רגע נצח

משה פיינשטיין משך בידית פעמיים כדי לוודא שהפלדלת נעולה היטב ושלף את צרור המפתחות המרשרש מחור המנעול. הוא היה גאה בנגרייה שלו, שהקים בעשר אצבעותיו, וידע שבנושאים כמו בטיחות אין דבר כזה ׳זהיר מדי׳. הוא הסתובב אל האחיין שלו, אבל זה כבר עלה על הסקטבורד והתחיל לנסוע. "ביי אֶלְנָה!" צעק לו. וכעבור רגע הוסיף, "היי! התיק 'שך פתוח." אלנה רכס את תרמיל הסטיבְס־פֶּק הבלוי שלו תוך כדי נסיעה והרים את אגודל ימינו אל עבר דוד משה. "יאללה ביי!" צעק-- חזרה.

צינת הערב הירושלמית של סוף חודש פברואר אמנם הצליחה להעביר באלנה חצי עווית, אבל היא לא ידעה עם מי יש לה עסק. אלנתן אופק, בן עשרים ואחת בסך הכול, היה מוותיקי הסקייטרים בירושלים. הוא התחיל בכיתה ו', תשע שנים קודם לכן, כשכמעט אף אחד בכל העיר המג׳נונה הזו לא נסע על סקט. הוא הכיר את כל מה שיש להכיר בעיר באמצעות הסקטבורד ובזכותו, ועם השנים הסקט הפך לאיבר נוסף בגופו. אין אתגר שהוא לא עבר איתו, אין מעקה בעיר שהוא לא נמרח עליו ואין טמפרטורה שלא נסע בה. אז חצי עווית של צינה? נו באמת.

מה שכן, הוא שמח שלא יורד גשם עכשיו, כי גם מעט רטיבות עלולה לשבש לסקייטרים את כל התוכניות.

הוא המשיך בדרכו על הסקט וליד רחוב ההסתדרות, כמה דקות ממחוז חפצו, בסמטה צדדית שכמה פחי זבל עירוניים נחו בשוליה, הוא קלט קיר שהיה גם ריק, גם לא גדול מדי וגם מוסתר מהרחוב. הוא האט כדי להביט בו כמו שצריך. כבר כמה שבועות שהוא שקוע בחיפוש קיר שישמש אותו להתנסוּת הגרפיטי הראשונה שלו. אלף פעמים כבר עבר פה ורק עכשיו שם לב לקיר הזה. אלנה הבין מיד שהקיר מושלם. "תכלס זה בדיוק מה שאני מחפש," מלמל לעצמו. "עכשיו השאלה היא אם יש לי ביצים." משהו בו כבר ידע את התשובה, אבל הוא לחץ פאוז על התהייה והזדרז משם הלאה אל פסאז' צמרת.

ליד מסעדת טעמי, עוד לפני שראה את הפסאז׳, הבין אלְנה שאנשים לא יהיה חסר הערב. ״פאק!״ צעק מישהו מתוך ההתקהלות. "פאק מי!" צעק מישהו אחר, ושתי הצעקות נבלעו יחד בבליל קולות נלהבים שהלכו והתגברו ככל שאלנה התקרב.

את יואב, במלעיל, הוא קלט ראשון. אבל זו לא חוכמה, יואב התנשא לגובה מטר ותשעים, והיו לו קול חזק וצחוק רועם שהלמו היטב את מבנה גופו הגדול. תמיד קלטו אותו ראשון. לטוב ולרע. ליד יואב עמד עזרוש, אחיו הצעיר של אלנה, שהיה הילד שבחבורה שלהם, ואף על פי שנסע איתם המון, הוא עוד לא נחשב חבר מלא בטִים, אולי בגלל גילו הצעיר. ולא שמישהו מהטִים ידע מה המשמעות של ׳חבר מלא׳.

