קסנוסייד

< אחד האחים שאל אותי היום: האם כלא נורא הוא, כשאינך יכול לזוז מהמקום שאתה עומד בו?>

<ואתה ענית...>

<אמרתי לו שעכשיו אני חופשי יותר ממנו. האי-יכולת לזוז משחררת אותי מן הצורך לפעול.>

< אתם, שמדברים בשפות, אתם כאלה שקרנים.>

הָאן פֵיי-טְצוּ ישב ברגליים שלובות על רצפת העץ החשופה ליד מיטת חולייה של אשתו. רגע קודם לכן ישן, אולי; הוא היה לא בטוח. אך עתה היה מודע לשינוי קל בנשימתה, שינוי כה עדין, כמו הרוח שמעלה משק כנפיו של פרפר.

גִ'ינֶנְג-צִ'ינְג הבחינה בוודאי בשינוי כלשהו אצלו; קודם לא דיברה, אך עכשיו דיברה. קולה היה חרישי מאוד. אך האן פיי-טצו שמע אותה בבהירות, שכן הבית היה דומם. הוא ביקש מידידיו וממשרתיו לשמור על דממה בדמדומי חייה של ג'יאנג-צ'ינג. די והותר זמן לשיחות רעשניות יהיה במשך הלילה הארוך שיבוא, כאשר לא יהיו עוד מילים מהוסות משפתיה.

"עדיין לא מתה", אמרה. היא קידמה את פניו במילים אלו בכל פעם שהתעוררה בימים האחרונים. תחילה נשמעו לו המילים כגחמה או אולי כאירוניה, אך עתה ידע שהיא מדברת באכזבה. עתה השתוקקה למוות, לא משום שלא אהבה את החיים, אלא כי המוות היה עתה בלתי נמנע, ואת מה שאין לגרש, יש לאמץ אל הלב. זו הייתה הדרך. ג'יאנג-צ'ינג לא סטתה מן הדרך כל ימי חייה.

"אם כך, האלים נדיבים אלי", אמר האן פיי-טצו.

"אליך", התנשמה אשתו. "במה אנחנו הוגים?"

זו הייתה דרכה לבקש ממנו לחלוק איתה את מחשבותיו האישיות, כשהיו אחרים שואלים למחשבותיו, חש שהם חודרים לפרטיותו, אך ג'יאנג-צ'ינג שאלה רק כדי שתוכל גם היא לחשוב את אותה מחשבה; זה היה חלק מהפיכתם לנשמה אחת.

"אנחנו הוגים בטבעה של התשוקה", אמר האן פיי-טצו.

"תשוקתו של מי?" שאלה. "ואל מה?"

תשוקתי שעצמותייך יחלימו ויתחזקו שוב, ולא יישברו בלחץ הקל ביותר. במידה כזאת שתוכלי לעמוד שוב, או אפילו להרים זרוע בלי ששרירייך יקרעו פיסות עצם או ישברו עצם מחמת הלחץ. במידה כזאת שלא יהיה עלי לראות אותך קמלה ושוקלת עכשיו שמונה-עשר קילוגרם בלבד. מעולם לא ידעתי עד כמה היינו מאושרים עד שנודע לי שלא נוכל להישאר יחד.

"תשוקתי שלי", ענה, "אלייך".

"אתה חומד רק את מה שאין לך. מי אמר את זה?"

"את", ענה האן פיי-טצו. "יש האומרים: 'את מה שלא תוכל להשיג'. אחרים אומרים: 'את מה שאסור שיהיה לך'. אני אומר שאתה יכול לחמוד באמת רק את הדבר שתמיד תרעב אליו".

"אני שלך לנצח".

"אני אאבד אותך הלילה. או מחר. או בשבוע הבא".

"בוא נחשוב על טבעה של התשוקה", אמרה ג'יאנג-צ'ינג. כמקודם היא השתמשה בפילוסופיה כדי להוציא אותו מקדרותו העגומה.

הוא התנגד, אך בקלילות, כמשחק. "את שליטה אכזרית", אמר האן פיי-טצו. "כמו אם-ליבך הקדומה, אינך מכירה בשבירותם של אנשים אחרים". ג'יאנג-צ'ינג נקראה על שמה של מנהיגה מהפכנית מן העבר הרחוק, אישה שניסתה להוביל את העם לדרך חדשה, אך הודחה מן השלטון בידי פחדנים רפי לב. אין זה הוגן, חשב האן פיי-טצו, שאשתו תמות לפניו; אם-ליבה האריכה ימים אחרי בעלה. נשים צריכות לחיות שנים רבות יותר מבעליהן. נשים שלמות יותר בפנימיותן. הן חיות טוב יותר בתוך ילדיהן. הן לעולם אינן מתבודדות כגבר בודד.

