קשר אינטימי

איב הבחינה בו מהצד השני של החדר הגדול, והעולם עצר ממהלכו. זה היה כמו לצפות בסרט, ואז הפנטזיה משתלטת וגורמת למציאות להתמוסס. דבר כזה לא קרה לה לפני כן מעולם. כזה קליק. כזה זמזום של התרגשות. המבט הזה שנשלח מצדו האחד של החדר אל צדו השני, נותר תלוי בתימהון נפלא בעת שאת פוגשת את עיניו של גבר ויודעת איכשהו שהוא "האחד". אבל ברור שזוהי רק פנטזיה, זאת חייבת להיות פנטזיה – הרי איך, בשם אלוהים, את אמורה לראות מישהו לרגע אחד או לשנייה ולדעת שהזר הגמור הזה הוא האיש עמו את רוצה לבלות את שארית חייך? רק שהאיש הזה אינו בדיוק זר לגמרי, אם כי יתכן שגם זאת היתה פנטזיה. הרי בכל זאת, זה קרה לפני המון זמן. היא מיהרה להשפיל את מבטה אל המשקה שלה, להעמיד פנים שהיא בוחנת אותו, לפני שהעזה להסתכן במבט נוסף, רק שבינתיים הוא כבר הסתובב, ולמרות שלבה נחמץ מאכזבה על כך שברור כי הוא לא הוקסם ממנה כמו שהיא הוקסמה ממנו, לפחות ניתנה לה ההזדמנות להתבונן בו בלי שתצטרך לחוש בושה. היא היתה משוכנעת כמעט לגמרי שהוא לוקה, אבל הוא היה איטלקי; הוא לא היה יכול להיות שום דבר אחר. שיער שחור כפחם אפף ראש שנישא בגאווה רבה כל כך, והיא בלעה בעיניה את תווי פניו המושלמים, כאילו ביקשה לחקוק אותם בזיכרונה. או להיזכר בהם. העיניים השחורות, האינטליגנטיות והקשות. האף הרומי והפה הנחרץ, שהיה חושני כשם שהיה אכזרי. הוא היה מהמם, עם סקס-אפיל טבעי, עם ביטחון עצמי חסר מאמץ, כזה שמשך תשומת לב והותיר אותה ממוקדת בו. בחדר מלא גברים עשירים ומצליחים, הוא התבלט כמו איזה יצור אקזוטי יפהפה – עם עורו השחום, הבוהק כמו משי משוח בשמן, גופו שרירי ומהודק. הוא נראה כמו גבר שיפקד על אנשים ויזכה לציותם, בלי לנסות בכלל – מין אריסטוקרט יהיר מתקופה שונה לגמרי, ועם זאת, אדם מודרני בהחלט. איב היתה רגילה להעריך אנשים במהירות רבה, אבל עיניה היו שמחות להישאר עליו לאורך כל הערב. בגדיו היו מונחים עליו באלגנטיות בוטחת – חולצה בצבע שמנת, אשר רמזה על הגוף השרירי שבתוכה, מכנסים כהים אשר הדגישו רגלים ארוכות, שריריות וחזקות. הוא היה חסר תנועה מאוד, אבל זה לא הסתיר איזו תכונה מאוד בלתי מוגדרת שהיתה לו, מין אנרגיה אצורה שגרמה לכל גבר אחר במקום להיראות חיוור וחסר כל חשיבות. הוא היטה את ראשו לצד אחד, הקשיב לאיזו בחורה בלונדינית בשמלה נוצצת, שקשקשה באוזניו במין התלהבות שניתן היה ללמוד ממנה שאיב לא היתה היחידה שמודעת עד לעומק קרביה לכך שמישהו מאוד יוצא מן הכלל נמצא בקרבתה. אבל מה פתאום זה אמור להפתיע אותה? אישה צריכה להיות עשויה מאבן כדי לא להגיב לתופעה החושנית המרטיטה הזאת. "איב?" הרהורי הסרק שלה נקטעו בבת אחת, ואיב הסתובבה וראתה את המארח שלה עומד לצדה ומושיט בקבוק שמפניה לעבר כוסה הריקה למחצה. "אפשר לפתות אותך לשתות עוד כוס שמפניה?" היא לא התכוונה להאריך בשהותה, וכוס השמפניה הראשונה שלה היתה אמורה להיות גם האחרונה לערב זה, אבל היא הינהנה בהכרת תודה, שמחה על כך שמשהו מסיח את