ראש המוסד

Untitled-1-7 על העיסוק במחקר והערכה מודיעינית

פורום ראשי האגפים במוסד (רש"א), הוא המקבילה של המטה הכללי בצה"ל. בנוסף להתכנסות השבועית שלו, לצורכי דיווח וקבלת החלטות, ראש המוסד מכנס אותו לפי שיקול דעתו גם למטרות שמעבר לעבודה השוטפת. זמן לא רב לאחר כניסתי לתפקיד באפריל 1989, כינסתי אותו כדי להיפרד מחברי רש"א הפורשים, ולחגוג עם המצטרפים החדשים. אמרתי אז, ב-1989, דברים שדומני שבחלקם ראויים להיאמר גם היום.

האנשים שהשתתפו באירוע שיקפו את ההיסטוריה של המוסד, כמו גם את חילופי הדורות וההמשכיות במוסד. הייתי הראשון בין ראשי המוסד שלא היה שייך לדור שעוד הספיק ללחום במלחמת השחרור, אבל טרחתי להדגיש במעמד ההוא, שלמרות השינויים שהמוסד עבר מאז הקמתו - במשימות, בזירות הפעולה, בכלים וביכולות, בסדר העדיפויות ובסדרי הגודל, דבר אחד לא השתנה ואסור שישתנה, וזה מה שאני מכנה "רוח האדם". היה חשוב לי לומר את הדברים, לנוכח תהליכים שעברו ועוברים על החברה הישראלית: תרבות החומר, התפרקות מערכים ומסמוס הציונות.

מצאתי לנכון לנצל את המעמד ההוא כדי למסמר כבר בראשית דרכי כראש המוסד את ה"אני מאמין" שלי בעניין שימור המסגרת החשאית שלנו. כבר אז, ב-1989, הייתה זו בעיה קשה לנוכח העובדה שהחברה הישראלית הייתה עמוק בתוך עידן התקשורת המודרנית, שבו העיקרון של "זכות הציבור לדעת" הפך ל"חובת הציבור לדעת", וכל מושך בחרט ראה עצמו מוסמך לקבוע את הגבול בין המותר לאסור. אבל אמרתי לנוכחים שאיננו יכולים לבוא בטענות לאיש אלא רק לעצמנו. ואם אנו מקדשים ומטפחים את הערך של הדוגמה האישית, היא מחייבת קודם כול אותנו, כמפקדים ומנהלים בכירים בארגון.

מאיר עמית, בהגיעו למוסד ב-1964, עיצב מחדש את לשכת ראש המוסד, בסגנון פונקציונלי, פשוט וצנוע. כאשר המוסד עבר למשכנו הנוכחי, כל הריהוט המיטלטל של לשכת ראש המוסד עבר כמות שהוא למשכן החדש.

שולחן הכתיבה של ראש המוסד והכיסאות סביבו שירתו חמישה ראשי מוסד במשך 32 שנים, עד לסיום הקדנציה שלי. השולחן שסביבו התקבלו החלטות אין-ספור והכיסאות סביבו הפכו במשך השנים לסמל, שרבים מאיתנו לא רצו לגעת בו ולשנותו. סדר הישיבה סביב השולחן גם הוא היה קבוע. למשנה לראש המוסד שמור היה המקום ליד הדופן הצר של השולחן, מימינו של ראש המוסד. שאר המשתתפים ישבו מול ראש המוסד. בסדר ישיבה זה הייתה מין סמליות, שכאילו שידרה לנוכחים שראש המוסד הוא זה שמקבל את ההחלטות. למשנה היושב בצד יש רק זכות ייעוץ והמלצה. אני טורח לתאר בפירוט ובציוריות רבה את פנים הלשכה, כדי להדגיש שבשעות הרבות שישבתי בצד השולחן במשך שנתיים וחצי, תחילה כסגן ובהמשך כמשנה, היה לי זמן רב למחשבה, ואת מחשבותַי רשמתי בפנקס כיס קטן בתום כל דיון אצל ראש המוסד. המחשבה הבסיסית שהנחתה אותי הייתה שתכני הפנקס יהיו חלק מתוכנית העבודה שלי, היה ואתמנה לראש המוסד.

