קפיטליזם סוציאליזם ודמוקרטיה

ג'רי מולר: הרס, יצירתיות וגורל הקפיטליזם: על יוזף שומפטר וספרו

מאמר זה, שאנו מציעים כהקדמה לספר שלפניכם, הוא גרסה מקוצרת־מעט לפרק על יוזף שומפטר מתוך ספרו של ג'רי מולר האינטלקטואלים והשוק, שהופיע בספריית שיבולת בשנת תשע"ט (2019), בתרגומו של תומר זאב. לצורך ענייננו כאן, ויתרנו על הערות השוליים ומראי המקום; המבקש להרחיב ולהעמיק מוזמן למצוא אותם בספרו של מולר.

הספר שבזכותו יצא שמו של יוזף שׁוּמְפֶּטֶר לתהילה, קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה, יצא לאור בשנת 1942. מחברו היה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת הארוורד, שם נהנה מקביעות מאז היגר מגרמניה עשר שנים קודם לכן. שומפטר כתב את ספרו בעיצומו של השפל הכלכלי העמוק ביותר שחוותה ארצות הברית מאז ומעולם; שפל שפתח את הדלת לשליטה הנאצית בגרמניה, ואשר רבים בשמאל ראו בו אישור לנבואתו של מרקס בדבר המשבר הסופי של הקפיטליזם. בספר כלל שומפטר כמה טענות מרעישות. הוא טען כי הקפיטליזם היה מקור חשוב להטבת מצבם הכלכלי של המוני העם, ושלמרות השפל הנוכחי יש סיבות מצוינות להאמין שהוא יכול להקל על החוסר החומרי. ובכל זאת, מסקנתו הפרדוקסלית הייתה כי הקפיטליזם מחוסל בידי הישגיו. חלק נכבד מהעניין בספר טמון באירוניה המכוונת שבתזה שלו: הסוציאליזם יבוא על מקומו של הקפיטליזם, ממש כפי שחזה מרקס, אך הדבר יקרה לא משום שהקפיטליזם אינו עונה על הצרכים מבחינה כלכלית, אלא משום שהוא יוצר כוחות חברתיים ותרבותיים המובילים לשקיעתו. הכוחות שהפכו את הקפיטליזם למערכת היצירתית והדינמית ביותר בתולדות האנושות יוצרים תגובת נגד חברתית ופסיכולוגית שתמוטט אותו.

שומפטר האמין שאינטלקטואלים יצירתיים באמת מגבשים את התובנות העיקריות שלהם עד הגיעם לגיל שלושים. גם אם אין זה נכון לגבי כולם, שומפטר עצמו היה דוגמה לכך. התזה המרעישה של קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה, שפורסם כאשר שומפטר היה בן שישים כמעט, בעבעה בכתביו במשך שלושה עשורים ויותר. את מקורותיה אפשר לאתר בכתביו המוקדמים ביותר, שפורסמו לפני מלחמת העולם הראשונה; אך רק קריסת האימפריה האוסטרו־הונגרית וגל המהפכות הסוציאליסטיות הכושלות שאחריה הובילו את שומפטר לפתח את הסגנון האירוני האופייני לספר הזה.

כתביו המוקדמים של שומפטר

שומפטר נולד בשנת 1883 — שנת מותו של מרקס — במוראביה, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. הוא היה צאצא לכמה דורות של יזמים. בילדותו התייתם מאביו. אימו עברה לווינה, ושם נישאה לקצין צבא ממשפחת אצולה. היא שלחה את בנה יחידה לתיכון היוקרתי ביותר בעיר, והוא התחכך שם בילדי אצולת האימפריה ועילית הבורגנות. רקע זה, לצד העובדה ששומפטר היה קתולי להלכה (אף כי לא בפועל) ומכאן שנמנה עם דת הרוב, הפכו אותו בן בית באליטה החברתית של וינה.

באוניברסיטאות של וינה וברלין למד שומפטר היסטוריה, סוציולוגיה, כלכלה ומשפטים. בשנים 1906-1905 הוא השתתף בסמינריון על הכלכלה של מרקס שהנחה אויגן פון בהם־באוורק, כלכלן ששימש בעבר שר האוצר של אוסטריה. בהם־באוֶורק פרסם שנים קודם לכן ביקורת קטלנית על התאוריה הכלכלית של מרקס. עם המשתתפים האחרים בסמינריון נמנו אוטו באואר ורודולף הילפרדינג, שהפכו מאוחר יותר לדמויות פוליטיות ואינטלקטואליות מובילות במפלגה הסוציאל־דמוקרטית באוסטריה ובגרמניה, ולודוויג פון מיזס, שהניתוח שלו לתפקיד המחירים בכלכלת שוק יעורר לימים את החזון הנאו־ליברלי של פרידריך האייק. לאחר מכן עבר שומפטר אל בית הספר לכלכלה בלונדון, שם למד אתנולוגיה. אחרי שהשלים את לימודי המשפטים באוניברסיטת וינה עבר שומפטר לקהיר. הוא היה שם לשותף במשרד עורכי דין איטלקי, ניהל את כספיה של נסיכה מצרית וצבר הון. בזמנו החופשי כתב ספר על אופייה של התאוריה הכלכלית, שהכשיר את דרכו למשרת הוראה באוניברסיטה אוסטרית. בשנת 1911, כשמלאו לו 26, זכה שומפטר בפרופסורה בצ'רנוביץ' שבבוקובינה המרוחקת, במזרח האימפריה האוסטרו־הונגרית. כשהגיע לגיל הפלאות שלושים כבר נמנו לזכותו ארבעה ספרים, ששלושה מהם לפחות היו ראויים לתהילה כ"פורצי דרך". הוא גם החל לתרום מכתיבתו לכתב העת Archiv für Sozialwissenschaft und Sozialpolitik בעריכתו של מקס ובר, שהיה אז כתב העת המוביל בתחום מדעי החברה באירופה הדוברת גרמנית. בשנת 1921, כשמועצת המנהלים של כתב העת אורגנה מחדש אחרי מותו של ובר, צורף שומפטר לחבר עורכיו.

אחת התכונות הבולטות ביותר במחשבה האירופית בעשור האחרון של המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20 הייתה הדגש המחודש על חשיבותן של אליטות. תפקיד האליטות היה נושא חשוב בתפיסות ליברליות במשך רוב שנות המאה ה־19, וליברלים חתרו ליצור את התנאים המשפטיים שבהם יוכלו בעלי כישורים רבים או יצירתיות רבה לצמוח ולהשפיע. כמה הוגים סברו כי התרחבות זכות ההצבעה לכלל הגברים בשלהי המאה יצרה איום על תהליך זה. הרחבת הדמוקרטיה הובילה לצמיחת מפלגות המונים חדשות, שהטיפו לתורות שוויוניות יותר ובמיוחד לסוציאליזם. אחת התגובות של האינטלקטואלים הייתה התמקדות בצורכי האליטות ובצורכיהם של פרטים יחידי סגולה. פרידריך ניטשה ראוי, אולי, לזכות בתואר סנדקו של גל חדש של בעלי תורות אליטה שהסבירו את הסוציאליזם של התקופה בסיוע מנות נדיבות מדבריו על הפסיכולוגיה של הטינה הכבושה, הרסנטימן, שנדון בו בהמשך דברינו.

שניים מהנושאים החוזרים הבולטים ביותר בכתבי שומפטר הם ניטשיאניים: תפקיד הקומץ הנעלה כמקור של יצירתיות, וההשפעה המשתקת של טינתם של הרבים כלפי הקומץ היצירתי. מתחילת הקריירה שלו ראה שומפטר ביצירתיות, באבולוציה וביחידים נעלים נושאי מפתח בהסבריו להתפתחויות בתחום מדעי החברה, ואת השלכותיהם היה עתיד לחקור בתחום הכלכלה ואחר כך במקומות נוספים. נושא האליטות היצירתיות עולה בקווי מתאר כלליים בספרו הראשון של שומפטר, טבעה ועקרונותיה העיקריים של הכלכלה הפוליטית (1908), ומנוסח שם באופן מפורש במונחים ניטשיאניים. את עיקרם של 600 עמודי הספר הקדיש שומפטר לפירוט המרכיבים היציבים והסטטיים של הקפיטליזם, אך על גבי תשתית זו הדגיש שהקפיטליזם הוא בפועל דינמי, וקרא להתייחסות מדעית למה שמכונה לעיתים קרובות "התאמצות" או "הרצון לכוח" (Wille zur Macht) או "הרצון לשלוט" (Heerenwillen) כדרך להסביר דינמיות זו.

תפקיד האליטות היצירתיות בתהליך הכלכלי היה נושא ספרו החשוב השני, תאוריה של התפתחות כלכלית (1911), שהציג את תיאוריית היזמוּת שלו. שומפטר סבר שאדם סמית בא לידי טעות בגלל הנחות שוויוניות מדי, שהובילו אותו להעריך בחסר את תפקידם של יחידים נעלים. חוקי ההיצע והביקוש, שעמדו במוקד תשומת ליבם של הכלכלנים מאז ימי סמית, החטיאו לדעת שומפטר את ההיבט החיוני ביותר בקפיטליזם: ההשתנות הדינמית שלו. מקורו של שינוי דינמי זה היה היזם, דמות שלא זכתה לתשומת לב רבה במחשבה הכלכלית במאה ה־19.

שומפטר הבחין בין היזם לבין תפקידים אחרים, שנהוג לבלבל בינם לבינו: בעל ההון, הממציא והמנהל. היזם, חשב שומפטר, הוא זה המציג חידוש כלכלי. חידוש זה בא במגוון צורות: השקת סחורות חדשות או גרסאות משופרות באיכותן של סחורות קיימות; גילוי שווקים חדשים, שיטות ייצור והפצה חדשות, או משאבים חדשים לייצור סחורות קיימות; או יצירת צורות חדשות של ארגון כלכלי. תפקיד היזם לפרוץ את שגרת ההרגל של החיים הכלכליים, ודבר זה תובע יצירתיות ואנרגיה מנטלית נדירה וייחודית. נדרש כאן "הכוח היצירתי והעוצמה השלטת של מנהיג", כניסוחו של שומפטר ב'תאוריה של התפתחות כלכלית'.