ג'יאנג-צ'ינג סירבה להניח לו לשקוע שוב בקדרות. "כשאשתו של גבר מתה, למה הוא מתגעגע?"

מתוך מרדנות השיב האן פיי-טצו את התשובה השגויה ביותר לשאלה. "לשכב איתה", אמר.

"תשוקת הגוף", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

היא הייתה נחושה בדעתה לנהל את השיחה, והאן פיי-טצו נענה לה. "תשוקתו של הגוף היא לפעול. היא כוללת את כל המגעים המקריים והאינטימיים, ואת כל התנועות. וכך הוא רואה תנועה מזווית עינו וחושב שראה את אשתו המתה עוברת מול הדלת, ואינו יכול להירגע עד שניגש אל הדלת ורואה שזו לא הייתה אשתו. כך הוא מתעורר מחלום שבו שמע את קולה ומוצא את עצמו אומר את תשובתו בקול, כמו יכלה לשמוע אותו".

"מה עוד?" שאלה ג'יאנג-צ'ינג.

"עייפתי מפילוסופיה", אמר האן פיי-טצו. "אולי היוונים מצאו בה נחמה, אך לא אני".

"תשוקת הרוח", אמרה ג'יאנג-צ'ינג, מתעקשת.

"הרוח שייכת לאדמה, ולכן היא אותו חלק שיוצר דברים חדשים מדברים ישנים. הבעל משתוקק לכל הדברים הבלתי גמורים שהוא ואשתו היו שקועים בעשייתם כשמתה, ולכל החלומות שלא הספיקו לחלום והיו חולמים לו הייתה חיה. וכך מתחיל גבר לכעוס על ילדיו על שהם דומים לו ואינם דומים מספיק לאשתו המתה. וכך שונא גבר את הבית שבו חיו יחד, שכן אם אינו משנה אותו, הבית מת כמו אשתו, ואם הוא משנה אותו, אין בו עוד את מגע ידה".

"אינך צריך לכעוס על צִ'ינג-גַ'אוֹ הקטנה שלנו", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

"למה?" שאל האן פיי-טצו. "אם כך, האם תישארי ותעזרי לי ללמדה להיות אישה? אני יכול רק ללמד אותה להיות כמוני – קר ונוקשה, חד וחזק, כמו בזלת. אם היא תגדל כך, כשהיא נראית כה דומה לך, כיצד אוכל שלא לכעוס?"

"כי תוכל ללמד אותה גם את כל מה שאני הנני", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

"אילו היה בי חלק ממך", אמר האן פיי-טצו, "לא היה עלי להינשא לך כדי להיות לאדם שלם". עתה התגרה בה והשתמש בפילוסופיה כדי להרחיק את השיחה מן הכאב. "זאת תשוקתה של הנשמה. הנשמה עשויה מאור ושוכנת באוויר, והיא החלק ההוגה ושומר הרעיונות, בייחוד את רעיון האני. הבעל כמהֵ לאני השלם שלו, שנוצר מאיחודם של הבעל והאישה. ולפיכך לעולם אינו מאמין למחשבותיו, שכן תמיד תנקר במוחו שאלה שרק מחשבותיה של אשתו יוכלו לענות עליה. וכך כל העולם נראה לו מת, מכיוון שאין הוא יכול לבטוח בדבר שישמור בעבורו על המשמעות לפני הסתערותה של אותה שאלה חסרת מענה".

"מעמיק מאוד", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

"אילו הייתי יפני, הייתי מבצע סֶפּוּקוֹ ושופך את מעי לתוך כד האפר שלך".

"רטוב ומגעיל", אמרה.

הוא חייך. "אז אני צריך להיות הינדי קדמון ולשרוף את עצמי על המוקד שלך".

אך היא הפסיקה להתלוצץ. "צ'ינג-ג'או", לחשה. היא הזכירה לו שאינו יכול למות איתה. היה עליו לדאוג לצ'ינג-ג'או הקטנה.

האן פיי-טצו ענה לה ברצינות. "כיצד אוכל ללמד אותה להיות מה שאת?"

"כל מה שטוב בי", אמרה ג'יאנג-צ'ינג, "בא מהדרך. אם תלמד אותה לציית לאלים, לכבד את האבות, לאהוב את העם ולשרת את השליטים, אהיה בה, כשם שאתה נמצא בה".