ואכן, עם כניסתי לתפקיד, הייתה לי כבר מישנה סדורה למחצית עשור, שכותרתה הייתה "שינוי תוך המשכיות". הצגתי אותה בימים הראשונים בתפקיד, לראש הממשלה, לוועדת המשנה לענייני המודיעין ושירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ולפורום רש"א. מטעמים ברורים לא אוכל להציג אותה כאן, למעט פירורים שלטעמי אין בהם היום פגיעה בחשאיות.

אז, בסוף הרבעון הראשון של 1989, הֶעֱרַכְתִּי שמחצית העשור הבאה טומנת לנו שינויים מפליגים שאת ראשיתם אפשר היה כבר לזהות אז. הערכתי שעיראק תהפוך להיות הכוח המאיים ביותר במזרח התיכון ותתקרב ליכולת גרעינית. הערכתי שהנשק הבלתי-קונבנציונלי (נב"ק), הכולל את הגרעין, הנשק הכימי והביולוגי ואמצעי השיגור שלהם, יעמוד במרכז מאמצי האיסוף והסיכול כאחד. צָפיתי כאפשרות "חזית מזרחית", מחודשת, שאם תתממש תהפוך לאיום מרכזי על מדינת ישראל. וצפיתי שהפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) המדינית תתפוס מקום במרכז הצי"ח שלנו. זיהיתי שמערב-אירופה, כזירת פעילות מרכזית שלנו, תהפוך להיות קשה ומורכבת יותר לפעילות, עקב מצבנו המדיני והפופולריות המתכרסמת שלנו בדעת הקהל, שישפיעו לרעה על מידת הנכונות של מדינות מערב-אירופה "לסבול" את הפעילות העצמאית שלנו בשטחן. וצפיתי שיצטמצם שיתוף הפעולה שלנו עם שירותי המודיעין האירופיים, בכל הנוגע לארגוני הטרור הפועלים תחת מטריית אש"ף. הצבעתי כבר אז על כך שהמחשב יהפוך ליעד תקיפה מרכזי שלנו, וטכנולוגיות חדשניות עם חומרים מרוכבים יתפסו מקום בפיתוח כלי עבודה עתידיים שלנו.

טענתי ששינויים אלה, שיהיו אתגרי העתיד של המוסד, יחייבו אותנו לבצע שינויי מבנה, להסיט מאמצים ולפרוץ דרכים חדשות אל יעדים חדשים, בעזרת אמצעים חדשניים ומתוחכמים. כל זה היה בבחינת טלטלה לא קטנה למוסד, אך היא תֵּיעָשֶׂה במקביל ובהדרגה, ותצמח מתוך ההמשכיות.

כל התחזיות שלי היו נכונות, אבל לא הצלחתי לזהות מראש את עוצמתן והיקפן. בינואר 1994 הרציתי לחניכי המכללה לביטחון לאומי על תפקידי המוסד לאור השינויים במערכת הבינלאומית והאזורית. אם קודם הִצגתי תחזיות לעתיד, בהרצאתי זו סיכמתי את העבר. ובכן, מה קרה בין 1989 לתחילת 1994?

• ברית המועצות קרסה, והמלחמה הקרה שהחלה ב-1945 הסתיימה בניצחון מוחץ של ארצות הברית והדמוקרטיות המערביות;

• עולם דו-קוטבי הפך לחד-קוטבי, בדרך לרב-קוטבי;

• תמונת העולם החדשה, מבטאת רב-קוטביות לאו דווקא צבאית אלא גם של גושים כלכליים:

- נפטא (ארצות הברית, קנדה, מקסיקו). גוש של 360 מיליון בני אדם ותל"ג של 6 טריליון דולר.

- APEC - הגוש הפציפי.

- EC - השוק המשותף של 360 מיליון בני אדם.

• סין מטפסת בהדרגה ובביטחון למעצמה שתדלג על רוסיה ותתחרה עם ארצות הברית.

• עולם של התגבשויות לגושים מחד גיסא, ולפירוק עד ליחידות אטומיות אתניות ושבטיות מאידך גיסא.

• עולם של סכסוכים אזוריים.

• האו"ם שמצליח בנשק הסנקציות אבל נכשל בפתרון סכסוכים.

• מלחמת המפרץ האיצה שינויים מפליגים:

- חוללה קואליציה בינלאומית ענקית.

- בקואליציה זו ערבים לחמו כנגד ערבים ובכך הביאו לסיומו את חזון הפאן-ערביזם.

- במלחמת המפרץ לקחה חלק רק מעצמה עולמית אחת.

