היר. דיס איז מיי סיסטר בתיה, אנד מיי הזבנד עמי, אנד דיס איז ברוך," הצביעה על בעלה של בתיה. "איך אומרים גיס באנגלית?" שאלה את בני משפחתה, אבל בתיה הקדימה אותה והכריזה "ברוך איז מיי הזבנד," והושיטה את ידה לסאשה ללחיצה.

"תיכנס, תיכנס," דחקה בו צילה. הסלון של צילה ועמי לא היה חדש ולא נוצץ, אבל הספה והכורסאות רופדו מחדש בפסח שעבר, על שולחן הקפה הונחה מפת קרושֶה שסרגה צילה במסרגה אחת ועליה אגרטל פרחים, והמדפים היו גדושים ספרי מופת וחפצי חן, זה לצד זה. סאשה פסע פנימה והביט סביבו. "יו הב ביוטיפול האוז."

"אה," נופפה צילה בידה בביטול. "באמת, נאת'ינג. שום דבר..."

לכי תדעי מאיפה הוא בא. הצטופף עם עוד שתי משפחות באיזו חורבה. מי יודע בכמה בתים בישראל יצא לו לבקר. גם דירה צנועה בראשון לציון נראית לו אולי כמו ארמון.

סאשה נפנה לבחון את הספרים שעל המדפים. אנציקלופדיה עברית, ספר תולדות ההגנה, כל כתבי ביאליק בכריכה הדורה, שירי רחל שקיבלה צילה מתנה מבתיה ליום הולדתה העשרים, כחצי תריסר כרכי תנ"ך שנאספו בחגיגות סיום בית הספר והשבעות טירונים של בני הבית ושורות שורות של ספרי עם עובד מצטופפים יחד. צילה החליפה מבט מרוצה עם אחותה. ככה זה, רוסים. אוהבים ספרות. היא הצביעה על שני הכרכים המכריסים של מלחמה ושלום בתרגום לאה גולדברג. "טולסטוי!" הכריזה. סאשה חייך והנהן. אחר־כך מצאה את התרגום הנושן של החטא ועונשו שילדיה שיננו לבחינות הבגרות והורתה אל דיוקן המחבר שעל העטיפה: "דוסטוייבסקי."

"דוסטוייבסקי, דה," חזר סאשה והנהן בהתלהבות.

"וי אין איזראל לאב ראשן ליטרצ'ר," התערבה בתיה, ושלושת האחרים הנידו בראשם לאישור.

"שב," הזמינה צילה את סאשה אל הכורסה ומזגה לו נקטר אפרסקים קר.

סאשה לגם מכוסו. "תנק יו. יו אר ורי קיינד. ורי גוד ג'וס."

"אני חושבת שהוא מתכוון להגיד שאנחנו יהודים טובים," הציעה בתיה.

"זאת אומרת שאנחנו אנשים טובים," ביארה צילה.

"משהו חריף?" הציע עמי. כבר חודשים הוא מחכה להזדמנות לפתוח את בקבוק הסליבוביץ' שהביאו האברמובים מהטיול שלהם לבולגריה. "לייק וודקה," הורה על הבקבוק.

"וודקה!" קרא סאשה בשמחה. עמי חייך בסיפוק. סוף סוף יש לו שותפים לשתייה. בטקסיות פתח את הבקבוק ומזג ממנו לכולם. "לחיים!" הרימה בתיה כוס, והאחרים חזרו אחריה.

"אז אמרת שאתה מקייב?" שאל ברוך.

"חארקוב," תיקן סאשה. "גדלתי בדונֶצק, אבל הלכתי לאוניברסיטה בחארקוב."

"מה העבודה שלך, באמת?" התעניין ברוך.

"בטח מְגַנדס," סינן עמי בשקט. "כל אחד שבא משם מגנדס למשהו. היה מטאטא רחובות — מגנדס סניטציה."

"ששש..." היסתה אותו צילה.

"ווט דו יו מין ווט איי דו? איי אם אינגליש טיצ'ר!" הכריז סאשה, פניו זורחים, כאילו שאל: וכי אחרת איך ייתכן שאני מדבר איתכם בשפה הזו? ארבעת קרוביו החליפו מבטים. "אם הוא מורה לאנגלית אני מקבל פרופסורה בחארקוב," פסק עמי חרישית. צילה שלחה אליו מבט נוזף. "אינגליש טיצ'ר, פרנץ' טיצ'ר, ג'רמן טיצ'ר," מנה סאשה על אצבעותיו. "ראשן טיצ'ר," הוסיף ליתר ביטחון.

אביגיל הרימה את עיניה מהספר. מבטה פגש באישה מהשירותים, שהחזירה לה מבט אטום, לא ממוקד. חברתה חיטטה בתיק היד שלה, ללא ספק מציצה בטלפון שלה בגניבה. בפינת השורה הראשונה ישבה אישה מבוגרת עם מכשיר נייד בידה, מבלי שתטרח להסתירו בתיק. מטבע הדברים ראתה אביגיל לא מעט מראות כאלה. כבר למדה להבחין בין מי שקיבלה זה עתה הודעה מהמטפלת הסיעודית של אביה הקשיש או מהבת המשרתת בעוטף עזה, למי שגולשת להנאתה כדי להפיג את השעמום מההרצאה. האישה בקצה השורה, שערה הארוך מובהר ומשקפי קריאה לעיניה, השתייכה ללא ספק לסוג האחרון. באיזו נינוחות היא מחייכת לה, מתענגת על איזו בדיחה תפלה, עכשיו גם מקישה באצבעה, עונה באריכות, לא טורחת אפילו להצניע את מעשיה. הקרינה מהמסך צרבה בעיניה של אביגיל והסיחה את דעתה: אין גבול לחוצפה!

טלפונים חכמים לא היו קיימים אף בדמיון כשהייתה אביגיל בטיפול אצל נילי, אבל נסיבות שגררו התלקחויות ופרצי זעם לא חסרו גם אז. היא נזכרה בנילי מסבירה לה שמי שקטע אותה בגסות או שוחח עם שכנו בשעה שדיברה לא שם לו למטרה להרגיז ולהשפיל אותה, אלא פשוט התקשה בדחיית סיפוקים. "זו בעיה שלו, לא שלך." גם האישה הזו, ניסתה אביגיל להזכיר לעצמה, מתקשה בדחיית סיפוקים. היא לא הבעיה שלה. רגע הרימה את מבטה לבדוק האם בכל זאת נילי יושבת בקהל, ומייד שבה אל האחיות חובבות הספרות הרוסית, בתיה וצילה.

"בבקשה," הדפה בתיה לעברו של סאשה פרוסה עבה מעוגת הטורט שאפתה לכבוד המפגש. "תתכבד."

"תודה רבה."

סאשה, הבחינה צילה, לא נגע בעוגה. לעומת זאת גילה חיבה גדולה לפיסטוקים שקנתה בשוק לוינסקי בארבעים שקלים לקילוגרם. קליפותיהם הלכו ונערמו בצלוחית שנועדה לתיון המשומש.