צורה אחת של חדשנות היא יצירת חברות גדולות בענף תעשייה שאין בו ארגונים כאלה, ושימוש יעיל יותר בגורמי הייצור. דבר זה, ציין שומפטר, הוא משימה קשה התובעת כישרונות מיוחדים, משום שלהשגתה נדרשת היכולת להתגבר על התנגדות חברתית ופוליטית. היזם גורף רווחים עצומים, משום שבשלב הראשון הוא מחזיק במונופול בזכות החדשנות של החידוש שיצר. בסופו של דבר באים אחרים ומחקים את החידוש, התחרות שוחקת את הרווחים הראשוניים הגדולים, והתוצאה היא ירידה ברווחים וחזרה למסלול הרגיל, הסטטי, של "זרימה מעגלית" בחיים הכלכליים. היזם המחדש בהצלחה יכול לגרוף רווחי עתק "אך הוא גם מנצח בעבור אחרים, מפלס את הנתיב ויוצר דגם שהם יכולים להעתיקו. הם יכולים ללכת בעקבותיו ואכן ילכו בעקבותיו — תחילה כמה פרטים ואחר כך ציבורים שלמים". את דפוס הגאות והשפל המאפיין את מחזור העסקים, גרס שומפטר, אפשר להסביר במידה רבה כמחזור ההשקה, החיקוי והספיגה של צברי חדשנות יזמית.

היזם ממלא לא רק תפקיד כלכלי; הוא מייצג גם מצב נפשי. את המצב הזה אי אפשר להסביר במונחים הרגילים המשמשים כלכלנים להגדרת מניע לפעולה, כלומר, חישוב הדוניסטי מדוקדק של מירוּב רווחתו של אדם. היזם מונע בדרך כלל על ידי "החלום לייסד ממלכה פרטית", שהיא במקרים רבים גם שושלת רב־דורית; על ידי השאיפה להוכיח שהוא נעלה על האחרים, עניין שבו הרווח הפיננסי "זוכה לערך בעיקר כמדד להצלחה וכתסמין של ניצחון"; ועל ידי "ההנאה מיצירה, מביצוע דברים, או פשוט ממיצוי האנרגיה וכושר ההמצאה של היזם". שומפטר ביקש להצביע על המרכיבים הלא־תועלתניים בפעילות הקפיטליסטית. כפי שהוא ניסח זאת מאוחר יותר, כשמנסים להסביר התפתחות קפיטליסטית "אפשר לכנות את התועלתנות כישלון מוחלט, משום שהתפישה הרציונליסטית של התנהגות הפרט והמוסדות החברתיים המושלת בה שגויה מיסודה".

הליך החדשנות המתואר בתאוריה של התפתחות כלכלית נוגע גם בתחומי חיים אחרים. ההבחנה שבין מובילים למוּבלים, בין אנשים הממשיכים בדרך מסוימת של עשיית הדברים לבין אלה היוצרים שיטות חדשות, נכונה לכל תחום בחיים, ולא רק לכלכלה.

כמה מההשלכות הרחבות יותר של טענותיו של שומפטר בנוגע להבנת תפקיד האליטות באמצעות מדעי המדינה מצאו ביטוי במאמרו "מעמדות חברתיים בסביבה הומוגנית מבחינה אתנית", שהתבסס על רעיונות שבחן כמרצה לפני מלחמת העולם הראשונה, אף כי המאמר פורסם במועד מאוחר יותר. שומפטר הצביע על תפקיד היכולות בקביעת מבנה מעמדי — גם היכולות המוּרשות וגם אלו שנרכשו באמצעות האפשרויות שהמעמד החברתי זימן. המרקסיסטים צדקו בהצביעם על חשיבות המעמד החברתי, כתב שומפטר, אך ההבנה שלהם כיצד מתהווים מעמדות הייתה פגומה, והם המעיטו במציאות הניעות שבין מעמדות. הניעות אל תוך הבורגנות המודרנית וממנה נרחבת בהרבה מששיערו בדרך כלל, והיא תלויה ביכולות ובהתנהגות של פרטים ומשפחות. אצל הבורגנות הקפיטליסטית של המאה ה־19 באירופה הייתה הניעות החברתית תלויה בכישורים: בחיסכון, בהשקעה, ובמיומנות בהובלה הטכנית, המסחרית והמנהלית של חברות משפחתיות. מצב זה עמד בסתירה להנחה המרקסיסטית על "האוטומטיות של הצבירה", שלפיה הגדולים גדלים והקטנים נעלמים. המרקסיסטים (ולא רק הם) לא הבחינו בעובדת "הדעיכה האוטומטית" בתנאי קפיטליזם תחרותי. כאשר אין חדשנות, עצם ההשקעה בדרכים בדוקות ומנוסות מובילה לדעיכת העסק המשפחתי: "שמירה בלבד על המשאבים הקיימים, כל כמה שזו נעשית בדקדקנות, אופיינית תמיד להידרדרות במעמד". הניעות החברתית בתאגיד המודרני תלויה אף היא בהתנהגות וביכולות. רבות מאותן תכונות שנדרשו מהיזם הכרחיות גם להשתלבות באליטה החדשה — ובין השאר כישורים כמו מרץ, תבונה וחזון — אך הנהגה תאגידית תובעת גם תכונות אחרות, כמו היכולת לנהל אנשים ולשמור על חדות מחשבה ברצפים מתישים של פגישות עסקיות. השתנותו המתמדת של הקפיטליזם לא הפחיתה את הצורך באליטות; היא רק שינתה כמה מהמאפיינים הנדרשים לטיפוס לשורותיהן.

הרעיון הניטשיאני השני המבצבץ בכל כתביו של שומפטר הוא הטינה הכבושה, הרסנטימן (Ressentiment): העוינות הנפשית של הרוב הנחוּת כלפי המיעוט הנעלה, והניסיון של הרוב העוין לפחת בהישגי היצירתיים והמצליחים. כבר ב'תאוריה של התפתחות כלכלית' משנת 1911 הציג שומפטר את הרגש האנטי־יזמי כמרכיב מובנה בחברה הקפיטליסטית. הוא טען שהדינמיות שהוזרמה לעורקי החברה הקפיטליסטית בידי היזם היא זו שהפכה אותו למושא עוינות. עליית היזם החדש — ועימו אמצעי ייצור חדשים וארגון חדש של הייצור — הביאה בהכרח לדעיכה כלכלית יחסית של אלו שהסטטוס קוו היטיב עמם. איכרים ובעלי מלאכה שהפסידו בתהליך ההתפתחות הכלכלית גינו את היזם, שעה שצאצאיהם של אלו שטיפסו לפסגה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הקפיטליסטית בזו לחדשן כמתעשר חדש. שומפטר הדגיש כי הליך זה של ניעות חברתית יחסית כלפי מטה (Deklassierung) הוא בן לווייתו הבלתי נמנע של הצד הדינמי של הקפיטליזם — מה שיכונה בפיו מאוחר יותר "הרס יצירתי". ממש כמו מרקס, גם שומפטר טען שהקפיטליזם יוצר את מתנגדיו, אך טענתו הייתה כי ההתנגדות הזו לא נבעה מהתרוששות חומרית אלא מהטינה הנפשית שנוצרה בשל הדינמיות היזמית.

הנחות אלו עמדו ברקע העניין שגילה שומפטר כל חייו בשאלת סוד קסמו של הסוציאליזם. ראשית ימיו כאיש רוח הייתה כשהמפלגות הסוציאליסטיות באוסטריה ובגרמניה נמצאו בעלייה. בשלב מוקדם בקריירה שלו הוא זכה להכיר את גדולי האינטלקטואלים הסוציאליסטים בדורו, ושמר על קשרים איתם לכל אורך חייו. שומפטר היה אפוא מודע לכוח המשיכה של הסוציאליזם לא רק אצל המוני העמלים אלא גם בקרב המוחות המבריקים ביותר.

בניסיונו לעמוד על הסיבות לכוח המשיכה של הסוציאליזם שאב שומפטר השראה לא רק מניטשה אלא גם מאיש מדעי המדינה האיטלקי וילפְרֵדוֹ פָּארֶטוֹ. הלה, כלכלן ליברלי מוערך, סבר שהסוציאליזם אינו רציונלי מבחינה כלכלית, וניסה להסביר מדוע הצליח למשוך בכל זאת גם את בני מעמד הפועלים וגם את האינטלקטואלים. במאמר משנת 1901 שכותרתו "עלייתן ונפילתן של האליטות" הציג פארטו שני רעיונות ששומפטר שב אליהם פעם אחר פעם: קיומן ההכרחי של אליטות, והחשיבות של דחפים לא רציונליים ולא הגיוניים בהסבר פעולה חברתית. פארטו גרס שניצחון הסוציאליזם "סביר מאוד וכמעט בלתי נמנע" — אך גם לאחר ניצחונו, מציאות קיומן של אליטות לא תשתנה. כמעט בלתי אפשרי לשכנע סוציאליסטים בכשלים שבתורתם, טען פארטו, משום שהם חסידים נלהבים של תחליף־דת. בנסיבות כאלו מומצאים טיעונים להצדקת פעולות שבוצעו עוד לפני בחינת העובדות, מתוקף דחפים לא רציונליים. רעיונות אלו ישובו ויופיעו בכתביו של שומפטר.

הולדת האירוניה מרוח הקטסטרופה

שנות מלחמת העולם הראשונה והתקופה שאחריה היו מרתקות מבחינת שומפטר, אך אסון רבתי למוסדות האימפריה ההבסבורגית שהייתה כה יקרה לליבו. בפעם הראשונה והאחרונה בחייו התערב שומפטר ישירות בתחום הממשלה והפוליטיקה. במהלך המלחמה הוא נסע לעיתים תכופות לווינה, למסור מזכרים בענייני כלכלה ופוליטיקה לקיסר ולגורמים בכירים באצולה האוסטרית. שומפטר התנגד לאיחוד מכסים עם הרייך הגרמני, שהיה בן בריתה הצבאי של אוסטריה, משום שחשב שהוא יחזק את הלאומנות הגרמנית־אתנית וישׁחַק את הזהות הרב־אתנית של האימפריה ההבסבורגית. הוא המליץ לחתור באופן פעיל יותר לשלום, והעדיף מלוכה תקיפה שתיצור בסיס קונצנזוס באימפריה באמצעות כינון מבנה פדרטיבי יותר ושימת קץ למעמד המועדף של הגרמנים וההונגרים באימפריה.