צמוד לעזרוש עמד יוני ריבקינד, יוני הגבר, עם המצלמה שלו ביד, תלויה ברצועה סביב צווארו, וכמו יתר הנוכחים בפסאז׳ מיהר גם הוא למצוא את מקומו סמוך לסְטֵרוויי טוּ הֵבֶן בערב קריר ובהיר זה שנחת על מרכז העיר. אחת־עשרה המדרגות שעלו ממדרחוב בן הלל אל פסאז׳ משחקי צמרת נקראו על שם השיר המפורסם של לד זפלין בגלל תחושת גן העדן המפעמת בליבו של כל נער ירושלמי המטפס בהן, במיוחד אם הבריז מהלימודים ובכיסו מלאי מטבעות שתכף ייפלו זה אחר זה היישר אל לועות מכונות המשחק שמילאו את החלל הקטן של משחקי צמרת.

בראש הסטרוויי זיהה אלנה את גילי סקטבורד, ראשון הסקייטרים בירושלים ונציג הטים של אלנה בתחרות, ואת יוני המניאק, הסקייטר הטוב ביותר שירושלים הוציאה מתוכה אי פעם כנראה.

רגע לפני שנשאב לתוך ההתרחשות חש אלנה תערובת משונה של סיפוק ומתח. סיפוק, בעיקר מכך שכל חברי הטים נוכחים. הוא שמח שכולם באו לתת גב לגילי, אבל זה היה יותר מזה. כל הטים כאן לידו: גילי, יואב, יוני הגבר ואפילו עזרוש. הוא ראה אותם, ועובדה זו לבדה די היה בה לנסוך בו מעט שקט. הם היו כמו חמש אצבעות שמתחברות לאגרוף, מי יכול עליהם כשהם יחד?

המתח נבע מההבנה שהוא הגיע לפסאז׳ בדיוק ברגע השיא של התחרות הבלתי אפשרית כמעט בין גילי ליוני המניאק. ומכך שהם אשכרה עומדים לנסות לנחות את הסטרוויי. טירוף.

הוא נדחק דרך כל מיני פּוֹאוּזֶרים שקנו את הבגדים הנכונים ואת הנעליים הנכונות (בערך), כאלה שכל מי שמבין משהו מהחיים שלו קולט בשנייה שאין סיכוי בעולם שהם דאוּן פוֹר לייף, והצטרף לחברי הטים. היה די צפוף סביב הסטרוויי ואלנה הצליח להנחית צ׳פחה אוהבת אך צורבת ישר על עורפו החשוף של עזרוש לפני שמישהו מהטים ראה שהוא הגיע. עזרוש הסתובב אל אלנה עם זעם בעיניים, אבל כשנוכח שזה אחיו הבכור התפוגג הזעם ונעלם. ״יופי אלנה, בוגר,״ אמר עזרוש ועיסה את עורפו. "תשע אפס!" אמר אלנה וחייך. יואב הסתובב כששמע את הצליל של הצ׳פחה וסימן לאלנה בראשו לעבר גילי, שניצב מרוכז מעל הסטרוויי. אחר כך רכן אל אוזנו כממתיק סוד וצעק, ״הפעם הוא מביא אותה! אתה תראה! אני מרגיש את זה!״

אף אחד לא זכר מי נתן ליוני המניאק את הכינוי מניאק, אבל כולם ידעו שזה כינוי הולם. מתבודד, לא מתחבר, לא מדבר, חושב שהוא הכי חכם, לא מפרגן לאף אחד, תופס תחת, ויודע שהוא נוסע הכי טוב מכולם. זה היה הטיפוס. מניאק.

