רדיו פופוב

קוראים לי אלפרד. אלפרד השכוח. אני המְספר של הסיפור הזה. כל מספר סיפורים יודע שלסיפור חייבת להיות איזושהי התחלה. משהו שיניע את רצף האירועים. יש סיפורים שמתחילים במאורע מטלטל, למשל בהתפרצות הר געש, בלידה או במוות של מישהו, או בקבלת דבר דואר מעורר פליאה. סיפורים אחרים, לעומת זאת, מתחילים דווקא מגחמה סתמית לכאורה, למשל — מישהו מחליט לבדוק אם הוא יצליח להירדם טוב יותר על השטיח שבמבואה מאשר במיטה שלו. וזה בדיוק מה שקרה בלילה אחד בחודש אוקטובר.

כבר ניסיתי באותו לילה כל דבר אפשרי. פתחתי את החלון והפכתי את הכרית. גרבתי גרביים והורדתי את הגרביים. שתיתי מים והלכתי לשירותים, אכלתי חצי מלפפון חמוץ ועוד פעם שתיתי מים, אבל מה שלא עשיתי — לא הצלחתי להירדם. מכיוון ששום דבר לא עזר, לקחתי את הכרית ויצאתי למבואה. נשכבתי על השטיח הגס, הנחתי את הראש על הכרית ודחפתי מתחתיה את הפנס ששמרתי לעיתים קרובות בכיס של חולצת הפיג‘מה. כבר חודשים שלא שאבו את השטיח שבמבואה. גרגרי חול דקרו לי בגב וגושי בוץ יבש נמעכו מתחתיי והתפוררו לאבק דק. אבל חוץ מכל זה — מקום המשכב היה, לתחושתי, סביר למדי. לכל הפחות זה הוסיף גיוון ללילותיי נטולי השינה.

כך שכבתי לי במבואה והאזנתי לקולות הלילה. ההסקה רחשה וענף של עץ גירד בטפריו את זגוגית החלון במטבח. חוץ מזה — שררה דממה. טוב, אולי לא דממה מוחלטת. הבטן שלי גרגרה חזק מאי פעם. הייתי רעב. רעב נורא.

גרתי עם אבא בבית מספר ארבע ברחוב סאוִיקוּיָה. אולי כדאי לשים את המילה ״גרתי״ במירכאות. או יותר נכון — ״עם אבא״ במירכאות, כי אבא לא נראה בבית כבר תקופה ארוכה. כלומר עקרונית גרתי עם אבא בדירת שלושה חדרים, אבל נכון יותר לומר שאופסנתי בחלל המרווח הזה בזמן שאבא לא היה כאן.

חודש לפחות עבר מאז שאבא נסע, אולי יותר מחודש, כבר לא עקבתי. אבא עבד — או, כמו שהוא נהג לקרוא לזה, ״עשה עסקים״ או ״נפגש עם אנשים חשובים״ — אי שם ברחבי העולם. אולי באיטליה או במקסיקו. או בבאלי. אבא אף פעם לא סיפר לי לאן הוא נוסע ומתי הוא אמור לחזור. יום אחד הוא פשוט היה מתפרץ פנימה בלי שום אזהרה, מוציא בגאווה מהמזוודה איזה אגרטל או פסלון מחריד ומעמיד אותו על מדף הספרים. מיד אחרי זה הוא היה שוקע בספה ולא זז משם עד הנסיעה הבאה שלו.

בדרך כלל, לפני כל נסיעה, הוא היה קונה אוכל, שיהיה בבית. אבל הפעם הוא שכח לעשות קניות. חשבתי שאולי הוא השאיר לי כסף לאוכל, והמחשבה הזאת ריגשה אותי מאוד. סוף־סוף אני אוּכל לבחור בעצמי מה לאכול! לא עוד פסטה או קרקרים יבשים, אלא פירות טריים וגבינות, ולחם שכרגע יצא מהתנור והוא לוהט בין האצבעות! פתחתי בהתלהבות את ארונית הזבל והתכופפתי כדי להוציא משם את הפחית החלודה, הקופה הקטנה של אבא. אבל בתחתית הפחית היו רק כמה מטבעות מסכנים שבקושי מספיקים לקרקרים ולנייר טואלט, וזה הכול.

נאלצתי להסתדר עם מה שמצאתי במזווה: אורז, פסטה וקרקרים. קטשופ, כמה מלפפונים חמוצים ולחמניות יבשות. תיונים ודבש. אבל עכשיו המלאי כבר הידלדל. בצהריים הכנתי את מנת הפסטה האחרונה וגירדתי בסכין את שאריות הקטשופ מתחתית הצנצנת. לארוחת הערב אכלתי קרקר אחד ושתיתי תה ארל גריי עם דבש. זה היה התה שאבא הכי אהב, ואני שנאתי. את התה חלטתי במי ברז חמים, כי כבר לא יכולתי להרתיח מים בקומקום: אבא כנראה שכח לשלם את החשבונות, והחשמל נותק זמן קצר אחרי שסיימתי לבשל את הפסטה.

