קרייתונו



 

אופס, חלפו שמונים שנה.

עכשיו אנחנו כבר לא ציפורים.

עכשיו שבת, עדיין מוקדם בבוקר. תחילת יולי, והחופש הגדול מתחיל. שירה ודן בחדרים שלהם, ישנים. אני צופה מהמרפסת, משתחלת במבטי בין הבתים הקטנים מחופי הירק. קילומטר וחצי מערבה מכאן עומד צומת תל השומר, אבל מהמרפסת כבר אי אפשר לראות אותו כי הבניינים שבדרך מסתירים. עכשיו הוא כבר צומת אמיתי, מכוניות והכול. מפעם לפעם חולפות מעליי קבוצות ציפורים, סיסים אני חושבת, הנכדים של הסיסים שהתעופפו כאן לפני שמונים שנה, גם הם בדרכם לדרום החם.

*

'אני מקריית אונו', כך כתוב על תו החנייה המודבק על שמשת המכונית. בפינו זה נשמע 'קרייתונו', למרות שבדרך כלל אנחנו מקפידים על דיקציה תקנית. כמו ילדים טובים.

אנחנו מקרייתונו.

בכל קיץ צעדנו יחד לקייטנה שליד הבריכה. החלטנו לקפוץ ראש מהמקפצה הגבוהה והתחרטנו, הערצנו את המציל עמוס והתפעלנו מהספידו השחור שמעטים כמותו ראינו. יחד שחינו ב'סקציה' ושיפרנו סגנון. כמו ילדים טובים. יצאו מאיתנו כמה אלופים, וגם כמה אלופות. בשבת בבוקר קנינו בשלוש לירות כרטיסים מאימא של יונה וולך לסרט בקולנוע 'אור־און'. 'נערה ושמה נורית' (הבנות) ו'טרזן' (הבנים).

 

״אדם צובר זיכרונות כמו נמלים, בחודשי הקיץ״, כתבה יונה וולך, המשוררת המקומית שעוד נדבר בה. ואנחנו זוכרים. יחד הלכנו אחרי הצוהריים להחליף ספרים בספרייה, וניגנו בתזמורת ששמה יצא לתהילה. מי בפיקולו (מיכל) ומי בקרן יער (שרון). בזמננו החופשי קראנו את הסיפור בהמשכים ב'הארץ שלנו'. לא רק על ציון ובתיה ו'לילי הפרועה'. היה גם הסיפור 'נערה ושמה נורית'. סיפור קורע לב. האבא עזב את הבית, ונורית נשארה עם אימה ועם אחיה. הרבה דמעות קטנות זלגו לנו.

לא ויתרנו על אף פעולה (מי בנוער העובד ומי בצופים), ובכל קיץ בילינו במחנה בכפר החורש ובחורשות אחרות. זחלנו בפחד בא״שי לילה חסרי ירח, ליד 'העץ הבודד' וליד מגדל המים, ואת כתובות האש ב'טקס ההבטחה' לא נשכח לעולם. הרבה התאמנו לזקוף שלוש אצבעות ולהצדיע לדגל. האגודל מגוננת על הזרת, מזכירה לנו שהחזק צריך להגן על החלש.

 

אנחנו מקרייתונו.

גדלנו במקום שהיה בו רק רמזור אחד, ואנחנו מתגעגעים ל'מרכז המסחרי'. כיכר קטנה עם מרצפות גדולות ומרובבות במסטיקים לעוסים. 'בורגראנץ', 'סמי בורקס' וכמה שולחנות פורמייקה קטנים בחוץ.

 

המרכז המסחרי בקיראון (2002)

צילום: אביבה אברון

 

יום אחד הפכו כל אלה לקניון ואנחנו מתגעגעים. מתגעגעים אפילו לאיש המפחיד מהסוּפרמרקט שהיה דג קרפיונים חיים בשביל אימא, והורג אותם במכה אחת.

 

אנחנו קרייתונואים. 'אונואים', בקיצור.

ביום הראשון של שנת הלימודים קנינו נרגשים אצל לוינסון במרכז 'דרכטן' (הקרוי על שמה של התאומה ההולנדית שלנו, שעוד נדבר בה), עטיפות צבעוניות לספרים החדשים שחילקה המורה רות. זה היה הרבה לפני שבנו בכיכר מתקני שעשועים צבעוניים, גבוהים מאוד, והתחלנו לקרוא לה 'מרכז הסחר העולמי' (והרבה שנים לפני שמ'מרכז הסחר העולמי' האמיתי לא נותר דבר).

אנחנו אונואים. ובתור שכאלה הייתה לנו פריבילגיה גדולה: לצו ראשון בלשכת הגיוס הלכנו ברגל.

