קשר גורלי – סודות ושקרים

פרק 1 הארי הייתי משוכנע שלא שמעתי את ג'נה נכון. גם חשבתי שאולי זאת אחת הבדיחות הלא מוצלחות שלה, ושהיא רק מנסה להוליך אותי שולל כי הצקתי לה בימים האחרונים. סקרתי בעיניי את האישה שעמדה לידה. היא הביטה בי בעיניים ששידרו רוך ואהבה, ופתאום הבחנתי באיזשהו דמיון בינינו. אבל מה זה אומר? שההורים שלי הם לא ההורים שלי, ושאני לא באמת חלק מהמשפחה הזאת? ואם כך, למה ג'נה עדיין מקבלת עליי אחריות ולא מגרשת אותי? הרי אני לא אח שלה. דמעות נקוו בעיניי והראייה שלי היטשטשה. הרגשתי שהכול סביבי נצבע בשחור. ניסיתי להתרחק כדי להימנע מההתמודדות הזאת, אבל כל צעד שעשיתי היה כבד יותר ויותר. מאחוריי שמעתי את קולה של ג'נה. היא הפצירה בי לעצור, אבל הרגשתי שאני לא יכול לשלוט בגוף שלי ורגליי מובילות אותי מאליהן. עד שלפתע כבר לא ראיתי ולא הרגשתי כלום. ג'נה "הארי!" קראתי בשמו כמה פעמים, אבל הוא המשיך להתרחק מאיתנו. שאלתי את עצמי מה הוא בכלל עושה פה, הרי הוא אמור להיות בלימודים בשעה כזו. הוא נראה כל כך חיוור עד שדאגתי שמשהו יקרה לו. הלכתי אחריו, ופתאום ראיתי אותו מתמוטט על האדמה. "הארי!" צרחתי ורצתי בכל הכוח כשמיה בעקבותיי. כרענו לצידו ומיה הניחה את ראשו על ברכיה וליטפה את שערו. הדמעות שלה זלגו ללא הפסקה, היא בוודאי לא ציפתה שהמפגש שכה ייחלה לו עם בנה יתפתח באופן הזה, וגם אני לא. ידעתי שהידיעה הזו עלולה לטלטל את עולמו ולגרום לו לשאול את עצמו מי הוא בכלל. "תינוק שלי, אל תדאג, אתה תהיה בסדר," אמרה מיה, ובליבי התפללתי שכך באמת יהיה. חייגתי ל־911 במהירות והזעקתי עזרה רפואית. לא רציתי לאבד את עשתונותיי, היה לי חשוב להיראות חזקה, כי ידעתי שאם שתינו נישבר זה לא יועיל לאף אחד. הפרמדיקים פינו את הארי מהמקום, ואנחנו הלכנו אחריהם. למזלי רייצ'ל עדיין הייתה במדינה, ולכן יכולתי לבקש ממנה להשגיח על טיילור עד שנשוב. העדפתי שלא תשתף את טיילור במה שאירע; לא רציתי לעורר בה דאגה. בזמן שהמתנו לחדשות בנוגע להארי, מיה התיישבה על כיסא כשידיה מכסות את פניה. היא נראתה חרדה מאוד. התקרבתי אליה וכרעתי על ברכיי. כשהבחינה בנוכחותי היא הרימה את מבטה, עיניה מלאות דמעות, ואמרה בקול שבור, "זאת הייתה טעות, תראי למה גרמתי." תהיתי אם היא באמת חשבה שזה יהיה קל כל כך, ואם היא מעלה על דעתה לרדת מכל העניין. אם זה המצב, אמרתי לעצמי, היא תיכנס לרשימה השחורה שלי. כשאוהבים מישהו נלחמים עליו, לא עוזבים. "אף אחד לא אמר שזה יהיה קל," אמרתי לה, "כל העולם של הארי התערער עכשיו, כל מה שהוא חשב שהוא יודע התברר כלא נכון. מי לא היה מתמוטט מדבר כזה?" אני מודה שלא דמיינתי שאהיה במצב כזה, שבו אני מנחמת אותה. ראיתי בה אויבת שלי, חשבתי שאיאלץ להילחם בה ושאשנא אותה בכל נים ונים בגופי, ולמרבה