כאחרים מבני מעמדו זועזע שומפטר עם התמוטטות האימפריה בשנת 1918. זה היה סוף העולם שבו ינק את חלב תרבותו. מעמד האוסטרים המשכילים דוברי הגרמנית ששומפטר השתייך אליו היה חילוני, מחויב לליברליזם כלכלי ולשלטון החוק. הגישה הקוסמופוליטית שלהם התבטאה בזיקה למלוכה, ששימשה גורם מאחד באימפריה הרב־לשונית והרב־תרבותית. באופן פרדוקסלי, פלח זה של הציבור, שניצב אל מול הנטיות האנטי־קפיטליסטיות של האצולה, המפלגה הנוצרית־סוציאלית של המעמד הבינוני־נמוך והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית, וכן אל מול התביעות הלאומיות של המיעוטים הסלאביים, היה הפלח המתקדם והמודרני ביותר מבחינה כלכלית ותרבותית בחברה ההבסבורגית, אך עתה פנה דווקא לקיסרות "המיושנת" שתגן על מעמדו ועל מפעל המודרניזציה המזוהה איתו. רוב בני המעמד הזה סברו שהאימפריה, למרות ההתנגשות בינה לבין ערכי הלאומיות וההגדרה העצמית הדמוקרטית, הייתה בפועל המבנה הפוליטי ה"רציונלי" ביותר לאזור, שכן הייתה המותאמת ביותר להתפתחות הכלכלית והתרבותית של העמים שחיו בו. למעשה, הם טענו, האימפריה הועילה במיוחד למיעוטים הלא־גרמניים בחבלים הנחשלים מבחינה כלכלית, שנותרו מאחור ברוב המדינות שירשו את האימפריה. הרעיון שמה שנראה רציונלי לבעלי הדעות ה"נאורים" עשוי להיות שגוי מיסודו הפך לנושא שכיח בכתביו של שומפטר שפורסמו מאוחר יותר.

אחרי חורבן האימפריה כמעט התממש ניצחונו של רעיון גרוע אחר בעיני שומפטר: סוציאליזם. כפי שראינו, גל של תקוות וחרדות מהפכניות שטף את מרכז אירופה בשנים 1918 ו־1919. אך הממשלות הסוציאליסטיות המהפכניות ברוסיה, בהונגריה ובמינכן הניבו רק תוצאות כלכליות גרועות, ורק ברוסיה הצליחה הממשלה המהפכנית לשרוד אחרי 1919. ההוגים הכלכליים הנחשבים ביותר בסוציאליזם הגרמני והאוסטרי, כגון אוטו באואר ורודולף הילפרדינג, לא סברו בשנת 1917 שהשתלטות הסוציאליזם קרובה ולא חשבו בהעמקה על תוכנית ממשית לכלכלה סוציאליסטית. אך הרדיקליזציה של מעמד הפועלים בשנה שחתמה את המלחמה דרבנה אותם לערוך תוכניות מעשיות לכלכלה הבתר־קפיטליסטית. עם תום המלחמה גם וינה נשלטה בידי מועצות עובדים וחיילים. מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות התייחסו אליהן בחשדנות, מחשש שהן תובלנה להשתלטות בנוסח הבולשביקי. פועלים רדיקליים, שהאמינו שסוציאליזציה (כלומר, בעלות קולקטיבית על המשק) תשפר את מעמדם הכלכלי, פנו למהומות במחאה על היעדר סוציאליזציה של הכלכלה. באפריל וביוני 1919 ניסו הקומוניסטים להשתלט על מבנים בווינה, אך נהדפו בידי המשטרה. לאורך השנים 1919 ו־1920 עסקו עובדים בווינה — לעיתים קרובות ביוזמת המועצות — במחאות אלימות, כולל ביזת חנויות והתפרעויות בבתי קפה בלב העיר. המעמד הבינוני ודובריו בפוליטיקה הווינאית ראו בהתפרצויות האלימות האלו אות להתרסקותה של הציוויליזציה.

עם קריסת האימפריות של בית רומאנוב, בית הבסבורג ובית הוהנצולרן, ועל רקע המהפכות הקומוניסטיות ברוסיה, בבודפשט ובמינכן, נכנס שומפטר לשירות הממשלתי. הוא שירת תחילה לצד מקס ובר בוועדה של הממשלה הגרמנית לבחינת הלאמת תעשיית הפחם הגרמנית — מדיניות שוובר ושומפטר התנגדו לה. לאחר מכן, במארס 1919, התמנה לשר האוצר בממשלה אוסטרית חדשה שהורכבה מהסוציאל־דמוקרטים והמפלגה הקתולית הנוצרית־סוציאלית. שומפטר שרד בתפקיד שישה חודשים סוערים, עד שנכפתה עליו התפטרות. היו שהתנגדו למדיניותו הכלכלית, שביקשה לרסן את הסוציאליזציה של התעשייה שאליה חתרו הסוציאל־דמוקרטים. הללו, וגם המפלגה הנוצרית־סוציאלית, נטרו לו על התנגדותו לאיחוד עם גרמניה, ששתי המפלגות חשקו בו.

האפשרות שפוליטיקאים ינסו לחולל סוציאליזם באמצעים דמוקרטיים או מהפכניים הובילה את ובר לכתיבת ההפרכה האינטלקטואלית שלו לסוציאליזם. בן זמנו הווינאי של שומפטר, לודוויג פון מיזס, כתב מאמר שהוא מן החדים והמעמיקים של התקופה, כדי להוכיח באופן רציונלי שהסוציאליזם אינו ישים מבחינה כלכלית. גם שומפטר נותר חסיד איתן, אף כי לא דוגמטי, של מדיניות מוטת־שוק. אבל החל במאמר שכתב בשנת 1918, תחת השם "משבר מדינת המס", אימץ שומפטר אסטרטגיה רטורית שונה כדי להדוף את הסוציאליזם. הוא הפך אירוני. כשהדבר הלם את מטרותיו הוא אימץ עמדה של משקיף הבוחן את הפער שבין הכוונות של הפוליטיקאים והאינטלקטואלים בני הדור לבין תוצאות פעולותיהם. התוכניות שוחרות הטוב של גורמים אלה יובילו לתוצאות שליליות שהם לא התכוונו אליהן, אך המשקיף החברתי הנבון והאירוני יצליח לחזותן. ועם זאת, גרס שומפטר בהיפוך אירוני נוסף, ההדגמה הרציונלית של התוצאות השליליות של תוכניות כאלו לא תמנע מהגורמים הפועלים לנסות לבצע אותן בכל זאת, משום שהם מונעים מדחפים לא רציונליים.

מדוע אימץ שומפטר עמדה כזאת, שהייתה עשויה להיראות כעלבון לקורא? האירוניה של שומפטר הייתה אסטרטגית: הוא ניסה לעורר את הקורא להכרה עצמית, ובכך לעודד אותו להיפתח לטיעונים שלא היו נוחים לעיכול בדרך אחרת. כאשר מראים לאדם שפניו מועדות לאסון, אך אומרים לו שאין לו שום יכולת להכריע אחרת, מעוררים לפעמים את רצונו להיאבק בגזירת גורל זו. שומפטר חש שמתקפה ישירה וחזיתית נגד הסוציאליזם לא תפלס לו נתיבות בין האינטלקטואלים — אם בווינה של אחרי המלחמה או, מאוחר יותר, באמריקה של תקופת הניו דיל. במקום מתקפה חזיתית הוא בחר בסדרה של טיעונים שהראו מדוע הסוציאליזם אינו רצוי בנסיבות הקיימות. הזמן למימוש הסוציאליזם, טען, הוא בעתיד; הזמן לקפיטליזם הוא בהווה, כאן ועכשיו. הוא הסביר שהסוציאליזם יממש רק מעט מהיעדים והציפיות שתלו בו הסוציאליסטים עצמם. למעשה, יישום הפתרון הסוציאליסטי יהפוך אותו לפתרון לא רצוי.

חיבורו האירוני־מאוד הראשון של שומפטר היה מאמר ארוך משנת 1920, שנשא את השם "אפשרויות סוציאליסטיות היום", וחבק רבים מהנושאים שיופיעו לימים ב'קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה'. שומפטר החל בחזרה על טענותיהם של כלכלנים, מזמנו של סמית ואילך. יש צורך בחזרה על אי אלו אמיתות מובנות מאליהן, כתב, משום שרוב הציבור אינו מבין אל־נכון את דרך פעולתו של הקפיטליזם. הסוציאליזציה של אמצעי הייצור וכינון תכנון כלכלי מודע לא ישימו קץ ל"אנרכיה של התחרות החופשית", משום שבפועל כלכלת השוק התחרותית אינה אנרכית כלל ועיקר. להפך, טען שומפטר, "ההשפעה המשולבת של כלל היחידים במשק הפועלים כסוכנים אנוכיים מניבה מכלול שמנקודת מבטו של הצופה מבחוץ נראה מתוכנן לא פחות מהכלכלה של החברה הסוציאליסטית המונחית בידי גוף מרכזי". ההבחנה בין הארגון הקפיטליסטי של הכלכלה לארגונה הסוציאליסטי גם אינה טמונה בכך שהאחת משרתת את הציבור ואילו השנייה משרתת רק אינטרסים של פרטים. לטענת שומפטר, מניע הרווח העומד מאחורי הליך הייצור בכלכלה תחרותית משרת את האינטרסים של הכלל לא פחות משעושה זאת כלכלה סוציאליסטית.

אך גם את הסוציאליזם לא היטיב הציבור להבין. רוב התומכים במפלגות הסוציאליסטיות, טען שומפטר, חשבו על הפקעה וחלוקה מחדש של מוצרי צריכה. "סוציאליזציה עם חיים נעימים ושפע הכנסה — אותו רעיון ילדותי של התעשרות באמצעות ניכוס העושר הקיים — היא רעיון מושך מבחינה פוליטית, אך גם שטות מוחלטת". התוצאה של צעדים כאלה תהיה עצירה מוחלטת של חיי הכלכלה והרס "תרבות חיי הפרט". הוא טען שסוציאליסטים אחראים הפגינו פחדנות כשסירבו להכיר בכך שסוציאליזציה תוביל לנסיגה בייצור ולירידה ברמת החיים הירודה ממילא של רוב האנשים. וכדי להפוך את הסוציאליזציה להצלחה יהיה צורך לאכוף משמעת חסרת תקדים על מעמד הפועלים.

