קסמו האפל של הכפור

'המרגל שחזר מן הכפור', מאת ג'ון לה קארה

John le Carre, ‘The Spy Who Camein from the Cold’

תרגמה מאנגלית: עדית זרטל, כנרת זמורה־ביתן, 2013, 193 עמ'

הו, ימי הזוהר של המלחמה הקרה! כמה ספרים נכתבו עליה. כמה סרטים נעשו. אבל הספר הטוב ביותר, המרתק ביותר, שמתרחש במהלכה והיא משמשת לו רקע והקשר, 'המרגל שחזר מן הכפור' שכתב ג'ון לה קארה לפני חמישים שנה, רחוק כל כך מזוהר, מהתעלות, מחדוות ניצחון. אווירה של קדרות, של דלות ושל עליבות שורה על הספר. זו אירופה שרק מתחילה לקום מהריסותיה, המומה ושסועה, אפורה ודלוחה, ענני ערפל קפוא מטשטשים את קווי המתאר שלה, עד שקשה לקבוע איפה בדיוק עובר הגבול.

ואכן, שאלת הגבולות מתעתעת בקורא לכל אורכו של רומן הריגול המופתי הזה. היכן בדיוק עובר הגבול בין הטוב והרע, בין הארגון החשאי לבין לוחמיו, בין התום לרשע, בין ארצות המערב לעולם שמעבר למסך הברזל?

אחרי חמישים שנה קצת מגוחך להיזהר מספוילרים, אבל עדיין נכון להקפיד על איפול מסוים, למען כל מי שלא קרא את הספר המסעיר והמטלטל הזה. לכן לא אפרט את נבכי העלילה הנפתלת והמסובכת, רק אומר שהיא עוסקת במבצע מודיעיני מבריק, מתוכנן בקפדנות, מתוחכם ונועז עד כדי הליכה על הסף ולעיתים גם מעבר לו. מעטים ספרי וסרטי המתח הרוקמים עלילה כה מורכבת ורבת תפניות. ועם כל אותן תפניות מסחררות, מדובר בעלילה אמינה ומשכנעת, שאין בה גיבורי־על, אין בה שמץ של טכנולוגיה עתידנית וכמעט אין בה פרצות ושאלות שאינן זוכות לתשובה. אפשר להמשיל את הרומן של לה קארה למשחק שחמט מסובך ומרחיק ראות, שבו שני הצדדים נאבקים זה בזה, מתכננים מסעות ומפלות, כשלמרבה הזוועה כלי המשחק הם בני אדם, שיד חמקמקה משחקת ברגשותיהם, בנפשם ובסופו של דבר גם בחייהם. ומי מנצח בסוף? למרות התשובה החד־משמעית לכאורה, הקורא שליבו נכבש בקסמו הקשוח של אלק לימאס, גיבורו הקודר של הרומן, ובקסמה של ליז גולד אהובתו, שנדמה שאין בגופה ולו תא אחד שאינו פשוט ותמים ואוהב, כבר אינו בטוח, והוא נותר מהרהר בשאלה זו זמן רב אחרי שסיים את הספר.

מהו אותו הכפור שממנו חוזר אלק לימאס, רק כדי להישלח אליו פעם אחר פעם על ידי מפקדיו? אותם מפקדים רבי־תחבולות, שהמחבר, או אולי זה לימאס עצמו, איש השטח שחי בסכנה תמידית, מעט ציני לגביהם: "כאשר סיימו לאכול לחץ קונטרול [ראש השירות החשאי הבריטי] שוב את ידיהם, הניד בראשו ברוב חשיבות ורמז שעליו להסתלק ולסכן את חייו במקום אחר, ושב אל מכוניתו הנהוגה בידי נהג." אין זה רק הכפור הפיזי, הטמפרטורות הקפואות המאפיינות את ברית המועצות ואת בנות בריתה במזרחה של אירופה. הכפור אינו אלא הבדידות הנוראית והפחד המתמיד המלווים בכל רגע ורגע את הסוכן החשאי הפועל בארץ אויב. אפילו קונטרול, שייתכן כי היה לוחם חשאי בעברו, ואולי הבין זאת בכוח שכלו הגדול, אומר: "אנחנו נידונים לחיות ללא רחמים, האין זאת...כל הקשיחות הזאת; למעשה איננו כאלה... אדם אינו יכול להיות שם לבד בכפור; אדם צריך לחזור מן הכפור..." אבל החזרה מהכפור אינה פיזית. היא לא רק המעבר מארץ אויב לארץ מבטחים. היא כרוכה במסע פנימי, מעולם המלחמה החשאית האכזרית לעולם שיש בו אנושיות פשוטה. ככה לפחות מבין את זה לימאס, המתבונן בנערה אנונימית העומדת על שפת הים, לא רחוק מהעיר האג, בהולנד. "ואז הוא ידע מה היה הדבר שנתנה לו ליז; הדבר שאותו יהיה עליו לשוב ולמצוא אם אי פעם יחזור הביתה לאנגליה: הייתה זו הזיקה לדברים הקטנים – האמונה בחיים פשוטים; אותה פשטות הגורמת לך לבצוע חתיכת לחם ולהכניסה לשקית נייר, לטייל לאורך שפת־הים ולהשליך פירורים לשחפים. היה זה הכבוד לבלתי־חשוב אשר מעולם לא ידע לגלות בעצמו; בין שהיו אלה פירורי לחם לשחפים או אהבה, יהיה אשר יהיה הדבר, הוא יחזור לחפשו; ליז תמצא אותו בשבילו."

