קתרין מארגון

גרנדה 1491

 

 

גרנדה 1491

צרחה נשמעה, ואחריה שאגה רועמת של אש הלוחכת יריעות משי, ולאחר מכן קרשצ'נדו גואה של זעקות אימה שהתפשטו מאוהל אחד למשנהו עם התרחבות הלהבות שזינקו מנס משי אחד אל האחר, מיהרו לטפס במעלה חבלי תמך והתפרצו דרך דלתות מבד מוסלין. ואז צהלו הסוסים בפחד ואנשים צעקו כדי להרגיעם, אבל הפחד שבקול האנשים רק החריף את האימה, עד שהמישור כולו נמלא אלפי להבות משתוללות, והלילה הוצף בעשן מתאבך, וזעקות וצרחות הדהדו בו.

הילדה זינקה בפחד ממיטתה, קראה בספרדית לאמהּ וצרחה: "המוּרים? המוּרים מתקיפים אותנו?"

"אלוהים אדירים, הושיענו, הם מציתים את המחנה!" נעתקה נשימתה של המטפלת שלה.

"אֵם האלוהים, הם יאנסו אותי, ואותך ישפדו על חרמשיהם."

"אימא!" בכתה הילדה ונאבקה להיחלץ ממיטתה. "איפה אימא שלי?"

היא מיהרה החוצה ושולי כותונתה הצליפו ברגליה. יריעות אוהלה בערו כעת מאחוריה בגיהינום של אימה. כל האוהלים במחנה בערו, אלפים על גבי אלפים, וניצוצות התרוממו בשצף מעלה אל שמי הלילה הכהים כהרים לוהבים, נשבו כנחיל גחליליות ונשאו איתם את האסון הלאה.

"אימא!" היא זעקה לעזרה.

שני סוסים כהים אדירים הגיחו מתוך הלהבות, כבהמות אגדיות הנעות כסוס אחד, שחורות כפחם על רקע בוהק האש. גבוה למעלה, גבוה יותר מכפי שניתן לחלום, התכופפה אמה של הילדה ודיברה אל בתה הרועדת, אשר ראשה הגיע לגובה כתפו של הסוס ולא יותר. "הישארי עם המטפלת והיי ילדה טובה," ציוותה האישה בלא שמץ של פחד בקולה. "אביך ואני צריכים לרכוב ולהתייצב מול החיילים."

"קחי אותי איתך! אימא! אני אשרף. קחי אותי! המוּרים יתפסו אותי!" הילדה הושיטה את זרועותיה מעלה אל אמה.

אור האש השתקף בזוהר משונה על שריון החזה של אמה, על מגיני רגליה החרוטים, כאילו הייתה אשת מתכת, אשת כסף וזהב. היא רכנה קדימה. "אם לא יראו אותי החיילים, הם יערקו," אמרה בחומרה. "אינך רוצה בזאת."

"לא אכפת לי!" זעקה הילדה באימה. "לא אכפת לי משום דבר, רק ממך! תרימי אותי אלייך!"

"הצבא מצוי בעדיפות ראשונה," פסקה האישה הרכובה גבוה על הסוס השחור. "עליי לרכוב."

היא הפנתה את ראשו של הסוס מבתה אחוזת האימה והלאה. "אחזור לקחתך," אמרה מעבר לכתפה. "חכי כאן. עליי לעשות זאת עכשיו."

בחוסר אונים ראתה הילדה את אמה ואביה מתרחקים ברכיבה. "מַדְרֶה!" ייבבה. "מדרה! בבקשה!" אבל האישה לא נפנתה לאחור.

"נישרף בעודנו חיים!" צרחה מאחוריה מָדִילָה, המשרתת. "רוצי! ברחי והסתתרי!"

"תשתקי." התנפלה עליה הילדה בטינת פתאום זועמת. "אם ניתן להשאיר אותי, נסיכת וויילס, במחנה בוער, הרי את, מוֹרִיסְקוֹ עלובה ותו לא, בלא ספק יכולה לשאת את זה."

היא צפתה בשני הסוסים שעברו אנה ואנה בין האוהלים הבוערים. בכל מקום שהגיעו אליו נחלשו הצעקות ומשמעת מסוימת חזרה אל המחנה המבועת. החיילים יצרו שורות, העבירו דליים עד לתעלת ההשקיה, נחלצו מן הפחד ושבו אל הסדר והמשמעת. הגנרל התרוצץ נואשות בין אנשיו, הכה בהם בצד חרבו וגיבש גדוד מרוט מהאנשים שרק רגעים ספורים קודם לכן נמלטו על נפשם. הוא ערך אותם במבנה של מגננה במישור, למקרה שהמוּרים ראו את עמוד האש מביצוריהם החשוכים וכעת הם יוצאים להתקיף ולתפוס את המחנה בעודו שרוי בתוהו ובוהו. אבל המוּרים לא באו באותו לילה: הם נותרו מאחורי החומות הגבוהות של מצודתם ותהו מה מעשה השטן החדש שמחוללים הנוצרים אחוזי הטירוף בחשכה. פחדם היה עז מכדי שיצאו אל הגיהינום שהנוצרים יצרו. הם חשדו כי הייתה זו מלכודת של הכופרים.

הילדה בת החמש ראתה איך נחישותה של אמה כובשת אש להבה,

איך עמידתה האיתנה כמלכה משככת את הפחד, איך אמונתה בהצלחה גוברת על מציאות האסון והתבוסה. הילדה ישבה על אחת מתיבות האוצר, עטפה בכותונתה את אצבעות רגליה היחפות וחיכתה שהסדר ישוב על המחנה.

כאשר אמה חזרה ברכיבה אל בתה, היא מצאה אותה איתנה, עיניה יבשות מדמעות.

"קטלינה, את שרויה בטוב?" איזבלה מלכת ספרד ירדה מן הסוס, פנתה אל בתה הצעירה והאהובה מכל ילדיה וריסנה עצמה כדי לא ליפול על ברכיה ולחבק את הילדה. רוך לא יסייע לילדה הזאת לגדול ולהיות לוחמת למען הצלוב. אין לעודד חולשה בנסיכה.

עמוד השדרה של הילדה היה עשוי ברזל, ממש כשל אמה. "אני שרויה בטוב עכשיו," אמרה.

"לא פחדת?"

"כלל וכלל לא."

האישה הנהנה באישור. "טוב ויפה," אמרה. "לזאת אני מצפה מנסיכה בת ספרד."

"ונסיכת וויילס," הוסיפה בתה.

זאת אני, הילדה בת החמש היושבת על תיבת אוצר, פניה לבנים כשיש ועיניה הכחולות פעורות בפחד, מסרבת לרעוד, נושכת את שפתיי כדי שלא אשוב לבכות. זאת אני, אני שנהריתי במחנה להורים שהם יריבים כמו גם אוהבים, שנולדתי ברגע חטוף בין הקרבות בחורף שבו היו השיטפונות עזים כמבול, שחונכתי בידי אישה חזקה בשריון, שכל ילדותי עברה עליי בשדות קרב, שנגזר עליי להילחם על מקומי בעולם, להילחם על אמונתי נגד אחרת, להילחם על מילת כבודי נגד זאת של אחר: נולדתי להילחם למען שמי, למען אמונתי ולמען כס מלכותי. אני קטלינה, נסיכה בת ספרד, בת לשני המלכים הדגולים ביותר שידע העולם מימיו: איזבלה מלכת קסטיליה ופרדיננד מלך ארגון. שמותיהם מטילים אימה מקהיר ועד בגדד, מקונסטנטינופול עד הודו ומעבר להם, על כל המוּרים בארצותיהם הרבות: טורקים, הודים, סינים; יריבינו, מעריצינו, אויבינו עד המוות. האפיפיור בירך את שמות הוריי כמלכים המצטיינים ביותר בהגנה על האמונה מפני כוח האיסלאם; הם גדולי הצלבנים של העולם הנוצרי כמו גם מלכיה הראשונים של ספרד; ואני בת זקוניהם, קטלינה, נסיכת וויילס, ואני אהיה מלכת אנגליה.