"אמא נפטרה לפני חצי שנה," הפרה צילה את הדממה, ובכך נתנה את האות: זה אינו ביקור קרובים תמים. יש לו מטרה ברורה, לעמוד על קרבתו של סאשה אליהן עצמן, ואל מורטון, זיכרונו לברכה.

"כן," הנהנה בתיה, לחזק את דברי אחותה. "חבל מאוד שהיא לא זכתה. היא הייתה כל־כך שמחה להכיר אותך."

"למרות שבשנה האחרונה היא כבר לא ממש הייתה שם," התערב עמי. "בעצם, בשנתיים־שלוש האחרונות..."

"ששש..." היסתה אותו צילה. "לא עכשיו."

"אז תזכיר לנו שוב," ביקשה בתיה. "הבן של מי אתה?"

"אני הנכד של איציק," אמר סאשה.

"איציק..." בתיה נראתה תפוסה בהרהורים. צילה בחשה בערימת האלבומים והניירות שהונחה על שולחן הקפה עד שמצאה את עבודת השורשים שהכינה דלית, בתה, בכיתה ז'. צילה שמרה את המסמך והתגאתה בו, שכן עשרות שעות עבודה שלה הושקעו בו. תרומתה של דלית התמצתה בהעתקת החומר שאספה אימה. "בואו נראה," הניחה על ברכיה את דפי הקלסר הכרוכים בתיקייה צבעונית, והצביעה על עץ המשפחה ששורטט על מחשב המקינטוש החדיש של יוסי, השכן הגרפיקאי. "הנה סבא וסבתא שלנו, ראובן וציליה — לי קראו על שמה," הסבירה לסאשה, שהניד בראשו, כתלמיד שקדן. "לסבתא היו ארבעה אחים. יודל, מנחם, שייע וליבה. הבן של יודל נסע לאמריקה," ציינה כבדרך אגב, והביטה בסאשה, בוחנת את הבעת פניו, אבל סאשה המשיך להנהן ולעקוב אחריה. "הנה אמא שלי, ריבה, ואחותה ציפורה," הצביעה צילה על ענף שהסתעף בעץ המשפחה, "לציפורה קראו על שם סבתא פייגה, מצד אבא," היא דפדפה כדי למצוא את עץ המשפחה של אביה, אבל בתיה דחקה בה: "לא עכשיו, צילה, בואי ניגש לעניין."

"תני לי לנהל את זה," הזהירה צילה את אחותה בקול מהוסה. אסור שסאשה ירגיש כאילו הם בוחנים אותו. בתיה לקחה את התיקייה מידה של אחותה. באצבע מורה בהירה, מנומשת, שבקציה ציפורן ארוכה בצבע אדום בוהק, הצביעה על כל אחד מקרובי המשפחה וקראה בשמם. צילה עקבה אחריה, דרוכה להתערב ולהפקיע את המשימה מידה אם תיכשל. כשהגיעה לשמו של מורטון, נכדו של יודל, נדמה היה לצילה שקולה הסגיר משהו, אבל בתיה עברה למשפחתו של שייע, שנמחתה כולה כשהעיירה שבה גרו נכבשה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, וכל החמישה הפטירו אנחה קולקטיבית לזכר הנספים, מעורבת בשמחה: הנה בכל זאת ולמרות הכל, על אף כל שונאינו שקמו עלינו מהיטלר ועד סטאלין, התאחדו נידחי המשפחה מקצוות תבל על אדמת ארץ הקודש.

בתיה תחבה את הקלסר לחיקו של סאשה. "אז מי אתה?" שאלה, כאילו ציפתה שיצביע על מקומו החסר בעץ.

"אני הנכד של איציק," חזר סאשה, וחייך.

"איציק," חזרו בתיה וצילה אחריו.

"איציק," סאשה נד בראשו לאישור, מחייך עדיין.

שוב עצרה אביגיל. בשורה הרביעית הבחינה באישה הצעירה, עם קווצת השיער הכסופה, מביטה בה, עוקבת אחר הדברים. בקבוק המים שעל השולחן היה חתום עדיין. היא החליטה לוותר עליו ושבה לקריאה:

בתיה וצילה הניחו את עבודת השורשים של דלית ביניהן ורכנו על הדפים שלובנם נעכר והאפיר בשנים שהיו מאוחסנים בעומק תיבות קרטון במעלה הבוידעם.

"תחפשי יצחק," הציעה צילה.

"חיפשתי," רטנה בתיה. צילה תמיד חושבת שהיא מטומטמת.

"תבדקי גם את הילדים. אולי הוא מתבלבל. את יודעת איך זה היה שם, לפעמים יש הבדל של עשרים שנה בין הגדול לקטן. אולי הוא בכלל בן דוד רביעי או משהו."

"מה היה השם מהבית?" התערב עמי. "השם משפחה."

"מינסקי," אמר סאשה. "מינסקי," חזר, כמו לאשר.

"זאת אומרת שהוא לא יכול להיות מהמשפחה של ליבה," חישבה צילה. "כי היא הייתה שניידר אחרי החתונה. והמשפחה של שייע הלכו כולם. ומנחם אנחנו מכירים. זה קופרשטיין מקריית ביאליק, מה שאומר ש־"

"הוא מהמשפחה של יודל," שיסעה אותה בתיה. צילה שילחה בה מבט זועם. כמו תמיד, לא נותנת לגמור משפט.

"בואו נראה," בתיה לקחה את הקלסר לידה. "יודל, יודל..."

"כאן," חטפה צילה את הקלסר. בכל זאת, היא בעלת הבית. היא כתבה את עבודת השורשים הזו.

מתחת לשמו של יודל נכתב: שלושה ילדים. אחד נסע לאמריקה. אחד ברח לברית המועצות. ריבה, אימן, לא יכלה לזכור את שמותיהם.

"איך קראו לאבא של סבא?" ניסתה בתיה.

סאשה משך כתפיים וחייך במבוכה.

"איך אפשר לזכור?" התערב ברוך. "את יודעת איך קראו לאבא של סבא שלך?"

"דווקא כן!" התריסה בתיה.

"זה בזכות העבודת שורשים של דלית," הבהירה צילה.

"אולי ברוסיה לא עשו עבודת שורשים," גיחך עמי, ומשלא נמצא מי שהצטרף אליו, פרץ לבדו בצחוק קולני.

סאשה נראה נבוך, כאילו הוא אשם בוויכוח הזה, שלא הבין על מה נסב.

"מתי סבא שלך נפטר?" שאלה אותו צילה.

"מה זה חשוב עכשיו?" אמרה בתיה בקול מונמך.

"את אל תפריעי לי," החזירה לה צילה, גם היא בשקט. "אולי זה יכול לעזור במשהו."

"מזמן," ענה סאשה. "מזמן מזמן."

"אתה הכרת אותו?"

סאשה הניד לשלילה. "הוא נפטר כשהייתי תינוק."

"תנסה להיזכר," הדריך עמי את סאשה. "בטח משהו אמרו לך פעם. אבא של סבא שלך, איציק. איך קראו לו?"