אהבה. אהבה. המשתנה החופשי, הפרוע, שמשבש את האלגוריתמים המורכבים והמתוחכמים של גאוני מבצעי המודיעין. האהבה הלא־סבירה בין לימאס וליז איימה לשבש את התוכנית המסובכת שהגו בקומת ההנהלה של "הכיכר", המטה של השירות החשאי הבריטי. "לימאס עשה את הדבר האחד שהביון הבריטי לא ציפה כלל שיעשה: הוא לקח לו נערה והתייפח על כתפה." כך לועגת אחת הדמויות, עורך דין מזרח גרמני, ככל שהיו במזרח גרמניה עורכי דין אמיתיים. אבל כלפי מי מופנה הלעג? כי נדמה לי שהאהבה הזו הייתה אולי הדבר המשמעותי ובעל הערך הרב ביותר שהיה לו, ללימאס, מעודו.

'המרגל שחזר מן הכפור' יצא לאור לראשונה באנגליה ב־1963. עשרים שנה אחרי כן יצא לאור לראשונה בעברית בהוצאת זמורה־ביתן, שהוציאה אותו לאור מחדש ב־2013, בכנרת זמורה־ביתן, לרגל חמישים שנה לצאת הספר. לפני שלושים שנה תורגם הספר לעברית על ידי עדית זרטל, והמהדורה החדשה היא למעשה צילום של דפי הספר הישנים, עם אותה טיפוגרפיה, אותו עימוד, אותם פגמים קטנים בדפוס, אותן טעויות הגהה ספורות. רק הכריכה הפכה מקשה לרכה, עיצוב העטיפה השתנה, ולמהדורה החדשה נוספה הקדמה מאת המחבר שכותרתה "חמישים שנה אחרי". דווקא ההקדמה משעממת בעוד הספר מרתק, ואני משער כי נכתבה לאו דווקא ברצון, כחלק ממחויבותו של דיוויד קורנוול המזדקן (זה שמו האמיתי של ג'ון לה קארה) לסוכנו הספרותי, למוציא לאור של ספריו ולמפעל הבינלאומי הגדול הקרוי על שמו. תרגומה של זרטל מצוין, והוא מחזיק מעמד גם בחלוף שלושים שנה, אף שלעיתים רחוקות כמה מילים וביטויים נראים לפתע ארכאיים. כך, למשל, נכתב "והיו מתקרבים אל קבוצה של חווילות", שהיום היה כנראה מתורגם: התקרבו לקבוצה של וילות. או, באותו עמוד: "היה קשיש ממנו". מדובר באדם בן חמישים וחמש! מן הסתם היום היינו כותבים: היה מבוגר ממנו. אבל עניינים אלה מעוררים סוג של נוסטלגיה, ואני אומר לעצמי, אולי טוב שכך.

ועוד מילה על עיצוב העטיפה. זו של המהדורה העברית הראשונה עוצבה על ידי דני קרמן. בתוך תפזורת של ביצים זוהרת לה כמו תכשיט מעין ביצת פברז'ה צבעונית, דגלי בריטניה וברית המועצות מעטרים אותה, ומתוכה בולט מפתח של קפיץ, שאם מותחים אותו מפעיל שעון או מנגנון מתוחכם אחר. הרמז ברור והעטיפה שובה את העין וזכורה היטב גם למי שקרא את הספר לפני שנים רבות. בעטיפה של המהדורה החדשה נראה גבר לובש חליפה וחובש מגבעת, מצולם מגבו וציפור עפה מעל ראשו. נראה שזהו הדימוי הרווח של מרגל. אחת מאותן העטיפות ששוכחים מהר, בעוד הספר עצמו נותר טבוע בזיכרוננו.