מאז מלאו לי שלוש אני מאורסת ומיועדת להינשא לנסיך ארתור, בנו של הנרי מלך אנגליה, וכאשר ימלאו לי חמש-עשרה שנים אפליג לארצו בספינה יפהפייה שדגלי מתנוסס בראש תורנה ואהיה לאשתו ולאחר מכן למלכתו. ארצו עשירה ופורייה – מלאה מזרקות וקולות מים מפכים, עמוסה פירות חמימים ומבושמת בניחוח פרחים; והיא תהיה ארצי, אני אטפל בה. כל זה נקבע כמעט עם הולדתי, תמיד ידעתי כי כך יהיה; וגם אם אהיה עצובה בעוזבי את אמי וביתי, הרי נולדתי נסיכה, נועדתי להיות מלכה, ואת חובתי אני יודעת.

אני בת לאמונות מוחלטות. יודעת אני שאהיה מלכת אנגליה שכן רצון האל הוא, ומצוות אמי. ומאמינה אני, כשם שמאמין כל אדם בעולם, כי אלוהים ואמי אינם חלוקים ביניהם כמעט לעולם; ורצונם נעשה תמיד.

בבוקר היה המחנה מחוץ לגרנדה ערבוביה לחה של יריעות רוחשות, אוהלים הרוסים, עיי חורבות מעלי עשן, הרס כולל עקב נר אחד שהוצב ברשלנות. הנסיגה הייתה האפשרות היחידה. הצבא הספרדי יצא בכל תהילתו להטיל מצור על ממלכת המוּרים הגדולה האחרונה בספרד, ונשרף עד שנחרב כליל. הוא ייאלץ לחזור אל ביתו כדי להיערך מחדש.

"לא, לא ניסוג," פסקה איזבלה, מלכת ספרד.

הגנרלים שזומנו לפגישה מאולתרת תחת סוכך חרוך ניסו לגרש מעליהם את הזבובים שבאו בהמוניהם אל המחנה ומצאו להם סעודת מלכים בין ההריסות.

"הוד מלכותך, הפסדנו לעונה זאת," אמר לה בעדינות אחד הגנרלים. "אין זו שאלה של גאווה ולא של נכונות. אין לנו אוהלים, אין לנו מחסה, הובסנו על-ידי ביש מזל. נצטרך לחזור ולהצטייד מחדש, להטיל שוב את המצור. בעלך" – הוא הנהן לכיוונו של הגבר הכהה הנאה שעמד בריחוק-מה מהקבוצה והקשיב –" הוא יודע זאת. כולנו יודעים. נטיל את המצור מחדש. הם לא יביסו אותנו. אבל גנרל טוב יודע מתי עליו לסגת."

כל הגברים הנהנו. השכל הישר קבע כי לא ניתן לעשות דבר אלא לשחרר את המוּרים של גרנדה מן המצור לעונה זו. הקרב יחכה. הוא נועד להתחולל זה שבע מאות שנה. מדי שנה הרחיבו המלכים הנוצרים לדורותיהם את שטחם על חשבון המוּרים. כל קרב דחק לאחור את השלטון שְׂבַע הימים של אנדלוסיה עוד מעט דרומה. עוד שנה אחת לא תשנה דבר. הילדה, גבה שעון על מוט אוהל לח שהדיף ריח גחלים רטובות, הביטה בארשת פניה השלווה של אמה. היא לא השתנתה.

"זאת דווקא כן שאלה של גאווה," היא תיקנה אותו. "אנחנו נלחמים באויב המבין את הגאווה טוב יותר מכל האחרים. אם נזחל מכאן בבגדינו החרוכים, שטיחינו השרופים מגולגלים מתחת לזרועותינו, יינשא צחוקם עד אל-יאנה, עד גן העדן שלהם. לא אוכל להניח לזה לקרות. אבל יותר מכל אלה: רצון האל הוא שנילחם במוּרים, ורצונו הוא שנמשיך בדרך. אין זה רצונו של האל כי ניסוג מכאן. ועל כן עלינו להמשיך."

אביה של הילדה הפנה את ראשו בחיוך תוהה, אבל לא חלק על דבריה. כאשר נשאו אליו הגנרלים את עיניהם, הוא החווה קלות בידו. "הצדק עם המלכה," אמר. "הצדק תמיד עם המלכה."

"אבל אין לנו אוהלים, אין לנו מחנה!"

הוא החזיר אליה את השאלה. "מה את חושבת?"

"נבנה מחנה," החליטה.

"הוד מלכותך, החרבנו את הארץ לאורך מילין מכל כיוון. עליי לציין כי לא נצליח אפילו לתפור קאמיס לנסיכה מוויילס. אין בד. אין אריג. אין נתיבי מים המובילים לכאן ולא יבולים בשדה. הרסנו את התעלות והפכנו את היבולים בשדות. זרענו שממה בכול; ובכל זאת הובסנו."

"אם כן, נבנה באבן. יש לנו אבן, אני מניחה?"

המלך הפך צחוק קצר לכחכוח. "אנחנו מוקפים סלעים צחיחים, אהובתי," אמר. "אבנים הן כל מה שיש לנו."

"אם כן, נבנה; לא מחנה, אלא עיר אבן."

"לא ניתן לעשות זאת!"

היא פנתה אל בעלה. "הדבר ייעשה," אמרה. "רצון אלוהים הוא, ורצוני."

הוא הנהן. "ייעשה." הוא שלח אליה חיוך מהיר, פרטי. "חובה היא לי למלא את רצון האל; לעונג לי לאכוף את רצונך."

הצבא שהובס בידי האש פנה אל יסודות האדמה והמים. הם עמלו כעבדים בחום השמש ובקור הערב. הם עיבדו כצמיתים את השדות במקום לצעוד בהם כמנצחים. כולם – קציני פרשים, גנרלים, אצילים דגולים מכל רחבי הארץ, שארי בשרם של מלכים – נדרשו להתייגע בחום השמש ולישון על האדמה הקשה הקרה עם לילה. המוּרים צפו בהם מביצוריה הגבוהים והבלתי חדירים של המצודה האדומה על הגבעה שמעל גרנדה, ונאלצו להודות כי הנוצרים ניחנו באומץ. איש לא יוכל לומר כי אינם נחושים בדעתם. ובה במידה היה ידוע לכול כי גורלם נחרץ. שום כוח לא יוכל לכבוש את המצודה האדומה בגרנדה; היא לא נפלה ולוּ פעם אחת במאתיים שנה. היא עמדה גבוה על צוק, משקיפה על המישור שהיה בעצמו קערה רחבת ידיים, חשופה ולבנה. לא היה ניתן להפתיעה בהתקפה חשאית.

צוק הסלע האדום שהתנשא מעל המישור הפך באופן בלתי מורגש לקירות האבן האדומים של המבצר, אשר נישאו גבוה יותר ויותר; שום סולם לא יוכל להעפיל אל ראשם, ושום יחידה צבאית לא תוכל לטפס על הסלע התלול.