"היה לו שם יהודי, זה אני זוכר," אמר סאשה. "משהו כמו לייזר, לייבל, פייבל..."

"יודל?" שאלה בתיה.

פניו של סאשה אורו. "כן! זהו! יודל קראו לו."

"זאת אומרת שאיציק היה הבן של יודל!" קראה בתיה. "ואנחנו, הצביעה על סאשה ועל אחותה, בני דודים!"

פניה של צילה נפלו. אוי, בתיה. שתהיה בריאה. על מה היא שמחה ככה? חסרים לה קרובים? אפשר לחשוב. מאז שאמא נפטרה לא דיברו עם אף בן דוד. ואולי טוב שהיא טיפשה כל־כך. אילו ידעה לקרוא תרשים פשוט הייתה מבינה שמה שחששו ממנו כל העת אכן קרה: אם אמנם סאשה הוא נינו של יודל, הרי שהוא יורשו החוקי של מורטון, ולא הן."

4

דממה השתררה כשסיימה לקרוא. רגע לאחר מכן נשמעו מחיאות כפיים מהוססות, קטועות — היה מביך פחות אילו לא היו מחיאות כפיים בכלל, חשבה אביגיל. בגלל מבוכתה שכחה לחפש אחרי נילי בשורה האחרונה בפינה, וכשנזכרה, כבר פנתה אליה מירה:

"אז בואי ספרי לנו, אביגיל, מה בעצם רצית להגיד בספר הזה?"

כמה פעמים עוד ישאלו את השאלה הזאת? אילו רצתה להגיד משהו הייתה כותבת מכתב למערכת. או מה שעושים היום במקום — פוסט בפייסבוק, או ציוץ. היא לא רוצה להגיד משהו. היא רוצה לכתוב ספרים.

"כשהייתי בתיכון הגיעו פתאום, יחד עם גל העלייה הגדול, קרובים שלנו מאוקראינה, מדרגה שלישית או רביעית," דיברה אביגיל סוף סוף. נראה שהצליחה לתפוס את תשומת לב הנשים בקהל. "ובערך באותו זמן איזה בן דוד ערירי של סבא שלי באמריקה הוריש כמה אלפי דולרים לאחותו הגדולה של אבא שלי. ככה זה אצלנו," הסבירה, "עד שיש איזה קרוב בלי ילדים אז אין לו כמעט כסף, וגם אותו הוא מוריש לדודה ולא לנו."

קולות צחוק נשמעו באולם. אביגיל נשמה לרווחה: הצליח לה.

"אז הספר מבוסס על המציאות," קבעה מירה.

אביגיל נעלבה. מה פתאום! היא לא כותבת על עצמה.

"בואי נגיד שיש כאן חומרים אוטוביוגרפיים," הציעה מירה מעין פשרה.

"מה זה חומרים אוטוביוגרפיים?" החזירה אביגיל שאלה. "בכתיבה אני לוקחת סיטואציות מהחיים ומשחקת איתן, משנה פה ושם, חושבת מה היה קורה אילו. לא הייתי קוראת לזה חומרים ביוגרפיים. אולי בצורה גולמית מאוד," סייגה. "אפשר להגיד שהם רק שימשו להבעיר את הניצוץ הראשוני וכל השאר זה הדמיון."

היא לא במיטבה. רחוק מזה. היא סופרת טובה אבל פרפורמרית בינונית. יש כל־כך הרבה סופרים גרועים ממנה שפורחים ברגע הדיון בהשתתפות הקהל, מאלתרים בקלות ובהנאה, מפלרטטים עם הנוכחים, והיא — להיפך.

"כמו שסלמן רושדי אמר," נזכרה פתאום, "אני מכה בשתי אבני מציאות זו בזו וחוצב מהן ניצוצות דמיוניים." הנשים בקהל, שנראו מנומנמות עד כה, התעוררו והנהנו בחשיבות, לסמן שהשם מוכר להן. חיוך שבע רצון עלה על פניהן: הנה קיבלו שתי ציפורים במכה אחת, ממיטב הספרות העברית והעולמית.

"אבל בכל סיפור דמיוני יש גם משהו מייצג," הציעה מירה. "מה ניסית להגיד על הגיבורים שלך, על המשפחה הזאת? מדובר באנשים מסודרים, ילידי הארץ, לא חסר להם כלום, ולעומת זה לקרוב מרוסיה אין גרוש. הם יקנו בכסף הזה עוד דירה להשקעה או בשביל הילדים, ובשבילו זה יקבע אם יהיה לו איפה לגור..."

מירה נראתה ששה לקרב. מאחורי הטיעון הספרותי חשה אביגיל כעס של ממש נושב כלפיה. על מי היא כועסת? על בתיה וצילה, או עליה עצמה, שכמותן, גוזלת ממנה את הנחלה שמגיעה לה לדעתה על פי חוק? איך היא מרגישה, בגילה, לראיין סופרת צעירה ומצליחה? אולי היא חושבת שהיא זו שהייתה צריכה לשבת כאן כאורחת הכבוד, וסופרת צעירה הייתה אמורה לראיין אותה. לא פלא שהיא עוינת כמעט. שלא הזכירה את הפרס.

"אני לא שיפוטית כלפי אף אחד," הסבירה אביגיל. "הספר הזה הוא הקומדיה האנושית של כולנו. כולנו רוצים קצת יותר: עוד חתיכה קטנה, עוד כמה שקלים, עוד דירונת להשקעה. תמיד נדמה לנו שרק עוד טיפה ויהיה לנו כל מה שאנחנו רוצים, וזה לא עובד ככה..."

"ובכל זאת," התעקשה מירה, "מבחינת הצדק, וגם מבחינת הקירבה לנפטר, הירושה מגיעה לסאשה."

"לסאשה?" חזרה אביגיל אחריה. "אבל הוא —"

היא עצרה בעצמה. הפרטים, שנדמו תחילה מקריים, התחברו זה לזה: העובדה שמירה לא אמרה אף מילה על הספר בשיחתן המקדימה. העובדה שהעותק שבידיה נשאל מהספרייה. ההערה האחרונה. מה שהיה עד עתה חשד לא מבוסס הפך לעובדה שאין בה ספק: מירה לא קראה את הספר. היא חשבה שהתחכמה למירה מפני שקראה רק סיפור ילדים נושן שלה, אבל מירה ערמומית ונכלולית פי שניים. באיזו נינוחות היא מנהלת מפגש שעוסק בספר שלא קראה!

אילו כל זה התרחש בספר שהייתה כותבת, הייתה אביגיל צריכה לשאול את מירה ישירות, באוזני הקהל: "תגידי, את קראת בכלל את הספר הזה?"

אבל החיים, למדה אביגיל זה מכבר, מורכבים יותר. מה תרוויח אם תגרום למירה אי־נעימות ותציג אותה ככלי ריק בפני חברות המועדון? מה גם שמירה אמנם לא כיבדה את חלקה בחוזה, אבל אם תחשוף אותה עכשיו זו תהיה הפרה גדולה יותר של החוזה מצידה שלה.