"אני אלמד אותה את הדרך כחלק מעצמי", אמר האן פיי-טצו.

"לא כך", אמרה ג'יאנג-צ'ינג. "הדרך אינה חלק טבעי ממך. אף שהאלים מדברים אליך מדי יום, אתה מתעקש להאמין בעולם שבו אפשר להסביר הכול בעזרת סיבות טבעיות".

"אני מציית לאלים", הוא חשב, במרירות, ואין לו כל בררה; אפילו דחיית הציות הייתה עינוי.

"אבל אינך מכיר אותם. אינך אוהב את מלאכתם".

"הדרך היא לאהוב את העם. לאלים אנו צריכים רק לציית". כיצד אני יכול לאהוב את האלים שמשפילים אותי ומענים אותי בכל הזדמנות?

"אנו אוהבים את העם מכיוון שהאנשים הם יצירי כפיהם של האלים".

"אל תטיפי לי".

היא נאנחה.

עצבותה פגעה בו כעקיצה. "הלוואי שתטיפי לי לנצח", אמר האן פיי-טצו.

"נישאת לי כי ידעת שאני אוהבת את האלים, ואהבת האלים הייתה חסרה בך. כך השלמתי אותך".

כיצד היה יכול להתווכח איתה כשידע שאפילו עכשיו הוא שונא את האלים על כל מה שעשו לו, על כל מה שהכריחו אותו לעשות, על כל מה שגנבו ממנו בחייו.

"הבטח לי", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

הוא ידע מה משמעותן של המילים. היא חשה את המוות קרב; היא ניסתה להטיח עליו את עול חייה. עול שיישא בשמחה. הדבר שפחד מפניו זמן כה רב היה אובדן חברתה שלה בדרך.

"הבטח לי שתלמד את צ'ינג-ג'או לאהוב את האלים ולצעוד תמיד בדרך. הבטח לי שתגדל אותה כבתי, כשם שהיא בתך".

"גם אם לעולם לא תשמע את קולם של האלים?"

"הדרך נועדה לכולם, לא רק לבחירי האלים".

אולי, חשב האן פיי-טצו, אך לבחירי האלים קל הרבה יותר ללכת בדרך, מאחר שעבורם היה מחיר הסטייה מהדרך כה נורא. פשוטי העם היו חופשיים; הם יכלו לעזוב את הדרך ולא לחוש את הכאב במשך שנים. בחירי האלים לא יכלו לעזוב את הדרך אפילו לשעה.

"הבטח לי".

אני אעשה זאת. אני מבטיח.

אך הוא לא היה מסוגל לומר את המילים בקול. הוא לא ידע מדוע, אך האי-רצון שחש היה עמוק.

בדממה שבה חיכתה לשבועתו, שמעו רגליים רצות על החצץ בחוץ, בחזית הבית. זו הייתה בוודאי צ'ינג-ג'או שחזרה מגן הילדים של סן קאו-פי. צ'ינג-ג'או הורשתה לרוץ ולהקים רעש גם בתקופה זו של שקט מוחלט. הם חיכו, יודעים שהיא תבוא היישר לחדרה של אמהּ.

הדלת נפתחה כמעט בלא קול. אפילו צ'ינג-ג'או הרגישה בדממה ופסעה בשקט כשהייתה בנוכחות אמה. היא פסעה על קצות אצבעותיה, אך התקשתה שלא לרקוד, כמעט שועטת על הרצפה. אך היא לא כרכה את זרועותיה סביב צווארה של אמה; היא למדה את הלקח, אף שהחבורה הנוראית נעלמה מפניה של ג'יאנג-צ'ינג לאחר שחיבוקה הנלהב של צ'ינג-ג'או שבר את לסתה לפני שלושה חודשים.

"ספרתי עשרים ושלושה קרפיונים לבנים בנחל בגן", אמרה צ'ינג-ג'או.

"כל-כך הרבה", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

"אני חושבת שהם הראו את עצמם", אמרה צ'ינג-ג'או, "כדי שאוכל לספור אותם. אף אחד מהם לא רצה שישכחו אותו".

"אוהבת אותך", לחשה ג'יאנג-צ'ינג.

האן פיי-טצו שמע צליל חדש בקולה המתנשף – קול נפץ, כמו בועות הפוקעות עם כל מילה.

"את חושבת שאם ראיתי כל-כך הרבה דגים, זה אומר שהאלים ידברו אלי?" שאלה צ'ינג-ג'או.