אולי ניתן לכבוש אותה בעזרת סיועו של בוגד, אבל מי הטיפש שיבגוד בכוחם היציב, השולט לבטח של המוּרים, אשר העולם המוכר כולו ניצב מאחוריהם והם נתמכים בכוח אמונה שאין להכחישה, ויחבור אל הצבא הנוצרי הקנאי עד טירוף שמלכיו שולטים בחלקות אדמה הרריות קטנות מאירופה ותו לא, ומפולגים נואשות בינם לבין עצמם? מי ירצה לעזוב את אל-יאנה, הגן, בן דמותו של גן העדן עצמו, השוכן בין חומותיו של הארמון היפה ביותר בספרד, הארמון היפה ביותר באירופה, לטובת האי-סדר הגס השורר בטירות ובמבצרים של קסטיליה וארגון? המוּרים יזכו לתגבורות שיגיעו מאפריקה; היו להם שארי בשר ובעלי ברית ממרוקו ועד לסנגל. התמיכה תגיע מבגדד, מקונסטנטינופול. גרנדה אולי נראית קטנה לעומת הכיבושים שעד כה נפלו בידיהם של פרדיננד ואיזבלה, אבל מאחורי גרנדה ניצבת האימפריה הגדולה בעולם – ממלכת הנביא, ישתבח שמו.

ואולם למרבה הפליאה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, אט-אט, בעודם נאבקים בחום ימי האביב ובקור הלילות, עשו הנוצרים את הבלתי אפשרי. תחילה היה שם בית תפילה שנבנה מעוגל כמסגד, שכן צורה זאת הייתה השגורה ביותר בידי הבנאים המקומיים; לאחר מכן הוקם בית קטן, שטוח גג, מוקף חצר ערבית, שנועד למלך פרדיננד, למלכה איזבלה ולמשפחת המלוכה: האִינְפַנְטֶה, בנם ויורשם היקר, שלוש הבנות המבוגרות יותר, איזבלה, מריה וחואנה, והתינוקת קטלינה. המלכה לא ביקשה לעצמה יותר מגג וקירות; היא הייתה שרויה במלחמה זה שנים, ולא ציפתה למותרות. לאחר מכן נבנו תריסר צריפי אבן שבהם מצאו מקלט דל כנגד רצונם הבכירים שבאצילים. ואחריהם, מכיוון שהמלכה הייתה אישה קשוחה, הופיעו אורוות לסוסים ומחסנים איתנים לאבקת השרפה ולחומרי הנפץ היקרים אשר כדי לקנותם מוונציה, משכנה את תכשיטיה; אז, ורק אז, נבנו קסרקטינים ומטבחים, מחסנים ואולמות. עיר קטנה, בנויה מאבן, צצה במקום שבו היה קודם לכן מחנה קטן. איש לא חשב שהדבר אפשרי; אבל, בראבו! הוא נעשה. קראו לה סַנְטָה פֶה, ואיזבלה נחלה שוב ניצחון על המזל הביש. המצור הנידון לכישלון, אשר הטילו המלכים הנוצרים הנחושים והטיפשים על גרנדה, יימשך.

קטלינה, נסיכת וויילס, נתקלה באחד מגדולי האצילים במחנה הספרדי בעודו מסתודד עם חבריו. "מה אתה עושה, דון הרננדו?" שאלה בכל הביטחון עול הימים של בת חמש שמעולם לא התרחקה מאמה, ואשר אביה לא סירב לה כמעט בדבר.

"אינני עושה דבר, אִינִפַנְטָה," אמר הֶרְנַנְדוֹ פֶּרֶז דֶל פּוּלְגָר בחיוך שאמר לה כי היא רשאית לשאול שנית.

"אתה עושה משהו."

"זה סוד."

"אני לא אגלה."

"הו! נסיכה! ללא ספק תגלי. זהו סוד כה אדיר! סוד גדול מדי לילדה קטנה."

"אני לא אגלה! באמת שלא! לא ולא!" היא חשבה. "אני נשבעת בוויילס."

"בוויילס! בארצך?"

"באנגליה?"

"באנגליה? בירושתך?"

היא הנהנה. "בוויילס ובאנגליה, ובספרד עצמה."

"טוב ויפה. אם הבטחתך קדושה כל-כך, אספר לך. הישבעי שלא תגלי לאמך."

היא הנהנה, עיניה הכחולות פעורות לרווחה.

"בכוונתנו להיכנס לאלהמברה. אני מכיר שער, שער אחורי קטן שאינו נשמר היטב, ודרכו נוכל לפרוץ פנימה. אנחנו ניכנס, ונחשי מה?"

היא נדה בראשה בלהט, צמתה הערמונית מיטלטלת מתחת לשביסה כזנב שמנמן של כלבלב.

"נתפלל לאלוהים במסגדם. ואני אשאיר תפילת אווה מריה נעוצה ברצפה בפגיוני. מה דעתך?"

היא הייתה צעירה מכדי להבין שהם הולכים אל מוות ודאי. היא לא ידעה על הזקיפים הניצבים בכל שער, על אכזריותם חסרת הרחמים של המוּרים. עיניה אורו בהתרגשות. "באמת?"

"התוכנית נפלאה, נכון?"

"מתי תצאו לדרך?"

"הלילה. הלילה הזה ממש."

"לא אלך לישון עד שתחזרו!"

"עלייך להתפלל למעני ולאחר מכן ללכת לישון, ובבוקר אבוא בעצמי, נסיכה, ואספר לך ולאמך את הסיפור כולו."

היא נשבעה כי לא תישן כלל ושכבה ערה במיטת השדה הקטנה, גופה דרוך כולו בשעה שהמשרתת שלה התהפכה אנה ואנה על המחצלת שליד הדלת. אט-אט צנחו עפעפיה עד שהריסים נחו על הלחיים העגולות, הידיים הקטנות והשמנמנות רפו וקטלינה נרדמה.

אבל בבוקר הוא לא בא, סוסו לא עמד במקומו שבאורווה, וחבריו נעדרו. בפעם הראשונה בחייה חלחל ללבה של הילדה שמץ של הכרה בגודל הסכנה שיצא אליה – סכנת מוות שמטרתה אחת ויחידה, לזכות בתהילה ולהיות מונצח בשיר.

"איפה הוא?" שאלה. "איפה הרננדו?"

שתיקתה של המשרתת, מדילה, הזהירה אותה. "הוא יבוא?" שאלה, אכולת ספקות פתאום. "הוא יחזור?"

אט-אט עלה על דעתי כי ייתכן שלא יחזור, כי החיים אינם בלדה, שיר שבו תקוות השווא מנצחת תמיד וגבר נאה לעולם אינו מת בדמי ימיו. אבל אם יכול הוא להיכשל ולמות, האם יכול גם אבי למות? האם יכולה אמי למות? ואני? אפילו אני? קטלינה הקטנה, האינפנטה של ספרד ונסיכת וויילס?

אני כורעת ברך בחללו המקודש העגול של בית התפילה החדש שנבנה למען אמי; אבל אינני מתפללת. אני מהרהרת בעולם המוזר הזה שנפתח פתאום בפניי. אם הצדק איתנו – ובכך אני בטוחה; אם הצדק עם הצעירים הנאים האלה – ובכך אני בטוחה – אם אנו והמטרה אשר למענה אנחנו נלחמים נתונים בחסותו של האל, איך נוכל להיכשל?

אבל אם לא הבנתי את המצב נכונה, כי אז דבר-מה משובש עד מאוד, וכולנו אכן בני תמותה, וייתכן כי ניכשל. אפילו הרננדו פרז דל פולגר הנאה וחבריו הצוחקים, אפילו אמי ואבי עלולים להיכשל. אם הרננדו יכול למות, כך גם אמי ואבי. ואם כך הדבר, איזה ביטחון ישנו בעולם? אם מדרה יכולה למות כמו חייל פשוט, כמו פרדה המושכת קרון מטען, כפי שראיתי חיילים ופרדים מתים, איך יכול העולם להמשיך בדרכו? איך ייתכן כי אלוהים קיים?