"צריך לזכור שגם סאשה לא מאוד קרוב לדוד מאמריקה," הזכירה אביגיל. "הוא בסך הכל הבן של הבן דוד שלו, ובתיה וצילה הן בנות דודות מדרגה שנייה. החוק לא ממש אומר מה קורה במקרים כאלה. בדקתי את זה עם עורך דין שמתמחה בדיני ירושה. אם אין קרובים מדרגה ראשונה המצב לא ממש מוגדר, ועל פי רוב הכסף מתחלק בין כולם שווה בשווה."

"ובכל זאת," מירה עמדה על דעתה, "בתיה וצילה רוצות שהכסף יגיע אליהן, בלי להתחלק."

אביגיל מצאה את עצמה משתאה על מירה: לא רק שלא קראה את הספר, היא ממש נמשכת אל התהום שעל שפתה היא עומדת, מתעקשת לחזור ולדבר על העלילה שאת פיתוליה אינה מכירה.

"אני לא רוצה לעשות ספוילר למי שעוד לא קרא," אמרה אביגיל, "אבל מי שקרא את הספר," הטעימה את המשפט והביטה בעיניה של מירה, "יודע ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, ולא רק הצד הישראלי מסתיר משהו."

הקורא המנוסה, הגם שלא קרא את הספר, יכול על נקלה לנחש את התגלגלות העלילה: גם סאשה אינו שה תמים. הוא אדם סובייטי, מסתדר תמידי, קומבינטור קטן. הוא אינו נינו הביולוגי של יודל, כי אם נינו הספרותי של אוסטפ בנדר משנים עשר הכיסאות, הקומבינטור הגדול. הוא נובר בארכיונים של 'יד ושם', מעלה משם אנשים ששמם או שם הוריהם כשם משפחתו, ומציג את עצמו כקרוב רחוק. לשואלים הוא מסביר שהוא הנכד של איציק. בכל משפחה יש איזה איציק. ואם לא איציק אז יצחוק במלעיל. או יאצק. על פי רוב יוצאים ה"קרובים" ידי חובתם במזרן משומש או תנור גז ישן. אם יש מזל, הוא זוכה בכמה מאות שקלים. אבל כאן, שלא בידיעתו, הכה סאשה במכושו במרבץ עשיר, מכרה זהב של ממש. צמד האחיות יוצא מגדרו כדי לסייע לסאשה חומרית ורוחנית, מתוך רגשי אשמה על הירושה שהן כביכול מונעות ממנו. רק בסוף הספר מתברר לבתיה וצילה: רווח והצלה. טעות בזיהוי. סאשה אינו קרוב כלל. בשעה שהאחיות ובני משפחותיהן מתכנסים כדי להרים כוסית לכבוד התגלית המשמחת, מתקבל מברק מעורך הדין מארצות הברית: אותר קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המנוח, גם הוא מברית המועצות לשעבר, והוא הזוכה בכספי הירושה.

אם העלילה נשמעת למי מהקוראים מוכרת, שלא לומר שאולה, אין זה מקרה. ומה? גם גוגול לקח במשיכה את המעשייה על הרביזור. סופרים הם כייסים — אמת ידועה לכל. החוכמה היא לדעת ממי לגנוב.

"בסדר, בלי ספוילרים," הסכימה מירה. אולי הבינה סוף סוף שהחמיצה טוויסט בעלילה. "בואי תספרי לנו למה בחרת למקם את הספר דווקא בתחילת שנות התשעים?"

"יש עניין עובדתי," הסבירה אביגיל, "מבחינת השנים שבהן הגיעה העלייה הזאת. אבל בדיעבד אני חושבת שזה לא רק זה. יש משהו מאוד תמים בעידן ההוא. הייתה אז תחושה שישראל במצב טוב, באים תושבים חדשים, יש כאן עתיד, תיכף יהיה שלום עם הפלסטינים — קשה לדמיין את זה היום. קשה להאמין שעברו כבר עשרים וחמש שנה..." הקהל נד בראשו בהסכמה. המהומים מאשרים נשמעו בחדר, מלווים באנחה.

האומנם עברו עשרים וחמש שנה מאז שהגיעה בפעם הראשונה לפגישה עם נילי, אחרי שאימה הפצירה בה לפנות לטיפול? והאם אכן נילי היא היושבת שם, בקצה השורה האחרונה? היא לא ראתה את פניה של האישה, רק את עטרת התלתלים ששום מסרק או סיכה לא יוכלו לה, בדיוק כמו של נילי. ואולי רק נדמה לה? בכל זאת, עברה רבע מאה. מנין לה שנילי זוכרת בכלל מי היא.

"הטון של הספר חד וצולף," קבעה מירה. "המבט על החברה הישראלית אכזרי מאוד. ממש חף מחמלה. את לא מרחמת על אף אחד. לא על בתיה וצילה, ולא על סאשה."

אביגיל הביטה במירה: מה בדיוק השאלה? מירה החזירה לה מבט, מצפה שתגיב לדבריה. עכשיו עליה למוסס את הטון הלוחמני מאחורי ההערה, לומר משהו על האמפתיה שמתעוררת אצל הקורא דווקא מתוך חשיפת קטנוניותו ועליבותו של המצב האנושי, אבל אביגיל שתקה. נמאס לה: כמה עוד תצטרך להדוף האשמות כגון אלה? מי ירחם עליה ויציל אותה מההשפלה של הערב הזה? ממירה, שלא טרחה בכלל לקרוא את הספר שלה? מהאישה בשורה הראשונה שעדיין מתעסקת במכשיר הנייד שלה? מהקהל הזה, עדר צייתני וטמוּם מבט שכמו הרועה העומדת בראשו גם הוא, מן הסתם, לא קרא את ספרה? היא יצאה מביתה מרחפת על ענן, נישאת על גלי הבשורה הטובה, אבל עכשיו, בספרייה, היא נחבטת שוב ושוב אל קרקע המציאות. לא רק שהפרס לא מעניין איש, גם את הספר שלה לא טרחו לקרוא.

מירה עדיין הביטה בה, מצפה לתשובה.

"זה לא התפקיד שלי לרחם עליהם," החזירה לה אביגיל. זה תפקידה של מירה לשאול שאלות של ממש במקום להעיר הערות סתמיות, וזה בטח לא תפקידה שלה להחזיק את הערב הזה ולכסות על כך שהמראיינת שלה אפילו לא טרחה לקרוא את הספר.

"אז לאהוב אותם," התפשרה מירה. "לא נראה שאת אוהבת את הדמויות שלך."

"למה אני אמורה לאהוב אותן?"

"אם הסופר לא אוהב את הדמויות שלו איך הקוראים יאהבו אותן?" הקשתה מירה.

"מי אמר שהקוראים אמורים לאהוב אותן? התפקיד שלי זה לכתוב דמויות שהקוראים יוכלו להתעניין בהן, לרצות לקרוא עליהן. בשביל לאהוב שילכו לקרוא את הרומן הרומנטי."