דעתה. "תודה, מייקל." המשקה התוסס נמזג אל הגביע שלה והיא סקרה את החדר כולו. הווילונות היו מוסטים לצדדים, אבל עם נוף שכזה, מי היה רוצה בכלל לסגור אותם. אור ירח וכוכבים שטף את הגלים הנוצצים המתרפקים אל החוף, והרחש הנרגש של השיחות, אשר הגיע לרמה קדחתנית ממש, העיד שמדובר בערב מוצלח ביותר. היא הרימה את הכוס שלה. "לכבוד מסיבות יום-הולדת – אשתך היא אישה בת מזל מאוד!" "אה, אבל לא כל אחד אוהב מסיבות הפתעה," הוא אמר. עיניה של איב נדדו שוב לעבר לוקה. "הו, אני לא בטוחה," היא אמרה לאיטה בעת שלבה החל להלום בצלעותיה בכוח. "זאת מסיבה נפלאה, איך שלא יהיה." מייקל חייך. "כן. וממש נפלא שעלה בידך להגיע. לא לכל אחד מזדמן להשוויץ בכך שאישיות טלוויזיונית היתה במסיבה שלו!" איב צחקה. "מייקל גור! אתה הרי מכיר אותי מאז שהייתי קטנטונת. אתה ראית אותי עם ברכים חבולות, בתלבושת האחידה של בית הספר." היא שלחה אליו חיוך אירוני. "ואני ממש לא בטוחה שהגשת תכנית הבוקר בתחנה מקומית יכולה להצדיק הענקת תואר נפוח כמו 'אישיות טלוויזיונית' למישהו." מייקל השיב לה חיוך. "אה, אבל בכל זאת, את הבחורה שהצליחה לא רע," הוא אמר. יכול להיות שהיא אכן הבחורה שהצליחה, רק שבאותו הרגע, היא הרגישה כמו ילדת בית ספר עם ברכים חבולות. ולמרבה חרדתה, היא קלטה פתאום שהיא גמאה את מרבית המשקה שבכוסה, ושלוקה – אם אכן היה זה הוא – ממשיך להקשיב עדיין לבלונדינית הנלהבת ההיא. ודבר נוסף שהיא קלטה. מה שהכי פחות נחוץ לה בחיים הוא להסתבך עם גבר כריזמטי ומורכב כזה, גבר שהוא חלומה של כל אישה. איב למדה בשלב מוקדם מאוד שחשוב מאוד שיהיו לה מטרות, אך רק בתנאי שהן ריאליות. "והבחורה צריכה ללכת לישון," היא נאנחה. "להשכמה יום-יומית בשלוש וחצי לפנות בוקר יש בדרך כלל השפעה שלילית על מאגרי האנרגיה של הבן-אדם. אתה לא תכעס אם אני אלך לי די בקרוב, נכון מייקל?" "אני מאוד אכעס," הוא הקניט. "אבל לא הייתי רוצה שהמוני מעריציך יאשימו אותנו בעיגולים השחורים שיהיו לך מתחת לעיניים! את יכולה ללכת מתי שתרצי – אבל למה שלא תבואי לארוחת צהרים מחר, אחרי התכנית? יישארו לנו ערימות של אוכל, ולליזי ולי כמעט לא יצא לדבר איתך במשך כל הערב." איב חייכה. זה יעניק לה הזדמנות לשחק קצת עם בת-הסנדקאות שלה שהושכבה לישון לפני תחילתה של המסיבה. "אני אשמח מאוד," היא מילמלה. "בסביבות שתים-עשרה?" "להתראות בשתים-עשרה." הוא הינהן. היא התפתתה לשאול אותו מה לוקה עושה שם, אבל הרי היא כבר לא איזו נערה פתיה עכשיו – ומה היא היתה יכולה להגיד, אפילו אם היה עולה בידה להיות הכי אגבית ומתוחכמת שהיא מסוגלת להיות? מי זה האיש שמדבר שם עם הבלונדינית? או מי זה החתיך הגבוה והכהה הזה? או אפילו, אם היא היתה מוצאת את האומץ ושואלת, האם זהו לוקה קארדלי במקרה? – כל האפשרויות האלה היו גורמות לה להיראות כמו איזו בחורה פשוטה ומטופשת. אבל יתכן שמייקל ראה את עיניה נודדות לעבר הדמות הכהה שניצבה שם בלי תנועה. "את מכירה את לוקה קארדלי, נכון?" הוא