קפלן פינת ההלכה

מבוא בשעת משבר

דמיינו את עצמכם נכנסים לבית קפה הומה אדם בירושלים בצהרי היום. הקישו בעדינות בכפית על כוס, טפסו על כיסא (יציב בבקשה, אמנם דמיון מודרך אבל בטיחות מעל הכול) וקראו בקול גדול: "אני אתן לכל אדם שנוכח כאן 200 שקלים אם תצליחו להגיע להסכמה פה אחד לגבי השאלה 'מיהו יהודי' תוך חמש דקות".

ניסיתי את התרגיל הזה עשרות פעמים. בפעילות חינוכית בשטח עם בתי ספר, כמורה לאזרחות, כמנהל בית ספר שש־שנתי בערבה, בסדנאות ובסמינרים, בסיורים במוזיאון "אנו" (בית התפוצות לשעבר) בו כיהנתי כמנהל החינוכי וכראש בית הספר ללימודי העם היהודי ע"ש קורת.

זה לא עובד. משום מה נשים וגברים שנושאים עליהם בגאון את התואר "יהודי", בעיקר אם הם אוחזים בתעודת זהות ישראלית, לא מצליחים להגדיר מה זה הדבר הזה, לא על עצמם, ולא על יהודים כקבוצה. וזו טרגדיה עצומה. מפני שהמושג הזה — "עם ישראל" או "העם היהודי" — פשוט רוּקן מכל תוכן שאינו דתי, ואת התוצאה אנחנו רואים בישראל של 2025.

אנחנו במשבר זהות עצום, שגורר משבר שייכות עצום, שמפורר את המרקם העדין בישראל, ובין ישראל והקהילות היהודיות בעולם. אני חווה את המשבר הזה בכל הרצאה, סיור או דיון, בעשייה ציבורית וחינוכית. קווי השבר הטקטוניים בין זהות יהודית וישראלית הולכים ומעמיקים, אולי לבלי יכולת להתחבר שוב. לרגע אחד, מיד אחרי שבעה באוקטובר, היה נדמה שמצאנו את עצמנו, אבל זה היה מקסם שווא. ראינו כמה קל להתחבר למול פני אויב, וכמה קשה להתחבר למול פני אוהב.

המטרה המוצהרת של המסע הטקסטואלי שלפניכם היא לרדת לשורש הבעיה, ולא רק לטפל בסימפטומים. וזאת מתוך אהבה גדולה לזהויות השונות שחיות כאן ובתוך כל אחד ואחת מאיתנו, עם תשוקה אמיתית לתחושת ה"יחד" שכל כך חסרה.

המדינה הלאימה את הדת, והדת הלאימה את המדינה. כמו שהאדם ביית את החיטה, והחיטה בייתה אותו. מדינת ישראל לא מצליחה לדמיין את עצמה ללא קשר בל יינתק לדת היהודית, ולכל מה שהיא מביאה איתה. מרוב גישות שונות לזיקה בין הדת והמדינה, לא בחרנו אף פעם באף אחת מהאפשרויות, ולתוך הוואקום הזה נכנסו הקיצוניים שבקיצוניים, שלקחו את הטוב, היפה והמיוחד בעם הזה, במסורת שלו, ביחד שלו, והפכו אותו למוצר מאוד שטוח ורדוד.

לעם היהודי יש סיפור ארוך ומפותל שרק חלקים בודדים ממנו נכנסו לזיכרון ההיסטורי של המיינסטרים היהודי בישראל ובעולם. לתפיסתי, היהדות אינה דת אלא עם, שהפרטים בו חשים כלפיו שייכות סובייקטיבית, ושערי הכניסה אליו מגוונים. לפני מעל מאה שנה החלה הציונות להתמקד במאמץ להקמת בית לעם היהודי, תוך רתימת הסיפור היהודי להקמה וביצור מדינה. ובחמישים השנים האחרונות הדת האורתודוקסית ושלוחותיה השונות השתלטו בהדרגה על הזהות היהודית, ודווקא במדינת העם היהודי.

כך יצא, שהתפיסה הלאומית היהודית היום בישראל נעה בחלוקה גסה בין שני קטבים — מי שבסיס זהותם ביהדות ומי שבסיס זהותם בציונות. אבל ללא קידום תחושת שייכות חזקה לעם היהודי בקרב כל היהודים בישראל אין תוחלת למדינת ישראל.