מירה חייכה בסלחנות.

"אוהבים אנשים חיים," אביגיל הרגישה שלא הצליחה להסביר את עצמה. "הדמויות שלי הן יצירי דמיוני. הן לא חברות שלי. הן עובדות בשבילי."

דעתה של מירה נראתה נוחה פחות ופחות מכיוון השיחה. "אז בואי נדבר על הדמויות בספר הזה," הציעה. "מצד אחד יש לנו את סאשה, שעלה מעיר קטנה באוקראינה. מצד שני — האחיות בתיה וצילה שגרות, נדמה לי, בראשון וחולון, כלומר בפריפריה. אין להן השכלה גבוהה מי יודע מה. את גרה בתל אביב," פנתה אל אביגיל, "בעלך פרופסור, גם לך יש דוקטורט. מה את יודעת על הדמויות האלה? על החיים שלהן? המצוקות שלהן?"

אביגיל ניסתה להתייחס לשאלה בשעשוע, להפיג את התוקפנות הסמויה שמתחתיה. כאן לא פריז ולא לונדון, לא אוקספורד ולא הסורבון. תל אביב קרובה לחולון יותר ממרכז לונדון לפרבריה, ופרופסורים לא נהנים מיחס מיוחד. להיפך. "אני בטוחה שאם צילה ובתיה היו רואות את הרהיטים אצלי בסלון, הן היו מציעות לי איזו ספה ישנה שלהן," הכריזה, מרוצה שהצליחה למוסס את שארית המתח. אפילו האישה מהשירותים העלתה חיוך על פניה, אמנם יותר מתוך שמחה לאידה של אביגיל מאשר התפעלות מדבר השנינה.

מירה שאלה עוד "שאלה אחרונה, לפני שנפתח את הדיון לשאלות." בשעה שהשיבה לה הבחינה אביגיל בשלוש או ארבע נשים בקהל שהתעסקו עכשיו בטלפונים שלהן בגלוי. שתי נשים נוספות קמו כדי למזוג לעצמן שתייה מן המיחם, לא טורחות להמתין להפסקה. כמה מהנשים האלה נמצאות כאן פשוט כי אין להן משהו טוב יותר לעשות? כי הרצאה בספרייה בלוויית שתייה חמה וערגליות קורצת להן יותר מאשר ערב לבדן בבית?

"אביגיל, תודה רבה," חתמה מירה. "שמחנו מאוד לארח אותך."

כמה ידיים כבר הורמו בקהל.

"את יכולה להגיד משהו על השירים שלך?" שאלה מישהי.

אביגיל הסבירה שאין לה מה לומר. מעולם לא כתבה שירה.

"אבל ראיתי בפייסבוק!" שטחה השואלת את מה שנראה לה כהוכחה ללא עוררין.

"אני בכלל לא בפייסבוק," טענה אביגיל.

היא הבחינה בהבעה של אי־אמון על פניה של הדוברת. נראה היה שרצתה להוסיף עוד משהו, אבל האישה הזעופה מהשירותים הקדימה אותה וקראה אל אביגיל: "תגידי, מאיר מוציא איזה ספר חדש?"

אביגיל חייכה באורך רוח. כבר התרגלה. כל כמה שתחזור ותסביר שאין כל קשר משפחתי בינה לבין שושלת שלו הידועה, תמיד יהיה מי שיצרף אותה למשפחה כמעין קרובה־רחוקה. "כבר עשו אותי הבת של מאיר שלו, האחות של צרויה שלו, אשתו של ענר שלו — לפעמים אני מרגישה כמו סאשה מהספר שלי, שמתחזה לקרוב משפחה כדי להוציא טובות הנאה..."

אביגיל עצרה. בלי לחשוב פלטה היא עצמה ספוילר. אבל הקהל, כך נראה, לא הבחין בכך. ודאי לא השואלת, שסיכמה לעצמה באי שביעות רצון: "אז את לא יודעת."

יד הורמה בירכתי השורה השנייה. השואלת, אישה צעירה יחסית, תלתה באביגיל עיניים רציניות: "את יכולה לספר משהו על תהליך היצירה שלך?"

כותבת בעצמה, ללא ספק. אביגיל למדה לזהות אותן. כביכול, מתעניינות בך ללא מצרים: מנין באים לך הרעיונות? מתוך איזה פצע פנימי את כותבת? את יודעת מראש מה יהיה הסוף? ובפועל, רק על עצמן הן מבקשות לדעת. אם הן נורמליות. אם גם סופרות של ממש מתחבטות באותם לבטים כמותן. אם גם הן יוכלו פעם לעמוד שם, על הבמה, ופתיות אחרות ישאלו אותן על הפצע הפנימי שמתוכו נובעת כתיבתן. כשסיימה לענות לה הבחינה אביגיל שבמרכז השורה השלישית הרימה יד אישה גדולת גוף, שערה אפור בהיר, לבן כמעט, מתולתל ופרוע.

"אני רוצה להגיד לך שהספר שלך מאוד הרגיז אותי!" אמרה בקול רם, מטעימה כל מילה. אביגיל הבחינה ברווח גדול בין שיניה הקדמיות כשדיברה. ניכר היה שהתרגשה. שערה, ומחרוזת חרוזי עץ גדולה שענדה לצווארה, התנועעו יחד איתה.

"בואי נשמע למה," הציעה אביגיל. סוף סוף מישהו פה מתייחס לספר עצמו.

"אני ובעלי, זיכרונו לברכה, נרתמנו למשימה של קליטת עלייה בשנות התשעים," אמרה האישה בטון מאשים. "יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי איש צעיר מנגן בכינור. מנגן כמו בפילהרמונית, אני לא מגזימה. התחלתי לדבר איתו, התברר שברוסיה הוא היה כנר בתזמורת בטשקנט וכאן הוא יושב ומנגן ברחוב כמו קבצן, בשביל כמה גרושים. זה כל־כך נגע בי! מוטי ז"ל ואני נכנסנו לזה עם כל הלב. עם המון רצון טוב. אימצנו את המשפחה שלו. מה לא עשינו בשבילם! השגנו להם בגדים, רהיטים, כלי מטבח, כלום לא היה להם! הזמנו אותם אלינו לשבּת, עשינו איתם ליל סדר, ערבות לדירה חתמנו להם, בלי שאנחנו מכירים אותם בכלל! והכל בהתנדבות, מכל הלב, שלא על מנת לקבל פרס —"

"יהודית, מה השאלה?" צעקה מישהי, והאישה מהשירותים החרתה אחריה: "תגיעי כבר לעניין!"

"אני בדיוק מגיעה לזה!" מחתה הדוברת, וסיפרה איך אחרי כל מה שעשתה למענו היגר הכנר הנוכל לקנדה והותיר אותה עם חוב של חמשת אלפים שקלים שנוכו מהערבות שחתמה עבורו. "אז הספר שלך, שעושה צחוק מאנשים כמוני, ממש הרגיז אותי!" הטיחה באביגיל.

