קשישים חסרי מנוח

דפני

"אז איך אנחנו הולכים לחגוג לי יום הולדת שבעים?" דפני שאלה את ג'ק. וזה היה מגוחך, כמובן, כי ג'ק לא היה מסוגל לענות לה זה חמש־עשרה שנה.

דפני נהגה לדבר בקביעות לא רק עם ג'ק, אלא גם עם העציצים שלה ועם האנשים בתצלומים המפוזרים בדירתה, ולעיתים קרובות היא גם צעקה על שחקנים ומגישי טלוויזיה. עם השכנים, לעומת זאת, היא לא החליפה מילה. אף פעם. אלא אם כן עלה על הפרק נושא אדמיניסטרטיבי דחוף, כמו שקרה לאחרונה בנוגע לשיפוץ "האזורים המשותפים" בבניין.

"אזורים משותפים?" היא התרעמה באוזני ג'ק תוך שהיא מנופפת את המכתב מוועד הבית לעבר התקרה. "איזה מין תיאור זה? נשמע כמו משהו שיש בבתי בושת מסוג ב'."

אבל אף על פי שדפני נמנעה מלתקשר עם הדיירים האחרים – או עם כל אחד אחר – היא ידעה עליהם הכול. היא יכלה לטעון שזה העניק לה תחושת חיבור לקהילה, אבל למעשה היא אהבה את תחושת הכוח שהיא שאבה מהאינפורמציה החד־צדדית. כשאת יודעת על אנשים יותר משהם יודעים עלייך, זה נותן לך שליטה. וגם הגנה.

מקור המידע של דפני היה OurNeighbours.com, אתר אינטרנט שהיא מצאה כשנה קודם לכן. המוני דיירים מקומיים נרשמולתת־קבוצה שעוסקת באזור שבו גרה בהאמרסמית, והיא גילתה שהיא יכולה להצטרף לקבוצה ולרגל אחריהם בחשאי, לצותת לדעות המוצקות של כולם בלי לחשוף את עצמה.

מדי בוקר, בזמן שאכלה טוסט עם ריבה, דפני גללה בין הפוסטים החדשים, צפתה בסרטוני מצלמות אבטחה שהראו אנשים גונבים חבילות של אמזון ממפתני דלתות של אחרים, קראה דיונים סוערים על חניה ושיטות להאטת התנועה או עיינה בפריטים המזעזעים וחסרי הטעם, חלקם שבורים או מקולקלים, שאנשים הציעו למכירה בתקווה שאיזה אידיוט יתפתה לשלם כסף תמורתם.

אתמול בבוקר היה ויכוח על שועלים עירוניים. האם מדובר ביצורים ידידותיים שראוי להשאיר להם אוכל בגינה או בשרצים מוכי שחין שמפיצים מחלות ועושים נזק? כמו תמיד, הדיון הידרדר במהירות מטיעונים שקולים והגיוניים לניבולי פה והטחת עלבונות, עד שאחת הדיירות איימה להתקשר למשטרה ולאגודה המלכותית למניעת התאכזרות כלפי בעלי חיים, ודייר אחר הציע למלא את הגינה של השכנה שלו בקקי של שועלים ולראות אם זה ימצא חן בעיניה. בסופו של דבר, אחרי שחלק מהמגיבות כונו בטעות "קארן" מסיבה כלשהי, האדמינית הסירה את כל השרשור מהקבוצה, וכולם חזרו לדבר על איסוף אשפה.

דפני נכנסה לאתר והשתדלה לא לפזר פירורי טוסט על המקלדת. מה מצפה לה בבוקר יום הולדתה?

למרבה הפתעתה – ואכזבתה – היום השיחה התנהלה בנועם. מנקה חיפשה עבודה, אישה ביקשה עצה לחילוץ טבעת נישואים מצינור הניקוז של הכיור, ומישהו ניסה למכור שולחן אוכל וכיסאות לקהילת אנשים שסביר להניח שאין להם בכלל חדר אוכל. מאחר שהאתר השני שדפני הכי אהבה היה לוח נדל"ן, היא ידעה שכל חדר אוכל באזור הזה הוסב מזמן למשרד ביתי, חדר כושר או "חדר מדיה". מה בדיוק אנשים עושים בחדר מדיה? היא תהתה. מדיטציה? מדידות? מי יודע?

