1
נתיב הריקות הוא מסע של תובנה
הלימוד שהציע הבודהה בדבר ריקות והתהוות מותנית נחשב במסורת ל"יהלום הכתר" של הדהרמה. ואכן, הוא מראה ומרצף את הדרך לעבר האפשרויות היפות ביותר הפתוחות בפנינו כבני ובנות אנוש. הגשמתו מחוללת מהפכה יסודית בחוויית הקיום שלנו, ופותחת בפנינו חופש עמוק ויוצא דופן.
אבל הריקות (פאלי: Suññatā; סנסקריט: Śūnyatā; שוניאטה) עמוקה ורבת דקויות. לא קל לראות או להסביר אותה, ובמובנים רבים היא אפילו נוגדת את האינטואיציה. נדיר עד מאוד להבין אותה לגמרי בבת אחת. כמעט תמיד נדרש מסע של הבנה, כזה שמשחרר בהדרגה. והרפתקת התובנה הייחודית הזאת מערבת צדדים רבים של הישות שלנו, בהחלט לא רק את השכל.
צריך, אם כן, לצאת לדרך מתוך מידה של ענווה ופתיחות כלפי הלימוד הזה, ולצפות שההבנה שלנו תמשיך כל הזמן להתפתח, להעמיק, להתמלא ולהתעדן במהלך החקירה והתרגול. לתרגול המדיטציה יש תפקיד מרכזי בהרפתקה הזאת. בהיעדר עומק מסוים של מדיטציה, ייוותרו הריקות וכל המשמעויות שלה — ולמעשה חלק ניכר ממה שהבודהה לימד — בלתי ניתנות להבנה, אפילו ברמה השכלית גרידא.
לכן נתחיל את הדיון שלנו לא בהגדרה סופית ומלוטשת של ריקות, אלא בהקדמה קצרה שמטרתה לעזור לנו לצאת לדרך. הבנה מלאה ובוגרת בהרבה תגיע דרך התרגולים, ככל שנפָתֵּחַ אותם. עם התקדמות המסע, נראה גם שההבנות הרדיקליות שמדיטציה עמוקה יותר ויותר פותחת בפנינו, חורגות בסופו של דבר אל מעבר למושגים.
ריקות, שורשי הסבל ואיך שדברים נראים
בתור התחלה, בואו נברר קצת מה מושג הריקות לא כולל. עבור רבות מאיתנו, ותכופות אפילו עבור מי שמתרגלות מדיטציה, המילה "ריקות" יכולה לעורר אסוציאציות רגשיות של שיממון, עגמומיות, חוסר פשר או אפילו דיכאון. אבל זו בהחלט לא משמעותה בתורתו של הבודהה. להפך, תובנת הריקות מתוארת שם כדבר מה נפלא, מלא חדווה ומשחרר עמוקות.
אנחנו עלולות לדמיין גם שהריקות היא איזה מין דבר שאפשר להשיג; אבל היא לא דבר. היא גם לא מצב של התודעה או של המודעות. נכון שלפעמים אפשר לדבר בשפה לא מוקפדת על מצבים של ריקות יחסית במדיטציה; ונכון שלפעמים מדברים על ריקות כאילו היא מצב של התודעה או סוג של מודעות נרחבת. אבל לעת עתה בואו נשמוט את התפיסות האלו. בטווח הארוך נגלה שכדי לאפשר להבנה מלאה יותר ורבת עוצמה יותר של הריקות להיפתח בפנינו, מועיל יותר להתחיל בדרך אחרת.
כדי להתחיל להבין בצורה מדויקת יותר מה פשר הריקות ומדוע היא נתפסת כהיבט המשמעותי ביותר של הדהרמה, מדוע היא מרכזית וחיונית כל כך בנתיב ההתעוררות, אנחנו יכולות ללכת בעקבות הבודהה ולנסות לרדת לשורשי הסבל.