"אם הספר הרגיז אותך כל־כך כנראה שהוא עשה לך משהו," הציעה מירה.

"לא עשה לי שום דבר!" קראה האישה בהמיית לב של רוגזה. "סופר גדול צריך לב רחב ואהבת אדם," נזפה באביגיל. "לא מספיק לדבר יפה!"

אביגיל הרכינה ראש. ואולי האישה הזו צודקת. יש לה עין חדה ולשון שנונה, אבל לא לב רחום. עובדה שהיא משתעשעת בה בליבה, למרות שהאומללות שלה נוגעת ללב, שכל חייה הם חיפוש אחר אבידה שלא תושב: חמשת אלפים שקלים, בעל שנפטר, שנים שחלפו...

"אני מצטערת שהרגשת ככה," אמרה אביגיל. "ותודה על ההערה שלך."

האישה, שעמדה מולה מלאה רוח קרב, נראתה אובדת עצות. לזה לא ציפתה. עדיין עמדה, מסרבת לוותר על רשות הדיבור, אבל משלא נמצאו לה המילים התיישבה באי־רצון. אביגיל הרגישה סיפוק. נילי בטח גאה בה. ביכולת שפיתחה עם השנים, להבליג ולהכיל. טוב שהתירה את הסיטואציה הטעונה הזו. טוב שנפטרה מהצורך הילדותי להתעמת, להחזיר מלחמה שממנה תצא גם היא בשן ועין.

כשהישירה מבט אל האולם שמחה אביגיל לגלות שהאישה הצעירה בירכתי השורה הרביעית הרימה יד. עכשיו יכלה להביט בה בלי הפרעה ולהשתהות על הניגוד שבין קווצת השיער הכסופה שגלשה לאורך רקתה לעור פניה הוורדרד, כשל ילדה. קולה, כשדיברה, היה עמוק, רך, נעים לאוזן: "קודם כל תודה על ההרצאה, היה מאוד מעניין. ודבר שני, מזל טוב על פרס ספיר."

האוזניים באולם כמו נזקפו מרגע שנשמעה המילה פרס. "מה? מה זה?" נשמעו קולות.

אביגיל הסבירה לקהל את פשר האיחולים. כן, הספר שלה מועמד לפרס ספיר, הודתה, כאילו אין בכך דבר. האישה הזו, הייתה משוכנעת עכשיו, היא מלאך שנשלח אליה, פרס על האיפוק שהפגינה כלפי השואלת הקודמת.

"את יכולה לספר משהו על העבודה עם טליה עמרמי?" ביקשה האישה באותו קול נמוך, מחוספס אך מעט.

השאלה הפתיעה את אביגיל. איש, מעולם, לא שאל אותה על העורכת שלה, שדמותה שקופה לגמרי עבור קהל הקוראים. היא התחילה לענות לשאלה ומצאה את עצמה מסתבכת, נופלת לפחים מוכרים ("קשה לי לדמיין את הספרים שלי בלי טליה, בלי החוכמה שלה, העין שלה לפרטים... התגבשנו כמו צוות, מספר לספר, והיום יש בינינו הבנה אינטואיטיבית..."). השואלת הנהנה וחייכה. "עד היום אני אסירת תודה לטליה על ההימור שהיא לקחה עם הספר הראשון שלי. זה היה כתב היד הראשון שהיא ערכה בהוצאה," הוסיפה אביגיל.

"וההימור הצליח," התערבה מירה. "אנחנו נסיים כאן. תודה רבה, אביגיל."

כמה נשים ניגשו אל אביגיל. שתיים מהן אחזו בידן עותקים של ספריה. אחת ביקשה חתימה עבור איזו "נירה" ("השאילה לי את הספר לכבוד הפגישה של המועדון, הבטחתי לה שאני אחזיר לה אותו חתום"), והאחרת, גבוהה ושערה אסוף על קודקודה, אחזה בידה את ספרה הראשון של אביגיל, שעות אקדמיות, וביקשה חתימה עבור בנה, תלמיד דוקטורט בארצות הברית ("לעודד," אמרה, ואחרי התלבטות של רגע תיקנה: "לעודד ומאיה"). אביגיל חתמה והגישה לה את הספר. במרחק מה עמדה האישה נעימת הקול שבזכותה יצאה לאור מועמדותה לפרס. אביגיל חייכה אליה מעבר לשתי הנשים שחצצו ביניהן. היא חתמה על עוד ספר והבחינה שהקוראת ששאלה על תהליך היצירה עומדת לפתוח עימה בשיחה שמי יודע מתי תסתיים. אסור שתעכב אותה עד שתתייאש המלאך שלה ותלך משם. אביגיל פסעה לקראתה, כאילו היא עומדת לברך לשלום מכרה ותיקה. עכשיו הבחינה שלצידה עמדה אישה מבוגרת ממנה בכשלושה עשורים, כתפיה שמוטות והבעת פניה חסרת עניין.

"היה ממש מעניין," חייכה האישה אל אביגיל. "גם אמא שלי מאוד נהנתה," הצביעה על האישה לצידה, שהנהנה בפנים קודרים.

"טליה הייתה תלמידה שלי," השיבה לשאלתה של אביגיל. "תמסרי לה ד"ש ממני. אחינועם. אחינועם רוטמן. אני מלמדת בתל אביב, בחוג לספרות."

"בעלי מלמד בתל אביב. בחוג להיסטוריה," אמרה אביגיל. "בטח אתם מכירים."

"גם הבן שלי פרופסור," התערבה מירה, ואביגיל הבחינה שכל העת עמדה והקשיבה לשיחתן.

"כתבתי על הספר שלך. הראשון, שעות אקדמיות," סיפרה אחינועם, ואביגיל לא ידעה את נפשה מסיפוק: "באמת?"

"הזכרתי אותו במאמר שלי על זמן ספרותי וזמן כרונולוגי," תיקנה אחינועם, אבל אביגיל עדיין קרנה. פרופסור מאוניברסיטת תל אביב כתבה על ספרה! "את יכולה לשלוח לי את זה?" ביקשה.

"גם הבן שלי למד בתל אביב," המשיכה מירה בשעה שאביגיל הזינה את פרטיה אל תוך הטלפון של אחינועם. "היום הוא באמריקה."

"לחזור הוא כבר לא יחזור," קבעה אימה של אחינועם, משמיעה קול לראשונה.

"איפה! עם מה שיש לו שם..." מירה השמיעה אנחה שסיפוק וגאווה התערבבו בה.

אתי התקרבה אליהן והודיעה שהנהג כבר מחכה בחוץ. אביגיל עמדה ללכת, אבל מירה עיכבה אותה עוד רגע. "רציתי לתת לך עותק של הספר שלי," הניחה בידה ספרון צנום. אביגיל הודתה לה ופנתה לצאת, אבל מירה הניחה יד על זרועה, כמו מבהירה שהשי שהעניקה לה הוא רק הרישא:

"ראיתי שנמרוד דיין כתב מאוד יפה על הספר שלך ב'הארץ'."