ביום הזיכרון עמדנו בדומיה ב'גן הגיבורים' מול שלט המתכת השחור וכיבדנו את זכר הנופלים,

ובמלחמת יום כיפור צבענו בכחול פנסים של מכוניות כי הייתה האפלה. איש הג״א ברחוב יהודה המכבי שרק במשרוקית וצעק: ״קומה שנייה לכבות את האור!״

*

 

 

כיכר צ'אנדו (1965)

(מרכז החנויות בפינת הרחובות מרזוק ועזר)

(אתר פיקיוויקי)

 

אנחנו אונואים מודל שנות השישים.

אמיר וגלעד

ועדי ואורנה וזיו

ואבי ואורן ויובל

ושלמה

וענת

וענבר

וסיגל.

אנחנו אונואים מ'דור האיקס'. דור סנדוויץ' חסר תהילה, דחוס בין דורות מפוארים ממנו בהרבה. לפנינו ה'בייבי בומרס', דור ראשון לגאולה. אלה שיוצרו בסיטונאות כדי לכפר על מה שלקחה המלחמה. ולפניהם 'דור המייסדים', שמולו אין לנו שמץ סיכוי. אחרינו הגיעו הילדים משנות השמונים והתשעים, אלה עם המחשב הביתי המגושם ותוכנת איינשטיין ודיסקטים מרובעים שחורים, עוד לפני שהיה בהם חור.

אנחנו כבר נולדנו למדינה צעירה, פחות או יותר נורמלית. בלי בריטים ובלי צנע. על הדרך, גם אנחנו בגרנו כמה וכמה מלחמות. כשפרצה מלחמת ששת הימים היינו בני ארבע. בני העיר התאומה שלנו, דרכטן שבהולנד, הזמינו אותנו אליהם עד יעבור זעם. ראש העיר ענה בנימוס: ״לא תודה, נסתדר״, ובזכותו חווינו את הניצחון הגדול. אחרי זה הייתה מלחמת ההתשה. הסרטון הראשון שראינו היה 'בעקבות המחבלים'. סרט שחור לבן על מטבעות של עשר אגורות שהם מוקשים. שנדע להיזהר. כולנו בקולנוע אור־און, יושבים נרגשים על כיסאות העץ, מייד תתחיל ההקרנה.

בגיל 10 מלחמת יום כיפור,

וכשסיימנו את תיכון בן צבי התגייסנו ל'מבצע שלום הגליל'.

נכון שגם עניין השלום לא זר לנו.

כשהיינו בתיכון הגיע סאדאת לארץ ('הארץ שלנו' הקדיש לזה גיליון שלם!) ונסענו יחד בקו 55 לכיכר מלכי ישראל. על מסך גדול ראינו את סאדאת יורד מן המטוס. ארז הרים אותי הכי גבוה ואמר: ״יש שלום דליה, יש שלום״. אחר כך הלכנו ל'בית התה ההולנדי' שבלונדון מיניסטור והמלצרית הפילה מגש גדול מלא קערות מוזלי שאז רק נכנס לאופנה. את זה אני הכי זוכרת.

*

עכשיו החופש הגדול. שירה ודן ישנים בחדרים שלהם.

במרפסת, בכיסא נוח של פעם, בעיניים עצומות מול השמש הנעימה. אני צועדת במחשבתי לאורך שדרות הברושים בכניסה לקריית אונו. הברושים מחופים בוגנוויליה בשלל צבעים. אני מביטה בדמיוני ברמזור החדש שהוצב ברחוב הנשיא ומשתאה.

ימים של קיץ.

ארטיק לימון. 'ביס' או 'לק'. וארטיק מנטה ירוק ומתוק. כשחם, וחוזרים מבית הספר, בימים האחרונים של שנת הלימודים. ושסק, וגויאבות ובעיקר פיטנגו. בדרך הביתה עוברים ליד הבתים הקטנים, ליד הגדר החיה המנוקדת בפירות אדומים. מותר לקטוף, אבל רק את מה שפונה לרחוב. ויש גם ארטיק שני מקלות. שאפשר לחלוק. 'ארטיק תאומים', אנחנו קוראים לו, במלעיל.

ארטיק לימון ופיטנגו. אנחנו כבר עייפים, וחם לנו עם הילקוט הכבד, אבל יודעים שעוד מעט קט, ממש בעוד כמה ימים, יתחיל סוף סוף החופש הגדול.

 

'החופש הגדול', צמד מילים מופשט שבדוחק מצליח להעיר בי עכשיו זיכרון עמום של קסם רחוק, שביב מניחוח שאבד לנו מזמן, אי שם בסוף נעורינו. החופש הגדול, שפעם היה הבטחה גדולה, המטפורה הכי עדכנית לכל הדברים הטובים שהכרנו, בגוונים של פירות קיץ, אדום, צהוב, סגול, ובריח חזק של שמן שיזוף בבקבוקון חום עם פקק צהוב.