במקביל, בארצות הברית, הקהילה היהודית השנייה בגודלה מתרחקת מהזהות הישראלית עקב אי־ההזדהות עם זרמים דתיים ופעולותיהן של ממשלות ישראל בנושאים מדיניים, ובהקשרים של דת ומדינה. כך מתפצל העם היהודי ותחושת השייכות שלו נפגעת והולכת, דווקא בגלל הדת היהודית.

הפתרון שאני מציע לכאב החזק הזה שאתם מרגישים כשאתם חושבים על העתיד היהודי קיים כבר, ויש לו שם — עמיוּת יהודית — תחושת שייכות לעם היהודי מתוך זיקה להיסטוריה ולתרבות היהודית בלא תלות בדת. רב יהודי אמריקני בשם מרדכי קפלן (1881–1983) הוא שהגה את המונח בספרו משנת 1934, "יהדות כציוויליזציה".1 זאת, במטרה להבטיח הגדרה רחבה דיה שתחיל את הזהויות הרבות והשונות של היהדות. קפלן הגדיר יהדות כציוויליזציה בהתפתחות, שמכילה נוסף לדת גם את התרבות, השפה, המנהגים, וצורות הארגון החברתיות.

לפיכך ספר זה הוא הצעה חדשה־ישנה, קריאה לקבץ את התרבות היהודית לדורותיה, להדביק את כל חלקיה ולייצר זהות יהודית־תרבותית חזקה שתתאים למאה ה־21.

אז זהו. אם ממש אין לכם זמן, אפשר לסיים כאן ולומר שקראתם הכול, ולהשתמש בזה בוויכוחים הבאים שלכם ברשתות החברתיות או בסלון או בפינת הקפה במשרד.

את היהודי שבי גיליתי אלפי קילומטרים מכאן. יהדות של זמן. של יחד. שהדבר החשוב בה הוא לא אם הגיתי נכון את הטעמים בתורה, אלא עצם העובדה שמגיע איזה ישראלי לקהילה רחוקה ונותנים לו הזדמנות להרגיש שייך. ושבבית הספר היהודי יש חשיבות לספר, אבל העיקר הוא הבית. מקום שאתה שייך אליו. ואתה יוצא מהרחוב שאליו אתה לא שייך, ונכנס למרכז קהילתי יהודי וזה שלך.

והיהדות ה״גלותית״ הזו קסמה לי יותר ממה שקסמה לי כל יהדות שפגשתי לפני או אחרי. כי היא יהדות של יחד. והיא רואה את התפקיד שלה כבית ולא כמקדש. והייתי רוצה מדינה כזו. שבה כל אדם רצוי ואהוב, בלי קשר לדתו, אמונתו וזהותו. מדינה שבה העובדה שאתה יהודי לא מקנה לך שום זכות, פרט לזו של חוק השבות.

והייתי רוצה שהזהות היהודית של הילדים שלי תיבנה גם מהבית: דרך המסורות שאנחנו מקיימים, בלימוד תנ"ך בבית הספר, ובהכרת ההיסטוריה היהודית לפחות ברמה הבסיסית של ספר בסיסי זה. שכל ילד ישראלי יכיר אפשרויות לזהות יהודית הקיימות בקהילות בעולם, ושהטקסטים היהודיים, כולל הגמרא, יהיו של הילדים שלי לא פחות מספרות יהודית וישראלית.

ושמעל הכול, תהיה תפיסה ערכית של אהבת האדם, של שוויון ערך האדם. שהרי היהדות כאומה התגבשה מתוך חוויית השעבוד במצרים, והיהדות שאני מאמין בה היא של "סור מרע ועשה טוב", של "ואהבת לרעך כמוך", של "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט".

רבים טוענים שזה בלתי אפשרי. שזה או מדינה יהודית או דמוקרטית. שהיהדות, כמו כל דת, דוגלת בתפיסה פרטיקולרית של עם אחד נבחר שמשרת את האל במצוותיו, ומצד שני הדמוקרטיה תמיד תתמקד בערכים אוניברסליים של שוויון. ויש כאן לכאורה סתירה בין הפרטיקולרי לאוניברסלי שאי אפשר ליישב אותה. אבל אפשר.

פעם הלכתי עם חבר שיצא בשאלה לבקר את המשפחה הדתית שלו. רגע לפני שנכנסנו, הוא ביקש ממני בעדינות לשים כיפה. "זה חשוב להם", הוא אמר, ואני, בלי לחשוב יותר מדי, הסכמתי. ברגע ההוא הרגשתי שזה המעשה הנכון לעשות: מחווה קטנה של כבוד למארחים, שמראה להם שאנחנו מכבדים את ביתם ואת אמונתם. ככה גדלתי. אבא שלי תמיד מחזיק כיפה בתא הכפפות וגם אני. ובמשך שנים היא באמת שימשה אותי — לביקורים בבר מצוות, בבתי קברות, בבתי יהודים דתיים.

