1
טֵלה לא צפה יותר.
היא היתה על הקרקע הלחה והרגישה רחוקה מאוד־מאוד מהדבר הנוצץ והבוהק שהיתה ערב קודם לכן. אז, כשהאי הפרטי של לֵגֵ'נְד קרן אור בגוון ענברי, נשם נשימות של קסם ופלא, יחד עם ניחוחות קלים של הונאה. שילוב מענג במיוחד. וטֵלה אכן התענגה על כל רגע. במסיבה לרגל סיום הקרבל היא רקדה עד שנעליה הוכתמו מדשא, לגמה כוסות של יין מבעבע עד שריחפה.
אבל עכשיו היא שכבה על הקרקע הקרה והקשה של היער ופניה מופנות מטה.
בלי שהעזה לפקוח את עיניה, היא נאנחה ושלפה חתיכות של טבע משׂערה, בתקווה שתוכל לסלק באותה קלות שאריות נוספות מליל אמש. הכול הסריח מאלכוהול מעופש, ממחטי אורנים ומטעויות. עורה עיקצץ וכל מיני דברים זחלו עליה, והדבר היחיד שהיה גרוע מראשה הסחרחר היה הכאב בגבה ובצווארה התפוסים. למה היא חשבה שזה רעיון טוב להירדם בחוץ?
"אהה." מישהו נאנח בטון לא בדיוק מרוצה של אדם שתכף יתעורר.
טֵלה פקחה עיניים, הציצה לצד אחד ומיד שבה וסגרה את עפעפיה. קדושים מטונפים.
היא לא לבד.
בין העצים המתנשאים וירוקת הפרא של קרקעית היער, טֵלה פקחה את עיניה מספיק כדי לראות שיער כהה, עור שזוף, מפרק כף יד מצולק וכף יד של נער מעוטרת בקעקוע של ורד שחור. דַנְטֶה.
הכול חזר אליה ברצף של זיכרונות מטושטשים. התחושה של כפות ידיו המיומנות של דנטה כשחיבקו את מותניה. הנשיקות על צווארה, על סנטרה ואז על פיה, כששפתותיהם למדו להכיר אלה את אלה.
מה לכל אלף העזאזלים חשבה לעצמה?
כמובן, טֵלה ידעה בדיוק מה חשבה לעצמה במסיבת השחקנים של הקרבל בלילה שעבר. לעולם היה טעם של קסם ואבק כוכבים, של משאלות שמתגשמות וחלומות שקמים לתחייה. אך מתחת לכל זה, טעם המוות עדיין דבק ללשונה. לא משנה כמה שמפניה שתתה, או כמה האוויר התחמם מהריקודים, היא עדיין רעדה מהזיכרון המקפיא: איך הרגישה כשהיתה מתה.
הקפיצה שלה מהמרפסת של לג'נד לא היתה פעולה של ייאוש, אלא זינוק מתוך אמונה. אבל רק ללילה אחד היא רצתה לא לחשוב על זה, לא לזכור למה זה חשוב. היא רצתה לחגוג את ההצלחה שלה, לשכוח את כל הדברים האחרים. ודנטה נראה כמו הדרך המושלמת להצליח בשתי המשימות האלה. הוא היה נאה, הוא היה יכול להיות מקסים, וחלף יותר מדי זמן מאז שנישקו אותה כמו שצריך.
הוא פלט עוד אנחה והתמתח לצדה. ידו הגדולה הונחה על שיפולי גבה, חמה, מוצקה ויותר מדי מפתה.
טֵלה אמרה לעצמה שהיא צריכה לברוח לפני שהוא יתעורר. אבל אפילו כשישן, דנטה היה טוב מאוד עם הידיים שלו. הוא העביר בעצלתיים את אצבעותיו על עמוד השדרה שלה, מתקדם לעבר הצוואר, מתחפר באדישות בשׂערה — בדיוק מספיק כדי לגרום לגבה להתקמר לעברו.