'החופש הגדול' שרק בחלוף השנים גילינו שעיקר חינו הוא בעצם הציפייה לבואו. ככה זה עם דברים טובים. וכשסוף סוף הגיע, הוא התגלה בכל כובד שיממונו, אבל עד לשנה הבאה שכחנו, ושוב יכולנו במשך חודשים הרבה לשוב ולהתגעגע אליו בלב שלם.

עכשיו כבר אין לנו חופש גדול. עכשיו סוף הקיץ, סתם קיץ.

מוקדם בבוקר ואני עם העיתונים במרפסת, וכבר חם.

אני נכנסת להדליק את המזגן.

*

הרבה אני יודעת על החיים של ילדים שנולדו בקיבוצים. אם ייתנו לי דף ועיפרון אוכל, בלא קושי, לשרטט קיבוץ של פעם. חדר אוכל, צרכנייה, מכבסה, בית הילדים, גן הילדים, רפת נטושה. כל כך הרבה סיפורים ורומנים קראתי על הקיבוץ.

האם יודעים ילדי הקיבוץ לתאר ילדות רגילה של ילד אונואי אחד?

*

 

פנייה לקוראים שגדלו בבית ילדים בקיבוץ:

יש בליבנו צער והרבה הזדהות עם סיפורי הנטישה שלכם בלינה המשותפת בבתי הילדים. הבריחות הליליות שלכם בחזרה לבית ההורים, והחזרתכם באישון לילה לבית הילדים צרבו בבשרנו.

יחד עם זאת, גם החיים שלנו בעיר לא היו משהו. כשהאבות והאימהות שלנו חזרו מיום עבודה בעיר, לא הייתה להם סבלנות לשחק איתנו, לא שבץ נא ולא דמקה. הרבה פעמים הם צעקו עלינו וכעסו אחד על השני. רבים מאיתנו, ילדים מ'עירגילה', שכבו לישון עצובים.

*

אונואים.

למדנו באותו יסודי, באותו תיכון ובאותה מגמה.

בריכת השחייה הייתה פסגת תענוגות הקיץ שלנו.

היו לנו מצופים לבנים, עשויים מקלקר. בכל פעם נשרה קוביית קלקר אחת, כמו שיני חלב, עד שלמדנו לשחות.

כובע הים של אימא, גדול ומגושם עם פרחים מפלסטיק.

אבטיח ומשמש וענבים ירוקים.

ושפריץ המים הקרים בפתח הבריכה, זרם מקפיא ישר על הראש.

והקייטנה עם הלחמנייה והשוקו.

ומעל הכול, ריח הדשא הקצוץ.

ושיעורי השחייה אצל עמוס. קודם מתאמנים 'על יבש', על הרצפה שליד הבריכה, ואחר כך בפינה של העמוקים, שלושה וחצי מטרים. ״יאללה, תשחי״, הוא מחייך אליי מלמעלה, סומך עליי. ואני שוחה בתנועות קטנות, חפוזות מאוד, רק להגיע כבר לדופן. חזרנו הביתה עייפים ומרוצים, ובעיקר שזופים. בימים ההם השמש הייתה לגמרי באופנה.

כשאין ים, יש בריכה. ועוד איזו בריכה הייתה לנו.

 

אני קוראת מדף צהבהב משנת 1959, שאני מוצאת בארכיון העירוני:

 

תושב יקר,

בבואך לטבול במימיה הצוננים והנקיים בוודאי הנך רואה אותה כדבר טבעי בבחינת: כל ישוב ובריכה משלו. ולא כן הדבר, שמא תתפלא לשמוע כי הרבה מקומות עשירים וגדולים מישובנו לאין שעור, לא זכו עדיין לנכס צבורי יקר זה. והרי היא הועמדה לרשותך ולהנאתך הודות למספר 'משוגעים לדבר' מבין תושבינו שהעדיפו להשקיע כספם בעסק שלכל הדעות אינו נושא רוחים מידיים, במקום להשקיעו בעסקים נושאי רוחים לאלתר.

היזמה להקמתה באה מצד המועצה שהעמידה שטח קרקע מהיפים שברשותה עם מראה נהדר על הרי ירושלים. הודות להקמתה, אפשרנו לכל תלמידי כתות ו' ומעלה מביה״ס 'ניר' לקבל במרוכז שיעורי שחייה ורובם ככולם למדו לשחות. אף לאליפות ראשונה בשחייה זכינו כבר הודות לה, ונמשיך במסורת זו מדי שנה.