אלנה הרגיש באופן כמעט פיזי איך הוא נשאב למצב שמתפתח מולו. איך הוא כבר חלק מהאקשן. הוא הסתכל על גילי ועל יוני המניאק. הם עמדו כמטר זה מזה. שניהם בני עשרים וארבע, גילי מטר שבעים ושמונה, ויוני המניאק נמוך בהרבה. גילי בוגר לגילו, פיזית וגם מנטאלית, נע תמיד על התפר שבין שרירי לגדל גוף, ויוני המניאק, במראהו הנערי, נראה לידו כמו ילד כמעט. שניהם עמדו מעל הסטרוויי טו הבן, שניהם היו מיוזעים, שניהם הניחו ידיים על המותניים, ושניהם הביטו לסירוגין בקהל ובכל המדרגות תחתם. אבל איזה הבדל ביניהם. בעוד גילי מדגמן נחישות — מצמצם עיניים, מלקק שפתיים ומשרטט בתנועות ידיים את מראות הדמיון המודרך שהיה עסוק בו, יוני המניאק נראה כמעט אדיש. אמנם הוא היה מיוזע ואף סמוק, אבל בעיניו היה זלזול, וחיוך לעגני ומעצבן מאין כמותו היה מרוח על שפתיו. היה ברור לאלנה שאין סיכוי שיוני המניאק אדיש באמת. בכל זאת, שום ירושלמי לא הצליח לנחות את הסטרוויי עד כה, אבל אדישות וחוסר מעורבות הם מה שהוא החצין.

הקהל, עשרים וכמה צעירים ובני נוער ובראשם חברי הטים, צעק בקצב ״גי־לי! גי־לי!״ ולאלנה היה נדמה שגילי אשכרה מדבר עם עצמו. שפתיו מלמלו משהו כמו ״אתה יכול! הפעם אתה מביא אותה!״

אף אחד לא עודד את יוני המניאק. אף פעם לא היה לו טים שיתמוך בו ברגעים כאלה, ואפילו הפואוזרים קלטו שהוא לא הטיפוס שמתאים לו עידוד. גילי הסתכל על המדרגות פעם אחת אחרונה וסימן לקהל לעודד חזק יותר. יוני הגבר הרים את המצלמה וצמצם את הפוקוס על גילי. יואב התכופף אל אוזניהם של אלנה ועזרי, ואז צעק שוב: ״הפעם הוא מביא אותה! אתם תראו! היום הוא מצליח! גי־לי! גי־לי! גי־לי!״

אבל גילי לא הצליח. ממש לא. הוא אפילו לא היה קרוב. למען האמת, כבר מהרגע שגלגלי הסקט עזבו את רצפת הפסאז׳ החלקה, היה ברור שמשהו ׳לא׳. גילי היה סקייטר נועז ויצירתי, אבל הוא היה מאלה שלא יודעים ליפול, ולכן התקווה הקולקטיבית של חברי הטים עודכנה מיד מ׳הלוואי שגילי ינחת את הסטרוויי׳ ל׳רק שהוא לא יתרסק וישבור משהו׳. למרבה השמחה התקווה המעודכנת התממשה, וגילי סיים את הקפיצה בלי חבלות חמורות.

מי שכן נחת את הסטרוויי היה יוני המניאק. והוא אפילו גרם לזה להיראות קל. כאילו זה משהו כזה שעושים לפעמים. קמים, מצחצחים שיניים, אוכלים חומוס בפינתי ונוחתים את הסטרוויי. מניאק כזה. הוא אפילו לא השוויץ יותר מדי. קפץ, נחת כמו ענק, הסתובב אל הטים עם חיוך גדול ועם אותו מבט מתנשא, אמר משהו כמו ״בוא'נה, איזה סקייטרים קקה אתם,״ ונסע משם. אפילו לא חיכה לקבל כאפות של רספקט מהפואוזרים, שכמה מהם הגיעו לסף אקסטזה.

״לא ייאמן היוני המניאק הזה,״ אמר יוני הגבר לאלנה וליואב אחרי שכל הפואוזרים נסעו בחזרה לחיים הלוזריים שלהם והשלושה נותרו כמעט לבדם בפסאז׳. ״איזה סטייל פסיכי יש לו.״

״אינקרדיבל,״ הסכים יואב. ״סייקו שיט,״ חיזק אלנה. גילי ועזרוש נסעו לברזייה שליד הדואר שמול צמרת, וגילי שטף במים קרים את כל השפשופים שהצטברו לו על הירך ועל האמות. ״מה אתם עושים פה?״ נבח עליהם ג'פטו, השומר הנודניק והידוע לשמצה מסניף הדואר, כשחולצתו המכופתרת וכובע המלחים שלו מבהיקים מלובן באורו של פנס רחוב. ״שותים מים. אסור?״ השיב לו גילי.