"אני אבקש מהאלים לדבר איתך", אמרה ג'יאנג-צ'ינג.

נשימתה נעשתה פתאום מהירה וחנוקה. עיניה היו גדולות ומבוהלות. הרגע הגיע.

שפתיה נעו. הבטח לי, אמרה, אף שמפיה לא בקע קול, מלבד אנקה.

"אני מבטיח", אמר האן פיי-טצו.

ואז הפסיקה לנשום.

"מה האלים אומרים כשהם מדברים איתך?" שאלה צ'ינג-ג'או.

"אמך עייפה מאוד", אמר האן פיי-טצו. "את צריכה לצאת עכשיו".

"אבל היא לא ענתה לי. מה האלים אומרים?"

"הם מגלים סודות", אמר האן פיי-טצו. "מי ששומע אותם אינו חוזר עליהם".

צ'ינג-ג'או הנהנה בידענות. היא פסעה צעד אחד לאחור, מוכנה לעזוב, אך אז נעצרה. "אני יכולה לנשק אותך, אמא?"

"בעדינות, על הלחי", אמר האן פיי-טצו.

"צ'ינג-ג'או, שהייתה קטנה במידותיה לילדה בת ארבע, לא נאלצה להתכופף הרבה כדי לנשק ללחייה של אמה. "אני אוהבת אותך, אמא".

"כדאי שתלכי עכשיו, צ'ינג-ג'או", אמר האן פיי-טצו.

"אבל אמא לא אמרה שגם היא אוהבת אותי".

"היא אמרה. היא אמרה את זה קודם. זוכרת? אבל היא עייפה וחלשה מאוד. לכי עכשיו".

קולו היה תקיף מספיק, וצ'ינג-ג'או יצאה מהחדר בלי לשאול שאלות נוספות. רק לאחר שיצאה היה יכול האן פיי-טצו לחוש משהו, מלבד דאגה לבתו. הוא כרע ליד גופתה של ג'יאנג-צ'ינג וניסה לדמיין מה קורה לה עכשיו. נשמתה פרחה והייתה עכשיו בגן עדן. רוחה תישאר זמן מה; אולי תחליט הרוח לשכון בבית, אם באמת היה המקום משכן של אושר עבורה. אנשים השטופים באמונות תפלות האמינו שרוחות המתים מסוכנות, ושמו בבתיהם סמלים וקמֵעות כדי לגרשן. אך אלה שהלכו בדרך ידעו שרוחו של אדם טוב אינה מסוכנת או הרסנית, שכן טוב ליבו של אותו אדם, כשהיה חי, נבע מאהבת היצירה של הרוח. רוחה של ג'יאנג-צ'ינג תיחשב לברכה בבית, אם תחליט להישאר.

אך בשעה שניסה לדמיין את הנשמה ואת הרוח לפי מסורת הדרך, הייתה בליבו נקודה צורבת שהייתה משוכנעת שכל מה שנותר מג'יאנג-צ'ינג הוא הגוף השברירי והמיובש הזה. הלילה יבער הגוף הזה במהירות, כנייר, ואז ייעלם, מלבד הזיכרונות שיישארו בליבו.

ג'יאנג-צ'ינג צדקה. בלעדיה, האישה שהשלימה את נשמתו, כבר החל להטיל ספק באלים. והאלים הבחינו בכך – הם תמיד הבחינו. בבת אחת חש את הלחץ הבלתי נסבל לערוך את טקס ההיטהרות, עד שייפטר מן המחשבות השפלות. אפילו עכשיו לא הסכימו האלים להניח לו בלא להיענש. אפילו עכשיו, כשאשתו המתה מוטלת לפניו, התעקשו האלים שיסגוד להם בטרם יוכל להזיל דמעת אבל אחת למענה.

תחילה התכוון לדחות את הסגידה. הוא לימד את עצמו להצליח לדחות את הטקס לעיתים אפילו ביום שלם, ולהסתיר את כל הסימנים החיצוניים לעינוי הפנימי העובר עליו. הוא היה יכול לעשות זאת עתה – אך רק אם היה שומר על לב אדיש לגמרי. לא היה בכך כל טעם. עצב אמיתי יוכל להתרחש רק לאחר שישביע את רצון האלים. ולכן, בעודו כורע, החל בטקס.