 

וככה חלפו השנים. התחתנו, ילדנו, הולדנו.

אמיר פיזיקאי

וגלעד מוסיקאי

עדי רופאה

אורנה רופאה

זיו טייס בארקיע

ואבי באל על

אורן מנכ״ל בחברת הייטק

יובל הבעלים של חברת הייטק

שלמה נהרג בשלום הגליל

ענת מתה מסרטן

ענבר — בתאונת דרכים

ובגיל 19,

סיגל חברתי הטובה,

התאבדה.

*

קרייתונו.

מי בכלל הולך לגור במקום כזה? הכול הרימו גבה כשהוריי, שרק התחתנו, החליטו לעזוב את תל אביב ולעבור ל'מזרח הרחוק'. אימי נולדה בתל אביב. גם שתי הסבתות שלי התגוררו בתל אביב מרבית שנותיהן.

את הסיפור הזה, אני מרגישה, צריך להתחיל באופן יותר אישי.

אני לא ציפור שחלפה כאן לרגע.

אני גם לא מרבה רגליים.

את הסיפור הזה צריך להעמיד על שתי רגליים, כדי שיוכל לרוץ.

אני מתחילה שוב.

 

הנה סיפור משפחתי:

באמצע שנות השלושים הותירה אנג'לינה סמואל את בעלה, ד״ר מוזס סמואל, בסלוניקי ועלתה לארץ עם שלוש בנותיה, פורטונה, מתילדה ושרה. ד״ר סמואל, היה הרופא האישי של המלך, אם היה ביוון מלך באותה עת ואם משכנו אכן היה בסלוניקי.

ד״ר סמואל אמור היה לסגור את הקליניקה ולהצטרף לאשתו ולבנותיו. אבל הדרך, כמו שאומרים, לא אצה לו. ד״ר סמואל היה ממזר לא קטן. אנג'לינה כתבה לבעלה מכתבים עצבניים מתל אביב: ״תבוא כבר מושיקו, חם פה והבנות משגעות אותי״. ״סבלנות, קרידה״, השיב בעלה. ״המלך לא מרגיש טוב, אי אפשר לעזוב אותו ככה״.

אנג'לינה הבינה.

היא הבינה את החיים וניווטה דרכם לא רע. היא ובנותיה התיישבו בנווה צדק ופתחו סלון מצליח לבגדי נשים. הבנות תפרו ודיגמנו, 'הוט קוטור', מיטב אופנת פריז. התל אביבים החדשים קנו וקנו.

בכסף שחסכה ובכסף ששלח הדוקטור היא קנתה את הקומה שמעל 'מאפיית ורדימון', ברחוב זרח ברנט בנווה צדק, הכי קרוב לים. הלקוחות מדדו, הבנות תפרו, ואחר כך ירדו כולן לקומה הראשונה לאכול מאפה טרי. אי אפשר היה לעמוד בריח הקינמון והווניל שעלה מלמטה.

ד״ר סמואל לקח את הזמן. הוא טיפל במסירות במלך, ולפעמים גם במלכה. מאוחר יותר הוא נספה באושוויץ יחד עם מרבית יהודי סלוניקי. על הקיר במוזיאון היהודי בסלוניקי ניצבת תמונה גדולה שלו בחלוק לבן, ברבע חיוך, מעורר אמון.

 

 

 

ד״ר מוזס סמואל, רופא הקהילה היהודית בסלוניקי (שנות השלושים)

(צילום מהמוזיאון היהודי בסלוניקי)

צילום: דליה גבריאלי נורי

 

 

ג'וליה, שבעלותה ארצה החלה להיקרא יהודית, הייתה בתם הבכורה של אנג'לינה ושל ד״ר סמואל.

היא עלתה לארץ שנים אחדות לפני אימה ושלוש אחיותיה, ולא מטעמי ציונות. ההורים שלחו אותה לטיול ארוך במצרים ובארץ ישראל במטרה להפריד בינה לבין המורה לסטנוגרפיה. הוא נראה להם פשוט מדי.

בארץ הכירה יהודית את עזריה רפאל, סנדלר מסלוניקי, ובסוף שנת 1929 הם התחתנו במלון 'ציון' שבלב ירושלים. אחר כך עברו גם הם להתגורר בנווה צדק, בבית הגדול של אנג'לינה ושל שלוש בנותיה החרוצות. ליהודית ולעזריה נולדו שלושה ילדים.

באביב של 1942, כשהגנרל רומל הלך והתקרב, התנדב עזריה למשמר האזרחי, כמו רבים מתושבי תל אביב. אווירת אימים שררה אז בארץ. דיברו על 'מצדה בכרמל', וחשבו לכנס את כל היישוב על ההר, להילחם עד הכדור האחרון.