האצבעות שלו נעצרו.
הנשימות של דנטה נעשו שקטות וגילו לה שגם הוא ער לחלוטין.
היא החניקה קללה ומיהרה להדוף את עצמה מהאדמה, הרחק מהאצבעות המיומנות שקפאו לפתע. לא היה לה אכפת אם יראה אותה בורחת משם. זה יהיה הרבה פחות מביך מאשר להחליף איתו כמה משפטים מנומסים עד שאחד מהם יהיה אמיץ מספיק להמציא תירוץ למה הוא או היא חייבים להסתלק משם במהירות. טֵלה נישקה מספיק גברים צעירים כדי לדעת שאסור להאמין לשום מילה שאומר נער רגע לפני או מיד אחרי שנישקה אותו. והיא ממש היתה חייבת ללכת.
אולי הזיכרונות שלה היו מטושטשים, אך בכל זאת היא לא הצליחה לשכוח את המכתב שקיבלה לפני שהדברים התחממו עם דנטה. פרצוף לא מוכר, נחבא בכסות החשיכה, החליק את הפתק לכיסה ונעלם לפני שהספיקה לעקוב אחריו. באותו הרגע היא רצתה לקרוא שוב את הפתק, אבל כשהביאה בחשבון את הדברים שהיתה חייבת לחבר ששלח אותו, היא לא חשבה שזה יהיה חכם במיוחד. היא צריכה לחזור לחדרה.
אדמה לחה ומחטי עצים דוקרניות התגנבו אל בין האצבעות בכפות רגליה כשניסתה להיעלם משם. היא כנראה איבדה את נעליה איפשהו, אבל לא רצתה לבזבז זמן על חיפושים. היער נצבע באור דבשי ומכל עבר נשמעו נחירות כבדות ומלמולים שגרמו לה לחשוב שהיא ודנטה לא היו היחידים שאיבדו את הכרתם לאור הכוכבים. לא היה לה אכפת אם מישהו יראה אותה חומקת מהנער היפה, אבל היא בהחלט לא רצתה שמישהו יספר על כך לאחותה.
דנטה התנהג לסקרלט בצורה די מרושעת במהלך הקרבל. הוא עבד עבור לג'נד, אז זה היה רק משחק — אך למרות שהקרבל הסתיים, עדיין היה די קשה להבחין בין אמת לִבְדָיָה. וטֵלה לא רצתה שאחותה תיפגע עוד בגלל שהיא בחרה לבלות עם נער שהיה כל כך אכזרי כלפיה במהלך המשחק.
למרבה המזל, העולם המשיך לישון כשטֵלה הגיעה לקצה היער ואז לביתו מרובה הצריחים של לג'נד.
גם עכשיו, כשהקרבל הגיע לסיומו הרשמי וכל הנרות והפנסים בפנים נותרו כבויים, האחוזה עדיין נשמה נשימות של אור ענברי מתעתע, שהזכיר לטֵלה את כל התעלולים שעדיין היה אפשר לעולל.
עד אתמול, האחוזה הזאת הכילה בתוכה את כל היקום של הקרבל. רצפות העץ המפוארות הובילו מבקרים למרפסות נאות עטופות בווילונות קטיפה אדומים, שהקיפו עיר שכולה תעלות, רחובות שתיפקדו על דעת עצמם וחנויות על־טבעיות מלאות בתענוגות קסומים. אבל בזמן הקצר שחלף מתום המשחק, הבית וצריחיו התכווצו וארץ הפלאים הזמנית שהסתתרה בין קירותיו נעלמה, מותירה אחריה רק את מה שניתן למצוא בבתים גדולים כדבר שבשגרה.
טֵלה השתרכה במעלה גרם המדרגות הקרוב ביותר. חדרה היה בקומה השנייה. היה קל למצוא אותו בזכות דלת מעוגלת בגוון כחלחל. היה גם בלתי אפשרי לפספס את סקרלט ואת ג'וליאן שעמדו לידה, נאחזים זה בזה כאילו שכחו איך אומרים את המילה להתראות.
