רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים

נפוליאון מכה את הפרוסים: מערכת יינה ואוורשטאט, 1806

במערכת יינה ואוורשטאט הנהיג את הצרפתים המצביא הטוב ביותר שהיה להם מעולם — קיסרם נפוליאון הראשון. רמתו השכלית היתה אמנם גבוהה יותר מזו של כל מדינאי וגנרל בתקופתו, אבל מפליא שלמרות גדולתו ואף שבעת הקרב היה נפוליאון רק בן שלושים ושבע, הוא כבר היה מעבר לשיאו. ביטחונו העצמי המוגזם הביא אותו לזלזל ביריב הפרוסי ובמודיעין שצבר עליו. המצביא הגדול הזה לא ידע בשעת הקרב היכן נמצא הכוח העיקרי של הצבא הפרוסי. הוא חשב שחיסל אותו ליד העיר יינה, כשלמעשה רוב כוחות האויב היו בכלל באוורשטאט, ומולם נמצא קורפוס צרפתי אחד בלבד, של מרשל דבו.1 אבל אפילו הטעויות הללו לא הפריעו לנפוליאון ולצבאו לזכות בניצחונות מזהירים ולמעוך את הצבא הפרוסי. אפשר לומר שהוא סבל מרגש עליונות — שבחלקו הגדול היה מוצדק.

בדיעבד, למרות הניצחון, אפשר לראות במערכת יינה תמרור אזהרה. בתחילת דרכו הקפיד נפוליאון להבטיח לכוחותיו עליונות מספרית מקומית כדי לנצח בקרב והפגין אופי בלתי מהמר בעליל. גם כאשר הפך לימים לשליט צרפת, הוא המשיך להקפיד על עליונות מספרית במערכות השונות, אבל החל לזלזל במערכת קבלת ההחלטות הכוללת. נפוליאון לא התחשב בעובדה שלאומה הצרפתית לא היה כוח אדם צבאי המספיק להשתלטות על כל אירופה. מספר הקרבות הרב שניהל גרם לכך שהוא נדרש להשתמש בכוח אנושי ירוד יותר ויותר באיכותו, וכך ירד גם כושר הביצוע של ה"גרנד ארמה". בזה נפוליאון לא התחשב, ולכן אפשר לומר שבראיית המקרו הפכה מדיניות הקרבות שלו ליותר ויותר מהמרת, למרות מדיניות המיקרו הזהירה בכל קרב וקרב כשלעצמו. הראייה הכוללת שלו לא היתה נכונה בסופו של דבר, ולכן ירד מהבמה ההיסטורית מובס.

כמה מילים על נפוליאון

קצת רקע על נפוליאון בונפרטה ועל התקדמותו המטאורית לפני קרב יינה: צריך לזכור שהצרפתים העריצו אותו אף שהגיע מקורסיקה, אי שסופח לצרפת למרות התנגדות תושביו, ובראשם מנהיגם פאולי.2 קרלו בונפרטה,3 אביו של נפוליאון, שהשתייך לאצולה הנמוכה, נמנה עם מעריציו של אותו פאולי.

נפוליאון סיים בית ספר צבאי בצרפת, שאליה נשלח כאחד מבני קורסיקה במסגרת האיחוד עם צרפת. הוא החל לשרת כקצין זוטר בתקופה שבה רעיונות המהפכה התפשטו ברחבי המדינה כאש בשדה קוצים. נפוליאון, ששאפתנותו עמדה ביחס הפוך לגובהו, הבין מיד שני דברים: ראשית, שסיכויי ההתקדמות שלו בצבא המלך אפסיים בגלל מוצאו הקורסיקני, ושנית, שצרפת מהפכנית תשרת את האינטרסים האישיים שלו טוב יותר מצרפת המלוכנית. הוא הצטרף למהפכה במלוא כוחו והעביר את משפחתו למרסיי, כחלק מההחלטה לקשור את גורלו בגורלה של צרפת הגדולה, במקום לחזור ולהסתפק באתגרים המוגבלים של אי הולדתו. ב־1793, כשהיה בדרגת סרן, התבצרו בעיר טולון מורדים מלוכנים, שקיבלו סיוע משייטת בריטית. נפוליאון, שהבין טוב מאוד בארטילריה, ידע שהמפתח לניצחון הוא הצבת התותחים המהפכניים על שלוחת אגייט הגבוהה, החולשת על נמל טולון, והביא לניצחון מזהיר.