אביגיל הנידה בראשה ולא תיקנה את מירה. נמרוד דיין כתב על ספרה הראשון, שעות אקדמיות. את קרוב רחוק נתן העורך לאיזו דוקטורנטית לספרות.

"אולי את יכולה להגיד לו שיכתוב גם עלי," הציעה מירה, ואביגיל ביקשה לוודא ששמעה היטב: "לנמרוד?"

"כן!" אישרה מירה, כאילו הדבר מובן מאליו. "אני חושבת שהספר שלי מאוד יעניין אותו."

אביגיל אחזה בספר, משימה את עצמה בוחנת אותו. "תראי," הסבירה למירה, "זה לא עובד ככה, אני לא מכירה אותו בכלל. זה העורך מחליט מי יכתוב על איזה ספר..."

מירה נראתה לא משוכנעת. אביגיל יכלה לשער מה היא חושבת: הכל קשרים ויחסי ציבור. מי שמכיר את האנשים הנכונים יזכה לביקורות טובות.

"את יכולה לשלוח לו את הספר," יעצה אביגיל.

"שלחתי," אמרה מירה. "אבל את יודעת איך זה, עם הדואר. אולי תוכלי לכתוב על זה בעצמך," הציעה, כאילו הרעיון צץ במוחה זה עתה, ומשלא זכתה לתשובה הוסיפה: "בכל מקרה, אני אשמח מאוד אם תקראי את הספר שלי."

אביגיל היססה לרגע, ואז נזכרה: נילי איננה! היא חופשייה לומר מה שעל ליבה. "בשמחה," חייכה אל מירה. "מייד אחרי שאת תקראי את הספר שלי." ולפני שהספיקה לראות את תגובתה, הסתובבה והלכה משם.

5

במושב האחורי, בתנאים לא תנאים, עיניה מתאמצות לפענח את האותיות הזעירות, טל ומטר, לאורו הקלוש של טלפון נייד, עיינה אביגיל בספר הצנום שקיבלה שי, ערבות בוכיות מאת מירה תלמי. עכשיו, סוף סוף, יכולה דעתם של הקוראים לנוח: הסופרת קוראת ספר במונית!

אך לא. הנה היא מניחה הצידה את הספר ובודקת בטלפון מה התחדש בינתיים בפרס ספיר. כמעט שום דבר, למרבה הצער. רק רשימה אחת שסיכמה בקצרה את תוכנם של תריסר הספרים ולספרה של אביגיל התייחסה במשפט בודד: "אל תטעו בבורקס האשכנזי הזה: הוא אולי נראה כמו קניש מבית סבתא, אבל הוא חריף ונושך כמו סחוג עם אריסה."

אריסה זה טוב. גם סחוג. אבל מה זה אומר שהספר שלה נראה כמו קניש מבית סבתא? תפל? לא מעורר תיאבון? ומה פירוש "בורקס אשכנזי"? היא כתבה ספר עמוק, וכמעט אף אחד לא מבין אותו. טוב באמת שכתבו עליו יפה ב"הארץ". אז מה אם זה לא נמרוד דיין. אף אחד לא זוכר מי כתב, רק מה כתבו. אביגיל התאמצה להעלות בזיכרונה את דברי הטעם שכתבה אותה גאיה הלוי, דוקטורנטית אלמונית לספרות: יפה נבחר שמו של הספר הזה, קרוב רחוק. כביכול הוא על הכאן ועכשיו, ולמעשה שורשיו נטועים עמוק בספרות העולם. היא הזכירה כמובן את גוגול, את אילף ופטרוב, עמדה על מרכזיותה של רוסיה הן בעלילה עצמה והן במישור המטא־ספרותי — עד עכשיו מעלה הביקורת הזו חיוך של נחת רוח על שפתיה של אביגיל. כמה טוב שהספר שלה לא נפל בחלקו של מישהו חמוץ וצר עין, שהיה מחפש בו פגמים בזכוכית מגדלת. עובדה שגם ועדת הפרס חשבה שהוא ראוי. אמנם, לרשימה הארוכה לא חוכמה להיכנס. אחד משנים־עשר — ברור שהיא בפנים. עכשיו צריך להסתכל קדימה, אל הרשימה הקצרה. אין ספק שהספר שלה הוא אחד מהחמישה הראויים. ואחר־כך... אביגיל החליטה להניח לשאלה הזו בינתיים. מה גם שהנהג כבר נכנס לרחוב שבו גרה וביקש שתזכיר לו את מספר הבית.

הבית היה שקט כשנכנסה. הילדים ישנו. על השולחן נפרשה מפה חדשה. זר ציפורנים אדומות שטרם נחלץ מעטיפת הצלופן שלו הונח באגרטל זכוכית גדול מכפי מידותיו, ששימש גם משקולת לפתק שקופל תחתיו: לאמא, מזל טוב, מיסמין. את שמה חתמה הילדה באותיות שגודלן פי שניים ממילות הברכה. בתחתית הפתק, בכתב זעיר, לא קריא, שירבט גם עידו "מזל טוב" משלו. לצד האגרטל עמד בקבוק יין אדום חתום.

ניב קם ממקומו כשנכנסה וחיבק אותה. כשיצאה להרצאה עדיין לא חזר הביתה, והסתפק בהודעת טקסט ששלח. "מזל טוב, אביגיל." הוא הצביע על השולחן. "הילדים הכינו לך הפתעה. יסמין רצתה שנקנה גם עוגה, אבל..."

אביגיל הנהנה. אין צורך להשלים את המשפט. אף אחד בבית הזה לא צריך עוגות. בייחוד לא היא, לפני הצילומים לפרס וההופעה בטלוויזיה.

"שנפתח את הבקבוק?" הצביע ניב על היין.

"אולי נצא לשתות משהו?" הציעה אביגיל, והתחרטה עוד לפני ששמעה מניב "עכשיו?" היא הייתה צריכה לדעת. עשר ורבע. הוא הולך לישון עוד מעט. "טוב," התרצתה. "נשתה כאן."

ניב מזג יין. "התחיל טוב. שימשיך ככה."

אביגיל השיקה איתו כוסות. תוך כדי כך הרהרה בקול בנוגע לסיכוייה. האותות כולם בישרו טובות. אזכור שמה בכותרת הכתבה, העובדה שאף סופר בכיר ממש אינו מועמד.

"חכי," ביקש ניב. "קודם את צריכה לעלות לחמישייה."

אביגיל כבשה את מורת רוחה. מילא אם היה מדבר על הפרס עצמו, אבל לחמישייה? ברור שהיא שם!

"שעות אקדמיות לא נכנס בכלל לרשימה," הזכיר ניב, ורוחה של אביגיל נעכרה: למה הוא מוכרח לציין את העובדה הזו דווקא עכשיו? לא היו לה שום ציפיות כשיצא ספרה הראשון. היא הייתה שיכורה מעצם זה שהוציאה לאור ספר, ספר אמיתי. הביקורות המשבחות והמכירות היפות היו יותר ממה שיכלה לייחל לו. על פרס ספיר לא חלמה אפילו. "זה היה עוד לפני שהתחילו עם פרס ספיר לספרי ביכורים," ביקשה להעמיד דברים על דיוקם. "אם היה בטוח הייתי זוכה. טליה אמרה לי."