טֵלה שמחה שאחותה סוף־סוף הרשתה לעצמה להיכנע לאושר. לסקרלט הגיעה כל טיפת שמחה שיש באימפריה, וטֵלה קיוותה שזה יחזיק מעמד. היא שמעה שג׳וליאן הוא לא אחד שמושך אחריו נערות ללא סיבה. הוא מעולם לא המשיך את מערכות היחסים שלו מחוץ לקרבל, והתסריט אפילו לא דרש ממנו להישאר עם סקרלט אחרי שיביא אותה לאי של לג'נד. אבל הוא שיקר למחייתו, ולכן היא לא סמכה עליו. אף שכעת, כשהשניים עמדו שם חבוקים, ראשיהם צמודים זה לזה, הם נראו כמו שני חצאים של אותו הלב.
"אז זה כן?" לחש ג'וליאן.
"אני צריכה לדבר עם אחותי," אמרה סקרלט.
טֵלה נעצרה מול הדלת. היא היתה מוכנה להישבע שהמכתב בכיסה נעשה פתאום כבד יותר, כאילו לא היה יכול לחכות עד שיקראו בו שוב.
אבל אם ג'וליאן שאל את סקרלט את מה שטֵלה קיוותה ששאל, עליה לקחת חלק בשיחה הזאת.
"על מה רצית לדבר איתי?" היא הפריעה לשניים.
סקרלט התרחקה מג'וליאן, אבל ידיו המשיכו לאחוז במותניה, אצבעותיו היו שזורות בסרטים הסמוקים של שמלתה. אין ספק שהוא עוד לא היה מוכן לשחרר אותה. "שאלתי את אחותך אם שתיכן תסכימו לבוא איתנו לחגיגות יום ההולדת השבעים וחמישה של הקיסרית אֵלַנטין בוָולֶנְדָה. יהיה שם עוד קרבל ויש לי שני כרטיסים." ג'וליאן קרץ.
טֵלה חייכה חיוך רחב לעבר אחותה. לזה בדיוק קיוותה. למרות שחלק ממנה סירב להאמין לשמועות ששמעה בשבוע האחרון. קרבל מתרחש רק פעם בשנה והיא מעולם לא שמעה על שני משחקים שנערכו בסמיכות כזאת זה לזה. אבל היא הניחה שבשביל הקיסרית, אפילו לג'נד מוכן לחרוג ממנהגיו.
טֵלה המשיכה להסתכל על אחותה בתקווה. "אני מופתעת שאת צריכה בכלל לשאול!"
"חשבתי שאת לא אוהבת את יום אלנטין בגלל שהוא תמיד מאפיל על יום ההולדת שלך."
טֵלה נדה בראשה כאילו היא שוקלת את תשובתה. הסיבות האמיתיות לכך שרצתה ללכת לא היו קשורות בשום צורה ליום אלנטין, למרות שאחותה צדקה. כל עוד אלנטין היא קיסרית האימפריה המרידיאנית, יום הולדתה הוא יום חג, יום אלנטין, תאריך שמביא עמו שבוע שלם של מסיבות ונשפים, כללים שמותר להפר וחוקים שאפשר לכופף. באי של הבנות, טְרִיסְדָה, החג ארך יום אחד בלבד, ביום השלושים ושישה של עונת הצמיחה, אבל הוא עדיין האפיל על יום ההולדת שלה, שלרוע המזל נחגג יום אחד אחריו.
"זה יהיה שווה את הביקור בוולנדה," אמרה טֵלה. "מתי אנחנו יוצאות?"
"בעוד שלושה ימים," ענה ג'וליאן.
סקרלט כיווצה את שפתיה. "טֵלה, אנחנו צריכות לדבר על זה קודם."