- הייתה זו מלחמה שבה לנשק המערבי הייתה עליונות מוחלטת.

- מלחמה שהוכיחה שעומק אסטרטגי איננו עומד בפני נשק אסטרטגי.

• נפילת ברית המועצות ומלחמת המפרץ הניעו את התהליך המדיני. במהלך 1993 היו במקביל שלוש יוזמות מדיניות ישראליות אל מול שתי מדינות ערביות - ירדן וסוריה ואל מול אש"ף (אוסלו).

• מלחמת איראן-עיראק שהסתיימה ב-1988 ומלחמת המפרץ הראשונה (1991) שִכנעו את איראן להיכנס למרוץ הנב"ק, ובכך סוגיית הפרוליפרציה והסכנה של איראן גרעינית הפכו לנושא המרכזי בצי"ח שלנו וגם של שירותי מודיעין אחרים.

• תופעת הפונדמנטליזם המוסלמי, שמבטאת את החלום הערבי לחזור לתקופת הזוהר של האסלאם, נמצאת במגמת עלייה.

בינואר 1996, בתום הצגת הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן לממשלה, הונחינו על ידי ראש הממשלה להתייחס בהצגה של המוסד, לא רק לקָבוּעַ-הזמן של שנת ההערכה הבודדת, אלא לנסות ולראות ולהעריך הדברים גם בראייה רב-שנתית. הייתה זו "הנחתה" לא צפויה. הערכת אמ"ן הוצגה ביום שישי, ואת ההערכה שלנו היינו אמורים להציג ביום א' שלאחריו. עמד לרשותנו סוף השבוע. ראש אגף המחקר במוסד היה חדש בתפקידו. קיבלתי שתי החלטות, האחת - לשים בצד את ההערכה שאגף המחקר הכין, השנייה - שהתוצר שנכין במהלך סוף השבוע יוצג על ידִי. אבל לפני כן, כמה משפטי רקע, איך נולד הרעיון להקים באגף המחקר של המוסד צוות מחקר אסטרטגי, שתפקידו לעסוק בסוגיות מרכזיות של הביטחון הלאומי של ישראל, אבל על ציר זמן ארוך טווח, שבין חמש עד עשר שנים.

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. גלי ההדף של מלחמה זו עדיין לא שככו. צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית היו בין הקורבנות הראשונים של המלחמה. ועדת אגרנט שחקרה את התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ואת שלושת הימים הראשונים שלה (6-8 אוקטובר 1973), קבעה והחליטה כמה החלטות, שהייתה להן השפעה מכרעת על קהילת המודיעין. העיקריות שבהן שתיים:

האחת, שלמשוואת הסמכות והאחריות התווסף ממד שלא היה בנמצא עד אז - הסנקציה. ראש אמ"ן ששגה בהערכותיו פוטר מתפקידו וזה יהיה הדין, וזו הנורמה שהתקבעה בקהילה לעתיד.

השנייה, שהשיטה שהשתרשה לפיה יש מעריך לאומי אחד - אמ"ן, תשתנה למערכת הערכה פלורליסטית, ולפיה המוסד יקים גוף מחקר שעד אז כלל לא היה לו, זאת אומרת שהמוסד יהפוך מסוכנות איסוף ומבצעים מיוחדים בלבד, לסוכנות איסוף, מבצעים מיוחדים, ומחקר והערכה - שינוי דרמטי. משרד החוץ ישדרג את גוף המחקר שלו, והשב"כ יקים גוף מחקר משלו, שיכסה את תחומי אחריותו.

בין השנים 1973-1976 שימשתי בתפקיד רמ"ח המבצעים של המוסד. בתקופה שמיד לאחר מלחמת יום הכיפורים הייתי מעורב מאוד, צמוד לראש המוסד דאז, צבי זמיר, בכל הנוגע לוועדת אגרנט ובהקמת אגף המחקר של המוסד בעקבות החלטת הוועדה. אני מדגיש נקודות אלו כדי לומר, שהעיסוק המאוד אינטנסיבי בכל סוגיות המודיעין וההערכה, פיתח אצלי, כך נדמה לי, יכולת לזהות כל מיני דקויות בדפוסי ההתנהגות וקבלת ההחלטות, בקרב הקולגות שלנו באמ"ן בתקופה של פוסט ועדת אגרנט. זיהיתי שני דברים, האחד ניתן למדידה והשני קשור לפוזיציות נפשיות.