ג'ון לה קארה מעיד על עצמו שהיה לא יותר מאשר מרגל זוטר משך שנים ספורות בשירות החשאי הבריטי. כסופר הגיע לעומת זאת לפסגות רבות. גם אם לאורך השנים רבו כישלונותיו הספרותיים, אפילו את ספריו המוצלחים פחות אני מעדיף לעיתים על פני הצלחות של סופרי ריגול אחרים. על עלילת 'המרגל שחזר מהכפור' מעיד לה קארה, בהקדמה לספר, שהיא "בדיחה מוחלטת מתחילתו ועד סופו" (אם כי אני רואה את לשונו בלחיו, כמאמר הביטוי האנגלי הידוע). "מעלתו של הרומן...או העלבון הטמון בו," ממשיך לה קארה, "לא נעוצה בכך שהיה אותנטי, אלא בכך שהיה אמין." ובכך באמת טמונים יופיו ועוצמתו של 'המרגל שחזר מן הכפור'. גם אם הוא בדיון מוחלט, זה בדיון העולה על המציאות, מרכז אותה, ממצה אותה, מעצים ומעמיק את הדילמות ואת ההתלבטויות שהיא מייצרת. לה קארה היה אולי מרגל זוטר, אבל בזכות כישרון הסופר שבו הוא הצליח ללכוד אמיתות עמוקות על המרגלים הדמיוניים שיצר. כך, למשל, הוא הבין שהדמות הבדויה שיוצר המרגל לעצמו, שלא כמו שחקן התיאטרון או הקולנוע, חייבת להתבסס על אופיו שלו ועל דמותו האמיתית, בגלל שהוא אף פעם אינו יכול להתנתק ממנה באמת. "מספרים כי בלזק, על ערש מותו, חקר בחרדה על שלומם ומצבם של הגיבורים אשר ברא ביצירותיו. בדומה לכך, הזדהה גם לימאס עם הדמות אשר יצר. התכונות שהציג בפני פידלר [בכיר בשירות הביון המזרח גרמני], המבוכה חסרת המנוחה, השחצנות המכסה על רגשי אשמה, לא היו העמדת פנים אלא המשך והרחבה של תכונות האופי האמיתיות שלו; ומכאן, גם גרירת הרגל בעת ההליכה, הנטייה לרישול אישי, האדישות לאוכל וההזדקקות הגוברת לאלכוהול ולטבק. בהיותו לבדו נשאר נאמן להרגלים אלה, אף היה נוהג להגזים בהם מעט, ממלמל לעצמו על העוול שגרם לו השירות."

מה מבדיל בין הטובים לרעים? דווקא פידלר, סגן ראש שירות הביטחון המזרח גרמני האחראי על הביון הנגדי, "נבון ופראי, חסר מעצורים בנכונותו להרוס אחרים," דווקא הוא מנסה להבין בשיחה עם לימאס מה מניע את אויביו מהמערב. "במשך כל הטיול חקר פידלר ולא השאיר אבן על אבן. על הבניין שבכיכר קיימברידג', ועל האנשים שעבדו בו. מאיזה מעמד חברתי הם באו, באיזה רבעים של לונדון הם התגוררו. האם בעלים ונשותיהם יכלו לעבוד באותן מחלקות? הוא שאל על המשכורת, על החופשה השנתית, על האווירה, על המזנון; הוא שאל על חיי האהבה שלהם, הרכילויות, הפילוסופיה שלהם. בעיקר הרבה לשאול על הפילוסופיה שלהם. ללימאס הייתה זו השאלה הקשה מכולן. 'למה כוונתך בפילוסופיה?' הוא שאל בתגובה, 'אנחנו לא מארקסיסטים, אנחנו כלום, סתם אנשים.'" זה אחד הרגעים שבא לי, כקורא, לחבק את לימאס, לאמץ אותו אל ליבי.

אבל מתברר שארגוני הביון היריבים מאוד דומים זה לזה, לפחות בדבר משמעותי אחד. הדבר העיקרי, אולי הבלעדי, שקובע אצלם, ואין זה משנה אם אתה יושב בלונדון או במזרח ברלין, הוא המבצע והצלחתו. פידלר אומר, עם יותר מרמז לציניות: "זה היה מבצע טוב. הוא מילא את התביעה היחידה של מקצוענו: הוא הצליח." ובשיחה קורעת לב שואלת ליז את לימאס: "'האם זה הקל על מצפונו של השירות שלך? לנצל... מישהי מהמפלגה, ולא סתם מישהו?' לימאס אמר: 'ייתכן, למעשה אין הם חושבים במושגים כאלה. זה היה נוח מבחינה מבצעית.'"

אילו בחירות יכול סוכן חשאי לעשות בעולם האפל והמורכב הזה? אילו בחירות אמיתיות? כשהוא אף פעם לא בטוח מי איתו ומי נגדו? כשהוא לא יודע אם מה שמניע את הממונים עליו הם רק מלחמת הקיום, אהבת המולדת ואמונה עמוקה בטוב, או שערכים אלה מהולים בתאוות כוח, באגו, באכזריות לשמה? לימאס ידע ברגעי האמת לעשות את בחירותיו. הוא העניק לעצמו את חירותו הפנימית, את זהותו האותנטית. באופן פרדוקסאלי (לנוכח סיומו של הספר) הוא מצליח לחזור מן הכפור, במובן העמוק של מושג חמקמק זה.