שאל. "במעומעם," היא הקדישה לשאלתו את המידה הנכונה של מחשבה לפני שענתה, ושמרה על קול שלוו. "הוא היה פה קיץ אחד, לפני עשר שנם בערך, נכון?" "נכון. הוא הפליג על ספינת מפרש לבנה וגדולה," אמר מייקל ונאנח. "ממש יפהפייה. ימאי מעולה – הוא ממש בייש את כולנו." איב הינהנה. "לא ידעתי שהוא חבר שלך." מייקל משך בכתפיו. "התחברנו באותו הקיץ, ושמרנו מאז על קשר, למרות שכבר שנים לא התראינו. אבל הוא שלח לי אימייל והודיע לי שיהיה בלונדון בענייני עסקים, כך שהזמנתי אותו." היא תהתה כמה זמן הוא יישאר, אבל לא שאלה. זה בכלל לא היה עניינה, וזה עלול לשלוח את המסר הלא נכון. לא יחסרו כאן נשים הערב, שיילחמו על הזכות להכיר אותו מקרוב, אם לשפוט על פי שפת הגוף של הבלונדינית ההיא. "היי, תראה, מישהו יורה זיקוקים," היא מילמלה כדי לשנות נושא, בשעה ששמי הלילה התפוצצו במרחק, במטר של אורות אדומים, זהובים וכחולים. מייקל, למרבה המזל, פנה למלא מחדש את הכוס של מישהו אחר, מה שנתן לה את ההזדמנות ללכת ולהיעמד ליד החלון כדי לצפות במופע הזיקוקים, לבד עם המחשבות והזיכרונות שלה. לוקה התבונן בה. הביט באופן בו ישבנה נע מול בד המשי הירוק של שמלתה בעת שהיא ניגשה אל החלון. הוא ראה שאנשים מסתכלים עליה בהיחבא ותהה מדוע. אבל הוא הבחין בה עוד לפני כן, אפילו לפני שהיא התחילה לבהות בו ולהעמיד פנים שהיא לא מסתכלת אליו, אם כי זה לא היה דבר חדש. מגיל צעיר הוא היה רגיל לקבל את תשומת לבן של נשים מכל טווח הגילים. הוא לא היה צריך לנסות לזכות אפילו בתשומת הלב שלהן, ולפעמים הוא שאל את עצמו מה היה קורה אם הוא היה ממש מנסה. ההצלחות העסקיות המספקות ביותר שהוא הצליח להשיג היו במקרים בהם היה עליו ממש להתאמץ, אבל נשים אינן כמו עסקים. הוא נולד עם משהו שמושך את בנות המין השני, כמו שדבורים נמשכות אל דבש, ומהרגע שהגיע לגיל בו החל לשים לב לנשים, מהר מאוד התברר לו שהוא מסוגל להשיג את מי שירצה, מתי שרק ירצה ובאיזה תנאים שירצה. משלב מוקדם מאוד הוא למד את משמעות הביטוי "שפע של בחירה". "לוקה!" הוא הצר את עיניו. הבלונדינית הקטנטונת שלצדו שרבבה שפתיים. הוא הרים גבה שחורה. "מממ?" "אתה לא הקשבת למילה אחת מכל מה שאמרתי!" היא צדקה. "מצטער." הוא חייך, משך את כתפיו הרחבות בתנועה אקספרסיבית. "אני מרגיש טיפה אשם. השתלטתי לגמרי על חברתך, בשעה שיש פה גברים רבים כל כך שהיו שמחים לדבר איתך." "אתה הגבר היחידי שאני רוצה לדבר אתו!" היא הכריזה בלי שום בושה. "אבל זה לא פייר," הוא השיב חרש. "סי?" הבלונדינית הניעה את כתפיה. "הו, אני כל כך אוהבת לשמוע אותך מדבר איטלקית," היא אמרה לו בגילוי לב. הוא הביט מלמעלה אל תוך עיניה הפעורות לרווחה – שהיו כחולות ועמוקות כמו בריכה המתחננת שיקפוץ אל תוכה. בלי מחשבה, לשונה נשלחה ללקק את שפתיה הפשוקות, מה שגרם להן לבהוק בניצוץ מזמין. זה היה כמעט יותר מדי קל. היא יכלה להיות במיטתו בתוך שעה. בגיל עשרים ושתים הוא היה מתפתה. אבל עשור אחד מאוחר יותר הוא כבר היה עייף מכל זה. "את