הראשון - נושא ההתרעה למלחמה בסוריה, זכה לקדימוּת ראשונה בצי"ח של אמ"ן, לכל אורך המחצית השנייה של שנות השבעים וכל שנות השמונים, גם על חשבון נושאי עניין אחרים, למשל עיראק ומצרים. השני - ככלל, המחקר של אמ"ן נרתע מלעסוק בהערכות שמעבר לשנת ההערכה השנתית. ומדוע אני משתמש במושג "פוזיציות נפשיות"? משום שכאשר מעל ראשך מתהפכת חרב הסנקציה, זה רק אנושי לצמצם את מנעד הסיכון שאתה לוקח על עצמך. וכל אלה היו הרקע והמאיץ להקמת הצוות האסטרטגי באגף המחקר של המוסד.

הצוות האסטרטגי הוקם בראשית 1996 לאחר שרעיון הקמתו התבשל זמן רב בראשי. המנדט שהוכתב לו היה לחקור סוגיות מרכזיות הקשורות לביטחון הלאומי של ישראל, על צירי זמן של חמש ועשר שנים. הצוות הורכב ממומחים חיצוניים שבאו מהאקדמיה, מהתעשיות הביטחוניות ומהסביבה של המחקר המודיעיני במדינה. הצוות היה רב-תחומי, מנה לא יותר מעשרה אנשים, הרכבו לא היה קבוע אלא גמיש בהתאם לנושא המחקר ונבחרו אליו רק הטובים שבטובים בתחומם. נושאי המחקר נבחרו בצוות שכלל את ראש המוסד, ראש אגף המחקר וראש הצוות עצמו, ד"ר אילן עמית ז"ל, ששירת בתפקיד שנים ארוכות מאז הקמתו. אנצל הזדמנות זו כדי להביע תודתי והערכתי לאיש, שהיה לעניות דעתי אחד מהאנשים החושבים הבולטים ביותר בישראל, בוודאי מאלו שאני הכרתי. הצוות נשען בעבודתו על הסיוע של אנשי אגף המחקר, ששימשו כעוזרי מחקר לאנשי הצוות בכל דבר ועניין.

ראש הממשלה שמיר, שהִנחה אותנו להתייחס בהצגת הערכת המודיעין שלנו, גם לטווח שמעבר לשנת ההערכה, עשה זאת ביודעו על קיומו של הצוות האסטרטגי, והיותו ה"לקוח" הראשון שלו. גם כאן, משיקולי ביטחון-שׂדה, אזהר בהצגת הדברים. פתחתי את דברַי דווקא בהמלצה שאיננה מנותקת ממתאר האיומים של ישראל. פקיסטן איננה כלולה בהגדרת המזרח התיכון שלנו, בשונה מן ההגדרה האמריקנית (גם של סוכנות הביון המרכזית [CIA] וגם של מחלקת המדינה), הכוללת מדינה זו במזרח התיכון. פקיסטן, מדינה מוסלמית, בעלת ארסנל גדול של נשק גרעיני עם אמצעי שיגור, נתפסת בעיני משקיפים רבים כמדינה הפחות אחראית בעולם בכל הנוגע לתפוצת הנשק הגרעיני, והיא מסייעת לאיראן במאמציה לפתח נשק גרעיני, שמטרתו לאיים עלינו.

לדעתנו, אמרתי אז, יש מקום ואפילו חיוני לספח את פקיסטן להגדרת המזרח התיכון שלנו, על המשמעויות הנובעות מכך.

אצטמצם רק למסכת האיומים שהצגתי אז בינואר 1996:

• הסיכון העליון הוא השילוב של הפונדמנטליזם האסלאמי עם יכולת גרעינית. איראן גרעינית בידי חבורת אייטולות פנאטיים, עם אצבע על הדק גרעיני, זה איום אימָנֶנטי למדינת ישראל, ליציבות המזרח התיכון והעולם בכלל.

• הסיכון הבא הוא שעד סוף העשור, אין להוציא מכלל אפשרות שמדינה נוספת במזרח התיכון, תעבור תהליך של אסלאמיזציה. הצבענו בהקשר זה על טורקיה ומצרים!