לילה אחד חזר עזריה הביתה מסיור מעייף עם המשמר האזרחי. הוא גילה כי אשתו מצאה דרך אישית להפיג את החרדה הלאומית. הוא מצא אותה בזרועות מאהב. עזריה נטל את רובה הקרבין, כיוון וירה כדור אחד. בכל נווה צדק שמעו את הירייה. למרבה המזל עזריה לא היה צלף מוצלח במיוחד, והכדור האחד שירה פגע ברגלו של חמור שעמד לא רחוק. בהסכם הגירושין שנחתם בינו לבין יהודית בימי מלחמת העולם, נקבע כי שלושת הילדים, שהיו בני שש, שמונה ועשר, יעברו לגור איתו, ושיהודית אימם לא תהיה זכאית לראותם לעולם.

יהודית עברה להתגורר בחדר קטן וחשוך ליד שוק לוינסקי. את ילדיה הגדלים היא ראתה בשנים הבאות רק מבעד לרפפות של כיתה אחת בגימנסיה הרצליה, שממנה צפתה על בית הספר היסודי שבו למדו הילדים. הבת הבכורה של יהודית, נינה, ושני אחיה הוסיפו לגור בנווה צדק, בביתו של אבא עזריה שהתחתן שוב. מפעם לפעם הייתה נינה מתגנבת ונפגשת בסתר עם אימה יהודית בגינה הציבורית הקטנה, ממש ליד הגימנסיה. הייתה להן שריקה: מנגינת השיר ״פיל פילון אפו ארוך.״

גם לאימה החדשה וגם לאימה האמיתית היא קראה 'אימא'.

הילדה נינה היא אימי.

*

באביב של 1948 עזבו משפחות רבות את נווה צדק. אימי ומשפחתה עברו להתגורר באופן זמני בבית הכנסת ברחוב בן יהודה, יחד עם משפחות פליטות אחרות. ביתה של אנג'לינה, הבית ברחוב זרח ברנט שעמד כמצודה בגבולה המערבי של השכונה, הכי קרוב לים והכי קרוב לשכונה הערבית 'מנשיה', היה מטרה לצלפים. גם אנג'לינה ובנותיה נהפכו לפליטות בתל אביב. יומיים אחרי שעזבו את ביתן, הופגז הבית ונהרס עד היסוד. הריחות מ'מאפיית ורדימון', ריחות הווניל והקינמון שמילאו את השכונה למעלה מחמישים שנה התפוגגו באחת.

ריח חזק של אבק שריפה תפס את מקומם.

*

כשאני סוקרת במבט מרוכז אחד את ההיסטוריה של אימי, של סבתי ושל אימה, למן שנות העשרים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים אני רואה היסטוריה שרחוקה מסדר היום הלאומי. לכולן סדר יום פרטי. בתור רקע הן קיבלו את העובדה שפרצה מלחמה או שקמה כאן מדינה. על דברים כאלה לא הייתה להן שליטה. הן הושפעו בעיקר מהמלחמות הפרטיות שלהן.

אני נולדתי עשרים שנה אחרי מלחמת העולם. לא בסלוניקי ולא בתל אביב, אלא בכפר רחוק ומשונה וביחס לקודמותיי בשושלת, החיים שלי רגילים לגמרי. שום דבר מיוחד לא קרה בכפר הקטן שבפאתי מזרח. לא היגרתי ולא הייתי פליטה. בעלי לא נספה באושוויץ וגם לא ניסה לרצוח אותי.

סבתא רבתא שלי, אנג'לינה, נפטרה עשר שנים לפני שנולדתי ולא זכיתי להכירה. אומרים שהייתה קשוחה. כשהייתה עוברת ברחוב, בשער לבן, אסוף, לבושה במעיל שחור אופנתי שתפרה בעצמה, היא הייתה מושכת מבטים. ביתה, הבית שקרוב לים, עבר לאחר המלחמה לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. צידו הדרומי גובל במתחם 'התחנה' המשופץ. לא נותרה ממנו אלא חורבה עזובה עם גג אדום, שלם בחלקו.

 

ועניין אחרון: החמור. החמור שסבי עזריה ירה בשוגג ברגלו. הסתבר כי היה זה חמורו של החלבן של נווה צדק. קליק קלאק, קליק קלאק, שנים רבות עוד המשיך החמור לצלוע ברחבי השכונה, מודיע על חלוקת החלב לתושבים. אומרים שבימים ההם לא היה דבר שתרם יותר לשמירה על אחדות המשפחה מאשר המראה מכמיר הלב של החמור הצולע.