ובכל זאת, המשיך שומפטר, ההתפתחות הכלכלית הקפיטליסטית תוביל בטווח הארוך לסוציאליזם. השוק הקפיטליסטי התחרותי מחריב את צורות הייצור המסורתיות והלא־כלכליות, ולכן יוצר רציונליזציה בכלכלה ומבצע את "עבודת ההכנה ההכרחית לסוציאליזם". כשהתהליך הזה יגיע לשלב התפתחות מתקדם, טען, יהיה אפשר להחליף את הרציונליזציה ה"אוטומטית" שיצר הקפיטליזם במדיניות כלכלית מתוכננת יותר. בטווח הארוך התפקידים הקלאסיים של היזם יהפכו נחוצים פחות, וייתכן שישולבו במערכת שיש בה שיטות פעולה ניתנות ללמידה. החשיבות החברתית של היזם ושל הקפיטליסט תדעך, ותפקידיהם שייעשו מיותרים ייעלמו בהדרגה כפי שקרה לאצולה אחרי שקיעת עידן האבירות. נוסף על כך, ככל שהבעלות והתפעול המשפחתיים של חברות יפנו את מקומם לאחזקה במניות, שבה השליטה הממשית היא בידי מנהלים בשכר, תחושת הקניין הפרטי תיחלש. באופן זה, גרס שומפטר, התהליך הקפיטליסטי עצמו יוביל לחברה רציונלית יותר, ובמקביל יכין את המצע לוויתור על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.

הסוציאליסטים צריכים אפוא לברך על המשך ההתפתחות הקפיטליסטית. ולא רק מהטעם הזה. הסוציאליסטים, הזכיר שומפטר, מקווים שהצורך בפעילות כלכלית יחדל להיות המשימה העיקרית בחיים. הדבר הזה יתאפשר רק אחרי צבירת הון כביר. אך השקעה באה על חשבון צריכה בהווה, ופוליטיקאים סוציאליסטים יתקשו למנוע מצרכנים הכנסה בהווה כדי להקדישה להשקעה למען העתיד. במצב כזה, מוטב לשוחרי הסוציאליזם להתחיל את המסע אליו במהלך של ייצור כלכלי מוגבר — מהלך שדווקא לקפיטליזם יש סיכויים טובים לחולל. ועוד: הסוציאליזם תובע קיפאון דמוגרפי, שכן במשק סוציאליסטי קשה ליצור חיסכון והשקעה; גם אל היעד הזה הקפיטליזם מפלס את הדרך, באשר הוא מדכא את הדחפים הבלתי רציונליים ומוביל לירידה בילודה.

הסוציאליזם יאט את הפיתוח הכלכלי, הסביר שומפטר, אך זה עולה בקנה אחד עם מטרתו: שחרור האנרגיה האנושית מיעדים כלכליים. אבל המצב הזה יתגשם רק בעתיד. בהווה, סוציאליזציה של אמצעי הייצור תחולל אסון, תנכר את רוב האזרחים היצרניים, תביא לדעיכה ברמת החיים ותוביל לעימות חברתי. משום כך, המדיניות העכשווית של כל סוציאליסט רציונלי צריכה להיות עידוד התפתחות הקפיטליזם.

שומפטר שב לפרקים ונגע ברעיונות אלו בכתביו משלהי שנות העשרים, וחזר והכריז על אמונתו באי היעילות הכלכלית של הסוציאליזם בהשוואה לקפיטליזם. אך גם כאן, הוא שב וקבע כי "הקפיטליזם אומנם יציב מבחינה כלכלית, ואף הופך יציב יותר, אך הרציונליזציה של החשיבה האנושית שהוא מקדם יוצרת מנטליות וסגנון חיים שאינם עולים בקנה אחד עם הנסיבות, המניעים והמוסדות החברתיים הבסיסיים שלו, ולכן הוא עתיד להשתנות — אף כי לא מתוך הכרח כלכלי, וכנראה גם בהקרבת רווחה כלכלית — לכדי מצב עניינים שההבדל בינו לבין סוציאליזם יהיה רק שאלה של טעם ומינוח".

לנוכח השפל הגדול

אחרי כהונתו הקצרה כשר האוצר האוסטרי הפך שומפטר ליו"ר הדירקטוריון של בנק קטן. המשרה הזאת התקיימה בעיקר כתואר, והוא היה יכול להקדיש את רוב זמנו להשקעות אישיות, שנרכשו בחלקן באמצעות כסף שלווה מהבנק שלו. השקעות אלו הניבו פירות באושים בשנת 1924, כשהיפר־אינפלציה בגרמניה ובאוסטריה הובילה להתרסקות בשוק שמחקה חלק ניכר מהונו. שומפטר נאלץ ללוות מחברים כדי לפרוע את ההלוואות שנטל מהבנק שלו, ובילה חלק ניכר מהעשור הבא בפירעון חובותיו. עם שובו לעולם האקדמי התמנה לפרופסור באוניברסיטה של בון, וכתב תדיר בעיתונות הפיננסית. כמומחה לבעיות הכלכליות של רפובליקת ויימר הזהיר שומפטר מפני המעורבות המופרזת של הממשלה בכלכלה, וסבר שדרישות השכר המופרזות של האיגודים הובילו לקיטוּן בהשקעות ההון, שפגע בצמיחה הכלכלית — ניתוח שזכה לאישור אצל כמה היסטוריונים בני זמננו.

שומפטר בילה כפרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית בשנה האקדמית 1914-1913 ושנה נוספת בהארוורד ב־1928-1927. מתוך היכרותו זו עם ארצות הברית העריך שזו תהיה חסינה לפגעי העיכוב בהתרחבות הקפיטליסטית ומפיתויי הסוציאליזם. בשנת 1932 הוא נטש את גרמניה והתיישב קבע בארצות הברית. למחלקה לכלכלה באוניברסיטת הארוורד הגיע בדיוק בעת שבה החל ממשל רוזוולט להתמודד עם השפל הגדול.

גרמניה, שאותה עזב, הושפעה קשות מאפקט הדומינו של השפל. המצוקה הכלכלית הטילה לחץ עצום על מערכת פוליטית שגרמנים רבים היו מוכנים לקבל רק כל עוד היא שירתה את האינטרסים הכלכליים שלהם. היריבים הקיצוניים ביותר של הדמוקרטיה, הנאציונל־סוציאליסטים והקומוניסטים, פרחו במקביל לנבילת הכלכלה בגרמניה. כששומפטר יצא להארוורד בשלהי שנת 1932 כבר מלאו שנתיים להיעלמותה של דמוקרטיה פרלמנטרית ממשית בגרמניה, ובאופק נראו בבירור ענניה המתחשרים של דיקטטורה רדיקלית מסוג כזה או אחר. בארצות הברית היו לדמוקרטיה שורשים עמוקים יותר, והדבר אפשר לה לשרוד במוראות השפל. אבל גם שם היה המצב הכלכלי עגום: כששומפטר עגן לחופי אמריקה היו בה יותר מעשרה מיליוני מובטלים — כמעט חמישית מכוח העבודה. בערים גדולות כמו שיקגו ודטרויט, שהיו ביתן של תעשיות הרכב והפלדה המוכות, כמעט מחצית מכוח העבודה ישב בטל ממעש. עד כניסתו של פרנקלין דלנו רוזוולט לבית הלבן בתחילת 1933, צנח התוצר הלאומי הגולמי למחצית מרמתו בשנת 1929, ואחד מכל ארבעה עובדים היה מובטל.

מומחים מכל קצוות הקשת הפוליטית הגיעו למסקנה שעידן הקפיטליזם הדינמי — שחולל, בעשרות השנים הקודמות, עלייה מסחררת ברמת החיים בארצות הברית — תם, ושארצות הברית ושאר "כלכלות בשלות" נכנסו לעידן ממושך של קיפאון כלכלי. היו שטענו שאין טכנולוגיות חדשות בעין שהצרכנים ירצו לקנות. אחרים חששו שמשאבי הטבע כמעט מוצו, או שההאטה בצמיחת האוכלוסייה היתרגמה לחוסר בביקוש צרכני. "משימתנו כעת אינה גילוי או ניצול של משאבי טבע, או אפילו ייצור עוד מוצרים. ענייננו הוא העסק האפור יותר של ניהול המשאבים והמפעלים הקיימים כבר", אמר רוזוולט באחד מנאומי הבחירות שלו ב־1932. "ענייננו הוא העיסוק בהתאמת הייצור לצריכה". נאומו של רוזוולט ביטא את הקונצנזוס ב"צוות המוחות" (Brain Trust) של אינטלקטואלים ששמם נקשר בניו דיל, כמו רקספורד טאגוול, לוכלין קארי ואלווין הנסן, עמיתו של שומפטר באוניברסיטת הארוורד. כל חברי הצוות הסכימו שהמגזר הפרטי, כשהוא לעצמו, לעולם לא יוכל ליצור מחדש את הצמיחה הכלכלית ששררה בעשורים קודמים — או אפילו להחזיר את המשק לרמת השגשוג של שנות העשרים. הם הסתמכו על טיעונים רווחים באותה תקופה, שזכו לפופולריות מאוחר יותר בזכות הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, וטענו כי בלעדי התערבות בקנה מידה רחב מצד הממשלה, שיעור האבטלה יישאר בלתי נסבל. בהכללה אפשר לומר שהניו דילרים חתרו לייצב את המוסדות הקפיטליסטיים. חלק מהחידושים שלהם, כמו איגוד ביטוח הפיקדונות הפדרלי והוועדה לאיגרות חוב וניירות ערך (SEC), אכן הצליחו להשפיע בכיוון זה. אך אנשי הניו דיל גם חתרו לסדרה של צעדים קיצוניים בהרבה, שכוונו לשנות את חוקי היסוד של השוק התחרותי.

ראשית, הם ניסו לקדם יציבות באמצעות הגבלת התחרות. לדוגמה, מִנהל השיקום הלאומי (NRA), שהוקם בשנת 1933, שיקף מדיניות ממשלתית של קרטליזציה מכוונת, ויצר הסכמים בין כל העוסקים בפלח שוק מסוים, מתוך כוונה לשמר מחירים גבוהים שיביאו, כך קיוו, להגדלת התעסוקה והשכר כאחד. מדיניות זו עמדה בסתירה לכל רעיון הכלכלה התחרותית, היוצרת מנצחים ומפסידים: במקום זאת, ניסה המִנהל לשמור את כל השחקנים במשחק. אולם הוא לא יכול היה לגרום לעסקים בארה"ב להפוך איתנים ויציבים יותר.