• הסיכון הבא העריך שאסלאמיזציה של מדינה נוספת במזרח התיכון תהיה מכה לתהליך המדיני ואם תהיה זו מדינה מהמעגל הראשון, צריך להתכונן לאפשרות שמדינה זו תפרוש מן השלום ותפנה למגמת עימות.

• הערכנו שבטווח ההערכה, כלומר עשר שנים לכל היותר, לא תתגשם במדינות ערב משוואת הציפיות בין "קורבן השלום" שנדרש מהן לבין התמורה שיזכו לה במונחי שגשוג כלכלי.

• לגבי עיראק, שהייתה גורם אי-היציבות "מס' 1" במזרח התיכון, אנו שואלים בינואר 1996, לאן היא הולכת? האם תנסה לחזור בדרך כזו או אחרת למשפחת העמים הנאורה? או שמא צדאם חוסיין מתכנן לנו ולעולם, עוד איזה "קלף משוגע" שבמועד ההערכה אין לצפות אותו?

• מאזן החיוב והשלילה של מצרים בהקשר לתהליך המדיני איננו חד וברור. עד למועד ההערכה היא תקעה לא מעט מקלות בגלגלי התהליך המדיני, ומי יודע מה עוד מחכה לנו בעתיד בעניין זה, ולכן זהו נושא חשוב למעקב.

• ב-1995 ארגון טרור יפני שבר את מחסום השימוש בחל"כ (חומרי לחימה כימיים), לראשונה בהיסטוריה המודרנית. "המהנדס" יחיא עייאש, שלמד כימיה, בחר לתרגם את ידענותו לפיתוח מטעני נפץ קונבנציונליים למחבלים מתאבדים. אין להוציא מכלל אפשרות שבמדרון הטרור, סטודנט אחר לכימיה יבחר את דרך הטרור הכימי.

• הסיכון האחרון הוא שבעימותים צבאיים עתידיים, קיים סיכון של תקיפה על ריכוזי אוכלוסייה בישראל, באמצעות טילי קרקע-קרקע עם ראשי נפץ כימיים.

• לצד הסיכויים לשלום בטווח ההערכה עד שנת 2000, הדגשנו ששלום אמת יכול להתממש על בסיס שלושה עוגנים הכרחיים: פיוס אמיתי, שגשוג כלכלי וחברתי ודמוקרטיזציה בעולם הערבי. אם אני נדרש לנסות ולהעריך, כך אמרתי אז, בינואר 1996, היכן נהיה בסוף המאה העשרים מבחינת כל אחד משלושת התנאים הללו, כל שהייתי מוכן להתנבא לו הוא שאינני בטוח שנגיע לפיוס אמיתי, אבל יש סיכוי להגיע לדו-קיום עם סימני השלמה. אני לא בטוח שנגיע לשגשוג אצל שכנינו, אבל יש סיכוי טוב להגיע לצמיחה כלכלית באזור. אני כן בטוח, אמרתי, שלא נגיע לדמוקרטיזציה, אבל יכול להיות שעד סוף המאה, נראה ראשיתו של ליברליזם פוליטי במזרח התיכון.

חשוב להפנות את תשומת לב הקוראים לרקע הגיאו-אסטרטגי ששׂרר בנקודת הזמן של הערכה זו בינואר 1996. מאז 1992, השנה שבה נבחר יצחק רבין לקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, התהליך המדיני הפך לאבן הפינה של מדיניות הממשלה. כפי שציינתי לעיל, ב-1993 התקיימו שלושה תהליכים מדיניים במקביל - מול ירדן, סוריה והפלסטינים. הערכת המודיעין הנ"ל ניתנה זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין וזמן לא רב לפני הבחירות של 1996, שהחזירו לשלטון את הליכוד, הפעם בראשותו של בנימין נתניהו. היא לא לקחה בחשבון חילופי שלטון בישראל. אין לבוא בתלונות על כך, שכן הערכות המודיעין, שמגישה קהילת המודיעין הישראלית על כל ארגוניה, לעולם אינן כוללות ניתוח ו/או תחזיות לגבי המשתנה הקרוי ישראל. בשונה מכך, הערכות מצב לוקחות בחשבון גם יכולות, כוונות ופעולות של ישראל, אך בדרך כלל, הערכת המצב נעשית על ידי הקברניט המדיני עם עוזריו הבכירים, כמובן תוך התחשבות בהערכות המודיעין ולרוב גם לאחר התייעצות עם ראשי סוכנויות המודיעין השונות.