 

ב-1960 עזבו הוריי את תל אביב, התחתנו ועברו לגור בקריית אונו. פורטונה, מתילדה ושרה, הדודות של אימי צקצקו, וסבתא אנג'לינה אמרה: ״אדיו סנטו קרידה, איפה זה קרייאונו?״

אני נולדתי בקריית אונו כעבור שנים אחדות. בשוך הקרבות והדרמות שנותרו הרחק מאחור, בעיר הגדולה.

*

ובחזרה לכפר.

ישנן דרכים שונות לכתוב את ההיסטוריה של כפר קטן. היסטוריה היא כמו נקודות ממוספרות הפזורות על הדף וצריך למתוח ביניהן קווים לפי הסדר, בדומה לחוברת שהעסיקה אותנו כשהיינו ילדים. בסוף מגלים מה יצא: לפעמים ברווז, לפעמים אינדיאני. לפעמים צריך להתרכז עוד כמה שניות כדי לקלוט את התמונה.

 

לא קלה הייתה דרכם של מייסדי הכפר. הימים ימי מלחמת העולם, והבריטים לא ראו בעין יפה יהודים בכלל והתיישבות יהודית בפרט. ספקות היו גם מבית. חברת 'ניר', החברה השיתופית שעמדה לממן את בניית הבתים הראשונים, היססה: ״השיכון העומד לקום בכפר אונו רחוק מאוד מעיר יהודית; הוא מוקף ערבים מכל עבר; חשש שהמתיישבים לא יחזיקו מעמד״.

על אף הכול, בינואר 1940 נכנסו לבתים החדשים שלושים ושמונה המשפחות הראשונות. נערך טקס צנוע. נציגי היישוב השכן, כפר אז״ר, איחלו הידוק קשרים ורעות טובה. גם הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל, ד״ר זאב וילנאי בירך. הוא זה שהציע לקרוא ליישוב החדש 'כפר אונו'. בתום השנה הראשונה נערכו חגיגות, ועליהן נוספה שמחה מיוחדת. מזכיר הכפר חלה וכל בני הכפר התגייסו לתרום עבורו תרומת דם. החבר ניצל.

*

ישנן הרבה דרכים לספר את ההיסטוריה. אפשר להגביה עוף, להביט ממעוף הציפור, לקבל פרספקטיבה.

1950. מעל בקעת אונו שוב משייטות סיסים. 'צומת תל השומר' הוא עדיין מפגש שבילים, סוס ועגלה, אולי גם כמה כבשים ורועה מנגן בחליל. זהו.

הסיסים מאטות, שוברות קילומטר וחצי מזרחה, לראות מה התחדש.

 

בעשור שחלף נוספו אל הכפר הקטן אנשי 'גבעת ברכה', שארית הפלטה מאירופה, ודיירי שכונת התימנים שלצידה. 'גבעת ברכה', בתי טורים בני קומה אחת, ובכל בית חדר, ובכל חדר משפחה. ביום עבדו אנשיה בפרדסים, חפרו גומות ותעלות השקיה. בערב רקדו טנגו ב'גינת וייס', לגרש את החושך ואת הזיכרונות. 'גבעת ברכה', כשמה של האונייה 'ברכה פולד' שהביאה לארץ את אנשי המקום. ברכה פולד הייתה פלמ״חניקית אמיצה. בגיל תשע עשרה היא נהרגה בתל אביב, מאש החיילים הבריטיים.

 

באופן רשמי ייקרא היישוב מעתה 'קריית אונו'. אבל בפי האנשים ייוותר 'כפר'. כמה עשרות בתים, הרבה ירוק ופרדסים סביב. מגדל המים הוא נקודת ציון חשובה לעין הציפור. אבל לא רק מגדל מים, גם צרכנייה. ובבית העם מתכנסים לחג העשור. החברים בחולצות לבנות, נרגשים.

 

 

מגדל המים בבנייה (רחוב זיידמן) (1939)

(אתר פיקיוויקי)

 

 

כפר נולד. הילדים הראשונים נולדו ובית ספר חדש קם. ב-1955, כתב עורך עיתון בית ספר 'ניר':

 

שלום חבריה,

לפני זמן לא רב נפתחו שערי בית ספרנו. נכנסנו לשנה נוספת של לימודים, מאמצים ואכזבות. לבית ספרנו ניתן שם חדש ונאה 'ניר' המסמל שדה חרוש ומטופח, ובעליו מקווים ליבול טוב. וכן מורינו מלמדים אותנו דעת וחוכמה ומקווים שנהיה ל'משהו' כאשר נתבגר.