אבל אחרי הביקור הזה, התחלתי לחשוב: בכמה מקרים הדתיים מתבקשים לעשות משהו קטן כדי לכבד את אורח החיים שלי כחילוני? התשובה, לפחות מניסיוני, היא כמעט אפס. ומאז הכיפה עדיין בתא הכפפות, ועדיין נשלפת באירועים שונים, אבל לעולם לא כאשר אני מגיע לבקר אנשים דתיים שלא באירוע דתי. אני משתדל לשים את הקו של "ההתחשבות ברגשות" במקום שבו גם לי יש "מראית עין". שבו גם אני אהיה מי שאני.

זה הרי אבסורד. כשאני אזמין דתי הביתה, אני תמיד אדאג שיהיה לו אוכל כשר, ואצא מגדרי כדי שירגיש בנוח. אני אפילו זוכר שסבתא שלי הייתה מכסה תמונות ואת הטלוויזיה בבית כשמגיעים אורחים דתיים או חרדים. אני מוכן גם לקחת על עצמי את הדבר הזה.

אבל מה לגבי המקרה ההפוך? איך יכול להיות שהתפיסה הנפוצה בקרב דתיים בישראל היא שמה ששלי כחילוני הוא לא ראוי או מיותר?

איך אנחנו נמצאים היום במצב שבו ילדי מערכת החינוך החרדית מהווים עשרים אחוזים מהתלמידים בישראל אבל מחונכים שלא ללכת לצבא, האלף־בית של הממלכתיות, ועוד שני שלישים מהבנות בוגרות החינוך הממלכתי־דתי לא מתגייסות אלא מנותבות, במקרה הטוב, לשירות לאומי? ובמגזר הדתי־לאומי יש מסלולי דחיית שירות נדיבים, בעוד שעל כל מקום במכינות החילוניות או שנות השירות יש עשרות מתחרים?

ההתחשבות שמצופה מחילונים כלפי הדתיים היא כמעט תמיד חד־כיוונית: סגירת עסקים בשבת, או שינוי תפריטים בפסח. לעומת זאת, כמעט שאין רגעים שבהם דתי נדרש לשנות משהו באורח חייו כדי לכבד את החילוני.

זה טעם הלוואי שאנחנו הולכים איתו, לפחות אני. המחשבה שיש מי שקובע לי מיהו יהודי טוב ואמיתי, מי שמחליט בשבילי, שמצפה שאכיר בכך שהתפיסה שלו נעלה משלי, רצויה משלי, נכונה משלי. ולי אסור לומר לו אף מילה.

המחשבה שכל פקפוק בסמכות האורתודוקסית תיענה בתשובה בסגנון, "מה רע בקצת יהדות". אין רע ביהדות, כל עוד זו גם היהדות שלי. וכשמבקשים לכפות עלי יהדות שאינה שלי, זו כבר בעיה.

אז למה הספר הזה נכתב?

הספר נולד מההרצאות שהעברתי במוזיאון העם היהודי "אנו", ומעבודתי במסגרת "מסע ישראלי" — ארגון שפועל בקרב תלמידים וחיילי צה"ל בעזרת תוכנית חינוכית לגיבוש וחיזוק הזהות האישית, היהודית, הציונית והישראלית. והוא נולד מהפעילות במסגרת "משמר החינוך הממלכתי" — ארגון שנועד להבטיח שילדי ישראל יקבלו חינוך הומניסטי, ליברלי וחברתי ברוח מגילת העצמאות.

ולמי הוא נועד?

שלושה אנשים עולים מיד בדעתי.

א' הוא סא"ל בשירות סדיר ביחידה מיוחדת, היחידה שלי. במלחמת "חרבות ברזל" שירתנו יחד בכמה מבצעים, ובחודשים האחרונים יצא לנו להיות ממש "צמד ברזל" בכמה הזדמנויות. המון שיחות על צבא, על החיים, על הבית, אבל גם על המדינה הזו, ששנינו כל כך אוהבים. הוא נתן את כל החיים שלו למדינה. איבד אדם קרוב בפיגוע. גדל בלב הציונות הדתית, הישיבות הכי נחשבות, המכינה הכי נחשקת.