כישלון הניו דיל בפתרון בעיית האבטלה, והמשך המצוקה במדינה, עוררו תחושות אנטי־קפיטליסטיות קיצוניות אף יותר, גם בין הדמגוגים וגם בקרב כמה מאנשי הניו דיל עצמם. בצפון המתועש צבר כומר קתולי מפרוורי דטרויט ושמו צ'רלס אדוארד קוֹגלין קהל חסידים עצום באמצעות כלי תקשורת חדש, הרדיו. הוא הטיף למאבק ב"כוח הכסף", כלשונו, השוכן בוול סטריט, משלב זרועות עם הבנקאות הבינלאומית ומתואם בידי דירקטוריון יהודי מרושע — רעיון שנשאב ישירות מהפרוטוקולים של זקני ציון, אותו זיוף אנטישמי ידוע שאומץ בחום בידי הנרי פורד עצמו. קוגלין תמך ברוזוולט בבחירות ב־1932, והכריז כי "הניו דיל הוא הדיל של ישו", אך בשנת 1934 תקף את הנשיא והכריז על מפלגה משלו, האיחוד הלאומי לצדק חברתי. בדרום ארצות הברית גינה גם הפופוליסט יוּאי לוֹנג את רוזוולט וטען שכרת ברית עם "כוח הכסף" והחברות הגדולות. בשנת 1934 הוא הזניק מסע "שיתוף בעושר החברה שלנו" שהוקדש להפיכת "כל אדם למלך". השיטה שבה דגל הייתה תפיסת רכושם של העשירים באמצעות הפקעה ומיסוי, ואז חלוקה־מחדש של ההכנסה לכול משפחה אמריקנית.

רוזוולט התמודד עם האיום הפוליטי שהציבו הדמגוגים האנטי־קפיטליסטיים באמצעות אימוץ משהו מהרטוריקה שלהם ומהמלצות המדיניות שהעלו. במסע הבחירות לכהונה השנייה שלו כנשיא, בשנת 1936, הכריז רוזוולט על תמיכתו בחוק מס עושר. הוא תבע לכונן "מיסים גבוהים מאוד" על הכנסות גבוהות (עד לרמה של 79 אחוז לפרט ברמת ההכנסה הגבוהה ביותר), מיסי ירושה קשיחים יותר ומיסים חדשים על רווחי חברות. הוא ליווה את סדר היום החקיקתי הזה של בואו־ניקח־מהעשירים בפנינים רטוריות ברוח דומה. העשירים היו "מלוכנים כלכליים" עריצים ו"אוטוקרטיה" החותרת להשיג "כוח לעַצמה, שעבוד לציבור", הכריז בנאום לאומה שלו בשנת 1936. כשהעסקים הגיבו בעוינות המתבקשת לדברים האלו, רוזוולט הגביה את הרף הרטורי. עם סיום מסע הבחירות הוא כבר עסק בגינוי "הכסף המאורגן", ובנאום לוהט לקהל המונים במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק הוא זיהה את אויבי האומה כמי שעוסקים ב"מונופולים עסקיים ופיננסיים, בספקולציה, בבנקאות פזיזה, בהתססת סכסוך מעמדי ובניסיון להפיק הון ממלחמות".

הניו דיל לא פתר את השפל הכלכלי, ובוודאי שלא את הביטוי החמור ביותר שלו, האבטלה. אפילו בעת התאוששות הכלכלה האמריקנית בין השנים 1933 ו־1937 נותרו 14 אחוז מכוח העבודה מובטלים. רוזוולט זכה בבחירות בשנת 1936, אך בשנת 1937 שוב שקעה הכלכלה לשפל — במידה לא מבוטלת, כפי שציינו משקיפים בני העת והיסטוריונים מאוחרים יותר, משום שהרטוריקה והמדיניות שאימץ רוזוולט גרמו לאנשי עסקים להירתע מהשקעות. תגובת הנשיא לכך הייתה שחרור כלבי הציד האנטי־קפיטליסטיים. שר הפנים שלו, הרולד אַייקְס, דיבר בעוינות רבה על "שישים המשפחות" השולטות כביכול בכלכלה האמריקנית ומאיימות ליצור "אמריקה פשיסטית של העסקים הגדולים — אמריקה משועבדת". אם הייתה אמונת יסוד משותפת לקובעי המדיניות השונים בניו דיל, היה זה החשד באנשי עסקים בכלל ובחברות גדולות בפרט.

התגובה הכתובה החשובה הראשונה של שומפטר לשפל בארצות הברית באה בספרו רחב היריעה מחזורי עסקים: ניתוח תאורטי, היסטורי וסטטיסטי של התהליך הקפיטליסטי שראה אור בשנת 1939. מטרתו כאן הייתה להראות שמחזורי הגאות והשפל הם חלק בלתי נמנע מההיסטוריה ומתהליך ההתפתחות הקפיטליסטית, אף שהוא חשב שאם חברות וממשלות יבינו את טיבו של מחזור העסקים טוב יותר אפשר יהיה למתן את תנודותיו. לקראת סוף הספר הציג שומפטר ניתוח משלו לשפל של העת ההיא ולסיכויים להיחלץ ממנו.

בשלב זה של השפל הכלכלי המתמשך והולך רבים החלו להשתכנע שזאת התגשמות נבואתו של מרקס בדבר המשבר הבלתי נמנע של הקפיטליזם. אבחנתו של שומפטר, לעומת זאת, הייתה אפוקליפטית הרבה פחות. לטענתו, השפל בארצות הברית נבע מהתמזגות של גורמים מחזוריים בטווח הארוך ובטווח הקצר. ההתאוששות שהחלה בשנת 1933 נבעה יותר מההשפעות ה"טבעיות" של מחזור העסקים מאשר ממדיניות הממשלה. אך ההתאוששות הפכה איטית יותר בעקבות מדיניות ממשלתית כמו חוק שיקום התעשייה הלאומי משנת 1933. צעדים אלה של הממשלה חתרו לייצב חברות קיימות במקום לאפשר לחברות שאבד עליהן הכלח מבחינה כלכלית לדעוך, וכך נוצרה תוצאה לא מכוונת של החלשת הדינמיקה של השוק שבה החדשנות של חלק מהחברות מובילה באופן בלתי נמנע להיעלמותן של אחרות. ניסיונות הממשלה להעלות את השכר לא היו מזיקים בהכרח, אך בתנאים המחזוריים ששררו באותה עת הם יצרו השפעה שלילית על ההתרחבות העסקית ועל רמות התעסוקה.

לפי הניתוח הקיינסיאני של השפל הגדול, הקפיטליזם בן הזמן סבל מצמצום בהזדמנויות להשקעה. שומפטר הסכים עם הקביעה, אך לא מהסיבות שבהן נקבו הקיינסיאנים. הבעיה, הוא סבר, הייתה שהעוינות העממית והממשלתית לאליטות הכלכליות הובילה למצב שבו האנשים שהיו אמורים להעלות תרומה בדמות השקעות חדשניות משמעותיות התרחקו מהשקעה. שילוב של מס הכנסה גבוה ומיסי רכוש על משלמי המיסים בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר, מס יסף על רווחי חברות שלא חולקו, ותחושה כללית שהאנשים המיישמים את המדיניות בניו דיל רוחשים טינה לקפיטליזם, הוביל למחסור בהשקעות חדשות ובחדשנות. הצעדים האלה פגעו בחברות הגדולות ביותר ובבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר. ובכל זאת, "מאחר ש'קדמה' כלכלית במדינה זו היא בדרך כלל פרי עבודה שמבצעים בתוך כמה תאגידים בידי לא יותר מ־300 או 400 איש", כתב שומפטר, "כל איום של ממש על התפקוד של קומץ זה הזו ישתק את חיי הכלכלה". הבעיה הוחרפה בעקבות הדעיכה בהון הנגיש להשקעה, בגלל המיסים הגבוהים שהוטלו על קבוצה של 30 עד 40 אלף משלמי המיסים בדרגות המס העליונות.

שומפטר פקפק במאמצי הממשלה להילחם בטראסטים — הקרטלים והמונופולים. הוא הגן על חברות גדולות, שכן כל ימיו צידד באליטה היוצרת. הוא סבר שההתקפה על "מונופולים" בתקופת הניו דיל הונעה מטינה שוויוניסטית כלפי המצליחים. החברות שהותקפו לעיתים תכופות בטענה שהן מונופולים, הוא כתב, "מגדילות את חוג ההשפעה של המוחות הטובים יותר". מבקרי המונופולים בשם התחרות החופשית לא הבינו, סבר שומפטר, שעצם הדינמיות של הקפיטליזם מניבה רווחי "מונופול" גבוהים לראשונים המחדשים בהצלחה. אבל על עמדת השליטה הזו יש להגן מפני חידושים פוטנציאליים חדשים, כך שחברות גדולות חייבות להמשיך לחדש או לדעוך.

גם באמריקה פעלה הטינה האנטי־אליטיסטית כדי לשחוט את האווזה המטילה ביצי זהב, ויצרה "מצב שבו אי אפשר ליישם לא את הקפיטליזם ולא את החלופות האפשריות שלו". מצב זה היה תוצאת תהליך שהעסיק את שומפטר כמעט שלושים שנה: ש"הקפיטליזם מייצר מעצם פעולתו אווירה חברתית — קוד מוסרי, אם תרצו — עוינת לקפיטליזם, והאווירה הזאת מייצרת בתורה מדיניות שאינה מאפשרת לקפיטליזם לתפקד". בתחילת שנות השלושים הובילו הלם השפל הכלכלי והפרשנות הרווחת של השפל בקרב האינטלקטואלים, ל"רדיקליזציה של החשיבה הציבורית" בארצות הברית. זו הוליכה בתורה למדיניות שכבלה את הקפיטליזם. "הבורגנות המתועשת", שהרגישה מותקפת, הגיבה בהימנעות מהשקעה ומחדשנות, ומשום כך ההתאוששות המחזורית הייתה חלשה הרבה יותר משניתן היה לצפות במצב רגיל. חולשת ההתאוששות הכלכלית, בתורה, שימשה הוכחה בידי אלו שהאמינו שהקפיטליזם מיצה את עצמו.