דפני המשיכה לגלול בין הפוסטים האחרונים, אבל לא הצליחה להתרכז. שבעים, היא חשבה בליבה שוב ושוב. שבעים. האם ייתכן שהיא באמת מבוגרת כל כך? היא ממש לא הרגישה כמו בת שבעים והתקשתה להאמין שזה גילה האמיתי. איך זה קרה? לאן נעלמו כל השנים?

אלה לא החיים שדפני דמיינה לעצמה בגיל הזה. היא חשבה שתבלה את שנותיה המאוחרות מוקפת בחברים וקרובי משפחה אוהבים. טוב, אולי לא בדיוק חברים וקרובי משפחה אוהבים, אלא אנשים מוכרים שחולקים איתה היסטוריה או גנטיקה משותפת, או כספים ונדל"ן. אבל במקום זה היא נמצאת כאן, לגמרי לבדה, מרגלת אחרי השכנים ומדברת לעציצים. למעט עציץ היוּקָה, שתמיד נראה לה חשוד.

עם זאת, יש לומר, הייתה לה דירה משגעת שהשקיפה על נופים מרהיבים של נהר התמזה הפתלתל והמלכותי, גשר האמרסמית מימין, גשר פאטני משמאל, ומעבר לנהר, בניין לבני הטרקוטה המרשים בגוון ורוד־סלמון שהיה בעבר חנות רהיטים של הרודס. אבל דירתה, שבעבר הייתה מקום מבטחים – פקעת מגוננת – הפכה בהדרגה לכלא, מפואר ועתיר מותרות ככל שיהיה. מאז שעברה לגור כאן לפני חמש־עשרה שנה היא יצאה מהבית רק פעם־פעמיים בשבוע לקניות, ולאחרונה התעוררה בה תחושה שהקירות הולכים וסוגרים עליה, ובסופו של דבר היא וכל רהיטיה יימעכו יחד לקובייה דחוסה קטנה.

היא שאלה את עצמה אם לא הגיע הזמן להסתכן בתוצאות ולנסות לבוא במגע שוב עם העולם. לרכוש כמה חברים או לפחות כמה מכרים. ואיזה עיתוי יהיה טוב יותר מיום הולדתה?

הבעיה הייתה שדפני לא חיבבה במיוחד אנשים אחרים, ובכל מקרה, לא היה לה מושג איך מוצאים חברים בגיל מבוגר. הרי היא לא יכולה להזמין אנשים לשחק איתה קלאס או להציע להם סוכריות לימון. הם בטח ידווחו עליה למשטרה או ישמיצו אותה ב־OurNeighbours.com.

דפני הייתה זקוקה לתוכנית, וזאת לא אמורה להיות בעיה כי היא הייתה האסטרטגית הכי גדולה שהיא הכירה. היא וג'ק בילו שעות מול תרשימי זרימה מסובכים כשבידיהם טושים עם מכסה פתוח, בחנו את התוכנית מכל הצדדים, הוסיפו אפשרויות, תרחישים, רשתות ביטחון, חומות אש. ואז ערכו בדיקות עומס ותכננו מחדש שוב ושוב, עד שכל השמות, המקומות, השעות, מילות הקוד, החיצים והסמלים חלחלו לחלומותיה, התערבלו והתגבשו לדפוסים חלופיים, שלפעמים הובילו לפריצת דרך.

היא אהבה את ג'ק יותר מתמיד בשעות הערב הארוכות האלה, כשהיא זרקה לו רעיונות והוא היה תופס אותם, משנה אותם קצת וזורק לה אותם בחזרה, וכך נמשך משחק המסירות הלוך ושוב עד שהם יצרו ביחד משהו יוצא מגדר הרגיל.

האם היא יכולה לעשות את זה בלעדיו?

ברור שהיא יכולה! היא תמיד הייתה המוח האמיתי מאחורי הארגון. אפילו אם אף אחד, כולל ג'ק, מעולם לא הודה בזה. ובכל מקרה, הרי לא מדובר בפרויקט מסובך, נכון? למצוא חברים. ילדים בני חמש עושים את זה!

דפני שלפה מעיל ותיק יד מהמתלים ליד דלת הכניסה. היא תקנה לעצמה לוח מחיק וטושים. ואז היא תגבש תוכנית.