ניב לא התווכח. "תעזור לי," ביקשה אביגיל ונעמדה בגבה אליו. היא אספה את שערה והרימה אותו מעלה, חושפת את עורפה. ניב התחבט זמן ארוך בפתיחת הסוגר של שרשרת הזהב שענדה. היא חשה את שפתיו על בליטת המפרקת שלה לפני שהושיט לה את התכשיט: "הנה."

היא טמנה את השרשרת בקופסה המרופדת קטיפה. "יש מים חמים?"

"עכשיו הדלקתי דוד. קודם יסמין התקלחה — את יודעת איך היא, עושה מקלחות של חצי שעה."

* * *

בדקות שנותרו לה עד שניב יצטרף אליה לקחה אביגיל לידה את ספרה הצנום של מירה, ערבות בוכיות. הפעם, במיטתה, לאור מנורת הקריאה העז, הצליחה לרוץ בו: סיפורה של נערה רגישה, בת לעולים קשי יום מפולין המתעמרים בה ומוציאים אותה מבית הספר התיכון לאחר שנה אחת בלבד כדי שתצא לעבוד ותסייע לפרנסת הבית הדחוקה. מבית ההורים היא נמלטת אל נישואי בוסר ואימהות מוקדמת. הילדים מתישים אותה ונוטלים את כוחותיה. חמותה לועגת לה על רצונה בהשכלה גבוהה. הבעל חסר רגישות, אדיש למצוקותיה, "תובע את שלו, כנושה מבעל חוב: קרב אל גופה, מכלה מעשהו בתכליתיות, בלי מילת חיבה, מתהפך על גבו ומשמיע קול נחרה."

"מה את קוראת?" ניב התפרקד לצידה.

אביגיל הראתה לו את הכריכה. "ערבות בוכיות."

"מה זה הספר הזה?"

אביגיל הסבירה לו. "היא רצתה שאני אגיד לנמרוד דיין שיכתוב עליה. אני לא אתפלא אם זאת הייתה התוכנית שלה מהתחלה."

ניב שקל את הדברים. "זה אפשרי."

"ואתה יודע מה? היא אפילו לא קראה את הספר שלי!" עכשיו סיפרה לו את התגלגלות העניינים.

"ומה עשית?"

לא סתם הוא שואל, ידעה אביגיל. הוא מכיר היטב את נטייתה להתלקח גם כשהניצוץ פעוט בהרבה. "החלקתי את זה איכשהו. מה אני ארוויח אם אני אעשה ממנה אידיוטית מול כולם?"

היא חייכה לעצמה כשראתה את ההערכה בעיניו. "כל הכבוד! אני גאה בך."

עכשיו לקח ניב את הספר הדק בידו ובחן את הגופן המיושן שעל הכריכה: "ממתי הספר הזה?"

הוא דפדף עוד רגע עד שמצא: נדפס בישראל, תש"ע 2009.

"וואלה," אמרה אביגיל. מירה באמת מצפה שתכתוב רשימת ביקורת על ספר מלפני כמעט עשור?

"ואיך הייתה ההרצאה? איך היה לך בכלל?"

"בסדר גמור. בהתחשב בזה שהיא לא קראה את הספר היא עשתה עבודה לא רעה."

"איך היה הקהל?" התעניין ניב.

אביגיל העבירה בראשה את האישה בשורה הראשונה שהתעסקה בטלפון שלה בגלוי. את אורה זעופת הגבינים שביקשה לדעת אם מאיר שלו מוציא ספר חדש. את יהודית שהתרגזה על שהספר "עושה צחוק" מאנשים כמוה.

"קהל טוב. אנשים שאוהבים לקרוא." אחרי רגע הוסיפה: "הייתה שם מישהי מאוניברסיטת תל אביב, מהחוג לספרות."

ניב חייך. "יפה. כמה הם משלמים לך?" ביקש לדעת.

"אלפיים שקל."

"ועוד עשרים אלף שקל הפרס," חישב ניב. "לא רע בכלל."

אביגיל שתקה. הוא מכניס לקופה המשפחתית סכום בסדר גודל כזה מדי חודש ולא זוכה לתשואות.

"אחינועם!" נזכרה. "אחינועם רוזמן קראו לה. משהו כזה."

"אחינועם באה לערב בספרייה?" ניב נשמע ספק משתאה, ספק משועשע.

"כן!" התריסה אביגיל, נוטרת לו על ההשתמעות בשולי דבריו: ערבים בספרייה הן לעקרות בית וקוראות תמימות, לא למרצות באוניברסיטה. "היא כתבה מאמר על שעות אקדמיות!"

אביגיל ידעה יפה שאחינועם רק הזכירה את ספרה במאמר שכתבה, לא הקדישה לו מאמר מיוחד. אלמלא היה ניב זחוח כל־כך הייתה אולי נצמדת לעובדות, ומגלה לו גם שאחינועם באה לספרייה כמלווה של אימה, אבל גאוותה לא הניחה לה לעשות זאת. "מה," שאלה את ניב, "אתה מכיר אותה?"

"לא ממש. אבל בכל זאת, אנחנו באותה פקולטה. היא יודעת שאנחנו נשואים?"

"כל מי שהיה שם יודע שאנחנו נשואים. למירה היה חשוב לציין את זה. וגם כמה ילדים יש לנו. על הפרס היא לא אמרה אף מילה."

ניב צחק.

"אחינועם אמרה לי מזל טוב על הפרס כשהיא שאלה שאלה. ככה זה נודע לכולם."

"את רואה," אמר ניב. "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. כל הכבוד, אביגיל. אני מאוד מאוד שמח." מילותיו האחרונות הוחנקו בפיהוק.

אביגיל עמדה לכבות את הטלפון לפני השינה, אבל לא הצליחה להתאפק ובכל זאת בדקה מה התחדש בשעה האחרונה. שני מסרים הופיעו בתיבת הדואר שלה. אחינועם רוטמן, שהודתה לה שוב על הרצאתה וצירפה את המאמר שהבטיחה, וטל בן אהרן, תלמידתה בסדנת הכתיבה למתקדמים: "אהלן אביגיל, מזל טוב על פרס ספיר, מקווה שהלך לך טוב בנס ציונה. מצורפת משימת כתיבה: סיפור פואנטה. להתראות מחר, טל."

מנין לטל שהתארחה היום בנס ציונה? וכמה אופייני לה, להגיש את הסיפור בלילה לפני הסדנה.

אביגיל הניחה את הטלפון. הזכייה עוררה בה נדיבות כלפי העולם, ובכלל זה כלפי טל. ומצד שני, אלף פעמים ביקשה לשלוח את הסיפורים לפחות שלושה ימים לפני השיעור. היא לא חייבת לטל שום דבר. הסיפור שלה יחכה לשבוע הבא. כן, החליטה, מרוצה. זה ילמד את טל להגיש בזמן.