הוא עדיין היה שקוע בהתפתלויות ובסיבובים של הטקס, כשהציץ אחד המשרתים פנימה. המשרת לא אמר דבר, אך האן פיי-טצו שמע את קול ההחלקה החרישי של דלת ההזזה וידע מה יחשוב המשרת: ג'יאנג-צ'ינג מתה, והאן פיי-טצו היה כה אדוק עד ששוחח עם האלים עוד לפני שהודיע לבני משק הבית על מותה. יהיו, בלא ספק, כאלה שיניחו כי האלים בעצמם באו לקחת את ג'יאנג-צ'ינג, מאחר שקדושתה הייתה לשם דבר. איש לא יעלה על דעתו שליבו של האן פיי-טצו היה מלא מרירות כלפי האלים אפילו בשעה שסגד, מרירות על שהאלים העזו לדרוש ממנו ברגע שכזה.

הו, אלים, חשב, אילו הייתי יודע שבכריתת זרועי או בעקירת כבדי הייתי יכול להיפטר מכם לנצח, הייתי אוחז בסכין ומאמץ לליבי את הכאב ואת האובדן רק למען החירות.

גם מחשבה זו הייתה שפלה והצריכה היטהרות נוספת. עברו שעות עד שהאלים שחררו אותו, ואז היה עייף מדי, תשוש מכדי להתאבל. הוא קם וקרא לנשים שיכינו את גופתה של ג'יאנג-צ'ינג לשרפה.

הוא היה האחרון שקרב אל המוקד בחצות הליל, נושא את צ'ינג-ג'או המנומנמת בידיו. היא אחזה בידיה את שלושת הניירות שכתבה בכתב ידה הילדותי בעבור אמהּ. היא כתבה "דגים" ו"ספר" ו"סודות". אלה היו שלושת הדברים שנתנה צ'ינג-ג'או לאמה שתישא אותם לרקיע. האן פיי-טצו ניסה לנחש את מחשבותיה של צ'ינג-ג'או בשעה שכתבה את המילים האלה. דגים בגלל הקרפיונים בפלג הגן, בלא ספק. ספר – זה היה קל. קריאה בקול הייתה אחד הדברים האחרונים שיכלה ג'יאנג-צ'ינג לעשות עם בתה. אבל למה סודות? אילו סודות היו לצ'ינג-ג'או ולאמהּ? הוא לא יכול לשאול. אנשים לא דיברו על מנחות הנייר שהציעו למתים.

האן פיי-טצו העמיד את צ'ינג-ג'או על רגליה; שנתה לא הייתה עמוקה, והיא התעוררה מיד ועמדה, ממצמצת באיטיות. האן פיי-טצו לחש באוזנה והיא גלגלה את ניירותיה ותחבה אותם לתוך שרוולה של אמה. היא לא חששה לגעת בבשרה הקר של אמה – היא הייתה צעירה מכדי שתלמד להירתע ממגע המוות.

גם האן פיי-טצו לא נרתע כשנגע בבשרה של אשתו בשעה שתחב את שלושת ניירותיו שלו לשרוול האחר. כיצד היה יכול המוות להפחידו עתה, אחרי שעולל לו את הנורא מכול?

איש לא ידע מה כתב על ניירותיו, וָלא, היו מזדעזעים. "גופי", "רוחי", ו"נשמתי". כך שרף את עצמו על המוקד של ג'יאנג-צ'ינג ושלח את עצמו עמה לכל מקום שהלכה אליו.

עלמת הסודות של ג'יאנג-צ'ינג, מוּ-פָּאוֹ, קירבה את הלפיד אל

העץ המקודש, והמוקד עלה בלהבות. חום האש היה מכאיב, וצ'ינג-גְ'או התחבאה מאחורי אביה, מציצה מדי פעם כדי לראות את אמה היוצאת למסעה האינסופי. האן פיי-טצו קידם בברכה את החום היבש שחרך

את עורו ואת גלימת המשי שלו. גופה לא היה יבש כפי שנראה;

הגוף המשיך לרחוש זמן רב לאחר שנהפכו הניירות לאפר ונישאו מעלה עם עשן המדורה, והקטורת סביב המוקד לא הצליחה לגבור על

ריח הבשר השרוף. זה מה שאנחנו שורפים כאן: בשר, דגים, נבלה,

שום דבר. לא את ג'יאנג-צ'ינג שלי. רק את התחפושת שעטתה בחיים האלה. הדבר שהפך את גופה לאישה שאהבתי עדיין חי, עודנו חייב לחיות.

ולרגע חשב שהוא יכול לראות, או לשמוע, או לחוש את מעברה של ג'יאנג-צ'ינג.

אל האוויר, אל האדמה, אל האש. אני איתך.