ואז הגיעה שעת קבלת הפנים הקבועה של אמה לעותרים ולידידים, והוא היה שם בחליפתו הטובה ביותר, זקנו מסורק, עיניו רוקדות והוא מגולל את הסיפור כולו: איך התלבשו בבגדי ערבים כדי להיראות כאנשי העיר בחשכה, איך התגנבו העירה דרך השער הצדדי, איך מיהרו אל המסגד, איך כרעו ברך ומלמלו אווה מריה והצמידו את התפילה בחוד סכין לרצפת המסגד, ואז הפתיעו אותם השומרים והם נאלצו להילחץ תוך כדי לחימה, יד אל יד, להדוף ולדקור, חרבותיהם מבזיקות באור הירח; איך נסוגו ברחוב הצר, יצאו מבעד לשער שפרצו רק רגעים ספורים קודם לכן ונמלטו אל תוך הלילה עוד בטרם נשמעה אזעקה מלאה. שום שריטה לא נותרה בעורם, שום איש לא נפל. ניצחון להם וסטירה בלֶחייה של גרנדה.

היה זה תעלול אדיר על חשבון המוּרים. הדבר המצחיק ביותר בעולם, לקחת תפילה נוצרית ללב לבו של המקום הקדוש להם. מחווה נפלאה ביותר להטחת עלבון. המלכה הייתה מאושרת, וכך גם המלך. הנסיכה ואחיותיה הביטו באלוף צבאן, הרננדו פרז דל פולגר, כאילו היה גיבור מן הרומנסה, אביר בן תקופתו של ארתור בקמלוט. קטלינה מחאה כפיים בשמחה למשמע הסיפור וציוותה עליו לספר אותו ולשוב ולספרו עוד ועוד. אבל היא עדיין זכרה, בנבכי מחשבותיה, בהסתר שמעבר להרהורים, את הצמרמורת שחלפה בה כאשר חשבה שלא יחזור.

לאחר מכן הם חיכו לתגובתם של המוּרים. לא היה ספק שתגובה אכן תגיע. הם ידעו כי האויב יראה במשימה קריאת תיגר, שכן כזאת הייתה – ואין ספק כי יגיב עליה. ההמתנה לא הייתה ארוכה.

המלכה וילדיה ביקרו בזוּבּיָה, כפר סמוך לגרנדה, כדי שהוד מלכותה תוכל לראות במו עיניה את החומות המוצקות של המבצר. הם רכבו לשם בלוויית משמר קל, והמפקד היה חיוור מרוב אימה כאשר מיהר אליהם בכיכר הכפר הקטנה וצעק כי שערי המצודה האדומה נפתחו והמוּרים מסתערים ממנה במלוא צבאם, חמושים למתקפה. לא היה זמן לחזור למחנה. המלכה וארבע הנסיכות לעולם לא יצליחו להימלט מפרשים מוּרים הרכובים על גב סוסים ערביים. לא היה מקום מסתור, לא היה מקום אפילו להתייצב לקרב מגננה.

בחיפזון נואש עלתה המלכה איזבלה על גגו השטוח של הבית הסמוך, משכה את הנסיכה הקטנה בידה במעלה המדרגות המתפוררות, ואחיותיה רצו מאחוריהן. "עליי לראות! עליי לראות!" קראה.

"מדרה! את מכאיבה לי!"

"שקט, ילדה. עלינו לראות מה כוונתם."

"הם באים לתפוס אותנו?" ייבבה הילדה, קולה הדק בוקע במעומעם מתחת לידה השמנמנה שחסמה את פיה.

"יכול להיות. עליי לראות."

היא ראתה חוליית פרשים, לא את מלוא הכוח. בראשם רכב אלופם, גבר ענקי, כהה כעץ מהגוני, ניצוץ של חיוך מתחת לקסדתו והוא יושב על סוס שחור אדיר כאילו היה הלילה בכבודו ובעצמו, הרוכב להכריעם. סוסו רטן ככלב מול השומר, שיניו חשופות.

"מדרה, מי האיש הזה?" לחשה נסיכת וויילס לאמה כשהשקיפו מטה מגגו השטוח של הבית.

"זה המוּרי הקרוי יַרְפֶה, וחוששתני שהוא מבקש את חברך הרננדו."

"הסוס שלו מפחיד כל-כך, כאילו הוא רוצה לנשוך."

"הוא חתך את שפתיו של הסוס כדי שיחשוף מולנו את שיניו. אבל דברים כאלה אינם מטילים עלינו פחד. איננו ילדים מבוהלים."

"לא כדאי שנברח?" שאלה הילדה המבוהלת.

אמה צפתה במצעד המוּרים, ואפילו לא שמעה את לחישתה של בתה.

"לא תיתני לו לפגוע בהרננדו, נכון? מדרה?"

"הרננדו קרא עליו תיגר. ירפה נענה לקריאה. נצטרך להילחם," אמרה ביישוב דעת. "ירפה הוא אביר, איש כבוד. הוא לא יכול להתעלם מקריאת התיגר."

"איך הוא יכול להיות איש כבוד אם הוא כופר? מוּרי?"

"הם אנשי כבוד אמיתיים, קטלינה, אף-על-פי שאינם מאמינים. וירפה זה הוא גיבור בעיניהם."

"מה תעשי? איך נינצל? האיש הזה גדול כענק."

"אני אתפלל," אמרה איזבלה. "ואלופי גרלוסקו דה לה וגה יענה לירפה בשם הרננדו."

ברוגע מוחלט, כאילו הייתה בבית התפילה שלה בקורדובה, כרעה איזבלה על גג הבית הקטן והחוותה לבנותיה לעשות כמותה. אחותה הבכורה של קטלינה, חואנה, צנחה אל ברכיה בזעף, והנסיכות איזבל ומריה, שתי אחיותיה הבוגרות האחרות, עשו כמותה. כאשר הציצה בין ידיה השלובות בעודה כורעת ברך בתפילה, ראתה קטלינה כי מריה רועדת מרוב פחד, ואיזבל, בשמלת האלמנוּת שלבשה, חיוורת מרוב אימה.

"אבינו שבשמים, נושאות אנו תפילה לביטחוננו אנו, לביטחון מטרתנו ולביטחון צבאנו." המלכה איזבלה הרימה מבט אל השמים הכחולים, עזי הצבע. "נושאות אנו תפילה לניצחון אלופך, גרלוסקו דה לה וגה, בעת מבחן לו."

"אמן," אמרו הבנות במהירות, ואז עקבו אחר מבטה של אמן אל המקום ששורות המשמר הספרדי התאספו בו בדממה זהירה.

"אם אלוהים שומר עליו –" התחילה קטלינה לומר.

"הס," אמרה אמה בעדינות. "הניחי לו לעשות את מלאכתו, הניחי לאלוהים לעשות את שלו והניחי לי לעשות את שלי." היא עצמה עיניה בתפילה.

קטלינה פנתה אל אחותה הבכורה ומשכה בשרוולה. "איזבל, אם אלוהים שומר עליו, איך יכול להיות שהוא בסכנה?"

איזבל הביטה באחותה הקטנה. "אלוהים אינו מוליך את אהוביו בדרך סוגה בשושנים," אמרה בלחישה נוקשה. "הוא שולח להם קשיים למבחן. אלה שאלוהים אוהב יותר מכול סובלים יותר מכול. אני יודעת זאת. אני, שאיבדתי את הגבר היחיד שאוהַב לעולם. את יודעת זאת. חשבי על איוב, קטלינה."