בשבח הסוציאליזם: האירוניה של שומפטר

בנסיבות אלו איגד שומפטר רעיונות שפיתח במשך כמה עשרות שנים לספר קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה. בספר חזר שומפטר על כמה מהטיעונים של מחזורי עסקים, אך הציג אותם בתוך מסגרת אירונית מאוד. מדוע בחר חוקר החברה לכתוב ספר במצג אירוני? ככל הנראה משום שהייתה לו סיבה להאמין שמתקפת חזית אינטלקטואלית על הסוציאליזם תיפול על אוזניהם הערלות של האינטלקטואלים הצעירים שעליהם ביקש להשפיע. באוניברסיטת הארוורד ניצב שומפטר בפני קהל תלמידים לתואר הראשון, כך נזכר אחד מהם, ש"קיינס, מרקס וּוובלן השפריצו להם מהאוזניים". ב'קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה' האירוניה משמשת יתד לפעור חרך במוחם של הקוראים. אינטלקטואלים רבים משני עברי האוקיינוס האטלנטי החזיקו בדעה שימיו של הקפיטליזם ספורים, ושהעידן הקפיטליסטי חייב לפנות את מקומו לסוציאליזם. שומפטר הסכים עם קביעה זו, אך ההסכמה הייתה רק פיתיון כדי להוביל אינטלקטואלים מהשמאל, שלעולם לא היו מעיינים בספר המגן בגלוי על הקפיטליזם, קל וחומר לא מתייחסים אליו ברצינות. ברגע שאלו החלו לקרוא, הציג שומפטר בפניהם הערכה אירונית של סיכויי הקפיטליזם והסוציאליזם, שהובילה אותם לבחון מחדש את הנחות היסוד שלהם. כיצירה אירונית, הטענה כלפי חוץ היא ההפך מהמסר שאליו כיוון הכותב. התזה המשתמעת של הספר היא שהקפיטליזם אכן יפנה את מקומו לסוציאליזם, ממש כפי שמרקס ניבא, אך לא מהסיבות שבגללן ניבא זאת. הקפיטליזם ימוגר לא בגלל כישלונו הכלכלי אלא על אף הצלחתו הכלכלית.

שומפטר הבין שהשפל הגדול הפך את המרקסיזם לרעיון מושך מאי פעם, במיוחד לאינטלקטואלים, ומסיבה זו, מן הסתם, בחר לפתוח את ספרו בחקר מקורות משיכתו של המרקסיזם ולנתח את הישגיו וכישלונותיו של מרקס. הוא עמד על כך שאף כי המרקסיזם מגנה את הדת כאופיום להמונים, הדרך הטובה ביותר להבין את המרקסיזם עצמו היא לראותו בו דת, משום שהוא מספק נתיב לישועה וחזון של גן עדן עלי אדמות. מקור הצלחתו האמיתי של מרקס טמון ב"ניסוח כביר־עוצמה של תחושת ההדרה והקיפוח, שהיא גישת הריפוי העצמי של ההמון הלא יוצלח". מרקס נחר בבוז לנוכח "המעשייה הבורגנית לילדים שלפיה חלק מן האנשים נהפכו, ועדיין נהפכים מדי יום, לבעלי הון בזכות אינטליגנציה גבוהה והשקעת מרץ בעבודה ובחיסכון". הבוז הזה היה צעד נבון, כתב שומפטר, "מפני שלעג וקלס הם ללא ספק שיטה מצוינת להיפטר מאמת לא נוחה, כפי שכל פוליטיקאי יודע להיבנות ממנה". למעשה, טען תוך שהוא רומז לכתבים מוקדמים יותר שלו, "בתשעה מקרים מתוך עשרה, אינטליגנציה גבוהה ומרץ הם האחראים להצלחה תעשייתית, ובמיוחד ליצירת משרות בתעשייה" (פרק 2). המרקסיזם, בקיצור, היה רק הדרך העדכנית והיעילה להפניית טינתם של החלשים ונטולי כוח היצירה אל עבר החזקים והיצירתיים.

כוח משיכתו של המרקסיזם היה טמון גם ביומרתו להסביר הכול באמצעות עקרונות מעטים. לדוגמה, ההסבר המרקסיסטי לאימפריאליזם גרס שהוא נובע מהשפעת העסקים הגדולים או בעלי ההון הגדולים על מדיניות החוץ. שומפטר חשב שמדובר בהסבר סביר מאוד באוזני אנשים שאין להם היכרות מיד ראשונה איך העולם מתנהל בפועל. למעשה, הוא כתב, "העמדות של קבוצות קפיטליסטיות כלפי המדיניות של ארצן הן בעיקרן סתגלניות, מבקשות להתאים עצמן למדיניות ולא להפך, היום יותר מאי פעם בעבר. כמו כן, הן תלויות להפליא בשיקולים לטווח קצר הרחוקים מכל תוכניות עומק אך גם מכל אינטרס מעמדי 'אובייקטיבי' מוגדר. בנקודה זו המרקסיזם מידרדר לכדי אמונה טפלה". בהשוואה שמובטח היה שתיתקע במוחם (ואולי גם בגרונם) של קוראים מן השמאל, הוא דימה פרשנות זו של האימפריאליזם לביאור ההיסטוריה המודרנית "המסבירים לעצמם את ההיסטוריה המודרנית על סמך ההיפותזה שיש אי־שם ועדה של יהודים חורשי רעה ופיקחים ביותר, שמאחורי הקלעים שולטים בפוליטיקה הבין־לאומית או אף בפוליטיקה כולה" (פרק 4).

תפיסות פגומות כאלו נותחו בסכין חד, אפופות שלל שבחים למרקס על כך ששאל את השאלות הנכונות. שומפטר הסכים עם מרקס שהתפתחות הקפיטליזם תחריב את החברה הקפיטליסטית. אך לא משום שהקפיטליזם מוביל לעוני הולך ומתעצם אצל המוני הפועלים, כטענת מרקס. להפך, גרס שומפטר, עברו של הקפיטליזם מלמד על צמיחה כלכלית ללא תקדים, שתגמלה את מעמד הפועלים יותר מכל מעמד אחר. ההישגים הטיפוסיים של הקפיטליזם, כתב, "אינם כוללים אספקת יותר גרבוני משי למלכה, אלא את העובדה שנערות העובדות במפעל יכולות גם הן לרכוש גרבוני משי בתמורה למאמץ פוחת והולך" (פרק 5).

שומפטר טען כי אם הקפיטליזם ישוחרר משלשלאות אנשי הניו דיל, ששנאו אותו או לא הבינוהו, הוא יוכל להמשיך ולהניב צמיחה כלכלית ועלייה ברמת החיים. הוא פטר בזה אחר זה שורה של טיעונים שהיו פופולריים באותה עת, שהצמיחה הקפיטליסטית נדמה לנצח בגלל היעלמות הזדמנויות להשקעה, מיצוי משאבי הטבע או עיכוב היוזמה בגלל מונופולים ואוליגופולים. הרעיון שהזדמנויות השקעה ומשאבי הטבע נעלמו, הסביר, מתעלם מהעובדה שהיזמים פורצים דרכים חדשות ויוצרים "משאבים" מחומרים שנחשבו פעם חסרי תועלת או כאלו שאין טעם בהפקתם, כמו נפט שהיה קבור עמוק מתחת לפני האדמה. "כיבוש האוויר עשוי בהחלט להתברר כדבר חשוב יותר משהיה כיבוש הודו בזמנו", גרס שומפטר. יתר על כן, טען, הקדמה הטכנולוגית יוצרת בהתמדה חומרי גלם נוספים, כמו הגדלת כמות המזון. הדעה הרווחת שהאפשרויות הטכנולוגיות מוצו משום שלא נראים חידושים בולטים באופק החמיצה את העובדה שתחת הקפיטליזם "האפשרויות הטכנולוגיות הן אוקיינוס לא ידוע"; יש אפשרויות הנמצאות מעבר לאופק הנוכחי, העשויות לשנות את הייצור באופן רדיקלי כפי שתחילת ייצור החשמל עשתה במפנה המאות (פרק 10). אשר למונופולים, העובדה שקומץ חברות גדולות שולטות בתעשייה, אף כי הדבר סותר לכאורה את רעיון התחרות המושלמת, אינו פוגע בצרכנים כשלעצמו בהחנקת החדשנות. אפילו חברות גדולות השולטות בשווקים שלהן חייבות לחדש לעיתים קרובות, לא משום שחברה אחרת תייצר את המוצר שלהן במחיר נמוך יותר, אלא משום שמישהו עשוי להפיק מוצר חדש שיחליף את המוצר הקיים מעיקרו.

אין זה עניין מקרי, גרס שומפטר, שהקפיטליזם היה כה פורה בעבר ושיש לו סיכוי להגביר את העושר בעתיד. הקפיטליזם מסייע ליצירת מערכת־מניעים פשוטה ורבת עוצמה כאחד. הוא מתגמל הצלחה בעושר, ולא פחות חשוב מכך, מאיים בעוני על הנכשלים. יתר על כן, הוא מושך את האנשים המבריקים והנמרצים ביותר לפעילות בשוק: כשהערכים הקפיטליסטיים שולטים, חלק ניכר מאותם "מוחות על" עוברים לעסקים ולא לעיסוק בתחומי הצבא, הממשלה, התרבות והתאולוגיה (פרק 11).

התגמול בכלכלה הקפיטליסטית, הסביר שומפטר, אינו נמצא במתאם מדויק עם השקעת "הכישורים, המרץ ויכולת־העל לעבוד". יש כאן מרכיב של מזל שאינו נמצא בשליטת הפרט; אך לכישורים ולמרץ עדיין יש חשיבות רבה, כך ש"המשחק אינו דומה לגלגל מזל, אלא יותר לפוקר". עם זה, המערכת זוכה להצלחה גדולה הרבה יותר כשהיא מושכת את המרץ והכישורים של המבריקים ביותר בזכות הפיתוי לרווחים עצומים. "התגמולים המרהיבים" האלה ייפלו בסופו של דבר לידיהם של מעטים מאוד, אך הסיכוי לזכות בהם מתמרץ "את פעולתם של רוב אנשי העסקים המקבלים בתמורה פיצוי צנוע מאוד או לא־כלום או אפילו פחות מלא־כלום, ובכל זאת עושים את המרב שביכולתם, מפני שלנגד עיניהם עומדים התגמולים הגדולים הללו המובילים אותם להעריך יתר על המידה את הסיכויים שלהם עצמם להצליח". במטבע דומה, ההבנה שכישלון יביא לחורבן כלכלי מאיימת ומשתלטת "גם על אנשים בעלי יכולת, ואיום זה משפיע גם עליהם ומעורר את כולם מחדש, ושוב עושה זאת ביעילות רבה יותר מאשר מערכת קנסות שוויונית או 'צודקת' יותר". ולבסוף, "ההצלחה העסקית והכישלון העסקי פועלים שניהם בדיוק מושלם. על שניהם אי־אפשר להתווכח ומשניהם לא ניתן להתעלם".