ואחרי הסבב האחרון שלנו יחד הוא שלח לי הודעת וטסאפ באורך של מאמר והסביר לי למה כל כך קשה לו עם כל מה שאני מביא איתי. "כשאתם קוראים לנו 'משיחיסטים' אתם לא טועים. אני רוצה את המשיח. לא זה עם החמור הלבן, אלא המשיח של הטוב בעולם, של אחווה, של שלום, של טוהר. ושתדע גם שאני רוצה את החטופים בבית לא פחות ממך. אני פשוט לא מוכן לשלם את המחירים האוטומטיים שאתה מצפה ממני, מאיתנו, לשלם. וקשה לי עם האופן שבו אתם גורמים לכל מה שאני מאמין בו להיות מזוהה עם הקיצוניים, עם הבן גבירים, שאני סולד מהם לא פחות ממך, ועם החרד"לים שהם אולי חברים שלי אבל מפחידים אותי מאוד, כי אני רואה באיזה אקספוננט הם עובדים. אבל אתה לא עוזר לי. אתה לא בונה לי שום גשר מעל התהומות. ואני עומד ליד התהום ומרגיש שאני חייב להישאר בצד שלי, כי אתה לא רוצה אותי בצד שלך".

ואני מכוון גם לבן שלי, בארי. הוא למד לבר מצווה אצל רב רפורמי שבחרנו ביחד. הייתי רוצה שיפגוש את הספר הזה עוד שלוש שנים, כשיקבל תעודת זהות ישראלית, ועוד שש שנים, כשיסיים מכינה קדם־צבאית, ועוד תשע שנים כשישתחרר ויחשוב מה איתו הלאה. ואני רוצה שהוא ירגיש גאווה במי שהוא. בישראליות שלו, ביהדות שלו. אני רוצה שבניגוד אלי, הוא יוכל כבר בגילו להרגיש "בעל בית" על המילה הזו, יהודי. שהיא לא תתבסס על הפרדה בין בשר וחלב, אלא תהיה חתיכת היסטוריה, ומשפחה, וסיפור של ערכים, של עשיית הטוב, וחמלה, וסובלנות, ופשרה, ונדיבות.

ועם אותו בן נסעתי השנה לטיול בר מצווה. קצת שורשים, הרבה שופינג וכדורגל. וקבענו עם חברים אי־שם בארצות מערב אירופה, ונכנסנו איתם לבית הספר היהודי בו לומדים ילדיהם. כשיצאנו החוצה עצרה אותי אחת האימהות ואמרה — "שמע, אני זוכרת אותך נואם אצלנו בהפגנה בצומת לפני כמה חודשים".

מתברר שהם עזבו את הארץ ועקרו שלא על מנת לחזור. "זה היה מטורף", היא אומרת, "הגענו הנה, אחוזי חרדה ממה שקורה בישראל ומאיך ההדתה והלאומנות והקיצוניות שורפות כל חלקה טובה, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עושים קידוש, מברכים, מדברים על יהדות, על אלוהים, וזה הכי טבעי והכי נכון וזה ממש שלנו". אז הספר הזה גם בשבילה. כי זה שלה.

אני רוצה שהספר הזה ייתן לה איזה חזון של "וואלה, ככה אני רוצה".

אז מה אני רוצה?

כשאני מדבר על מדינה דמוקרטית־ליברלית־יהודית אני מדבר על ערכים שהיו ברורים מאליהם בה' באייר תש"ח, כמו סובלנות ושלום ושוויון ושייכות, ופשוט נעקרו לנו.

אני מדבר על מדינה שבה כל האזרחים שווים. על מדינה רודפת שלום, שזוהי תמונת הניצחון שלה. על מדינה סובלנית לגבי ההגדרה העצמית של קבוצות ומיעוטים, שמאפשרת מוביליות חברתית. על מדינה שאנשים רוצים לשאת את הדרכון שלה כי היא סמל לסובלנות ולשלום ולחדשנות, ולכלכלה חזקה ולמדיניות רווחה וליצירה ותרבות ואומנות, וברחובות של עריה אפשר לראות תרבות ותרבות־נגד משני צידי אותו רחוב.

ואני רוצה גם מדינה שבה לכל אדם יש שכבות זהות מגוונות. ואחת מהשכבות הללו היא ההשתייכות האתנית. כי זה טבעו של עולם. כי יש לנו צורך להשתייך ואי אפשר למחוק זהות, או לסדר כך שלכולנו יש רק זהות אחת מוגבלת.