ברור שהחיים שלנו, לפחות חלק מהזמן, כוללים סבל (פאלי: dukkha, דוקהה) — כאב, אי נחת, אי שביעות רצון מכל סוג ומין. זו האמת הנאצלת הראשונה. כשנתחיל לחקור מהיכן מגיעה הדוקהה, נוכל לראות שיש לה סיבות רבות. נזהה דפוסים לא מועילים של פעולה, של דיבור, של מחשבה, של תגובתיות ושל התכווצות וסגירה של הלב; נבחין בנטיות להזין מצבים רגשיים שלא מיטיבים איתנו, ותכופות להזניח במקצת את אלו שכן; נראה את הנטייה לרדוף אחר דברים שלא יביאו לנו סיפוק מתמשך. יש ביכולתנו להבין את כל זה ויותר מזה. אבל הבודהה, שהעמיק להתבונן עוד יותר מכך, הראה שכל הדוקהה הזאת נובעת מהשתוקקות ומהיאחזות. אפשר לומר שזו הגרסה המקוצרת של האמת הנאצלת השנייה. כפי שנראה בפירוט רב דרך התרגול, להשתוקק פירושו להיות במצב של דוקהה בהווה, ואף על פי שזה לא תמיד כל כך פשוט, בדרך זו או אחרת מביאה ההשתוקקות דוקהה גם בעתיד.
אבל אם כך, מתבקש כמובן לשאול: מדוע אנחנו משתוקקות? התשובה שהבודהה נתן ורצה שנבין, היא שההשתוקקות מבוססת על טעות יסודית באופן האינטואיטיבי שבו אנחנו רואות וחוות את עצמנו ואת כל עולם התופעות — הפנימיות והחיצוניות. אנחנו מרגישות ומקבלות כמובן מאליו את ממשותם של העצמי שלנו ושל דברים חומריים; אנחנו סבורות שהם ממשיים כפי שנדמה שהם ממשיים, שהם קיימים כפי שנדמה שהם קיימים — בצורה מציאותית, כשלעצמם, "מהצד שלהם" לכאורה. הממשות שלהם נדמית גלויה לעין. מבלי לחשוב על כך, אנחנו מניחות שלגופים שלנו, או לספר הזה למשל, יש קיום עצמאי, בלתי תלוי בדברים אחרים או בתודעה שמזהה אותם. אנחנו מרגישות שלכל דבר יש קיום אינהרנטי (inherent existence) — כלומר, שקיומו וישותו של הדבר מהותיים לו וטבועים בתוכו. ואז, כשאנחנו מאמינות שהעצמי הממשי הזה יכול ממש להשיג — או ממש לאבד — דברים ממשיים וחוויות ממשיות שיש להם תכונות ממשיות, אז אין מנוס מהתעוררותן של היצמדות וסלידה (grasping and aversion), ולפיכך גם דוקהה.
כל התופעות הן ריקות מקיום אינהרנטי
לפחות לעת עתה נוכל להגדיר ריקות כך: לדברים אין קיום אינהרנטי, אף שהוא נדמה כה טבעי ולא ניתן להכחשה. המסורת הבודהיסטית מצביעה על כך באמצעות מגוון של ביטויים, וטוענת שכל הדברים נעדרים קיום פנימי, קיום אמיתי, קיום אינהרנטי, קיום מוחשי. טקסטים רבים מוותרים על המילים "אמיתי", "פנימי" וכולי, ופשוט מצהירים שלכל התופעות אין קיום, אין טבע, אין ממשות, אבל מתכוונים לאותה משמעות. "ריקות", אם כן, היא בעצם איכות שאפשר לזהות במשהו, תכונה שלו, אופן הקיום שלו. דבר הוא "ריק" ממה שנדמה כקיום ממשי ובלתי תלוי. וכל הדברים הם כאלה, ריקים. הריקות הזאת היא גם מה שלעתים מכונה "האמת", או "המציאות הסופית של הדברים".