"אם כך, איך ננצח?" שאלה הילדה בתוקף. "אם אלוהים אוהב את מדרה, הוא לא ישלח לה את הקשיים הגדולים מכול? אם כך, איך נוכל לנצח?"

"הסו," אמרה אמן. "הביטו. הביטו והתפללו באמונה."

המשמר הקטן שלהן וחוליית הפשיטה המוּרית התייצבו אלה מול אלה, מוכנים לקרב. ואז רכב ירפה קדימה על סוס הקרבות השחור האדיר. דבר-מה לבן היטלטל סמוך לקרקע, קשור לזנבו השחור הבוהק של הסוס. אנקה נפלטה מפי החיילים בשורה הקדמית כאשר זיהו את מה שהחזיק. הייתה זו התפילה שהרננדו השאיר משופדת לרצפת המסגד. המוּרי קשר אותה לזנב סוסו כעלבון מחושב, ועכשיו הוליך את היצור הרם הלוך ושוב לפני שורות הנוצרים וחייך כאשר שמע את שאגת הזעם שבקעה מפיותיהם.

"כופר," לחשה המלכה איזבלה. "מקולל לגיהינום. אלוהים יכהו מכת מוות ויטהר חטאו."

אלופה של המלכה, דה לה וגה, סובב את סוסו ורכב לכיוון הבית הקטן, המוקף באנשי המשמר המלכותי אשר יצרו טבעת מגן סביב החצר, עץ הזית הקטן, פתח הדלת. הוא עצר את סוסו ליד עץ הזית והרים את קסדתו בברכה מלאת כבוד, נושא מבט אל מלכתו ונסיכותיו שעל הגג. שערו הכהה היה מתולתל ונוצץ מזיעה בחום, ועיניו הכהות הבזיקו בזעם. "הוד רוממותך, האם נתונה לי רשותך לענות על קריאת התיגר?"

"כן," אמרה המלכה בלי להירתע ולו לרגע. "לך ויהא אלוהים איתך, גרלוסקו דה לה וגה."

"האיש הגבוה הזה יהרוג אותו," אמרה קטלינה ומשכה בשרוולה הארוך של אמה. "תגידי לו שלא ילך. ירפה גדול ממנו בהרבה. הוא ירצח את דה לה וגה!"

"רצון האל הוא שייעשה," עמדה איזבלה על דעתה ועצמה עיניה בתפילה.

"אימא! הוד מלכותך! הוא ענק. הוא יהרוג את האלוף שלנו."

אמה פקחה את עיניה הכחולות, השפילה מבט אל בתה וראתה כי פניה הקטנים סמוקים מרוב מצוקה ועיניה מלאות דמעות. "רצון האל הוא שייעשה," חזרה בתוקף. "עלייך להאמין כי את עושה את רצון האל. לפעמים לא תביני, לפעמים יעלה בך ספק, אבל אם את עושה את רצון האל, לא תוכלי לטעות, לא תוכלי לטעות. זִכרי, קטלינה. לא משנה אם נזכה בעימות הזה או נפסיד. אנחנו חייליו של הצלוב. את חיילת של הצלוב. אם נחיה או נמות, אין בכך דבר. נמות מתוך אמונה, רק זה חשוב. הקרב הזה שייך לאלוהים – הוא ישלח ניצחון, אם לא היום, אז מחר. והיום, גם אם ינצח אחד מן האנשים וגם אם האחר, אין לנו ספק כי אלוהים ינצח, ואנחנו ננצח בסופו של דבר."

"אבל דה לה וגה..." מחתה קטלינה ושפתה התחתונה העבה רעדה.

"אולי אלוהים ייקח אותו אליו היום," אמרה אמה בקול יציב. "עלינו לשאת תפילה למענו."

חואנה עיוותה את פניה אל אחותה הקטנה, אבל כאשר אמן כרעה שוב ברך, אחזו שתי הבנות יד ביד כדי להתנחם. איזבל כרעה ברך לצדן, מריה לידה. כולן הביטו מבעד לעיניים מצומצמות אל המישור שעליו יצא סוס הקרב החום של דה לה וגה מבין שורת הספרדים, וסוסו השחור של המוּרי טפף בגאווה לפני הסרצנים.

המלכה לא פקחה את עיניה עד שסיימה את תפילתה. היא אפילו לא שמעה את השאגה כאשר שני הגברים תפסו את מקומותיהם, הנמיכו את מגיני העיניים ולפתו בידיהם את הרמחים.

קטלינה קמה בזינוק על רגליה ורכנה מטה מעל המעקה הנמוך כדי שתוכל לראות את האלוף הספרדי. סוסו התקדם לכיוונו של הסוס האחר בקול רעם, רגליו מטושטשות במהירות הריצה, והסוס השחור התקדם מהר לא פחות מן העבר האחר. קול ההתנגשות בשעה ששני הרמחים נתקעו בשריון מוצק נשמע עד גג הבית הקטן, ושני הלוחמים הושלכו מהאוכפים בשל עוצמת הפגיעה. הרמחים התרסקו, מגיני החזה התעקמו. הדבר לא דמה כלל לקרבות האבירים הטקסיים שבחצר המלוכה. הפגיעה הייתה פראית, מיועדת לשבור צוואר או לעצור לב.

"הוא נפל! הוא מת!" זעקה קטלינה.

"הוא המום," תיקנה אותה אמה. "את רואה, הוא קם."

האביר הספרדי קם על רגליו, מתנודד כשיכור מעוצמת המכה שנחתה על חזהו. יריבו הגדול ממנו כבר קם, השליך מעליו את הקסדה ושריון החזה הכבד והתנפל עליו בחרב שלופה מעוקלת שהאור מבזיק על להבה החד כתער. גם דה לה וגה שלף את נשקו האדיר. קול רעם עז נשמע כאשר החרבות התנגשו, ולאחר מכן הצמידו שני הלוחמים את הלהבים זה לזה ונאבקו, כל אחד מהם מנסה לאלץ את האחר לכרוע. הם נעו במעגל מגושם, כושלים תחת משקל שריונם והזעזוע שספגו; אבל לא היה כל ספק – המוּרי היה החזק מבין השניים. הצופים ראו כי דה לה וגה נכנע ללחץ. הוא ניסה לזנק לאחור ולהשתחרר, אבל משקלו של המוּרי גרר אותו מטה והוא מעד ונפל. כמעט בן רגע היה האביר השחור מעליו והצמיד אותו אל הקרקע. ידו של דה לה וגה נסגרה בלא תוחלת על חרבו הארוכה, אבל לא היה ביכולתו להרימה. המוּרי הרים את חרבו אל גרונו של הקורבן והתכונן למהלומת המוות, פניו מסֵכה שחורה של ריכוז, שיניו חשוקות. פתאום פלט זעקה רמה ונפל לאחור. דה לה וגה התגלגל והתרומם אט-אט, מתנודד, זחל על ארבע ככלב וקם.

המוּרי השרוע לפת את חזהו וחרבו הגדולה צנחה לצדו. בידו השמאלית של דה לה וגה היה פגיון דקירה קצר, מוכתם בדם, כלי נשק סמוי שבו השתמש במכת נגד נואשת. במאמץ על-אנושי קם המוּרי על רגליו, הפנה את גבו אל הנוצרי והלך ברגליים כושלות לכיוון צבאו. "אבדתי," אמר לאנשים שרצו אליו לתפסו. "הפסדנו."