בעקבות הניצחון הוא הוקפץ לדרגת בריגדיר גנרל על ידי אוגוסטין רובספייר,4 אחיו של מקסימיליאן רובספייר ששלט אז בצרפת. ככה זה היה בימים ההם. ב־1794 שימש נפוליאון מפקד הארטילריה של הצבא הצרפתי בחזית איטליה (שכונה בפשטות, "צבא איטליה"). באותה שנה נעצר בעקבות הפיכה שבמסגרתה נשלחו לגרדום האחים רובספייר, שהצעיר שבהם היה פטרונו. לאחר ששוחרר ממעצר, מצא עצמו נפוליאון ללא תעסוקה במשך כשנה. באוקטובר 1795 פיזר מורדים מלוכנים בפריז לפי הזמנת בארא,5 אחד הדירקטורים שמשלו בצרפת, ושהיה גם מאהבה של ז'וזפין, שנפוליאון התאהב בה בתקופה זו. פעולתו של נפוליאון באותו אירוע התייחדה בהחלטתו לירות בתותחים בכינון ישיר בתוך העיר על המון אזרחים. את התותחים הביא לו סרן צעיר בשם מירא, שלימים התחתן עם קרולין, אחותו של נפוליאון. לפי הלוח המהפכני, התרחש האירוע בחודש ונדמייר, ומאז כונה נפוליאון גם גנרל ונדמייר. כשנשאל איך הוא יורה באזרחים תמימים, ענה שאזרחים תמימים יושבים בערב בבית ולא משתוללים ברחובות. נראה שהיגיון זה מתאים מאות שנים אחר כך גם לרפובליקות אחרות, אפילו במזרח התיכון.

בפברואר 1796 התמנה נפוליאון למפקד "צבא איטליה", שמפקדתו היתה בניס. לפני יציאתו דרומה למלחמה התחתן עם ז'וזפין, אלמנתו של הגנרל המלוכני אלכסנדר דה בוהרנה,6 שהוצא להורג בזמן הטרור בפקודת רובספייר. מאותם נישואים כבר היו לה שני ילדים, איז'ן והורטנס, ונפוליאון אימץ אותם. ז'וזפין, שהיתה מבוגרת מנפוליאון בשש שנים לפחות, בגדה בו על ימין ועל שמאל, במיוחד עם הדירקטור בארא. יש אומרים שבארא שלח את נפוליאון הרחק מפריז כדי שלא יפריע לו במערכת היחסים שקיים עמה.

אף שכנראה קיבל את המינוי למפקד "צבא איטליה" בחדר מיטות כלשהו, הוכיח נפוליאון שאין מתאים ממנו. בעזרת שלושת מפקדי הדיוויזיות, המרשלים לעתיד מסנה, אוז'רו7 וסרוריה,8 הוא הכה בשנים 1797-1796 את הפיימונטים ואת האוסטרים, כבש כמעט את כל איטליה, הכה את מדינת האפיפיור ונציה, הגיע למעבר הברנר, שממנו איים על וינה, והכריח את האוסטרים לחתום באוקטובר 1797 על שלום קמפו־פורמיו,9 שבו הוכיח גם את כישוריו המדיניים המוצלחים. שמו הפך לנערץ בכל צרפת ועורר מורא בכל אירופה.