מוכנה לסלוח לי?" הוא מילמל. "אני חייב לעשות שיחת טלפון זריזה." "לאיטליה?" "לא. לניו-יורק." "וואו!" היא התלהבה, כאילו הוא דיבר על שיחה עם החלל החיצון לפחות. הוא שוב חייך, ועייפות מסוימת נמשכה בזוויות של פיו. "היה נחמד מאוד להכיר אותך." הוא חמק לו לפני שיעלה בידה לשאול את השאלה הבלתי נמנעת, כמה זמן הוא מתעתד להישאר באזור? האם הוא רוצה שהיא תראה לו את הסביבה? אלא אם כן היא נועזת מספיק כדי לעשות מה שמישהי עשתה לו כבר פעם בעבר, כששאלה אותו בתוך דקות מפגישתם האם הוא מעוניין לקחת אותה למיטה! האישה בירוק השקיפה עדיין מהחלון, והיה משהו מרתק בחוסר התנועה שלה, באופן בו היא ניצבה לבדה, שייכת למסיבה אך גם נפרדת ממנה. כמו מישהי המרגישה בנוח בעורה. הוא חצה את החדר והתייצב לצידה, עיניו הספיקו להבחין בניצוצות הצבע האחרונים של מופע הזיקוקים, על רקע יופיו המרהיב של הים. "נפלא, את לא חושבת?" הוא לחש כעבור רגע. היא לא השיבה לו מיד. לבה הלם חזק. חזק מאוד. משונה איך את יכולה להגיב כך אל מישהו, אפילו אחרי שאמרת לעצמך שלא להגיב כך כלפיו. "מדהים," היא הסכימה עמו, אך לא נעה ממקומה, לא הפנתה את ראשה להביט לעברו. עכשיו הוא כבר הסתקרן טיפה. "את לא נהנית מהמסיבה?" בשלב הזה היא כבר הסתובבה אליו, שכן אחרת זה היה ממש לא מנומס, ובלבה היא כבר התכוננה להשפעה העזה שתהיה – מטווח קרוב כל כך – לעיניו השחורות הבוהקות ולשפתיו החושניות. וזה היה הורס ממש, כמו שהיא זכרה, אם לא יותר. בגיל שבע-עשרה את לא יודעת שום דבר על העולם, וגם לא על גברים – את חושבת שגברים מסוגו של לוקה קארדלי קיימים בהמונים. לקח לה זמן ארוך מאוד להבין שזה לא כך, ושייתכן מאוד שיש בכך ברכה. "מה פתאום אתה חושב דבר כזה?" "את עומדת פה, לגמרי לבד," הוא אמר חרש. "כבר לא," היא השיבה ביבושת. עיניו השחורות נצצו בתגובה לקריאת התיגר הזאת שלה. "את רוצה שאני אלך?" "כמובן שלא," היא אמרה בקלילות. "הנוף פה נועד להנאתם החופשית של כל מי שרוצה להתבונן בו – לא הייתי מעלה בדעתי לתבוע לעצמי איזשהו מונופול עליו!" עכשיו הוא כבר היה מאוד סקרן. "את הסתכלת עלי, קארה," הוא ציין חרש. אז הוא כן שם לב! כמובן שהוא שם לב – כנראה שזה כבר חלק מחייו, ממש כמו לנשום, זה שנשים מסתכלות עליו בכל מקום. "מודה באשמה! למה, זה משהו שלא קרה לך לפני כן מעולם?" היא שאלה בהקנטה. "אני לא זוכר," הוא השיב בהקנטה משלו. היא פצתה את פיה להגיד משהו עוקצני בתגובה, אך התעשתה בזמן. הוא כבר היה נחמד ומתוק אליה בעבר, ורק בגלל שלנערה שעמדה על סף הנשיות זה לא נראה מחמיא במיוחד, זאת לא היתה אשמתו. הוא לא אשם בכך שנולד להיות יפה תואר באופן כה מסמא, ושהיא טיפחה כלפיו אהבת בוסר של נערה בתיכון, אהבה שנותרה חד-סטרית לגמרי. והוא גם לא אשם בכך שהוא עדיין יפה תואר עד כדי כך שנשים שקולות ומתונות, בדרך כלל, מתחילות להתנהג בחברתו כמו חתלתולות קטנות. היא חייכה. "אז מה דעתך על החוף של האמבל?" "זה לא הביקור הראשון שלי פה," הוא הרהר בקול. "אני