בתגובה על אות סמוי נפתחו שעריה הגדולים של המצודה האדומה והחיילים פרצו החוצה. חואנה קמה בזינוק. "מדרה, עלינו לברוח!" צרחה. "הם באים! הם באים באלפיהם!"

איזבלה לא קמה מכריעתה, גם לא כשבתה חצתה בריצה את הגג והחלה לרדת בחופזה במדרגות. "חואנה, חזרי," ציוותה בקול כצליפת שוט. "בנות, התפללנה."

היא קמה וניגשה אל המעקה. תחילה בחנה את ארגון צבאה, ראתה כי הקצינים מציבים את החיילים במבנה קרב שעה שהצבא המוּרי הסתער עליהם בגלים, מטיל אימה ושועט קדימה. ואז העיפה מבט למטה והסתכלה בחואנה, שדעתה נטרפה מרוב פחד, מציצה מבעד לגדר הגינה, ואינה מצליחה להחליט אם לרוץ אל סוסה או לחזור אל אמה.

איזבלה, שאהבה את בתה, לא אמרה מילה. היא חזרה אל הבנות האחרות וכרעה ברך איתן. "נתפלל," אמרה ועצמה את עיניה.

"היא אפילו לא הסתכלה!" חזרה חואנה שוב ושוב באי-אמון באותו לילה כאשר היו בחדרן, שטפו ידיים והחליפו את בגדיהן המלוכלכים, ופניה שטופי הדמעות של חואנה היו נקיים סוף-סוף. "היינו שם, בלב הקרב, והיא עצמה עיניים!"

"היא ידעה שתועיל יותר בתחינה להתערבותו של האל מאשר בהתרוצצות ובבכי," אמרה איזבל בעוקצנות. "ודבר לא יכול לאשש יותר את עוז לבו של הצבא מאשר מראה המלכה כורעת ברך, גלויה לעין כול."

"ואם הייתה נפגעת מחץ או מחנית?"

"היא לא נפגעה. אנחנו לא נפגענו. וניצחנו בקרב. ואת, חואנה, התנהגת כאיכרה שנטרפה עליה דעתה. התביישתי בך. אני לא יודעת מה קורה לך. את מטורפת או רק מרושעת?"

"למי אכפת מה את חושבת, אלמנה טיפשה?"

6 בינואר 1492

רוח הלחימה של המוּרים הלכה ופחתה מדי יום. ההתנגשות עם כוחות המלכה הייתה בסופו של דבר הקרב האחרון שניהלו. אלופם מת, עירם הייתה נתונה במצור, הם גוועו ברעב בארץ שמעשי אבותיהם הפכו לפורייה. גרוע מזה, התמיכה המובטחת מאפריקה לא הגיעה – הטורקים נשבעו להם שבועת ידידות, אבל היֵיניצֵ'רים לא באו. מלכם איבד את עוז רוחו, בנו היה שבוי בידי הנוצרים, לפניהם היו נסיכי ספרד, איזבלה ופרדיננד, ומאחוריהם כל עוצמת העולם הנוצרי, מלחמת קודש מוכרזת ומסע צלב נוצרי צובר תאוצה הודות לריחה של ההצלחה. ימים ספורים אחרי מפגש האלופים הסכים אבו עבדאללה, מלך גרנדה, לתנאי הסכם השלום, וימים ספורים לאחר מכן, בטקס שתוכנן בכל החן האופייני למוּרים של ספרד, הוא ירד ברגל אל שערי הברזל של העיר, אוחז בידיו את מפתחות ארמון אלהמברה על כרית משי, ומסר אותם לידי מלך ומלכת ספרד בכניעה מוחלטת.

גרנדה, המצודה האדומה שעמדה מעל העיר למשמר, וארמון הפאר החבוי בין החומות – אלהמברה – ניתנו לפרדיננד ולאיזבלה.

משפחת המלוכה הספרדית, לבושה בבדי המשי המופלאים של אויביהם המובסים, עטויה טורבנים, נעולה נעליים מזרחיות, עדויה בכל שללה המבליח של ספרד, כבשה את גרנדה. אותו אחר צהריים צעדה קטלינה, נסיכת וויילס, עם הוריה בשביל המתעקל התלול בצל עצים נישאים בדרכם אל הארמון היפהפה ביותר באירופה כולה. אותו לילה ישנה בהרמון ספון האריחים עזי הצבע והתעוררה לקול מים מפכפכים במזרקות שיש, והייתה בעיניה כנסיכה מוּרית שנולדה למותרות וליופי, נוסף על היותה נסיכת אנגליה.

ואלה חיי מיום הניצחון הזה. נולדתי כילדת מחנה הצבא הנודד ממצור אלי קרב, ראיתי דברים שאולי לא נועדו לעיניו של ילד, התמודדתי מדי יום עם פחדים של מבוגרים. עברתי בצעדה על פני גופות חיילים מתים שנרקבו בחום האביב מכיוון שלא היה זמן לקבור אותם, רכבתי מאחורי פרדות שהולקו עד שהיו לפגרים מגואלים בדם בשעה שמשכו את תותחיו של אבי במתלולי הסיירה. ראיתי את אמי סוטרת לגבר על שבכה מרוב תשישות. שמעתי ילדים בני גילי בוכים אל הוריהם שנשרפו על המוקד בעוון כפירה; אבל ברגע זה, כאשר עטינו עלינו בדי משי רקומים וצעדנו אל תוך המצודה האדומה של גרנדה ונכנסנו בשעריה של הפנינה הלבנה, ארמון אלהמברה, ברגע זה הפכתי בראשונה לנסיכה.

הייתי לילדה שגדלה בארמון היפה ביותר בעולם הנוצרי כולו, מוגנת בתוך מבצר בלתי חדיר, מבורכת בידי האל יותר מכל אדם אחר. הפכתי להיות נערה בעלת ביטחון אדיר ואיתן כסלע באל שהביא אותנו אל הניצחון, בגורל שנועד לי כבת האהובה עליו מכול וכבתה האהובה מכול של אמי.

אלהמברה הוכיח לי, אחת ולתמיד, כי נתונה לי חיבתו של האל, כפי שניתנה לאמי. אני הבת הנבחרת, שגדלה בארמון היפה ביותר בעולם הנוצרי ונועדה לנעלה מכול.

המשפחה הספרדית, על הקצינים שלפניה והמשמר המלכותי שמאחוריה, מפוארת כשיירת סולטנים, נכנסה למצודה דרך המגדל הרבוע האדיר הידוע בשם שער הצדק. כאשר נפל צל הקשת הראשונה של המגדל על פניה של איזבלה הנישאים לשחקים, הריעו החצוצרות תרועת התרסה אדירה, כזאת של יהושע לפני חומות יריחו, כאילו ברצונן להבריח את שדי הכופרים, אם עדיין השתהו שם. בן רגע נשמע הד לפרץ הקול, אנחה נרעדת, מכל הנאספים בתוך השער אשר נדחקו לאחור אל קירות הזהב, הנשים רעולות למחצה בבגדיהן, הגברים זקופים וגאים ושותקים, צופים, ממתינים לראות מה יעשו הכובשים. קטלינה הביטה מעל ים הראשים וראתה את הצורות המעוגלות של הכתב הערבי החרוט בקירות המבהיקים.

"מה כתוב שם?" שאלה את מדילה, המטפלת שלה.

מדילה צמצמה את עיניה והרימה מבט. "לא יודעת," אמרה ברוגז. מאז ומעולם התכחשה לשורשיה המוּריים. היא תמיד ניסתה להעמיד פנים שאיננה יודעת דבר על המוּרים או על חייהם, אף-על-פי שנולדה למוּרים והתחנכה ביניהם והמירה את דתה – לדברי חואנה – מטעמי נוחות בלבד.