הקפיטליזם מפתה את המוכשרים והנמרצים לעסקים — ואף משמר את התמקדותם בפעילות כלכלית. זאת, בשל החתירה לחדשנות המאפיינת את עולם העסקים. במציאות כזאת, גם המצליחים אינם יכולים להיות בטוחים שהחברה או המשפחה שלהם תמשיך להוביל בעוד דור או שניים. שומפטר טען כאן, באחד הדימויים הזכירים ביותר שלו, שהקפיטליזם "כובל למעשה את השכבה הבורגנית" למשימת הייצור הכלכלי (פרק 6).

התועלת שבקפיטליזם אינה מתמצה בתחום הכלכלי. שומפטר טען שחלק ניכר ממאפייני המודרנה הוא ביסודו תוצר של התפשטות הקפיטליזם ודפוסי המחשבה שהוא קידם. זו הייתה המנטליות של "אינדיבידואליזם רציונליסטי": הנטייה לא להתייחס לדברים כמובנים מאליהם, לנסות להשתמש בהיגיון כדי לשקול יתרונות וחסרונות במטרה לחשב מה טוב ביותר בשבילך. הרגלי החשיבה המאפיינים פעילות בשוק — הבחינה העובדתית, הכמותית והמספרית של רווח והפסד — פעפעו לחשיבה המודרנית. הדבר הוביל גם לאמונה בצורך לשפוט דברים בעצמך, על בסיס מה שלמדת מניסיונך בעולם ולא על יסוד המסורת או סמכות על־טבעית. הרגלי חשיבה אלה הובילו בתורם למגמות מודרניות כמו שיווי הזכויות לנשים והנטייה לפציפיזם. עצם הדגש על רווחת הפרט בעולם הזה, והאמונה שאפשר לעצב את פני החברה ושעוני אינו חלק בלתי נמנע מהמצב האנושי, הובילו להתפתחות ההומניטריות, לתחושת חובה הנובעת מ"רעיונות תועלתניים על שיפור גורל האנושות". כתוצאה מכך, בהשוואה לחברות הקדם־קפיטליסטיות "מעולם לא היו חופש אישי כה רב לכול, בגוף ובנפש, ונכונות כה רבה לסבול ואפילו לממן את אויביו המושבעים של המעמד העליון, ואמפתיה פעילה כל כך עם סבל אמיתי ומזויף, ונכונות לשאת בנטל, כמו שיש בחברה הקפיטליסטית המודרנית". בקיצור, הקפיטליזם הוא האחראי לצמיחת הדברים הטובים שאותם מעריכים האנשים שיודעים מה נכון לחשוב.

שומפטר סיכם את הערכת הקפיטליזם שלו בפסקה מענגת באירוניה שבה: "אינני מתכוון לסכם באופן שהקוראים כנראה יצפו ממני. כלומר, לפני שהקוראים יחליטו לשים את מבטחם דווקא בחלופה לא בדוקה שמטיפים לה אנשים חסרי ניסיון, אינני מתכוון להזמינם להסתכל שוב על ההישג הכלכלי המרשים ועל ההישג התרבותי המרשים עוד יותר של הסדר הקפיטליסטי ועל ההבטחה העצומה הגלומה בשניהם. אינני מתכוון לטעון שההישג הזה וההבטחה הזאת מספיקים כשלעצמם כדי לתמוך בטיעון המבקש לאפשר לתהליך הקפיטליסטי לעבוד ולהסיר את העוני מכתפי האנושות" (פרק 11).

וכאן פונה שומפטר לסוציאליזם. הוא פותח בטענה שכלכלה סוציאליסטית היא אכן דבר אפשרי. הטענה הזאת — שבוודאי עוררה קריאות ביניים משורות מגיני הקפיטליזם האדוקים יותר (או המבינים אירוניה פחות) — הייתה ככל הנראה אסטרטגיה רטורית, שכוונה לשמר את עניינם של אלו הנוטים לסוציאליזם. אך הסוציאליזם נעלה מבחינה כלכלית רק על קפיטליזם שרגליו אזוקות בשלשלאות טינה אנטי־קפיטליסטית. הסוציאליזם יוכל להשיג צמיחה כלכלית רק במידה שבה ישלב את בעלי היכולת האינטלקטואלית הנעלה ויתגמל אותם ביוקרה הולמת. כלומר, את הצלחתו הכלכלית יוכל הסוציאליזם לקנות רק במחיר של איבוד שאיפותיו לשוויוניות. יתר על כן, סביר להניח שהסוציאליזם יביא להגברת השימוש בכוח פוליטי נגד עובדים, משום שהמגבלות על כוחה של הממשלה הופחתו עם חיסול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. "אין סיבה להאמין שהסוציאליזם הזה פירושו הופעתה של הציוויליזציה שעליה הסוציאליסטים האורתודוקסים חולמים", הסיק שומפטר. "סביר הרבה יותר להניח כי לסוציאליזם הזה יהיו מאפיינים פשיסטיים. המשטר הזה יהיה מענה מוזר לתפילתו של מרקס. אבל להיסטוריה יש לעיתים נטייה לבדיחות בטעם מפוקפק" (חתימת פרק 27).

הרציונליות שתקום על יוצריה

אך כאמור, הקפיטליזם עלול להיעלם על אף ניצחונותיו הכלכליים, בשל תהליכים חברתיים ותרבותיים שהוא עצמו מחולל. שומפטר הפגין שניוּת בנוגע להשפעות התרבותיות של הקפיטליזם. בקדמו את החשיבה הרציונליסטית — את האמונה שכל פרט חייב להעמיד מוסדות לבחינה וניתוח עלות־תועלת — מעורר הקפיטליזם ספקות כלפי המוסדות הפוליטיים והכלכליים של החברה. שומפטר ציין כי הבחינה ה"רציונליסטית" הזו מניבה לעיתים קרובות תוצאות שגויות, אך הנזק הנגרם לסמכות המוסדות הוא ממשי בהחלט. דבר זה מסוכן במיוחד, סבר שומפטר, משום שלאנשים רבים קשה מדי להבין את הטיעון בעד הקפיטליזם, ולכן כשאנשים יפסיקו לקבל את הטיעון הזה כחלק מאמונתם, הם לא יבינו כהלכה את מעלותיו של הקפיטליזם. כך או כך, הטיעון בעד קפיטליזם מתבסס על אינטרס קולקטיבי ארוך טווח — טיעון שלא היה מושך במיוחד בעיני אלה שהפכו מובטלים בעקבות מרכיב מרכזי בקפיטליזם, תהליך "ההרס היצירתי" שבו החדשנות היזמית מחסלת צורות קיימות של ייצור ואת מקומות העבודה של אלה שהועסקו בהן.

שומפטר הדהד את אדמונד ברק ודורות של שמרנים שבאו אחריו בטענו שהחברה הקפיטליסטית חייבת את יציבותה למקורות קדם־קפיטליסטיים, שאת כוחם היא נוטה לשחוק. בניתוח שהדהדה בו חוויית האימפריות של הבסבורג והוהנצולרן, ולא בהכרח אמריקה של תקופת הניו דיל, טען שומפטר כי המעמד הבורגני החששן מבחינה פוליטית זכה להגנה פוליטית מידי מעמד האצולה הנחוש ממנו. עם דעיכתו החריפה של מעמד האצולה בעקבות מלחמת העולם הראשונה נותר המעמד הקפיטליסטי חשוף מבחינה זו. שלל האיכרים הקטנים, בעלי המלאכה והחנוונים שהתקיימו לצד מעמד הסוחרים והיצרנים סיפק בעבר מאגר תמיכה לשמירה על קניין הפרט. לאנשים אלה היה רכוש משלהם והיה להם קשר רגשי אליו. אך תהליך המיזוג הכלכלי שנוצר בזכות החברות הגדולות נטה לחסל את הזעיר בורגנות הזאת, ואיתה למחות גם את תמיכת ההמונים בזכויות קניין הפרט שעליה נסמך הקפיטליזם. המחויבות לשמירה על הקניין, שרווחה פעם בחברה של עסקים קטנים, נחלשה עוד יותר כשהתאגיד המודרני החליף את הבעלים־מנהלים במנהלים שכירים, שלא היה להם קשר עז לקניין ככזה.

המנטליות האינדיבידואליסטית והתועלתנית שקידם הקפיטליזם שינתה את חיי המשפחה, ולכך היו השלכות קשות על עתיד הקפיטליזם. המשפחה הבורגנית מתפוררת, הכריז שומפטר, ואיתה מתפורר גם המניע לפעילות יזמית. ככל שבני אדם, ובייחוד נשים, מחילים את הקריטריונים של ניתוח עלות־תועלת לפרט על תחום המשפחה, כך הם מגיעים למסקנה שהם צריכים ורוצים פחות ילדים, או שאינם רוצים בילדים כלל. הניתוח הרציונליסטי של עלויות ותועלות מצביע לכאורה על כך שהקורבן הכרוך בלידת ילדים ובגידולם עולה על התענוג הנובע מכך. הורים פוטנציאליים רבים תוהים "מדוע עלינו להגביל את שאיפותינו ולרושש את עצמנו רק כדי שיעליבו אותנו ויתנשאו מעלינו בזקנתנו?" מנקודת מבטו של שומפטר, זה היה מקרה נוסף שבו קביעה "רציונלית" לכאורה עשויה להיות שגויה, משום שהקביעה מתקבלת על בסיס מידע חסר מאוד. במקרה זה, הם בהחלט עשויים לאמוד בחסר את הערך האמיתי של הורות ואת "תרומתה לבריאות הגופנית והמנטלית, ל'נורמליות' כפי שאולי נכנה זאת, בפרט אצל הנשים". שיקולים כאלה, קונן שומפטר, נוטים לחמוק "מאור הזרקור הרציונלי של היחיד המודרני. הלה נוטה, בחייו הפרטיים והציבוריים כאחד, להתמקד בפרטים שקל לראות את ערכם התועלתי המיידי, ולבוז לרעיון של צרכים נסתרים של הטבע האנושי או של האורגניזם החברתי". מצב זה של דעיכת אהבת־הפריון משמעו קץ החתירה להכנסה בהיקף שניתן למצוא בשושלת רב־דורית. שומפטר טען כי בלי התמריץ להרוויח יותר מכפי שאדם יוכל להוציא בחייו, לא יהיה ליזמים פוטנציאליים מניע פסיכולוגי לחתור לחידוש יצירתי. ובמצב שבו אנשים עסוקים יותר בעצמם ופחות בצאצאיהם, ברגע שצורכיהם הפיננסיים האישיים זוכים למענה הם מאבדים את התמריץ להמשיך לעבוד (פרק 14).