כדי להדגים את הטענה הזאת ולהתחיל לתפוס שמץ ממשמעותה, אפשר להרהר בכיסא עץ שהושלך לתוך מדורה גדולה. הכיסא מתחיל לבעור, ואז, בהדרגה, מתעוות ומתפרק, הופך לאט־לאט לאפר. באיזו נקודה בדיוק זה כבר לא כיסא? האם לא נכון יהיה לומר שהתודעה, שתופסת וממשיגה אותו בדרך זו או אחרת, היא שקובעת אם ברגע מסוים אחרי שאחזה בו האש זה "עדיין כיסא"? הכיסא־יות שלו מוענקת על ידי התודעה ולא שוכנת בו באופן בלתי תלוי. העובדה שאין רגע קיים בפני עצמו, רגע "רשמי" שבו הוא "מפסיק להיות כיסא", מצביעה על ריקות מסוימת, על היעדרה של כיסא־יות אינהרנטית. ה־Upalipariprccha Sutra מצהירה כי:
[כל הדברים] הם השערות של התודעה הממשיגה. העולם מפוברק דרך ההמשגה (conceptualization)... מומשג לחלוטין.,
כדי להבהיר יותר, נוכל לשאול ולהרחיב דוגמה פופולרית. דמייני שיחד עם חברה את נכנסת לחדר גדול ומבחינה בשלוש קורות עץ הקבועות במרכזו. שתיים מהן מאונכות לרצפה, כל אחת בגובה אחר; השלישית נמצאת בזווית של ארבעים וחמש מעלות ביחס לרצפה. הן לא נוגעות זו בזו, אולי הן נמצאות במרחק מסוים זו מזו, אבל כולן נמצאות על אותו קו דמיוני ביחס לקיר. החברה שלך אומרת, "זו אָלֵף!" ואמנם, עד שהיא דיברה לא ראית את זה ככה, אבל עכשיו את בהחלט יכולה לראות את שלוש הקורות בתור האות א'. אבל האם זו "א", באמת, בפני עצמה? עד כמה הקורות צריכות להיות קרובות זו לזו כדי להיחשב כבעלות תכונה של "אלפיות"? עד כמה הן צריכות להיות רחוקות כדי שכבר לא יתקבל על הדעת לראות אותן כך? התודעה היא שקובעת אם הקורות נתפסות כ"א": בדיוק עד כמה קרובות עליהן להיות כדי שנתפוס אותן כ"א" בלי שמישהו אחר יציעו זאת — זה מאפיין שמשתנה מתודעה לתודעה. מישהי שלא מכירה את האלפבית העברי, אין צורך לומר, לא תראה שם "א", אבל גם אז, זה לגמרי תלוי בתודעה שלה אם הקורות יחוברו בחוויית גשטלט אחת, או ייראו כיחידות נפרדות. אף שבהחלט אפשר לתפוס "א", אי אפשר לומר שה"א" כאן קיימת באופן אינהרנטי, בלי תלות בתודעה. אין כאן "א" בעלת קיום אינהרנטי.
זו דוגמה שאולי יהיה לנו קל יחסית לקבל, אבל סביר שלא נרגיש בנוח להרחיב אותה יתר על המידה. אולי לא תהיה לנו בעיה להודות שתופעות מסוימות אפשר בעיקרון לתפוס בדרכים שונות, אבל בדרך כלל עדיין נרגיש ש"בעצם", "בפני עצמה", התופעה היא כזאת או אחרת. דברים מופיעים בפנינו כאילו הם בעצם ככה או ככה, כאילו יש להם טבע אינהרנטי פנימי, מה שבמסורת מכונה "טבע עצמי" או "ישות עצמית" (Svabhāva). אבל הלימוד על הריקות מחיל את העיקרון הזה על כל התופעות, לא רק על מקבצים מוזרים של קורות עץ. כל הדברים נדמים לנו כאילו ביסודו של דבר הם פשוט ובדיוק "מה שהם", בלי קשר לשאלה כיצד או האם בכלל הם נתפסים על ידי התודעה. נדמה שזהותם והקיום האינהרנטי שלהם הם עובדות הנתונות מיד עם עצם המודעות אליהם, ולא מין תוספת מאוחרת. אבל הטבע הזה שאנחנו תופסות, האמיתי לכאורה, מפוברק על ידי התודעה. כפי שהצהיר נגרג'ונה (Nāgārjuna) בחיבורו "שירת השורש של דרך האמצע" (Mūlamadhyamakakārikā):
לָעולם אין טבע עצמי.