כי נולדנו יהודים. וזה משהו שאם לא תיסוך בו משמעות, מישהו אחר ימלא את המילה הזו בתוכן. וזה פחות או יותר מה שקרה לנו כאן בעשורים האחרונים. כי כשהגעתי בתור שליח לכנס של פעילי סביבה יהודים באיזה מרכז כנסים ליד בולטימור, היה שם פעיל אחד, אולטרה שמאל פרוגרסיבי, שאמר לי מיד עם תחילת הסדנה שהעברתי, "תדע לך שאני לא מרגיש כלום לגבי ישראל". ואני עניתי: "גם לא להרגיש כלום זו בחירה שלך כיהודי".

והדבר הזה הכה בי אז. שצריך לנסות ולייצר דרכים שבהן אנשים יוכלו לגשת אל מה שמסתתר מאחורי ברית המילה, או ההגדרה בתעודת הזהות. והתחלתי לצלול לתוך העמיות היהודית. והבנתי שיש דרכים נפלאות למלא את הוואקום, שנפער גם אצלי. שההיסטוריה, הלימוד, המשפחה, המנהגים, האמונה, המדינה, היחד, ועוד המון מילים גדולות, הם ביטויים פרטיים ל"מה זה בשבילך להיות יהודי".

במהלך מבצע "עופרת יצוקה" פיקדתי על צוות שתפס שני מבנים בעומק הרצועה. היינו בלחימה, יושבים במצב הזוי בתוך מרתף של בית פלסטיני חצי הרוס. ובערב אמר לי אחד החיילים, בחור דתי, "איתמר, אתה יודע ששבת היום?" ולא ידעתי אם להיעלב או לצחוק, אבל מה שבטוח הוא שאמרתי לו שכן, בטח.

הכנסנו שבת בלב עזה, ואחד החיילים בירך ואמר דבר תורה. והוא ציין את העובדה שפעם חיו כאן יהודים, ואנחנו חזרנו, ובעזרת השם עוד נחזור ונכבוש את כל עזה, וכמו שקרה נס פך השמן, וטוהר המקדש, כך גם אנחנו ניטהר ונתקדש ומיני דברים בסגנון.

לקחתי לי את זכות הדיבור, ואמרתי שאני לא מסכים עם אף מילה. ושלא בשביל זה אני כאן, ושלא בשביל זה אני מדליק נרות שבת זמן קצר אחרי חנוכה. שחנוכה מסמל בשבילי משפחה, ויחד, ואת ההיסטוריה שלנו שהיא בת אלף פנים, ושגם כאן אני לוקח על עצמי להדליק את האור, ואת הדרור, ואת המשימה שלנו לסייע בשחרורו של גלעד שליט שהיה אז חטוף בשבי החמאס בעזה.

וסיפרתי לחיילים על "הפסקת האש של חג המולד" 1914, במלחמת העולם הראשונה, כשחיילים גרמנים ואנגלים יצאו מן השוחות וחגגו ביחד את החג ושיחקו כדורגל, וחיילים יהודים משני צידי המתרס הדליקו נרות בחנוכיות ואז שבו להילחם. ואמרתי להם שהלוואי שיגיע היום שבו נדע גם למצוא משהו משותף עם מי שהוא היום האויב שלנו. ואז היה מי שהפליט בשקט, "זה לא יהודי". והסתובבתי, ואמרתי — בשבילי כן.

וכשעבדתי ב"אנו" ובנינו את תצוגת הקבע החדשה, הוחלט להקדיש קומה שלמה ליצירות אומנות ותרבות של יהודים במאה השנים האחרונות, והיו לא מעט שטענו שזהו שיבוש של היהדות, שיהדות היא שבת ומצוות. הגדיל לעשות אראל סג"ל שהזמין אותי להתראיין אצלו כדי לומר את מה שבעיניו הוא אמת גדולה: "אין דבר כזה יהודי שהוא לא דתי, באיזה ממד. העמיות שלכם היא פשוט דת חדשה, אז אל תקראו לה ככה". וזה היה מעציב, שזה יותר ממעליב. כי ראיתי שמה שבעיני הוא בדיוק הגשר שעליו נוכל ללכת יחד, זה הדבר שהוא הכי מפחד ממנו או מזלזל בו. שיש רק דרך אחת והיא דרכו.