יודעת." "את יודעת?" "אתה לא זוכר אותי, נכון?" הוא בחן אותה. היא לא היתה הטיפוס שלו. גבוהה וצרת ירכיים, בעוד שהוא העדיף נשים מקומרות יותר, וקטנות ורכות. גם פניה לא היו יפים, הם היו מעניינים. פנים רבות עוצמה – עם עיניים ירוקות אינטליגנטיות מאוד ופה נחוש, וצלליות רכות שהוטלו על ידי עצמות לחייה הגבוהות. קשה היה לומר מהו הגוון של שערה, ואם היה זה הגוון הטבעי שלה, מאחר ששערה היה אסוף במין חומרה קפדנית ונקשר כך שצנח כמו סליל של משי על בסיס צווארה הארוך. גם שמלתה שידרה חומרה. שמלת משי פשוטה, צרה וירוקה, שצנחה עד ברכיה וחשפה משהו מהרגלים השזופות והחזקות שמתחתיה. הדבר המקושט היחידי בלבושה היה זוג סנדלי עקב נוצצים, משובצים בפייטים, אשר חשפו ציפורנים שנצבעו, למרבה ההפתעה, בגוון וורוד שובב, בדיוק כמו ציפורני ידיה. הוא נד בראשו. "לא," הוא אמר. "אני לא זוכר אותך. אני אמור לזכור?" כמובן שהוא לא אמור לזכור אותה. "לא ממש." היא משכה קלות בכתפיה והפנתה את פניה בחזרה אל הנוף, אבל הוא הניח את ידו על זרועה החשופה, והתחושה התפשטה בכל גופה. "ספרי לי," הוא לחש. היא צחקה. "אבל אין מה לספר." "ספרי לי בכל זאת." איב נאנחה. למה לעזאזל היה עליה להעלות בכלל את הנושא? בגלל שהיא אוהבת דברים כפשוטם? בגלל שהאופי הפולשני של עבודתה גורם לה לחטט לאנשים ברגשות ובתגובות? "אתה באת הנה קיץ אחד, לפני המון שנים. אנחנו נפגשנו אז. אבל בקושי הכרנו אחד את השני, למען האמת." לוקה קימט לרגע את מצחו, ואז פניו התבהרו. אז זאת לא מישהי שהוא שכב איתה ושכח ממנה. היתה רק אישה אחת כזאת במהלך הקיץ הארוך והחם ההוא, והיא ההפך המוחלט מהאישה הזאת, בעלת המבט הנוקב והשיער האסוף. "לצערי, קארה, אני עדיין לא נזכר בשום דבר. תזכירי לי." זה היה קיץ רווחי מאוד, מה שלא הרבה לקרות בחייה של איב. מאז מותו של אביה, אמא של איב החלה לעבוד, כדי לוודא שלא יחסר לאיב דבר, אבל מעולם לא היה די כסף עודף כדי לקנות את הדברים שנערה בת שבע-עשרה רואה כחיוניים בחייה: שמלות ונעלים, מוסיקה ותכשירי איפור. דברים קלילים ומטופשים. איב שמחה מאוד לזכות בעבודת המלצרות במועדון היאכטות היוקרתי. היא לא השתייכה מעולם לחוג השייטים – עם כל היאכטות המדהימות שלהם ובגדיהם היקרים, והשיזוף העמוק לאורך כל השנה והמסיבות הזוהרות. ניסיונה בתחום המלצרות היה אפסי, אך היא היתה מוכרת ואהודה בסביבות הכפר, ונודעה בתור נערה חרוצה ושקדנית. והיא חשדה שהם יודעים עד כמה היא באמת זקוקה לכסף, בניגוד לבחורות שביקשו את העבודה הזאת רק מתוך תקווה לתפוס לעצמן חבר עשיר. ואז, יום אחד, לוקה קארדלי קשר את היאכטה שלו במעגן, והדופק של כל אישה בסביבה החל לדהור באושר שלא יאמן. הגברים שנהגו לשוט היו בדרך כלל אנשים שריריים, שזופים וחזקים, אבל לוקה היה כל הדברים הללו, ובנוסף היה גם איטלקי. ביחד, זה כבר היה שילוב שאי אפשר לעמוד בפניו. בכל פעם שהיתה בסביבתו היא היתה קצרת נשימה כמו איזו מעריצה מטופשת, מגושמת להפליא, וכל כישורי המלצרות