וב־Acintyastava שלו, המנון בשבחי הבודהה:
לימדת שהעולם כולו ריק מממשות.
לדוגמת ה"א" יש, אם כן, מגבלות משמעותיות. אף שהיא מדגישה את הריקות של תכונת ה"אלפיות", היא כמו מודה באופן מובלע בקיום העצמי של קורות העץ שמרכיבות את ה"א" ושנדמות לנו כה ממשיות וכה מוצקות. גם אם נרחיב את תהליך החקירה כך שיכלול את הקורות הללו, אנחנו עדיין עלולות להותיר על כנן את הנחותינו בדבר הקיום האינהרנטי של מולקולות העץ או של החלקיקים התת אטומיים, המרחב שבתוכו נעים החלקיקים האלה, העצמי או ההכרה שיודעת את כל זה. אבל כל הדברים האלו גם הם ריקים, וזו תובנה קשה יותר להבנה והרבה יותר רדיקלית ומרחיקת לכת בהשלכותיה מכפי שדוגמת ה"א" אולי מרמזת במבט ראשון. הבודהה לימד שכל התופעות ריקות ממהות ומקיום אינהרנטי.
תובנת הריקות ממוססת את הדוקהה
יש לנו אם כן אמונה אינטואיטיבית, נחרצת ואף על פי כן מוטעית, בקיום העצמי של תופעות, בחוויות ממשיות של עצמי ממשי בעולם של דברים ממשיים. בפני עצמה, האבחנה הזאת יכולה להיראות כמו סתם התפלספות מופשטת או לא רלוונטית. אבל כפי שנרמז קודם, התמוססותה המלאה של הטעות הזאת בחוויה ובהבנה שלנו ניצבת בלב המסר המשחרר של הבודהה. הראייה השגויה הזאת היא הרובד העמוק ביותר של מה שהבודהה קורא לו "הבורות" או "התעתוע היסודי" (פאלי: Avijjā; סנסקריט: Avidyā; אווידיה) שכל בעלות התודעה שותפות לה. אנחנו נאחזות ולפיכך סובלות כתוצאה מצורת הראייה שלנו. אף שזה לא בהכרח ברור במבט ראשון, כל היאחזות באשר היא נשענת על אותה אינטואיציה מוטעית — של הממשות של מה שאנחנו נאחזות בו, ושל העצמי כדבר ממשי שאפשר להיות "מושקעות בו" באמצעות היאחזות.
אבל לא ניאחז במה שברור לנו שהוא לא ממשי. כשמתברר לנו, באמצעות תובנה וחוכמה, שמשהו אשלייתי במובן מסוים, אנחנו מרפות מכל היאחזות בו — מהרדיפה אחריו, מהניסיון להחזיק בו או מהניסיון להיפטר ממנו. כיוון שההיאחזות מביאה דוקהה, בשמיטת ההיאחזות (letting go) יש שחרור וחופש מדוקהה. כפי שאמר הבודהה:
מי ש... יודעת לגבי העולם ש"כל זה לא ממשי" נוטשת את החוף הקרוב והרחוק, כמו נחש את עורו הישן.
כשהידיעה העמוקה בדבר ריקות כל הדברים נספגת פנימה, לא כהבנה שכלית גרידא אלא יותר לעומק, מתחוללת תובנה משחררת הנוגעת בלב המציאות. יש התעוררות שמשנה מן היסוד את האופן שבו העולם נתפס. זוהי התובנה ההכרחית עבור ההארה. נגרג'ונה, בין אחרים, ציין:
בלי מגע עם האמת המוחלטת, נירוונה לא תושג.
אם קשה לך עם דיבור כזה, שמנסח "יעדים סופיים" לתרגול, אפשר גם לומר זאת פשוט כך: המידה, העומק וההיקף של הבנתנו ביחס לריקות התופעות ולטבען האשלייתי, הן בדיוק המידה, העומק וההיקף של החופש הזמין עבורנו. אריאדווה (Aryadeva) כותב ב־Catuhsataka שלו, בנוגע לעובדת הריקות של כל הדברים:
מי שרואה את המציאות מגיע אל המשכן הנעלה ביותר. [אבל] אפילו מי שרואה שמץ זעיר ממנה, מצבו משתפר. לכן החכמים מטפחים תובנה כזאת באמצעות הגות בתופעות.