כשהשניים חזרו לפסאז׳ התעניינו חברי הטים בשלומו של גילי אחרי ההפסד. ״אני צ׳יל אחי, אורגינל,״ השיב גילי. ״המניאק הזה סקייטר סופני, אבל עד הסטרוויי הרגשתי שאני נותן לו פייט.״ כל הטים הסכים שגילי היה בשיאו הערב ונתן ביצועים לפנתאון. רק אלנה הקשיב בריכוז. ״אמרתי לו!״ אמר עזרוש בהתלהבות, ״אמרתי לו שבלי הקטע של הסטרוויי, באמת־התורה שהיה לו מצב לקחת!״ עזרוש התחרט שאמר זאת עוד לפני שסיים את המשפט. ״אתה רציני עזריאל? באמת־התורה?״ חיקה אותו יואב בלגלוג וכל הטים נקרע מצחוק.

״טוב מה עם בירות?״ פנה יואב לאלנה כשהצחוק נרגע. ״הבאת משהו איתך?״ שאל ובעט בעדינות בסטיבס־פק של אלנה. צליל מתכתי של פחיות נשמע ממנו. ״ואללה, לא,״ הפתיע אלנה, ״לא הספקתי לעבור להביא היום.״ יואב הרים גבה חשדנית אבל בדיוק אז נשמע צלצול לא מוכר. כולם סובבו את ראשיהם לעבר יוני הגבר, ששלף מהכיס טלפון נוקיה חדיש, הציץ במסך ואמר ״הלו!״

"מה זה זה? מאיפה יש לו פלאפון?" שאל גילי.

״קיבל היום מהעבודה!״ השיב לו יואב בהערכה והוסיף, ״טוב, אני צמא. בואו נעבור אצל רבחי בקיוסק, ניקח כמה בירות וניסע לכיכר ספרא. מתאים?״ וכולם הנהנו בהסכמה. ״עזרוש, תהיה ילד טוב ואולי ניתן לך שלוק,״ אמר יואב וכל הטים צחק.

הם ירדו את הסטרוויי עם הסקט ביד והתחילו לעשות מגבית לרכישת הבירות. ״׳תם יודעים מה?״ אמר פתאום אלנה, ״אני מוותר היום, אני גמור מדי.״ כולם מחו אבל לא התעקשו. בסופו של דבר אלנה היה היחיד ביניהם שהייתה לו עבודה אמיתית.

עזרוש היה תלמיד בכיתה י"א בתיכון הימלפרב לבנים. יוני הגבר היה משוחרר טרי ובן גילו של אלנה. הוא התעתד להיות צלם עיתונות ואפילו שלח תצלומים שלו לכמה מקומונים. בינתיים עבד בחצי משרה בשליחויות של מכון ההעתקות ׳אור׳ בדרך חברון. גילי ויואב עבדו שניהם פעמיים או שלוש בשבוע בַּשאנטי, בר־מסעדה בנחלת שבעה. גילי השיג עבודה במטבח שנה קודם לכן, וכעבור כמה חודשים סידר ליואב הגבוה והנאה עבודה על הבר. השניים חגגו את תחילת הקריירה המשותפת שלהם במשך לילה שלם, ואילן, בעל הבית של השאנטי, הבין שעדיף לו להימנע מלשבץ את שני החברים באותה המשמרת. אלנה היה היחיד מחברי הטים שנאלץ לקום בכל בוקר לעבודה בנגרייה של הדוד שלו, ועבד שם עד הערב. אז אין ספק שאלנה קרע את התחת יותר מכולם, ויתר חברי הטים לא ידעו אם לרחם עליו או דווקא לקנא בו.