 

עשור לאחר מכן נערכו חגיגות חצי יובל לייסוד הכפר. בעיתון בית הספר כתב התלמיד בצלאל:

 

קרית אונו נוסדה לפני 25 שנה. שממה היתה כאן וערבים הקיפו את כל הסביבה וסיכנו את חיי האנשים. המתיישבים חיו חיים קשים מאד, לא היו מים במקום, לא כבישים ולא חנויות. בבתים היו שני חדרים והנוחיות הייתה בחצר. בתחילה קיבלה כל משפחה לול ובו שמונה תרנגולות. אחדים גידלו גם פרות ועיזים להספקת חלב. הגברים עבדו בעבודות שונות בסביבה ובלילה יצאו לשמירה. הנשים עסקו בעבודות הבית ובמשקי העזר: לול, רפת, גינת ירק ועצי פרי. לא היתה כאן באר ואת המים העבירו בצינור מכפר אז״ר. האוטובוס הגיע רק פעם ביום, אחר כך פעמיים ביום. מצרכי המזון הובאו על חמורים מכפר אז״ר.

עתה קרית אונו פורחת, ואני מקווה כי בעוד זמן תהיה לעיר יפה.

 

בית ברחוב כצנלסון שמשמר את המבנה המקורי של בתי הכפר (2020)

בפתח הבית, אליעזר אקשטיין, מראשוני הכפר (בן מאה בעת הצילום)

צילום: דליה גבריאלי נורי

 

אבל יש סיס אחת, ציפור קטנה שלא הולכת שולל. היא מדרימה כמה מאות מטרים ואופס, מעברה.

מעברה?

כן. ב-1950 נבנתה מעברה ליד כפר אונו. היא זכתה לשם 'כרכום', כשם הכרכומים היפים שפרחו באזור. המעברה הלכה ותפחה והייתה לאחת הגדולות בארץ, וחמש שנים לאחר מכן, קם לצידה יישוב על שם פרח מהודר פחות: 'סביון'.

 

ישבו להם אנשי כפר אונו על גבעה צפונית.

ישבו להם אנשי המעברה על גבעה דרומית.

ולא הכירו אלה את אלה.

בדצמבר 1953 התכנס ועד הכפר וביקש לייסד 'מועצה מקומית'. לא עוד כפר קטן בן כמה מאות תושבים, אלא יישוב של ממש. ישבו אנשי הוועד, שתו מיץ 'פז', כרסמו ביסקוויטים 'פרומין' והרהרו.

 

היו״ר י. כהן: אם מישהו חשב שנוכל להשיג סטטוס של מועצה מקומית בלי המעברה — הוא טועה... אינני רואה את זה כנכון וכהוגן כלפי תושבי המעברה לבקש מועצה ולא להזכיר את המעברה. זה חלק של הישוב שלנו אשר חי ויחיה איתנו ויש לדאוג לו.

צדוק: מציע להתקשר עם ועד המעברה ולשמוע את דעתם.

מרקוביץ: מתנגד למועצה מקומית עם המעברה.

ציפרשטיין: אם כי במעברה אין לנו הרבה אנשי מפ״ם, עלינו לתבוע את המעברה.

שהרבני: עלינו לדרוש מועצה מקומית בתנאי שאנו משתתפים יחד עם המעברה. תוך שנתיים תחוסל המעברה. במעברה שלנו אין הרבה חוסר עבודה ואנשיה חונכו לחיים עצמאיים. הם יכולים לעזור לקיומה של קרית אונו והגדלת אוכלוסיתה.

מרקוביץ: החברים במקום ידברו עם חבריהם במעברה. שהרבני ואף אני נקיים דיונים עם חברינו שם.

 

מה חשבו אנשי המעברה איננו יודעים. מעטים הכתובים שנותרו בארכיון העיר משלוש עשרה שנות המעברה. כך או כך אנשי המעברה קיבלו את היד המושטת, ובדצמבר 1953 הוחלט על צירוף הכפר והמעברה. שנה לאחר מכן הוקמה 'המועצה המקומית קריית אונו': 4,000 אנשי 'כפר אונו' ו-4,500 אנשי 'מעברת כרכום', שלימים נשתכח שמה.

 

ואולי צריך להסב את תשומת לב הקוראים למהלך שאירע כאן (וגם הסיסים מוזמנות להשכיל):

בעוד תל אביב ורמת גן כלל לא הסכימו שתהיה בשטחן מעברה, אנשי כפר אונו יזמו את צירוף המעברה אליהם, מעברה שהייתה גדולה כמעט כמו הכפר.

וכעת אפשר לסכם את ההיסטוריה של קריית אונו במשפט אחד: כפר קטן שחבר למעברה גדולה. ובמילה אחת: כפרברה.