והבודהה עודד את מחפשות החופש לראות את העולם כריק.
לרבות מאיתנו אולי לא ברור עדיין איך המודעות לריקות — לכך שדברים הם לא ממשיים כפי שהם נדמים — ממוססת את יסודות הדוקהה. אם כך, דוגמה נוספת תוכל אולי לעזור בהבהרת הקשר בין הדברים. דמייני שיום בהיר אחד את הולכת בחוץ, פונה מרחוב אחד לאחר ופתאום שומעת נהמה רמה ומאיימת. נמר זועם ורעב למראה מופיע מולך ונדמה כי הוא נכון לזנק. תגובה של מצוקה ובהלה תהיה מובנת בהחלט בנסיבות אלו. אבל אם תבחיני במבט מקרוב שהנמר אינו ממשי, שבעצם אינו אלא חיזיון אור־קולי שמטיל מקרן סמוך, הפחד והבעיה פשוט יתמוססו.
במצב המתואר כאן, מה ששחרר אותך מסבל לא היה העובדה שהצלחת להיות נוכחת בתשומת לב או לקבל בהשלמה את הנמר, אלא התובנה שאליה הגעת בדבר טבעו האשלייתי. זה הדבר שתשומת הלב שלך נועדה לחשוף. הבנה כזאת לא תיראה לך מופשטת ולא רלוונטית; היא תהיה חשובה לך. לפעמים אפשר להניח שתובנת הריקות עלולה לייצר אצלנו סוג של "ניתוק מהמציאות" או "היעדר קרקע". אבל בדוגמה הזאת אפשר לראות שההבנה כי הנמר אשלייתי פירושה למעשה להיות יותר "מבוססת במציאות" מאשר להפך, ושהבנה כזאת תשנה במידה ניכרת את הרגשתך. אפשר אפילו לומר שמנקודת המבט של מה שמביא לשחרור מדוקהה, הרי הדבר היסודי ביותר, המשמעותי במידה העמוקה ביותר שניתן להבין לגבי הנמר שבדוגמה — הוא עצם הריקות שלו. את הטיעון הזה ניתן להרחיב לגבי כל התופעות, ללא יוצאת מן הכלל. ניפוץ התעתוע הוא שמנפץ את הדוקהה בדרך הרדיקלית והמלאה ביותר. כפי שכתב נגרג'ונה:
כשיש אמונה שדברים הם אמיתיים... תשוקה ושנאה מיוצרות... בלי האמונה הזאת מזהמים לא יכולים להופיע... וכשדבר זה הובן לחלוטין, כל ההשקפות והסבל מתמוססים... [כך] לימד היודע הנשגב של האמת [הבודהה].
ריקות וארעיות
מובן שגם האנלוגיה של הנמר האור־קולי מוגבלת בכמה דרכים. מה למעשה פשר הטענה שכל הדברים הם "לא ממשיים" — את זה נגלה בהדרגה לאורך הספר, כי כאמור, זהו טיעון שאפשר להבין כהלכה רק עם התפתחותה של תובנה מדיטטיבית עמוקה יותר.