הדירקטוריון, ששלט בצרפת, החל גם הוא לחשוש ממנו. אם בחזית משנית כמו איטליה, וללא משאבים צבאיים רציניים, הוא הצליח להביא להכרעה, מי יודע היכן ייעצר? התעסוקה הבאה שנמצאה לו היתה לפקד על מה שכונה "צבא אנגליה" ולהכין את הפלישה לאי האנגלי. כשהתברר שהפלישה לא מתממשת וכנראה גם לא תתממש, נשלח בראש קורפוס אחר לכבוש את מצרים (1798).

נפוליאון נחת במצרים בשלום (מיד לאחר הנחיתה הושמד ציו על ידי אדמירל נלסון)10 וכבש אותה. הוא הכה את הממלוכים, כבש את ארץ ישראל ונעצר לפני חומות עכו, חזר למצרים והכה שם חיל משלוח טורקי. בעיצומם של המחקרים המוצלחים שביצע בעזרת אנשי המדע הרבים שלקח עמו למצרים, שמע על המכות שצרפת ספגה מהקואליציה השנייה שהתארגנה נגדה. הוא חזר כביכול כדי להציל את הרפובליקה, אך למעשה היתה לו מוטיבציה מרחיקת לכת יותר: נפוליאון החליט שמצרים רחוקה מדי ממרכז העניינים ושהגיע הזמן לערוך הפיכה נגד הדירקטוריון הבלתי פופולרי. בינתיים, בציריך, ניצח הגנרל הצרפתי מסנה את סובורוב הרוסי והרפובליקה כבר ניצלה, אך בכל זאת הצליח נפוליאון לערוך הפיכה מוצלחת בנובמבר 1799, שבה עלו לשלטון שלושה קונסולים: האב ז'וזף עמנואל סייס, רוז'ה דיקו ונפוליאון. בתוך כמה חודשים הפך נפוליאון לקונסול ראשון, ושני הקונסולים האחרים, שהיו בטוחים שיוכלו לשלוט בו, פרשו הביתה. הוא אירגן צבא חדש וניצח במרנגו (14.6.1800) את האוסטרים. את הניצחון אמנם השיג ממש במזל,11 אבל כבר אמר מי שאמר שעדיפים גנרלים עם מזל על גנרלים עם שכל (נפוליאון בעצמו אמר את זה). אחר כך השתלט על כל איטליה, ובו בזמן ניצח גם גנרל מורו,12 מפקד הצבא הצרפתי על הריין, את הצבא האוסטרי בהוהנלינדן (דצמבר 1800). בתום המערכה התפרקה הקואליציה השנייה (רוסיה פרשה עוד בסוף 1799, לאחר מפלת סובורוב, ואוסטריה חתמה על שלום לינוויל ב־1801) והאנגלים גם הם העדיפו לחתום עם צרפת על שלום אמיין באביב 1802. עם האפיפיור חתם נפוליאון על קונקורדט עוד ב־1801.

נפוליאון לא היה רק גנרל מוכשר. עם עלייתו לשלטון הוא עבד על יצירת "הקודקס האזרחי" הנקרא על שמו גם "הקודקס הנפוליאוני". אסופת חוקים זו מהווה את הבסיס למשפט בצרפת וברוב מדינות אירופה עד היום. באותן שנים (1803-1802) גם התווה את מבנה השלטון בצרפת לדורות — המשרדים הממשלתיים ושאר המוסדות שקבע משרתים את הרפובליקה גם היום.

בשניים באפריל 1804 הפך לקיסר ואשתו לקיסרית. הוא הניח את הכתר על ראשו ועל ראשה של ז'וזפין למרות נוכחותו של האפיפיור. מיד אחר כך התארגנה מולו הקואליציה השלישית, שבה היו חברות אוסטריה, רוסיה ושוודיה. כנגד הברית הזאת הכין נפוליאון את ה"גרנד ארמה", הצבא הצרפתי הגדול. הניצחון הראשון של הכוח המעולה הזה הושג ללא קרב, על ידי תמרון בלבד של נפוליאון וראש המטה שלו ברטייה.13 צבא אוסטרי בפיקודו של גנרל מאק כותר בעיר אולם וסביבותיה, וכשלושים וחמישה אלף חיילים הוכרחו להיכנע.