"חשבתי שתמיד רצית להגיע לעיר הבירה, לראות את כל הטירות והכרכרות ולרחף בשמים, וזאת תהיה המסיבה של המאה! על מה יש לדבר?"
"הרוזן."
עורו השחום של ג'וליאן האפיר.
כמעט אותו הדבר קרה לפניה של טֵלה.
"הרוזן גר בוולנדה ואנחנו לא יכולות לתת לו לראות אותך," אמרה סקרלט.
סקרלט תמיד היתה האחות הזהירה יותר, אבל טֵלה לא יכלה להאשים אותה על הזהירות שנקטה פה.
הרוזן ניקולס ד'אַרְסִי היה הארוס לשעבר של סקרלט, שידוך שאירגן עבורה אביה. אמנם לפני הקרבל סקרלט רק החליפה איתו מכתבים, אבל היא האמינה שהיא מאוהבת בו. היא גם חשבה שהרוזן ישמור עליה ועל טֵלה — עד שפגשה אותו בקרבל וגילתה איזה אדם שפל הוא.
סקרלט חששה מפניו בצדק. אם ארוסה לשעבר יֵדע שטֵלה בחיים, הוא יוכל לגלות את זה לאביהן — שהאמין שטֵלה מתה — וזה יהרוס הכול.
אבל הכול ייהרס גם אם טֵלה לא תפליג עם לג'נד והשחקנים שלו לוולנדה, בירת האימפריה. אולי לא היה לה זמן לקרוא שוב את המכתב מהחבר שלה, אבל היא ידעה מה הוא רוצה — וידעה שלעולם לא תשיג את זה עבורו אם לא תמשיך עם לג'נד והשחקנים שלו.
במהלך הקרבל, טֵלה לא היתה לגמרי בטוחה מי עובד עבור לג'נד. על הספינה שתפליג לוולנדה יהיו כל השחקנים — אולי אפילו לג'נד בעצמו — מה שייתן לה את ההזדמנות להשיג את הדבר האחד שביקש ממנה חברהּ.
"הרוזן כל כך עסוק בעצמו שכנראה לא יזהה אותי גם אם אגש ואסטור לו בפרצוף," היא אמרה. "נפגשנו רק לרגע ולא נראיתי במיטבי."
"טֵלה —"
"אני יודעת, אני יודעת. את רוצה שאהיה רצינית לרגע," טֵלה קטעה אותה. "אני לא מנסה ללעוג. אני לגמרי מודעת לסכנות, אני פשוט לא חושבת שאנחנו צריכות לפחד. באותה מידה אנחנו יכולות להיהרג באסון ימי, אבל אם ניתן לפחד הזה לעצור אותנו, בחיים לא נצא מהאי הזה."
סקרלט חייכה והסתובבה אל ג'וליאן. "אכפת לך להשאיר אותנו לבד לרגע?"
ג'וליאן דיבר קרוב מאוד לאוזנה של סקרלט, בקול חלש מכדי שטֵלה תצליח לשמוע. מה שאמר גרם לה להסמיק. ואז הוא הלך ופיה של סקרלט התהדק לקו מתוח בזמן שהאחיות נכנסו לחדרה של טֵלה.
בפנים היו פזורים פריטים אישיים בכל מקום. גרבונים הציצו ממגירות שידה שנכבשה על ידי סרטים לשיער, בעוד ששלל גלימות, שמלות ותחתוניות יצרו שביל שהוביל למיטה שלה, שהיתה מכוסה בערימה מתנודדת של פרוות שזכתה בהן במשחק קלפים.
טֵלה ידעה שסקרלט חושבת שהיא עצלנית. אבל היתה לה תיאוריה: בחדרים מסודרים קל לבצע חיפוש בלי להתגלות, בגלל שפשוט מחזירים בזהירות כל דבר למקומו. אבל בלגנים, מצד שני, קשה לשחזר. במבט אחד היא יכלה לוודא שאף אחד לא היה אמיץ מספיק לשים אצבע על הכאוס הפרטי שלה. הכול נראה במקומו, למרות שעכשיו היתה פה מיטה נוספת, שטֵלה דמיינה שהופיעה באמצעות קסם, אף שסביר יותר להניח שנישאה במעלה המדרגות כדי לשמש את אחותה.