עם זאת, כבר מתוך האנלוגיה שהוצעה לעיל ניתן לראות שריקות היא יותר מאשר ארעיות. נכון שהבודהה חזר וטען גם שאווידיה כוללת סוג של עיוורון כלפי הארעיות של כל הדברים, ולכן מושקעוּת במה שאין בו יציבות. אבל עלינו לזכור שבמהלך ארבעים וחמש שנים של שיחות עם הרבה מאוד תלמידות ותלמידים, טבעי שהבודהה לימד בהזדמנויות שונות ברמות שונות של עומק. הטענה שדברים הם ריקים הרבה יותר עמוקה ורדיקלית והרבה יותר קשה לרדת לחקרה, מאשר הטענה שכל הדברים הם לא יציבים כי הם זורמים, תהליכיים; או אפילו מהטענה שבמבט מקרוב אפשר לראות את התופעות נוצרות וחולפות במהירות עוצרת נשימה, וכי התודעות שלנו בונות המשכיות מוצקה במקום שבו למעשה אינה קיימת. מתברר שאפילו השינוי המהיר הזה הוא בחזקת אמת יחסית בלבד; תפיסתו היא רק שלב בדרך. כפי שנגלה, ראיית הארעיות היא רק נקודת ההתחלה של אחד הנתיבים שיכולים להוביל לתוך הבנה מורכבת ומסתורית הרבה יותר — הבנת הריקות של הדברים.
ריקות היא דרך האמצע
יש עוד משהו שכדאי כנראה לומר כבר עכשיו, אף על פי שגם אותו אפשר להבין בשלמות רבה יותר באמצעות העמקה בתרגולים שנציע כאן, מאשר מתוך מילים בעלמא. במפגש הראשוני עם הלימוד הזה, קל להניח שהוא נושא במפורש ובמשתמע מסר של חוסר משמעות קיומי שעתיד לערער את המחויבות המוסרית שלנו ולצנן את להט האכפתיות שלנו כלפי העולם; או שמרגע שהתעתוע נחשף ייראה לנו עולם התופעות אפור ומעיק ונתנתק ממנו. אבל הנחות ופחדים כאלה מבוססים לרוב על אי הבנות נפוצות בנוגע למשמעותה של הריקות.
הלימוד על הריקות לא טוען, למשל, שרק דברים חומריים קיימים באמת — אורגניזמים ונוירונים וחלקיקים אטומיים או תת אטומיים זעירים ומוצקים, שהם אבני הבניין של העצמי ושל העולם שלנו — אלא מצהיר שבאותה מידה כמו כל תופעה אחרת, גם הדברים האלו ריקים מקיום אינהרנטי. בכך הוא הרבה יותר מרחיק לכת מהרדוקציוניזם המטריאליסטי, שהוא כנראה התפיסה התרבותית השלטת במערב המודרני.
מצד שני, לומר שדברים הם ריקים אין פירושו לומר שהם לא קיימים כלל. ריקות אינה ניהיליזם. אין ספק שיש הופעות של דברים, ושההופעות האלו מצייתות לחוקים אמינים ופועלות במונחים ניתנים לניבוי של סיבה ותוצאה. מתברר דווקא שלראות את הריקות של משהו פירושו לראות שהוא חורג מתוך הקטגוריות של "קיים" או "לא קיים". כשהנזיר קאצ'יאנה (Kaccāyana) שאל אותו על השקפה נכונה, הבודהה ענה:
שדברים קיימים, הו קצ'יאנה, זו קיצוניות אחת [של השקפה]. שדברים הם לא קיימים זו קיצוניות אחרת. הטטהגתא דוחה את שתי הקיצונויות האלו ומצביע על הדהאמה שבאמצע.
הריקות של הדברים היא "דרך האמצע" בין ההנחות של קיום ואי קיום, יש ואיִן, וזה מה שצריך להבין. ב־Ratnāvalī של נגרג'ונה נאמר:
להמשיג את העולם דמוי החלום הזה בתור קיים או בתור לא קיים — זה תעתוע. בתעתוע לא ייתכן שחרור.
ושוב ב־Yuktișașțika:
אי אפשר להגיע לשחרור באמצעות ייחוס ממשות (Reification). אי אפשר להשתחרר מהסמסרה באמצעות ניהיליזם... באמצעות הבנה יסודית של קיום ואי קיום, הישויות הגדולות מגיעות לשחרור.
חשוב גם להבין שאנחנו לא מתבקשות "להאמין בריקות", לקבל באמון עיוור את הטיעון בדבר טבעם האשלייתי של הדברים. כמו כמעט כל מה שלימד הבודהה, נוכל לחקור את העניין הזה לעומקו ולהגיע למסקנות בעצמנו. כשנעשה זאת, נגלה שגם כאשר הבנתנו את הריקות מעמיקה בעקבות התרגול שלנו, עדיין נרחוש כבוד רב לאופן שבו פועלת המציאות הרגילה (conventional reality). אבל ערערנו את האמונות שמובילות אותנו לייחס ממשות לדברים בדרך שמסלקת את הסבל מתוך החוויה.