*

בראשית הזמנים לא הייתה מעברת אונו אלא חולות חמרה אדומים מלוא העין. ימין ושמאל. לקטים־ציידים הסתובבו במרחבים. פה ליקטו, שם צדו. כך חלפו עידנים רבים. הלקטים־הציידים הפכו לחקלאים. הם תפסו נקודה והתיישבו בה. גידלו עיזים, חמורים ותפוחי אדמה.

עוד כמה עידנים חלפו ואז באו הערבים. הם הקימו כפרים, סאקיה, חירייה, וכפר עאנא. אומרים שהללו נקראו על שם שלושת בנותיו של שיח' עשיר מיפו. אחר כך באה המלחמה וקמה מדינת ישראל, ואז גם הגיעו גלי העלייה. הרבה גלים, גבוהים ממש, הציפו וכיסו את הכפרים הערביים על אנשיהם, נשותיהם וטפם. כשקלו המים, צצו תחתיהם מעברות. סאקיה א וסאקיה ב, חירייה א, ב, ג, וגם מעברת גני תקווה ומעברת אונו.

את התושבים שיכנו ב'בדונים', כל משפחה הצטמצמה לתוך 'בדון', מונח חדש שהומצא יחד עם החידוש בתחום אמצעי המגורים. אחר כך הקשיחו את הקירות: הבדון הפך לפחון, הפחון לצריפון.

בסוף עברו לבלוקון (לקסיקון המגורים הוסיף להתעשר).

לוקסוס.

כל משפחה קיבלה בלוקון. שלושים ושישה מטר רבוע. הבלוקון נבנה בשיטה מיוחדת, וביום אחד.

האנשים היו נפגשים בחוץ: רוחצים את הכלים בברז המשותף. עושים יחד כביסה. בוקר אחד אמרה האישה: ״אני סובלת מחוסר פרטיות״.

הזוג נרשם לשיכון. השקיעו מחשבה ובנו משהו מיוחד. כמו באירופה. בכל הארץ צצו קופסאות לבנות. כל קופסה חולקה לדירות, וכל דירה לחדרים. בקיץ היו יושבים במרפסת: אבטיח, גבינה בולגרית, רמי, פוקר. בערבי שישי גירשו את הילדים למטה וישבו לשחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה. בין השיכונים הייתה חצר ריבועית גדולה. היה לילדים איפה לשחק. אחר כך אימא הייתה קוראת מהמרפסת:

״שלוימ'לה! ת'לה הביתה!״

 

בוקר אחד שוב אמרה האישה: ״אני צריכה פרטיות״. הגיע התריסניק.

הוא סגר את המרפסת בתריס גלילה מפלסטיק או בתריסזז. איך שהאישה העדיפה.

זה היה הפרוספריטי שאחז בארץ אחרי מלחמת ששת הימים, כל הזמן בנו וסגרו, בנו וסגרו.

יותר לא ישבו במרפסת, כי לא הייתה מרפסת. המרפסת הפכה להיות החדר של הבת המתבגרת.

אחר כך קנו טלוויזיה. ההורים ישבו בסלון וצפו בסרט בערבית, והילדים ראו סמי וסוסו ולפעמים בתיה עוזיאל.

חלפו שנים. הרבה שנים.

עברו לדירה מרווחת. לכל אחד חדר משלו, רצוי בקומה משלו.

ברבות השנים נהיה חם. יותר ויותר חם.

קנו מזגן. הקפידו לסגור היטב את החלונות שלא יברח המזגן.

קנו מחשב. מחשב לילד בחדר שלו, מחשב לילדה בחדר שלה, מחשב לסבתא בחדר שלה.

אחר כך הגיע הטלפון החכם. הרכיבו אוזניות והקשיבו לקולות פנימיים.

אחר כך הפכו כולם לנקודות קטנות בתוך הבית.

עד היום, בימות הקיץ החמים אפשר לשמוע רק רחש מזגן חרישי בכל רחבי קרייתונו.

*

שלום רב שובך סיס, סיסטר, אחותי הציפורית. אני רואה אותך חולפת ממש לידי, מנפנפת אליי מעבר לחלון בית החולים.

אני כותבת את השורות הללו במחלקה הפנימית של בית חולים 'שיבא'. למחלקה הזאת אפשר לקרוא 'הסלע האדום'. המקום ״שאיש ממנו חי עוד לא חזר״. לפני שנתיים אבי נפטר כאן ולפני כן הוריו של בעלי, איש איש בזמנו. כעת השעה ארבע לפנות בוקר ואני יושבת ליד מיטתה של אימי שאושפזה אתמול בפתאומיות.

בקולו של מנהל המחלקה אני שומעת שהוא מודאג. 'מחלת הנשיקה' הוא אומר לי, זו מחלה לצעירים, ואימא שלך בת שמונים וחמש.

הכניסיני תחת כנפך, סיס נחמדת, והיי לי אם ואחות.