ב-1995 הקמתי צוות בדיקה שנקרא "פורום 2000", שתפקידו היה לדון באיומים ובהזדמנויות שאיתם המוסד עשוי להתמודד, עד לסוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21. מאחר שהבדיקה הייתה פנים-מוסדית, המנדט של הצוות כלל את הנושאים הבאים:

א. התחום הבינלאומי-אסטרטגי;

ב. טכנולוגיה;

ג. החברה הישראלית;

ד. קהילת המודיעין הישראלית.

בתחילת עבודתו של הצוות, הגדרתי לו את מתווה העבודה הנדרשת ממנו. ציינתי שייעודו של המוסד בנוי מכמה רבדים:

א. לאסוף מודיעין העונה לאיום הייחוס. על המודיעין הנאסף להיות באיכות הגבוהה ביותר. המודיעין חייב לענות גם למטלת הסיכול המוטלת על המוסד.

ב. המוסד אמור להיות בעל יכולת מחקרית והערכתית:

(1) הוא חייב לאפשר לקיים פלורליזם מחקרי בקהילה.

(2) מחקר המוסד חייב להיות ברמת יכולת לבקר את התוצרים המודיעיניים של גופי המחקר האחרים בקהילה.

(3) מחקר המוסד יורחב לנושאי צי"ח שמאפייניהם אזרחיים, כמו ענף כלכלי חזק.

ג. המוסד ימשיך לתרום לפיתוח הקשר בין ישראל ויהודי התפוצות. מטלה זו תהא תקפה גם בעידן שנות ה-2000.

ד. המוסד יתרום לעוצמה הכלכלית של ישראל על-פי צי"ח כלכלי ייעודי.

ה. המוסד ימשיך לקיים ולהרחיב קשריו עם שירותי מודיעין ברחבי העולם, כדי לגבות ולתמוך בקשרים המדיניים של ישראל.

בתחום הגלובלי והאזורי, הצוות הצביע על התובנות הבאות:

1. העולם הדו-קוטבי (ארצות הברית וברית המועצות) הפך לחד-קוטבי (ארצות הברית) אבל לצִדה מתפתחים מוקדי כוח אחרים, בכיוון של עולם רב-קוטבי.

2. תחרות כלכלית בעולם תופסת את מקומם של עימותים צבאיים או מאזני כוח צבאיים, כמפתח להשפעה ושליטה.

3. משקלו של הנפט המזרח-תיכוני יעלה נוכח הגברת הצריכה העולמית, בדגש על מדינות מזרח אסיה והאזור הפאציפי. לכן תימשך ואף תגבר מעורבות בינלאומית במזרח התיכון, לרבות תשׂומות אמריקניות צבאיות, כלכליות ומדיניות.

4. המזרח התיכון ימשיך להיות בלתי-יציב. פערים כלכליים בין מדינות ובין קבוצות תחרותיות בתוכן, ימשיכו להוות גירוי לאלימות צבאית בין-מדינתית, לחתרנות בין-מדינתית ולפעילות אופוזיציה, גם אלימה, בתוך המדינות, במיוחד על ידי ארגונים אופוזיציוניים אסלאמיסטיים.

5. תהליכי האסלאמיזציה של החברות הערביות יימשכו, משום שהרקע הדמוגרפי והכלכלי לצמיחתו של הפונדמנטליזם האסלאמי ימשיך להתקיים. תיתכן השתלטות של תנועות אסלאמיסטיות על מדינות ערביות, וגם במדינות בהן תנועות אלה לא יגיעו לשלטון, השפעת האידיאולוגיה האסלאמית על האוכלוסייה תימשך. ישראל תמשיך להיות יעד לעוינותם של אסלאמיסטים.

6. במדינות החשובות במזרח התיכון, ובמדינות הקשורות לתהליך השלום, שולטים כיום שליטים אוטוקרטים הקרובים לסוף דרכם ולסוף חייהם. בחלק מהמדינות יש בעיות ירושה ברורות (סוריה, הרשות הפלסטינית, מרוקו, סעודיה, מצרים וירדן). מכאן שבחמש עד עשר השנים הקרובות צפויים באזור, לרבות במדינות תהליך השלום, מהפכים שלטוניים ואלה עלולים להיות בעלי השפעה שלילית או חיובית, על תהליך זה.