ראיית הריקות פותחת את הדרך לחמלה
גם את החשש שריקות מובילה לסוג של ניהיליזם מוסרי, גישה לפיה "לא משנה מה נעשה כי הכול ריק ממילא", ושאם נלך בדרך הזאת יפסיק להיות לנו אכפת מהמצוקה של אחרות ושל העולם — גם את החשש הזה אפשר לבחון בעצמנו דרך התרגול שלנו. סביר שנגלה דווקא שכאשר תובנת הריקות שלנו תלך ותעמיק, נהיה פתוחות יותר לאכפתיות כלפי העולם, ורגישות יותר לאתיקה ולתוצאות של מעשינו. ההיפתחות אל הריקות בהחלט לא אמורה להוביל לחוסר אכפתיות, לאדישות, לריחוק מתנשא או לסגירה של הלב. אם מתברר לי שהתרגול שלי גורם לכך שיש בי פחות חמלה, פחות נדיבות, פחות דאגה אתית — משמע שמשהו שגוי בהבנה שלי, או שלכל הפחות קיים חוסר איזון בהתנהלות שלי וכי על כן צריך התרגול שלי להשתנות.
בהתחלה זה עלול להיראות פרדוקסלי, אבל על פי רוב, במהלך המסע המדיטטיבי לתוך הריקות נגלה שככל שאנחנו טועמות יותר את טעם הריקות של כל הדברים, באופן טבעי נפתחות בלב יותר ידידותיות, חמלה, נדיבות ואכפתיות עמוקה כלפי העולם. ראיית הריקות פותחת את הדרך לאהבה. כפי שכתב נגרג'ונה:
בלי ספק, מי שתרגלו ופיתחו את הבנת הריקות שלהם, תודעותיהם יוקדשו לרווחתם של אחרים.
לרוב נגלה גם שהיכולת והאנרגיה שיש לנו כדי לשרת במסירות את מה שחשוב לנו צומחות מעצמן ככל שתובנת הריקות שלנו הולכת ומבשילה.
להיכנס לתוך המסתורין
התעתוע היסודי מוליד אצלנו נטייה מורגלת, כללית וכמעט בלתי מופרעת, לתפוס דברים כקיימים או כלא קיימים, אבל תשובתו של הבודהה לקאצ'יאנה מרמזת שהוא מנסה ללמד משהו עמוק ומסתורי יותר מהתפיסות הרגילות שלנו. וככל שנלמד להעמיק את הבנתנו באמצעות המדיטציה, נגלה שראיית הריקות, בנוסף לכך שהיא מביאה חופש נדיר ויקר ערך, הקלה מתוקה, שמחה ואהבה, יש בה גם תחושה מתגברת של יופי ושל מסתורין. לבסוף היא אכן הופכת להבנה מיסטית. מתגלה לנו בדברים ממד של פלא שלא הכרנו קודם לכן, כי הריקות של הדברים היא קסם של ממש כשהיא נחווית לעומק. ומתבהר לנו למה מתכוונת מסורת הצ'אן (Chan) כשהיא מייחסת לכל התופעות:
קיום ריק באמת, [ולכן] שאין לרדת לחקרו.
תחושה חדשה לגמרי של טבעם האמיתי של הדברים מתחילה להיפתח בפנינו. כפי שכתב צ'נדרקירטי (Candrakīrti) בעקבות סוטרה מוקדמת יותר:
המורה הצהיר שכל התופעות ביסודן שרויות בשלום, חופשיות מהיווצרות, ושטבען האמיתי מתעלה על כל כאב.
מתברר לנו כי לא מדובר כאן בניהיליזם ולא בייחוס מוטעה של ממשות. פתגם זן מנסח זאת כך: "ריקות אמיתית משמעה קיום שכולו פלא."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.