"אם לא תאמרי לנו, נצבוט אותך," אמרה חואנה במתיקות.

הצעירה הזעיפה פנים אל שתי האחיות. "כתוב: 'בזאת ישרור צדק האיסלאם, בברכת אללה'."

קטלינה היססה לרגע למשמע הדהוד הוודאות הגאה, נחישות המשתווה לזאת של אמה.

"אבל הוא לא עשה זאת," אמרה חואנה בשנינות. "אללה נטש את אלהמברה, ואיזבלה באה. ואילו הייתם אתם, המוּרים, מכירים את איזבלה כמונו, הייתם יודעים שהכוח האדיר מבין השניים בא, והכוח הקטן מבין השניים יוצא."

"ינצור האל את המלכה," נחפזה מדילה להשיב. "אני מכירה את המלכה איזבלה טוב מאוד."

בשעה שדיברה נפתחו לפניהם הדלתות האדירות; דלתות עץ שחור, מרוקעות מסמרים שחורים, חגו על הצירים השחורים, ובפרץ תרועות נוסף מן החצוצרות נכנסו המלך והמלכה לחצר הפנימית בצעדים רחבים.

כמו רקדנים שערכו חזרות עד לתיאום מושלם בצעדים, התפצלו אנשי המשמר הספרדים ימינה ושמאלה בתוך חומות העיר ובדקו כי הסביבה בטוחה ואין בה חיילים נואשים המכינים מארב אחרון. המבצר האדיר, הקסבה, שנבנה כחרטום ספינה בולט מעבר למישור גרנדה, היה משמאל, והחיילים זרמו לתוכו, חצו בריצה את כיכר המצעדים, הקיפו את החומות, רצו במעלה המגדלים ואז מטה. בסופו של דבר הרימה איזבלה המלכה את מבטה השמימה, סוככה על עיניה בידה העמוסה צמידי זהב מוּריים מקרקשים, וצחקה בקול רם למראה הדגל הקדוש של סנטיאגו וצלב הכסף של מסע הצלב מתנוססים במקום שקודם לכן התנוסס בו חצי הסהר.

אז נפנתה וראתה את משרתי הארמון מתקרבים אט-אט, ראשיהם מורכנים. בראשם הלך הווזיר הגדול, גלימותיו הארוכות מדגישות את גובהו, עיניו השחורות הנוקבות מביטות בעיניה, בוחנות את המלך פרדיננד לצדה ואת המשפחה המלכותית מאחוריהם: הנסיך וארבע הנסיכות. המלך והנסיך היו לבושים בהידור כסולטנים, עוטים טוניקות רקומות מפוארות מעל מכנסיהם; המלכה והנסיכות לבשו את טוניקות הקאמיס המסורתיות שנתפרו מן המשובחים שבבדי המשי, מתחתיהן לבשו מכנסי פשתן לבנים, ואת הרעלות היורדות מעל ראשיהן החזיקו סרטי זהב.

"הוד מלכותכם, לכבוד ולחובה לי לקדם את פניכם בבואכם לארמון אלהמברה," אמר הווזיר הגדול כאילו העברת הארמון היפה ביותר בעולם הנוצרי לידי פולשים חמושים היא מעשה של יום-יום.

המלכה ובעלה החליפו ביניהם מבט קצר. "אתה רשאי להכניסנו," אמרה המלכה.

הווזיר הגדול קד והוביל. המלכה העיפה מבט לאחור, אל ילדיה. "בואו, בנות," אמרה והלכה לפניהן דרך הגנים המקיפים את הארמון, במורד כמה מדרגות ולתוך הפתח הנסתר.

"זאת הכניסה הראשית?" היססה לפני הדלת הקטנה שנקבעה בקיר הלא מסומן.

האיש קד. "הוד רוממותך, אכן."

איזבלה לא אמרה דבר, אבל קטלינה ראתה אותה זוקפת גבות כאילו אינה מתפעלת במיוחד, ואז נכנסו כולם.

אבל פתח הדלת הקטן הוא כחור מנעול ומאחוריו תיבת אוצר, שפע קופסאות, האחת נפתחת מן האחרת. האיש מוביל אותנו דרכן כעבד הפותח את דלתות בית האוצר. השמות עצמם הם שיר: חדר הזהב, חצר ההדס, אולם השגרירים, חצר האריות ואולם שתי האחיות. רק בעוד שבועות נצליח למצוא את דרכנו בין החדרים מפוארי האריחים. רק בעוד חודשים נפסיק להשתאות לנוכח העונג שבקול מים זורמים בתעלות השיש בחדרים, ניגרים אל מזרקת שיש לבנה המלאה תמיד עד גדותיה מי הרים חיים, צלולים ונקיים. ולעולם לא אמאס בנוף הנשקף מבעד לקישוטי הטיח הלבנים: המישור שבחוץ, ההרים, השמים הכחולים והגבעות הזהובות. כל חלון הוא מסגרת לתמונה: מטרתם לגרום לעובר על פניהם לעצור, להביט ולהתפעל. כל מסגרת חלון היא רקמה לבנה – קישוטי הטיח כה מדוקדקים, כה עדינים, הם דומים לפסלי סוכר של אומני המטבח, ולא לשום דבר אמיתי.

אנחנו עוברות לגור בהרמון, אלה החדרים הקלים והנוחים ביותר לשלוש אחיותיי ולי, ומשרתי ההרמון מדליקים את המחתות בערבים הקרירים ומפזרים את עשבי הניחוח כאילו היינו הסולטניות שחיו בבידוד מאחורי הווילאות זמן כה רב. תמיד לבשנו בגדים מוּריים בבית ולפעמים באירועים ממלכתיים חשובים, ועל כן עדיין נשמעות לחישות משי וטפיחות סנדלים על רצפות השיש, כאילו דבר לא השתנה. עכשיו אנחנו לומדות במקומות שבהם קראו השפחות, אנחנו מטיילות בגנים שנשתלו להנאת חביבות הסולטן. אנחנו אוכלות מפירותיהם, אנחנו אוהבות את טעם גלידות הפירות שלהם, אנחנו קושרות את פרחיהם לזרים ומעטרות בהם את ראשינו, ואנחנו רצות בסמטאותיהם, שריח כבד של ורדים ויערה ממתיק את קרירות הבוקר השוררת בהן.

אנחנו רוחצות בחמאם, עומדות בלא ניע והמשרתות מקציפות סבון עשיר בניחוח פרחים על כל גופנו. לאחר מכן הן שופכות עלינו מים חמים מכדי זהב, שוב ושוב, מתיזות אותם עלינו מכף רגל ועד ראש, שוטפות אותנו עד שאנחנו נקיות. הן מעסות אותנו בשמן ורדים, עוטפות אותנו בבדים משובחים, ואנחנו שוכבות, כמעט שיכורות מרוב עונג חושים, על שולחן השיש החמים החולש על החדר כולו, תחת תקרת זהב שבה פתחים בצורת כוכבים, אשר דרכם חודרות קרני שמש מסנוורות לשלוות הצללים של המקום. נערה אחת מטפלת בציפורני אצבעות רגלינו ואחרת עובדת על ידינו, מעצבת את הציפורניים ומציירת דגמי חינה עדינים. אנחנו מניחות לזקנה למרוט את גבות עינינו, לצבוע את ריסינו. משרתים אותנו כאילו אנחנו סולטניות, בכל עושרה של ספרד ובכל מותרות המזרח, ואנחנו מתמסרות לתענוגות הארמון. הוא כובש את לבנו, אנחנו, המנצחות לכאורה, מאבדות את עשתונותינו ונכנעות.