טֵלה לא ידעה כמה זמן יורשה להן להישאר על האי. היא חשה הקלה כשלא נבעטו מפה מיד, למרות שאם היו מפנים אותן, אולי סקרלט היתה להוטה יותר לעשות את המסע לוולנדה. אבל טֵלה לא באמת רצתה להכריח את אחותה לעשות שום דבר: היא קיוותה שסקרלט תקבל את ההחלטה בעצמה. למרות שהיא יכלה להבין את חוסר הרצון של אחותה. טֵלה מתה במשחק האחרון. אבל זאת היתה ההחלטה שלה, היתה לה סיבה טובה, והיא לא תיכננה למות שוב. זה היה נורא לטֵלה כשם שזה היה נורא לסקרלט. ועדיין היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה — והיתה חייבת — לעשות.
"סְקָר, אני יודעת שאת חושבת שלא הייתי רצינית, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות להתחיל להיות שמחות ולא רק רציניות. אני לא אומרת שאנחנו צריכות להשתתף בקרבל, אבל אני חושבת שלכל הפחות אנחנו צריכות להגיע לוולנדה עם ג'וליאן וכל האחרים. מה המטרה של החירות המופלאה שלנו אם אנחנו לא נהנות ממנה? אבא ינצח אם נמשיך לחיות כאילו אנחנו עדיין כלואות באגרופיו הכבדים."
"את צודקת."
טֵלה חשבה שהיא כנראה לא שמעה טוב. "אמרת הרגע שאני צודקת?"
סקרלט הנידה בראשה. "הפסקתי לפחד כל הזמן." היא עדיין נשמעה לחוצה אבל הסנטר שלה היה מורם במשהו שדמה לנחישות. "אני מעדיפה לא לשחק את המשחק שוב, אבל אני רוצה לנסוע עם ג'וליאן לוולנדה. אני לא רוצה לכלוא את עצמי פה כמו שאבא כלא אותנו בטריסדה."
טֵלה הרגישה שהיא מוצפת בגאווה. בטריסדה נאחזה סקרלט בפחד שלה, כאילו הוא ישמור עליה, אבל טֵלה ראתה שאחותה נאבקת כדי להשתחרר ממנו. היא באמת השתנתה בקרבל.
"צדקת אתמול בלילה, כשעודדת אותי לתת לג'וליאן הזדמנות נוספת. אני שמחה שהלכתי למסיבה ואני יודעת שאתחרט על זה אם לא נלך איתו. אבל," הוסיפה סקרלט, "אם נפליג לוולנדה, את צריכה להבטיח לי שתיזהרי. אני לא יכולה לאבד אותך שוב."
"אל תדאגי. אני נשבעת." טֵלה אחזה בידיה של אחותה ברצינות תהומית ולחצה עליהן. "אני נהנית מהחופש שלי יותר מדי ואני לא אוותר עליו. וכל עוד נהיה בבירה, אני אקפיד ללבוש שמלות זוהרות בצורה בלתי אפשרית, כדי שאי־אפשר יהיה לאבד אותי."
פיה של סקרלט התעקל בחיוך. טֵלה ראתה שאחותה נאבקת בו, אבל אז הוא נהפך לצחוק מצלצל. האושר גרם לסקרלט להיראות יפה עוד יותר.
טֵלה ציחקקה עד שהחיוכים שלהן נעשו זהים, כאילו דאגות היו משהו שנוצר עבור אנשים אחרים. אך היא לא שכחה את המכתב שהיה מונח בכיסה, תזכורת לחוב שיש לשלם ולאמא שצריך להציל.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.