שלה נעלמו כלא היו מרוב שהיא הסתנוורה מקסמו האיטלקי. במקרה אחד מביש במיוחד, מגש השרימפס שהיא נשאה החליק לה מהיד, כך שתריסר יצורים וורדרדים ושמנמנים צנחו על הרצפה. בהסתירו חיוך, הוא הושיט לה אז ממחטת בד גדולה. "תעשי את זה מהר," הוא לחש, "ואף אחד לא ישים לב." אף אחד מלבדו, כמובן. איב התפללה בלבה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותה. אבל היא אמרה לעצמה שזה רק שלב בחיים שלה וזה יחלוף; רק שלב בו היא מאוהבת עד מעל לראש בגבר שרואה בה רק חלק מהרקע הכללי של המקום. השיחות ביניהם עד אותו הרגע הצטמצמו רק לדברים כלליים כגון עוצמת הרוח ותנאי הים, ומשפטים חסרי כל משמעות כגון, "האם תרצה קצת מיונז עם הסלמון שלך?" מה שהפך את מפגן הנדיבות שלו למפתיע עד כדי כך שהיא מיהרה לתת לו את כל הפירושים הכי לא נכונים. נשף סוף העונה במועדון היאכטות היה האירוע של השנה, עם מחירי כרטיסים גבוהים בהתאם, אלא אם כן היה לך מישהו שייקח אותך, ולאיב לא היה מישהו כזה. "את הולכת לרקוד ביום שבת?" שאל לוקה בעצלתיים, בעת שלגם את המשקה שלו על הטרסה ערב אחד בשעת השקיעה. איב נדה בראשה תוך כדי איסוף קליפות הפיסטוקים המפוזרות על השולחן. "לא. לא. אני לא הולכת." הוא הרים גבה שחורה אחת בתהייה. "למה לא? הרי כל הבחורות הצעירות אוהבות לרקוד, לא?" היא החליקה על סינרה באצבעות מגושמות. "כמובן שכן. זה רק ש..." עיניו השחורות הנוצצות פילחו אותה. "רק ש... מה?" איב התביישה להגיד שאין מי שייקח אותה, ושהיא לא משוחררת מספיק ושהכרטיסים עולים יותר מכפי שהיא מרוויחה בחודש. היא רק רצתה שהוא יסובב כבר את ראשו ולא יסתכל עליה – אם כי לאיפה הוא היה יכול להסתכל כדי שהיא תפסיק להרגיש את כל קרביה נמסים בתוכה? אולי אם הוא היה מכסה את ראשו בשקית נייר חומה, היא כבר לא היתה הופכת לרכיכה רוטטת בכל פעם שהוא היה בסביבה. "הו, הכרטיסים לנשף קצת יקרים מדי בשביל כיסה של מלצרית," היא אמרה בכנות. "הא." ועיניו הוצרו לסדקים צרים. שום דבר נוסף לא נאמר, אבל כשאיב ניגשה לקחת את מעילה בסוף אותו הערב היא מצאה לידו מעטפה ובתוכה המתין לה כרטיס ששוליו מעוטרים בזהב – כרטיס כניסה לנשף. לכרטיס צורף פתק מלוקה. "אני רוצה לראות אותך רוקדת," נכתב בו. איב נכנסה לטירוף. היא היתה סינדרלה. זאת היתה ממש אגדה שהפכה למציאות. היא שאלה שמלה מסאלי, חברתה, רק שסאלי היתה גדולה ממנה במידה והן נאלצו להצר את השמלה בעזרת סיכות. אלא שגם אחרי כל מאמציהן, זה עדיין נראה בדיוק כמו מה שזה היה – שמלה שאולה. איב בחנה את עצמה במראה בספקנות. "אני לא יודעת." "שטויות! את נראית מדהים," אמרה סאלי בתוקף. "אם כי את בהחלט זקוקה לקצת איפור." "לא יותר מדי." "איב," נאנחה סאלי, "לוקה קארדלי קנה או לא קנה לך את הכרטיס לנשף? קנה, נכון? אז תאמיני לי – אף גבר לא שופך כל כך הרבה כסף על אישה אם הוא לא מעוניין בה. את צריכה להיראות בוגרת. מתוחכמת. את רוצה שהוא ימשוך אותך אל זרועותיו וירקוד איתך במשך כל הלילה, נכון?" ברור