אפילו איזבל המתאבלת על מות בעלה מתחילה שוב לחייך. אפילו חואנה, שבדרך כלל היא סרת מזג ורגוזה, שלווה כעת. ואני הופכת להיות אהובת חצר המלוכה, חביבת הגננים המרשים לי לקטוף בעצמי אפרסקים מן העצים, יקירת ההרמון שבו מלמדים אותי לשחק ולרקוד ולשיר, וחביבת המטבח, שבו מרשים לי לצפות בהכנת המאפים המתוקים ומעדני הדבש והשקד של ארצות ערב.

אבי נפגש עם שגרירים זרים באולם השגרירים ולוקח אותם לחמאם לשיחות, ככל סולטן שעיתותיו בידיו. אמי יושבת בשיכול רגליים על כס המלוכה של בני שושלת נאסֶר שמשלו כאן דורות, לרגליה רק נעליים קלות מעור רך, ושפע הבד של הקאמיס שהיא לובשת נופל סביבה. היא מקשיבה לשגרירי האפיפיור בכבודו ובעצמו בחדר שקירותיו מעוטרים אריחים צבעוניים אשר אור כופר מרקד עליהם. היא מרגישה בבית: היא גדלה באלקזר שבסביליה, גם הוא ארמון מוּרי. אנחנו מטיילים בגנים שלהם, אנחנו רוחצים בחמאם שלהם, אנחנו הולכים בנעלי העור הרכות והמבושמות שלהם, ואנחנו חיים חיים מעודנים ומלאי מותרות יותר משיוכלו האנשים להעלות על דעתם בפריז או בלונדון או ברומא. אנחנו חיים חיי נועם. אנחנו חיים, כפי ששאפנו מאז ומעולם, כמו מוּרים. אחינו הנוצרים רועים עזים בהרים, מתפללים אל הבתולה הקדושה בתלי אבנים המוצבים לצד הדרכים, מבועתים מאמונות טפלות, שורצי מחלות, הם חיים מלוכלכים ומתים צעירים. אנחנו לומדים מן המלומדים המוסלמים, אנחנו מטופלים בידי רופאיהם, חוקרים את כוכבי השמים שלהם נתנו שמות, סופרים במספריהם המתחילים בספרה הקסומה אפס, אוכלים מפירותיהם המתוקים ומתענגים על המים הזורמים באקוודוקטים שלהם. האדריכלות שלהם משביעה את רצוננו: בכל זווית ובכל פינה אנחנו יודעים כי אנחנו שרויים ביופיים. כוחם מגן עלינו עכשיו: הקסבה אכן חסינה שוב מפני כל התקפה מבחוץ. אנחנו לומדים את שירתם, אנחנו צוחקים במשחקיהם, אנחנו מוצאים הנאה בגניהם, בפירותיהם, אנחנו רוחצים במים שהם הזרימו. אנחנו המנצחים, אבל הם לימדו אותנו כיצד לשלוט. לפעמים אני חושבת שאנחנו הברברים, כמו אלה שניצחו את הרומאים או היוונים, שפלשו לארמונות ותפסו את האקוודוקטים ואז ישבו כקופים על כס המלוכה, שיחקו ביופי בלי להבין אותו.

אנחנו לא ממירים את אמונתנו, לכל הפחות. כל משרת בארמון חייב לשלם מס שפתיים לאמונותיה של כנסיית האמת היחידה. הקריאות מן המסגד מושתקות; נאסר על הקריאה לתפילה במקום שבו אמי יכולה לשמוע אותה. וכל מי שאינו מסכים יכול לעזוב לאפריקה מיד, להמיר את דתו מיד או להתמודד עם אש האינקוויזיציה. שלל המלחמה אינו מרכך אותנו; איננו שוכחים ולו לרגע כי אנו המנצחים וכי זכינו בניצחוננו בכוח הזרוע וברצון אלוהים. הבטחנו בהן צדק למלך אבו עבדאללה המסכן כי בני עמו, המוסלמים, יהיו בטוחים בשלטוננו לא פחות משהיו הנוצרים בטוחים בשלטונו. הבטחנו קונביבנסיה – דרך לחיים משותפים – והם מאמינים כי ניצור ספרד שכל אדם, מוּרי, נוצרי או יהודי, יוכל לחיות בה בשקט ובכבוד עצמי, מכיוון שכולנו "עמי הספר". אבל שגיאה בידם – הם התייחסו ברצינות להפסקת האש הזאת ושמו בה את מבטחם, ואילו אנחנו – כך מתברר – לא עשינו זאת.

אנחנו מפרים את הבטחתנו בתוך שלושה חודשים, מגרשים את היהודים ומאיימים על המוסלמים. כולם חייבים להמיר את דתם לאמונת האמת, ולאחר מכן, אם יהיה צל צלו של ספק או כל חשד נגדם, תיבחן אמונתם בידי האינקוויזיציה הקדושה. זאת הדרך היחידה ליצירת אומה אחת: באמונה אחת. זאת הדרך היחידה ליצור עם אחד מתוך המגוון הרחב שהיה עד כה אל אנדלוּס. אמי בונה בית תפילה בחדר המועצה, ובמקום שבו נאמר בעבר "היכנס ושאל. אל תחשוש לבקש את הצדק, שכן כאן תמצאנו" באותיות הערביות היפהפיות, היא מתפללת לאל מחמיר יותר וסובלני פחות מאללה, ואיש לא בא עוד לבקש את הצדק.

אבל שום דבר לא יכול לשנות את אופיו של הארמון. אפילו הלמות רגלי חיילינו על רצפות השיש לא יכולה לנער מעליו את תחושת השלום בת מאות השנים. אני מכריחה את מדילה ללמד אותי מה אומרות הכתובות המתפתלות בכל חדר, והחביבה עליי ביותר איננה הבטחות הצדק, אלא השאלה הכתובה בחצר שתי האחיות, והיא: "האם ראיתם מעודכם גן כה יפה?" ואז התשובה עצמה: "מעולם לא ראינו גן ובו שפע רב יותר של פירות, ולא פירות מתוקים יותר, ולא מבושמים יותר".

למעשה אין זה ארמון, לא כמו הארמונות שהכרנו בקורדובה או בטולדו. הוא לא טירה ולא מבצר. הוא נבנה בראש ובראשונה כגן, ובגן חדרים שופעי מותרות כדי שיהיה ניתן לחיות בחוץ. הוא רצף חצרות שהן בית לפרחים ולאנשים כאחד. הוא חלום של יופי: קירות, אריחים, עמודים הנמסים לפרחים, צמחים מטפסים, פירות וצמחי תבלין. המוּרים מאמינים כי הגן הוא גן עדן עלי אדמות, ובמשך מאות שנים הוציאו הון כדי להפוך את הגן הזה ל"אל-יאנה": המילה שפירושה גן, מקום סודי וגן עדן.

אני יודעת שאני אוהבת אותו. עוד בהיותי ילדה קטנה אני יודעת כי המקום יחיד במינו, כי לעולם ובשום מקום לא אמצא נעים ממנו. ועוד בהיותי ילדה קטנה אני יודעת שלא אוכל להישאר כאן. רצון האל ורצונה של אמי הם כי אעזוב את אל-יאנה, המקום הסודי שלי, הגן שלי, גן העדן שלי. גורלי גזר עליי שאמצא את המקום היפה ביותר בעולם בהיותי בת שש שנים בלבד, ואיאלץ לעזוב אותו בהיותי בת חמש-עשרה, אחוזת געגועים הביתה לא פחות מאבו עבדאללה, כאילו האושר והשלווה בחיי יהיו תמיד קצרי מועד בלבד.