ראשונה (יעל ארד)

עוד כמה שעות ירד הלילה, עוד מעט אסדר את התיק למחר. בגד הג'ודו שאני הכי אוהבת, החגורה השחורה הרכה עם שמי בעברית עליה, ששי נתן לי במתנה ליום ההולדת, חולצה לבנה שאלבש מתחת לחליפה, מגִנים לברכיים. גם הסווצ'ר הבורדו שענתי תפרה לי כשהשתחררתי מהצבא ורקמה עליו "בהצלחה" באותיות לבנות ייכנס לתיק.

השעות הבאות יהיו הקשות והמתוחות שידעתי. מניסיון של שנים אני כבר יודעת שבלילה הזה אנמנם, אחלום בהקיץ, אסתובב עם דופק גבוה ובעיקר אחכה. לבוקר שיעלה, לשקילה, לארוחת הבוקר הקלה, לשעות המתוחות שלפני התחרות הגורלית.

מחר אצא מבניין המגורים בכפר האולימפי בברצלונה, אנסה לא להצליב מבטים עם חברַי למשלחת הישראלית, מוקפת סביבי יהיו דני מאמני, אוהד, פסיכולוג הספורט שלי, ואהרון, המטפל הצמוד. הם האנשים היחידים שארצה לידי ב-12 השעות עד סיום התחרות.

מחר זה היום החשוב ביותר בחיים שלי. אני בת 25, מדורגת ראשונה בעולם במשקל שלי, ואני רוצה לקחת את מה שמגיע לי.

השנה האחרונה היתה כמעט לא אנושית. מיד אחרי שזכיתי במקום שלישי באליפות העולם, לפני שנה ויום, התקשורת הישראלית הכריזה עלי כעל "התקווה האולימפית של ישראל". בשנה הזו, שבה כולם עקבו אחרי ותלו בי את תקוותיהם - מצפים שאני זו שתעשה את ההיסטוריה ותביא את המדליה האולימפית הראשונה לישראל - החיידק הפנימי שלי לא הרפה. ואם לא די בזה, עברתי ניתוח מיניסקוס בברך, כאילו מישהו בוחן לעומק את הנחישות והחוסן המנטלי שלי שיאפשרו לי לעשות את הבלתי-אפשרי.

הבוקר עלה. היום מחכה לי המבחן ששמור לספורטאים הטובים בעולם. האם אצליח לממש את הפוטנציאל שלי ביום הנתון, ברגע האמת, כשעיני כל העולם נשואות אלי? האם אצליח להתחבר לחוזקות שלי, להתמודד עם הלחץ, להדחיק את הפחדים, להתעלות?

כל כך הרבה שנים לקח לי להגיע לצמרת העולמית. שנים של טיפוס על הר דמיוני, שעל פסגתו חלמתי מרחוק וכל כך הרבה פעמים התגלגלתי במדרונותיו.

עוד מעט נעלה לאוטובוס. אלה הרגעים שקשים לי במיוחד, הנסיעה לאולם התחרות. כלואה במושב שלי, הגוף מתקשה, רוצה אוויר. אני יודעת שכשנגיע לאולם ה-Palau Blaugrana ואעלה על המזרן באולם החימום, התנועה, הזיעה שתבוא איתה וההטלות האגרסיביות שאבצע על דני בעוצמות מטורפות - כל אלה ירגיעו אותי, יעזרו לי לפרוק את המתח ויכניסו אותי ל-ZONE הנכון. אחריהן אהיה מוכנה לקרב של חיי.

25 שנה עברו מהיום הזה. כבר 25 שנים שאני חיה את החלום, חלום ההגשמה העצמית, האושר העילאי של השגת מטרה משמעותית, בלתי-אפשרית כמעט, בעשר אצבעות ובהמון עבודה קשה. הגשמת החלום הזה הביאה אותי בגיל 25 לגעת בשמים, אבל אם אני צריכה לחזור לאחור, לרגעים המשמעותיים בחיי כספורטאית, צפים ועולים לי ברגע אחד דווקא האכזבות, הקשיים, הפציעות והמתחים הרבים שליוו אותי במשך 21 שנות קריירה. שנים שבהן חתרתי לשלמות, למצוינות בלתי-מתפשרת, שנים שבהן חלמתי להיות הכי טובה בעולם.

כבר 25 שנים שבציבוריות הישראלית אני "יעל ארד". כשאני רצה בפארק, אני שומעת את החולפים על פנַי מציינים את שמי ומצביעים עלי בפני חבריהם. כשאני הולכת ברחוב, אני זוכה לחיבוקים מאנשים שאני לא מכירה, שמספרים לי בהתרגשות על היום הזה שבו חוו את חוויית המדליה שלי, המדליה האולימפית הראשונה לישראל.

אבל אני לא נולדתי מדליסטית אולימפית. אף אחד לא נגע בי בלידתי, סימן אותי וסלל לי את הדרך. תמיד היתה לי תשוקה אדירה להצלחה, תמיד הייתי נחושה, אבל לא תמיד הייתי המצליחנית הזו שמצביעים עליה. הדרך שלי להצלחה היתה דרך חתחתים ארוכה.

היום אני יודעת מה שלא ידעתי אז, שהדרך להצלחה של החולמים בגדול - על פרס נובל, על האקזיט הבא, על הדיסק הראשון, על התפקיד הגדול בתיאטרון, על הקבלה ללימודי התואר הנחשק כל כך - היא ריצה למרחקים ארוכים. מה שמבדיל בין החולמים למגשימים הוא לא רק הכישרון וההשקעה הרבה, אלא היכולת להתמודד עם האכזבות ועם הכישלונות.

בילדותי עשיתי הרבה בחירות - יש שיקראו לזה ויתורים - שבזכותם נגעתי בשמים. את כל אותם דברים שלא הספקתי לעשות, השלמתי אחר כך. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לחזור היום על אותה הדרך שעשיתי, אבל אני יודעת שלא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

הכלים שצברתי במהלך הקריירה הספורטיבית שלי לא יסולאו בפז. אותם, יחד עם ניסיון החיים העצום, לקחתי איתי לחיי ה"אזרחיים" והם שסייעו לי לבנות קריירה שנייה, עסקית, שבה אני מצליחה כבר שני עשורים להציב לעצמי יעדים חדשים, ליהנות מהטיפוס החדש ומחוויות מרתקות.

אני מקווה שאצליח בספר שלפניכם לשכנע אתכם שכל אחד ואחת יכולים להגשים כל חלום בזכות כישרון, עבודה קשה ואמונה עצמית.

הרגע הזה ב-30.7.1992, שבו ניצחתי בחצי הגמר האולימפי את פראוקה אייקוף הגרמנייה, אלופת העולם המכהנת, הרגע שבו ראיתי את השופטת מניפה את ידה למעלה ואת האותיות ISR מרצדות באדום על הלוח האלקטרוני, הרגע הזה שבו הסתכלתי על המאמן שלי והמבטים שלנו הצטלבו, הרגע הזה שבו ידעתי שעשיתי את זה - עליתי לגמר האולימפי, זכיתי במדליה שכל כך חלמתי עליה - הרגע האחד הזה שמהראש המחשבות ירדו ללב ואיבדתי שליטה, הרגע הזה שבו כל מה שרציתי זה לחבק את אמא ואבא ולהגיד להם שעשינו את זה, שזה שווה את הכול.

את הרגע הזה לא אשכח לעולם.