שזה מה שהיא רצתה. אבל איב הרגישה כמו דג מחוץ למים בהיכנסה אל האולם הנוצץ, הרגישה לגמרי לא שייכת וידעה שהיא אכן לא אחת מכל האחרים. נראה היה שכל שאר הנוכחים היו ביחד עם מישהו, חוץ ממנה. ואז הגיע לוקה, עם אישה כלשהי שנדבקה אליו כמו עלוקה ונראתה נפלא בשמלתה האדומה שחשפה את כל גבה – וגם את רוב החזית שלה. היא זכרה איך עיני כולם כמעט ננעצו בהם בקנאה כשרקדו יחדיו באופן שלא הותיר הרבה מקום לניחושים באשר לאופן בו הם התכוונו לסיים את הערב, ואיב הרגישה אומללה והסתכלה עם כולם עד שלא יכלה להסתכל יותר. הוא בירך אותה לשלום ואמר לה שהיא נראית "מקסים". זאת היתה מילה מאוד לא מחמיאה, איכשהו, והיא שאלה את עצמה איך היא יכלה להיות כל כך טיפשה. היא חמקה לה הביתה, שפשפה והסירה את כל האיפור מפניה ופשטה בזהירות את שמלתה של סאלי ותלתה אותה בארון. לוקה עזב בחזרה לאיטליה, זמן לא רב אחר כך, ולה לא יצא אפילו לראות אותו כדי להיפרד. אפילו להודות לו על הכרטיס לא הזדמן לה. אבל אותה התנסות הגדירה אותה במידה מסוימת. באותו לילה אומלל, היא נשבעה לעצמה שלעולם לא תיתן לאמביציה שלה לשאוף למה שמעבר להישג ידה. היא תמצה את הפוטנציאל שלה ולא את הפוטנציאל שהיא היתה רוצה שיהיה לה. והיא לא איזו יפהפייה – בהחלט לא בחורה כזאת שתצליח למשוך אי-פעם גבר מסוגו של לוקה קארדלי. היא התברכה בשכל ובנחישות, ואלו התכונות שעליהן היא תסתמך מעתה ואילך. הזמן עבר ודברים השתנו, וכעת היתה זאת איב שונה לגמרי שהביטה אל תוך העיניים השחורות והנוצצות שלו, עם האור הקשה הבוקע מהן. טוב, הנה זה בא, לקול תופים ותרועת חצוצרות! "אני הייתי מלצרית," היא אמרה בגילוי לב, אך עם חיוך. "במועדון היאכטות." הוא נד בראשו. "אני מתנצל, אבל – " "אתה קנית לי כרטיס לנשף." משהו התעורר במעמקי מוחו. זיכרון מעורפל מאוד של נערה מתוקה ומגושמת שניסתה מאוד להיראות מבוגרת מכפי גילה. עיניו הביעו פליאה, אם כי רק לחלקיק שנייה. איך שילדות קטנות גדלות! הוא הינהן לאיטו. "כן. עכשיו אני זוכר." "ומעולם לא יצא לי להודות לך על הכרטיס. אז תודה רבה." היא חייכה, חיוך מהיר ומקסים, ששירת אותה באפקטיביות רבה מאוד בעבודתה. "על לא דבר," הוא מילמל, ולעצמו חשב איך שהזמן יכול לשנות אנשים. האם האישה ההדורה והבוטחת הזאת יכולה באמת להיות אותה הילדונת? עיניו השחורות הבהיקו, ולפתע איב הרגישה חשופה קמעה. ועייפה. היא לא רצתה לפלרטט אתו או לנהל שיחת חולין – שכן עדיין היה בו משהו ששידר סכנה וריחוק שמעבר להישג ידה. גבר יפהפה שעובר פה רק לפרק זמן קצוב, זה הכל, בדיוק כמו בפעם הקודמת. היא החניקה פיהוק והציצה בשעונה. "הגיע הזמן שאלך." עיניו של לוקה הוצרו בהפתעה. זה היה בדרך כלל המשפט שלו, ומעולם, בשום פנים, לא קרה שאישה תפהק בעת שהוא דיבר איתה – אלא אם כן הוא בילה את כל הלילה החולף בהתעלסות איתה. "אבל השעה רק תשע." הוא הזעיף פנים. "למה כל כך מוקדם?" "בגלל שאני צריכה לעבוד בבוקר." "אני לא בטוח שאני מאמין לך." "זאת זכותך, כמובן, מר