7. העולם הערבי ימשיך להיות מפוצל וישראל תוכל לפעול מול מדינות בודדות. אין אִיום לחזית מזרחית.

8. תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה יימשך: יישמר השלום עם מצרים וירדן; התהליך הסורי עשוי להוביל לשלום קר; בין ישראל לסעודיה ישררו יחסים רגועים; ממזרח לישראל תתקיים ישות פלסטינית עצמאית הקשורה בקשר כלשהו לירדן.

9. האיומים על ישראל יבואו ממדינות המעגל השני. בקרב מדינות אלו, איראן תהיה היריבה העיקרית, בשל הפוטנציאל שלה (אוכלוסייה, שטח ויכולות בתחום הצבאי והכלכלי), בשל עוינותה האידיאולוגית (הנחת המוצא - המשטר לא יתחלף בתקופה הנדונה) ובשל תוכניותיה בתחום הנב"ק (נשק בלתי-קונבנציונלי).

10. משמעותו ולוח הזמנים של האיום הגרעיני האיראני: ההערכות בעת דיוני "פורום 2000" היו שעד אמצע העשור הראשון של המאה ה-21 (דהיינו 2006), תהיה בידי האיראנים יכולת מבצעית מסוימת (כמה משגרים וכמה טילים גרעיניים) שתהווה איום קיומי על מדינת ישראל. בדיעבד הערכה זו לא התממשה, בגלל פעילויות הסיכול המדיני המוצלחות של מדינת ישראל ושיתוף פעולה בינלאומי, לעצירת או האטת ההתקדמות האיראנית. להתממשות האיום יתלווה גם מצב חדש של "מאזן אימה" גרעיני, שמשמעותו צמצום מרחב התמרון האסטרטגי למלחמה בטרור, לפעולות תגמול וענישה ובעיקר - לאופן הפעלתם של כוחות קונבנציונליים במלחמה (תקיפות עומק, אִיום על עיר בירה). משמעויות אלה יבואו לידי ביטוי, אם איראן גרעינית תפרוס את חסותה על מדינות שיהיו בעימות עם ישראל.

11. עיראק תחדש את יצוא הנפט ותשתקם כלכלית. סביר כי בתחום הנב"ק יימשך הפיקוח ההדוק על יכולותיה. הישארותה מחוץ לתהליך השלום תחייב השקעת תשומות מודיעיניות אך, להבנתנו, ברמה פחותה מאלה שיושקעו באיראן. בדיעבד, יש להדגיש שהניבוי של "פורום 2000" פִספס לחלוטין את פרוץ מלחמת המפרץ השנייה (2003).

פרק שלם בעבודת "פורום 2000" הוקדש להשלכות הסכמי השלום. הפרק הוקדש לשינויי הדגשים בצי"ח, לשינויים במאפייני האיסוף, לקיצוץ במשאבים ולצורך בהתמקדות, לטרור, למודיעין וכלכלה, ליחסי ישראל עם ארצות הברית ולעם היהודי. אין טעם להיכנס לפרטים בפרק זה, שכן חילופי השלטון במדינה ב-1996 הביאו לעצירת התהליך המדיני.

"פורום 2000" עסק בזיהוי שינויים בחברה הישראלית, שישפיעו על עתידו ואופיו של המוסד. הצוות זיהה נכון שבמקרה של המוסד, ישפיעו עליו לא רק השינויים העוברים על החברה הישראלית, אלא גם שינויים המתרחשים בזירה הבינלאומית, אבל קשה להעריך את עוצמתם. ניתן לקבוע בוודאות גבוהה שהחברה הישראלית משתנה במהירות ועוברת מהשקפת עולם קולקטיביסטית להשקפת עולם ותרבות אינדיבידואליסטית, ממצב שבו הכלל עומד במרכז התודעה החברתית והפוליטית, למצב שבמרכזו יעמוד הפרט. שינויים אלה אינם מקריים אלא תולדה של תהליך "התמערבות" ממושך לצד שגשוג כלכלי ועייפות ממושג "החברה המגויסת". הישראלי ממקם במקום הראשון את משפחתו. במקום השני את מקום עבודתו, שבו הוא מייחס חשיבות עליונה לתגמול הכספי. רק לאחר מכן באים הסיפוק האישי, הקשרים החברתיים שהוא יוצר, המעמד והיוקרה בתפקיד ורק בתחתית הסולם - התועלת שמקום העבודה תורם לחברה כולה. החברה הישראלית הרבה פחות קרתנית מבעבר. אזרחיה רואים עולם וחשופים לתקשורת העולמית. לפיכך, הישראלי ספקן יותר, ביקורתי יותר ולא אחת ציני יותר. השינויים המשפיעים במערכת הגלובלית, כמו התמוססות התבניות שהכתיבו את תודעת האיום והביטחון ואקלים של "הקץ לנשק", התניעו תהליך של יתירות של גופי ביטחון, ובמזרח התיכון הם התניעו תהליך של שלום. בישראל זעזעו תהליכים אלה במשהו את אושיות הקונסנסוס סביב השאלה, מהו הביטחון הלאומי? איך כל אלה ישפיעו על המוסד? אין ספק שבטווח הנראה לעין, גופי הביטחון ימשיכו להיתפס כהכרח וכמוסד מרכזי, אולי אף המרכזי בה"א הידיעה, בחברה הישראלית. עם זאת, ב-1996 מסתמנות או עלולות להסתמן, המגמות הבאות:

א. ראייה ציבורית ביקורתית יותר את גופי הביטחון; תביעה גוברת לשקיפותם; נברנות תקשורתית אגרסיבית; נכונות פוחתת לאשר תקציבים.

ב. פיחות ניכר ב"ביטחוניזם" במתכונתו הישנה ובתודעת "השליחות הלאומית".

ג. ראיית המוסד כ"עוד מקום עבודה" ולא כ"דרך חיים".

ד. על שירותי הביטחון, ובכלל זה המוסד, יהיה להתחרות בתוך שוק העבודה מול כל המעסיקים האחרים, כשהפיתויים החומריים שיש בידם להציע קטנים יותר.

ה. השליחות לחו"ל, שהיא לוּז העבודה במוסד, הופכת לנטל ולדבר כפוי.

במרחק של עשרים שנה מאז מועד הניבוי, אפשר להתפעל מהדיוק שבו "פורום 2000", זיהה את המגמות לעתיד.

מדהים עוד יותר הניבוי של "פורום 2000" ב-1996 את האתגרים וכיווני ההתפתחות של הטכנולוגיה:

1. הדומיננטיות של אמצעים ויכולות טכנולוגיות במוסד תהיה רבה יותר.

2. נתחים רבים ומשמעותיים יותר של מודיעין ייאספו באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים.

3. המודיעין החזותי (ויזינט) יהפוך לכלי איסופי חשוב.

4. מאגרי מידע עולמיים ואזוריים ברשתות מחשבים יהיו נפוצים וזמינים.

5. לצורך גישה למערכות תקשורת ולמאגרי מידע תידרש התמודדות עם פרוטוקולים מורכבים כמו גם עם מנגנוני הצפנה.

6. גישה לכמויות אינפורמציה בנפחים גדולים מאוד תדרוש טיפול במסננים חכמים. אי-אפשר יהיה להסתפק בסינון של חומר טקסטואלי, ויהיה הכרח גם בסינון של חומר אודיו-ויזואלי.

7. יידרש מודיעין לפיצוח מערכות טכנולוגיות. ציו"ח [תהליך גיבוש הצי"ח] ועיבוד של מודיעין כזה ידרשו מומחיות ברמה גבוהה מאוד.

8. מאגר המידע המצטבר במוסד יהיה גדול מאוד וידרוש פיתוח כלים לשליפה ודחיפה של חומר רלוונטי בארגון.

9. התקשורת האישית תהיה גלובלית וברמת מולטימדיה, היא תהיה זמינה ובנפחים גדולים. תידרש התמודדות עם התקשורת האישית הגלובלית.

10. Smart-Card יהיה נפוץ ויכלול נתונים רבים (מידע אישי, מסחרי, קשרים ועוד).

11. טכנולוגיית המזעור והמיקרו-אלקטרוניקה תתפתח מאוד.

12. שליטה ובקרה גלובלית תהיה זמינה לנו, כמו גם לגורמים שמולם נתמודד.

צוות "פורום 2000" בדק גם את עתיד היחסים, חלוקת האחריות, גבולות גזרה וכו' בתוך הקהילה. מבלי להיכנס לפרטים, מטעמים מובנים, אפשר לומר שבבדיקה לאחור, הצוות הצליח אז (1996), לקלוע קרוב מאוד לתמונת הקהילה היום (2017).