ההפתעה, מצאתי את עצמי כואבת את כאבה ומרחמת עליה. אומנם היו לנו אינטרסים מנוגדים, אבל לא יכולתי להיות אדישה לסיפור של אישה שאיבדה את בנה בעל כורחה. לבסוף הגיע הרופא וביקש לדבר איתנו. "הארי התמוטט כי הוא היה מותש," הוא הסביר ביובש, "יכול להיות שהוא לא ישן בימים האחרונים?" הסתכלתי על הרופא בבלבול. יש אפשרות שהארי לא ישן כמה לילות ברציפות? לבסוף עניתי, "אני לא יודעת. אפשר בבקשה לראות אותו?" הרופא הסכים אבל ביקש שהביקור יהיה קצר, כי הארי צריך לנוח. כשנכנסנו לחדר וראיתי את הארי במיטת בית החולים, הוא נראה לי פתאום כל כך פגיע וצעיר. גם אם היה לי נוח לפעמים לשכוח את זה בגלל התנהגותו הבוגרת, הוא היה רק ילד. הקדשתי את כל כולי לטיילור בלי להבין שגם הוא זקוק לתשומת לב ולהשגחה. מיה ואני ישבנו משני צידי המיטה. אחזתי בידו והמתנתי שיפקח את עיניו. ידעתי שברגע שיתעורר מייד אשאל אותו מה הסיבה שהוא לא ישן ושהביא את עצמו למצב הזה. הדקות הארוכות נמשכו כמו נצח, אולם אז שמעתי קול חלוש, "ג'נה." הרמתי את מבטי ושמחתי כל כך לראות שהארי התעורר. "איך אתה מרגיש?" התנפלתי עליו וליטפתי את ראשו. רציתי כל כך להעלים את הכאב שראיתי בעיניו של הילד היפה שלי, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. מחיתי דמעה סוררת שהחליקה על לחיו והסתכלתי עמוק לתוך עיניו. "עכשיו אתה מוכן להסביר לי למה אתה לא ישן?" הארי הביט בי בחשש, ואז הפנה את מבטו אל עבר מיה, שישבה בצידו האחר. ידעתי שהוא מתחמק מהמבט שלי כי יש לו משהו לספר לי, ולא התכוונתי לוותר בקלות. סובבתי את ראשו בעדינות בחזרה אליי ואמרתי לו בשקט, "הארי, ספר לי מה אתה מסתיר ממני, אחרת אאלץ להוציא את זה ממך בכוח." "קודם כול את צריכה להבטיח לי שלא תכעסי עליי," הוא אמר, וכבר היה לי ברור שלא אוהב את מה שאשמע. "אני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה. מה שבטוח הוא שאם לא תספר לי, זה רק יכעיס אותי יותר." בכל רגע שחלף הרגשתי שהשפיות שלי עוזבת אותי. מה הוא כבר עושה בלילות שיכול להכעיס אותי כל כך? "מצאתי עבודה," הוא הודה לבסוף. אם הייתי דמות בסרט מצויר, ככל הנראה היה יוצא לי עשן מהאוזניים והייתי מתחילה לפלוט אש. "מה אמרת עכשיו?! איזו עבודה?! למה אתה בכלל עובד?! אתה אמור להתרכז בלימודים!" הרגשתי שאני מסוגלת לחנוק אותו מרוב זעם. הארי בלע את הרוק והשיב, "כי רציתי לתרום את חלקי. את עובדת במשמרות כפולות והורגת את עצמך בניסיון להרוויח מספיק כסף כדי שנוכל לשכור דירה, ולא יכולתי לעמוד מהצד בלי לנסות להקל עלייך. מצאתי מישהו שהיה מוכן להעסיק אותי, אבל העבודה היא בלילות, בגלל זה לא ישנתי כל כך טוב לאחרונה. בכל מקרה אני בסדר גמור, זה לא פגע בלימודים שלי." נעמדתי במהירות והתחלתי ללכת הלוך ושוב בחדר בחוסר מנוחה, כפות ידיי מאוגרפות. "אתה לא אמור לעבוד בכלל בגילך. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא להחסיר מכם דבר, ובמקום להעריך את המאמצים האלה אתה פועל מאחורי הגב שלי. אני עושה את זה כדי שתוכל להתרכז בלימודים, הארי. אתה יותר מדי חכם בשביל לבזבז עכשיו את הזמן על עבודה במקום לחשוב על העתיד שלך." חזרתי למקומי לידו ואמרתי לו, "איזו תועלת צמחה לך מהעבודה הזאת? תראה איפה אתה נמצא! אני אומרת לך, אם תמשיך לעבוד לא תהיה לי ברירה אלא להרוג אותך." מיה התבוננה בנו לכל אורך השיחה. היא נראתה מזועזעת למדי – הבן שלה נקלע למצב כזה רק בגלל מחסור בכסף. קיוויתי להציג לה תמונה אופטימית, לגרום לה להאמין שלהארי לא חסר דבר, ושהיא יכולה להיות רגועה. לצערי זה לא קרה. לא שהתביישתי במצבנו – אנחנו אנשים שעובדים קשה כדי להתפרנס ולחיות, ואין שום סיבה למבוכה, אבל הדבר האחרון שרציתי שיקרה הוא שהאחים הצעירים שלי יעבדו גם הם. ניסיתי להילחם בדמעות, אבל כבר הרגשתי את הטעם המלוח שלהן בפה. אף פעם לא הרשיתי לעצמי להישבר בפני מישהו, בוודאי לא בפני אחיי. היה לי כל כך חשוב שיראו בי אדם חזק, כזה שלא נשבר משום דבר. אבל לראות את הארי שוכב במיטת בית החולים, מותש אחרי שניסה להרוויח כסף – זה שבר אותי. זה ערער אותי. אולי לעולם לא נצליח להוציא את הראש מהמים. "ג'נה, בבקשה, אל תבכי," אמר הארי, "אני מבטיח, אני לא אעשה את זה יותר. לא רציתי לפגוע בך. בבקשה, אל תבכי." מחיתי את דמעותיי והתאמצתי לשדר קור רוח. ידעתי שהבכי שלי הלחיץ את הארי, הרי זה נדיר מאוד לראות אותי בוכה. הוא יכול למנות על כף יד אחת את הפעמים שבהן ראה אותי דומעת. קרבתי אליו והבטתי בעיניו הנפוחות מדמעות. "זאת הפעם האחרונה שאתה עושה משהו כזה," אמרתי בחדות "אחרת... אתה יודע שזה לא ייגמר טוב." הארי הנהן במהירות. בתוכי בעבע הרצון למצוא את האדם שהעסיק אותו ולגרום לו לשלם על זה. מיה בחנה אותנו בחשש. סימנתי לה שהיא יכולה להתקרב. גם עיניה היו נפוחות מדמעות, לא היה לה קל להיות עדה לאירוע הזה. הארי השתדל לא להביט בה והתעלם מנוכחותה. ראיתי את ליבה נשבר מול עיניי. "אני חושבת שאתם צריכים לדבר," אמרתי בעדינות. "עם מי את חושבת שאני צריך לדבר? אני רואה פה רק אותנו," אמר הארי. ידעתי שלא יהיה לו קל להקשיב לה, ובהחלט לא תכננתי שיגלה את האמת באופן הזה, אבל זה היה המצב, ולא הייתה לו שום ברירה. "בשבילי," אמרתי לו, "אתה צריך לשמוע אותה." יצאתי מהחדר, וברגע שעמדתי מחוץ לדלת כבר התחרטתי שהותרתי אותם לבדם. נו, טוב, אמרתי לעצמי, תמיד אפשר לצותת. כמה רציתי שליב תהיה איתי עכשיו. היא השותפה המושלמת לציתותים. רק היא מבינה את ההנאה שבזה. בעצם מה שלומה בכלל? לא דיברנו מאז כל מה שקרה אתמול... לפני שהשלמתי את המחשבה שמעתי את קולו של הארי מבעד לדלת.