קארדלי," היא השיבה לו במתיקות. הוא חייך. "אז את זוכרת גם את שם המשפחה שלי?" "יש לי זיכרון מצוין לשמות." "בניגוד אלי." הוא הבזיק אליה חיוך. "כך שמוטב שתזכירי לי את שמך." "קוראים לי איב. איב פיטרס." איב. זה העלה מחשבות על האישה הראשונה; האישה היחידה. זה היה שם קטן ופשוט, אך גם מלא עוצמה. זה התקשר אצלו לדברים שופעים ונפתלים. לאישה שפותתה לסור מדרך הישר, נדחפה על ידי תאוותה אל הפרי האסור. הוא התאווה להשמיע הלצה מלגלגת בנוגע לנחשים, אבל משהו בעיניים האינטליגנטיות הללו עצר אותו. "אז איזה מין עבודה מחייבת אותך להשכים קום, מיס פיטרס? את אחות?" הוא ניחש. "או שאת צריכה לחלוב את הפרות אולי?" איב צחקה בניגוד לרצונה. "לא זה ולא זה!" היא לא רצתה לתת לו להקסים אותה, או להצחיק אותה. היא רצתה להתרחק ממנו, ועכשיו. הוא ערער את בטחונה, גרם לה להרגיש כמו מישהי שונה מאוד מעצמה. היא אהבה להיות בשליטה. היא היתה שלווה, מחושבת והגיונית, אבל ברגע זה ממש, היא חוותה איזו פנטזיה שהתאימה יותר לנערה הנאיבית שהיא השאירה מאחור באותו הלילה, לפני שנים רבות כל כך, ביחד עם השמלה השאולה ההיא. היא תהתה איך זה יהיה להיות חבוקה בזרועותיו של לוקה קארדלי ולהתעלס עמו באהבים. חולצתו הדקיקה בצבע השמנת אפשרה לה להבחין במעומעם בסבך השיער שהכהה את חזהו השרירי הקשה, ולרגע אחד, פראי ומטורף, היא דמיינה לעצמה את עצמה צמודה אליו כשזרועותיו החסונות מקיפות אותה במעגל קסמים, ממנו שום אישה לא הצליחה או ביקשה בכלל לחמוק אי-פעם. לוקה ראה איך עיניה הירוקות-אפורות הופכות כהות לרגע, וחש איזה הדהוד כאוב ולגמרי לא צפוי בתוכו. "אל תלכי," הוא הפציר חרש. "תישארי לדבר אתי עוד קצת." גופו נדרך, ושמץ של ניחוח גברי פראי ולא מרוסן בקע ממנו והחל לשכר את חושיה. "אני לא יכולה," היא אמרה בחיוך וקיוותה שחיוכה לא היה חלש או מהסס מדי. היא הניחה את הכוס שלה על אדן החלון. "אני באמת צריכה לזוז." "זוהי זכותך, כמובן," הוא אמר בהקנטה. נחישותה החלה להיחלש. "לילה טוב," היא אמרה. "היה נחמד לפגוש אותך שוב." "אריוודרצ'י, קארה." הוא עמד והביט בה כשפילסה לעצמה דרך בין הנוכחים, ופניו לא הסגירו דבר. ויכול להיות שהבלונדינית התבוננה בהם במשך כל הזמן, שכן היא צצה לצדו, ונראתה לו כמו כרית קטנה ותפוחה יותר מדי בהשוואה לאיב הגבוהה והדקיקה, ופתאום הוא הרגיש שנוכחותה מנדנדת לו ממש ונעשתה בלתי נסבלת. "לוקה, אני חשבתי שהלכת לעשות שיחת טלפון." היא אמרה בשרבוב שפתיים. האם היא משרבבת את שפתיה כל הזמן? הוא תהה בשמץ של קוצר רוח. "משהו הסיח את דעתי," הוא אמר בקולו המתנגן. "אבל תודה על התזכורת." זה בכלל לא היה מה שהבלונדינית תיכננה שיקרה, ופיה נפער במחאה, אך לוקה כבר עזב אותה, תוך שהוא שולף את הטלפון הסלולרי שלו מכיסו. הוא יצא החוצה, בשביל קצת פרטיות, ובשביל קליטה טובה יותר. ובשביל לראות טוב יותר את צללית דמותה של איב פיטרס בלכתה לאורך השביל, על רקע מי המעגן המנצנצים, לאור הירח באוויר הלילה החמים.