כך שכבתי שם בחושך מוחלט, מתחתיי גרגרי חול מציקים ולידי כוס תה פושר, כשלפתע נשמע קול צעדים מתקרבים מחדר המדרגות. כעבור רגע פסקו הצעדים ומשהו קרקש. ושוב צעדים, עצירה, קרקוש. צעדים, עצירה, קרקוש. בסוף קולות הצעדים נפסקו ממש מאחורי הדלת שלנו. מישהו התגנב לחדר המדרגות — ועמד עכשיו במרחק הושטת יד ממני. פחדתי שהבטן שלי תגרגר שוב ותחשוף אותי, אבל למרבה המזל היא החליטה להשתתק ברגע האחרון.

נאנחתי בהקלה. ואולי זו הייתה אנחה של עייפות ועצב. ואולי הכול יחד. ככה זה עם אנחות — לפעמים הן פורצות החוצה בלי סיבה מוגדרת.

שקט השתרר מאחורי הדלת. עצרתי את הנשימה והקשבתי. מי שעמד שם כנראה עשה כמוני. ניסיתי להירגע, אבל אז שוב פרצה ממני אנחה. והיא הייתה עמוקה כמו באר.

רחש נשמע מאחורי הדלת.

נשמתי עמוק ושאלתי: ״מי זה?״

לא הייתה תשובה. אולי המתגנב לא שמע אותי.

״מי זה?״ שאלתי שוב והצמדתי אוזן אל הדלת.

דממה מסתורית מילאה את המבואה. פתאום נשמע קרקוש מהחריץ המיועד לדברי דואר, ומשהו השתלשל דרכו ונפל על הרצפה. גיששתי מתחת לכרית, שלפתי משם את הפנס שלי והדלקתי אותו. ליד הדלת היה מונח... עיתון.

אז מתברר שהמתגנב המסתורי הוא בסך הכול מחלק עיתונים שטעה בדירה; אבא כבר מזמן ביטל את המינוי לעיתון, כי הוא הרי תמיד בנסיעות. אבא לא ידע שאני אוהב עיתונים. לפעמים הייתי לוקח ממתקן המִחזוּר עיתונים ישנים וקורא אותם מההתחלה ועד הסוף. עכשיו, אחרי שהחשמל בדירה נותק, עיתון שהופיע לפתע פתאום על השטיח במבואה היה בשבילי כמו מתנה משמיים, כי הוא היה עכשיו הקשר היחיד שלי עם העולם. הטלפון הנייד שלי כבר לא עבד, כי לא יכולתי להטעין אותו. הטלוויזיה לא פעלה בלי חשמל, וגם לא המחשב ושאר המכשירים.

פרשֹתי לפניי את העיתון כדי לשקוע באירועים מן העולם ולדמיין שאני חלק מהם. לדמיין את עצמי בתוך המולת דיבורים. במרוץ בין מועמדים בבחירות, במהפכות, בהפגנות. בתוך חבורות בני נוער שמסתובבים במרכז המסחרי, בתוך הרעש המטורף של אצטדיון כדורגל. בלב סערות, התפרצויות הרי געש ומטרי מטאורים מרהיבים שמפלחים את השמיים. אבל הפעם לא התקדמתי בדמיונותיי מעבר לדף הראשון, כי כשפתחתי את העיתון התגלגל מתוכו על השטיח תפוח קטן אדמדם. חטפתי את התפוח, נעצתי בו שיניים וחזרתי אל העיתון. היו בו בליטות משונות. פרשׂתי אותו מהר והארתי עליו בפנס. בפנים היו דחוסים גרבי צמר אפורים וכריך עטוף במגבת נייר. בהיתי בהפתעה בגילוי שלי. אולי מחַלק העיתונים הכניס בטעות את האוכל שלו לתוך העיתון? או שזאת איזו מתיחה מטופשת? כך או כך, החלטתי לגרוב את הגרביים. הם היו נקיים וחמימים, והיו עליהם שלושה פסים: כחול, אדום וירוק. אחר כך נגסתי בלחם ברעבתנות, ורק כשהטעם של שיבולת השועל והרעננות של פרוסות המלפפון מילאו את פי — נזכרתי במתגנב. זינקתי על הרגליים ופתחתי בדחיפה את הדלת. חדר המדרגות היה חשוך ודומם. המתגנב נעלם.