אז יש חוקים. ואזורים שבהם לא נוסעים בשבת. ושרים בכותל "עם ישראל חי", אבל רק הגברים רוקדים במעגל באלימות עם דגל, ולא מדברים על זה שיש כאן עוד עם, ושמי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית יכול גם להיות בעל זהות פלסטינית, ומדובר בחמישית מהאנשים שחיים כאן. ושדמוקרטיה ממוקדת באזרחים, ולא במדינה.

כשהוצאתי בית ספר דתי ל"מסע ישראלי", הרב קבע שישנים בקריית ארבע, ובסוף כל יום הוא אמר לילדים מה נכון ומה לא נכון, ואיך צריך לחשוב, וכמעט תמיד בסוף, דבר התורה הגיע לעליונות יהודית, ולאחיזה בקרקע. כל הקרקע.

ואתה מבין שבמדינה הזו המון ילדים לומדים חינוך מפלגתי מצמצם, אידיאולוגי כולו, שכל תכליתו היא אינדוקטרינציה מפלגתית ברורה — אצל החרדים זה המשך קיום מפעל הישיבות, אצל חלק מהדתיים הלאומיים זה עליונות יהודית, כיבוש הארץ והנחלת המסורת והאמונה בקרב שאר העם. ובבתי הספר הממלכתיים?

בבתי ספר ממלכתיים עובדים א.נשים נפלאים שפשוט לא מרגישים שיש להם מנדט לחנך. ברוב בתי הספר הממלכתיים בישראל, המחנכים כל כך אחוזי חשש מפוליטיקה, מאידיאולוגיה, עד שהם נמנעים מהן. בעוד כשליש מהתלמידים שלנו (דתיים וחרדים) מחונכים לאינדוקטרינציה מאוד ממוקדת, מחצית מתלמידי ישראל, שלומדים בחינוך הממלכתי, מונחים להיות אנשים טובים. להתנדב, לחייך יפה בתמונות, ולעזור לאחרים. זה נפלא, אבל זה לא מספיק. בלי זהות אין שייכות, ובלי שייכות אין משמעות. ואז נכנסת יהדות שטוחה וחלולה שממלאת את הוואקום, את הצורך בזהות.

וזה הפך אותי, בפעם הראשונה באמת, לאקטיביסט. כי הרגשתי שהילדים שלי גדלים ומחונכים לעתיד של צייתנות, של זהות שטוחה ורדודה, שיש לה דגל וסמל ואות, אבל אין לה חדוות לימוד, ואין בה עומק, ואין בה פלפול, ואין לה ספקות. הרגו את סימני השאלה.

הספר הזה בא להבהיר שיש דבר כזה זהות יהודית לא־דתית חזקה, ליברלית, פרוגרסיבית. שמאמינה בשלום, בשוויון, כי זו ההיסטוריה שלנו. ובהיסטוריה שלנו יש שתי ריבוניות שחרבו. ושני בתי מקדש שחרבו. ומלכים וכוהנים וגאונים וחכמים ובכל זאת, אחרי 77 שנות עצמאות, אנחנו עוד פעם בנקודה שבה רבים שואלים את עצמם אם כל זה באמת שווה.

בכל הגלויות התאמנו את עצמנו. התפשרנו. התפתחנו. קידוש האדמה על פני החיים היא פיקציה. לא היינו כאלה אף פעם. והנה הפכנו למשהו אחר לחלוטין. למה שתמיד חששנו ממנו. הפכנו להיות הפריץ. שמתעלל סתם. שלא סופר את האדם שמאחורי הלחי שהוא בועט בה בנעליים מסומרות.

אני חושב שהתפיסה של שייכות אתנית, של עמיות יהודית, היא דרך האמצע. להעלות על נס את השייכות לעם, כאשר דת היא אחד המסלולים האפשריים לממש את שייכותך, אך אינה מסלול עיקרי, או מועדף. מסלול. ואני חושב שהצעת הערך של דמוקרטיה יכולה ללכת יד ביד עם הצעת הערך של עמיות יהודית. תשאלו שישה מיליון יהודים אמריקאים, למשל.

אז איך מתחילים? בגאווה, בנחישות, באהבה. לא עם פטיש של חמישה קילו, לא עם מגאפונים. עם פרח ביד. במעגלים. בלי טיפת אפולוגטיקה. עם פוזיטיב של הפוזיטיב. ועם הרבה סבלנות.

כי יש כאן רוב דומם שיכול להתחבר לחזון הזה. אני מקווה שגם אתם.

1 Mordecai M. Kaplan, Judaism as a Civilization, New York: Macmillan, 1934.