הקפיטליזם, חשש שומפטר, עלול לאבד את כוח משיכתו, מסיבות שעליהן עמדו ובר וזימל, לוקאץ' ופרייר. התפשטות המנטליות הרציונליסטית ומוכוונת־האמצעים איימה להחריב את המשמעויות בכללן, ולהותיר פרטים בלי תחושת שותפות בדבר שיש לו משמעות החורגת מעצמם. הפעילות הקפיטליסטית נראית מן הסתם אפרורית בהשוואה לצורות מסורתיות יותר של הישגים אנושיים כבירים. עשיית רווח היא אנטי־הרואית. הבורסה, במובן זה, אינה חלופה לגביע הקדוש (פרק 12).

הקפיטליזם, בקיצור, יבוא אל קיצו המר בגלל ההשפעות הלא מכוונות של ההתפתחות הקפיטליסטית, המדלדלות את מעיינות החברה והתרבות שמהם יונק הקפיטליזם את התמיכה בו. בנקודה זו השיב שומפטר לחיים את טיעוניהם של דורות קודמים של שמרנים. הניתוח שלו סבל, אולי, ממחלות טיפוסיות לשמרנות: הבנת כל שינוי כדעיכה, וחשיבה שמניעים אנושיים מסוימים, כמו הרצון בקניין פרטי, תלויים לקיומם במוסדות היסטוריים מסוימים ואינם יכולים להתקיים בלעדיהם בצורה חדשה.

תפקיד האינטלקטואלים

אם, כטענתו האירונית של שומפטר, הקפיטליזם יוצר את קברניו, הנה קברנים אלה הם מעמד האינטלקטואלים — אלו שמרקס כינה "אידאולוגים" ממוצא בורגני ומתיו ארנולד כינה "נוכרים"; סוג האנשים שדוגמה מובהקת להם היו ג'רג' לוקאץ' והאנס פרייר. כוחם נבע מתפקידם בעיצוב חשיבתם של אחרים. באמצעות הוראה, כתיבה והשפעה על הבירוקרטיה הממשלתית, הם לשו את האקלים התרבותי בחברותיהם.

האינטלקטואלים לא היו אלו שיצרו את תחושות ההתמרמרות כלפי הקפיטליזם. תרומתם באה מיכולתם לזקק ולתעל את הטינה והאכזבה המעורפלת שהיו מובְנות בהרס היצירתי שחולל הקפיטליזם. במילים אחרות, האינטלקטואלים היו אלו שנתנו צורה לקובלנות שיצר הקפיטליזם, והעצימו את משמעותן בהסבירם שהפתרון טמון בחיסול הקפיטליזם. איגודי העובדים, לדוגמה, היו ניסיון טיפוסי של שחקנים במשחק הקפיטליסטי ליצור קרטל כדי לשפר את ההזדמנויות שלהם בשוק. לפי שומפטר, לא היה באיגודי העובדים שום דבר רדיקלי במובן המהותי; רוב חברי האיגודים, אילו הונח להם לבחור, היו מעדיפים לשפר את רמת חייהם ולהפוך זעיר בורגנים. האינטלקטואלים — בעקבות מרקס — היו אלו שחוללו רדיקליזציה באיגודי העובדים וניסו להפוך אותם לכלים במאבק אנטי־קפיטליסטי. האינטלקטואלים היו הקבוצה שהאינטרס שלה הוא "לעורר ולארגן תרעומת, להזין אותה, להפיצה ולהנהיגה" (פרק 13, ב). ניטשה ייחס את התעצמות הנצרות לשאיפת הכוח של כוהני דת, שזכו להשפעה באמצעות תיעול טינתם של עבדים. אצל שומפטר, הסוציאליזם היה יצירתם של אינטלקטואלים שתיעלו את המרמור בחברה הקפיטליסטית לדת־מדומה שאפשרה לבלתי מצליחים לתת הסבר לגורלם העגום.

שומפטר הבהיר שכאשר הוא מדבר על "אינטלקטואלים" אין כוונתו לכל בעלי ההשכלה הגבוהה וגם לא לרובם. כוונתו הייתה לאלה "שכוחם בפיהם ובידם הכותבת", אך "להבדיל מאחרים המשתמשים במילים, הם חסרי אחריות ישירה לעניינים מעשיים". כתוצאה מכך, בדרך כלל לא היה להם "אותו ידע מכלי ראשון שרק התנסות בפועל יכולה להעניק" — מאפיין שעליו הצביע מאה שנים לפני כן יוסטוס מוזר ואשר שב ונשנה, בווריאציות מסוימות, בפי אדמונד ברק ואלקסיס דה־טוקוויל.

השפעתם של אלו שניסחו את המילה הכתובה והמדוברת התגברה עם התפשטותם של אמצעי תקשורת חדשים: ראשית הדפוס שהשתכלל עם השנים והפך נגיש יותר ויותר, ובאחרונה עליית הרדיו. זה היה המקום שבו עוצבה "דעת הקהל". מכאן שעליית מעמד האינטלקטואלים הייתה כשלעצמה תוצר של התפתחות קפיטליסטית. וככל שהקפיטליזם הגדיל את ההכנסה הפנויה והאריך את שעות הפנאי, הפך מספר גדל והולך של אנשים נתון להשפעת המדיה החדשה והאינטלקטואלים שסיפקו לה תכנים. לצד העיתונות ביצרו להם האינטלקטואלים הביקורתיים מוצב חדש במקצועות ההוראה. אנשי הצוות של המפלגות הפוליטיות והקבוצות שסיפקו לפוליטיקאים רעיונות ונאומים באו אף הם משורות האינטלקטואלים. עלייתו של שירות מדינה מקצועי המבוסס על דרישות השכלה — האידאל ההגליאני־ארנולדי — הביאה לכך שהביורוקרטים וקובעי המדיניות בממשלה היו שותפים ברוחם ובטעמם לרוחו ולטעמו של המעמד האינטלקטואלי, ואף גויסו מתוכו במידה גוברת והולכת.

אבל מדוע היו האינטלקטואלים ביקורתיים כלפי הקפיטליזם? סיבה אחת לכך, לפי שומפטר, הייתה שהביקורת שירתה את האינטרס העצמי של האינטלקטואל הצופה מן הצד, הנהנה "מהכוח שמקנה לו הנזק שהוא מסוגל לחולל". העוינות לקפיטליזם זכתה לעידוד גם בזכות מחזורי תפוקה עודפת של גברים ונשים משכילים. שיר ההלל ליתרונות החינוך ההומניסטי אצל ארנולד ואצל אחרים הוביל להתרחבות נמשכת של החינוך האוניברסיטאי, ולתפוקה נרחבת של הומניסטים משכילים שהכלכלה לא הייתה מסוגלת לספוג. אך השפעת ההשכלה ההומניסטית לא הייתה בהכרח בלתי מזיקה: "האדם אשר למד במכללה או באוניברסיטה הופך בקלות לבלתי כשיר נפשית לעסוק בעבודת כפיים, וזאת גם מבלי שקיבל הכשרה מקצועית אחרת". החינוך האוניברסיטאי הניב אפוא תוצר בלתי חזוי בדמות בוגרים רבים שאינם כשירים לעבודה בעולם הקפיטליסטי, או כאלה המתאימים רק לעבודה שנתפסת בעיניהם כנחותה, או בשכר נמוך יותר מזה שהם ראויים לו בעיני עצמם. מכאן נובעת התחושה שהמערכת אינה מתגמלת אותם כראוי. "ההתמרמרות מצמיחה טינה. והיא מתרצת את עצמה כביקורת חברתית — שהיא בכל מקרה ... גישתו האופיינית של האינטלקטואל־הצופה כלפי אנשים, מעמדות ומוסדות, במיוחד בציוויליזציה הרציונלית והתועלתנית". התוצאה הסופית של כל זה היא טינה אנטי־קפיטליסטית, הנמצאת ברקע עוינותם של אינטלקטואלים כה רבים כלפי הקפיטליזם והופכת אותם אטומים כמעט לחלוטין לטיעון רציונלי. "הקפיטליזם עומד למשפט בפני שופטים שבכיסם מונח גזר דין מוות. הם עומדים לגזור זאת, ללא קשר לטיעוני ההגנה שיועלו לפניהם; ההצלחה היחידה שהגנה מנצחת יכולה להפיק היא שינוי בכתב האישום".

אך מדוע אין בעלי אמצעי הייצור מרסנים או מדכאים את ביקורת הקפיטליזם ומוסדותיו? אחת הסיבות לכך, ענה שומפטר, היא שהם שותפים לגישה הביקורתית שהייתה חלק מהרציונליזם התועלתני שקידם הקפיטליזם. נוסף על כך, אף שיש אנשי עסקים שהיו שמחים לעיתים למחוץ את ביקורת האינטלקטואלים, הבורגנות בכללה סלדה מהענקת הכוח לממשלה לעשות זאת, מחשש שהתקפה על אמצעי הביטוי תוביל להתקפה על צורות אחרות של קניין.

בילוי הפנאי החביב על אינטלקטואלים הוא ביזוי הבורגנות, דה־לגיטימציה של רעיונות קפיטליסטיים, שתהיינה לה, עם הזמן, תוצאות שיאיידו את ביטחונו של המעמד הקפיטליסטי בצדקת דרך חייו. האינטלקטואלים ישמרו את נטייתם, טען שומפטר, על אף טיעוניו. "ההיגיון התועלתני הוא בכל מקרה חלש כמניע העיקרי לפעולתה של קבוצה", הוא כתב, כשבדבריו מהדהדים ניטשה ופארטו. "בשום מקרה אין הוא בן תחרות לגורמים החוץ־רציונליים הקובעים את התנהגותנו".

ג'רי מולר