רוכב ערבות

מרעש הפצפוצים והצבע הכתום שהחל לרקוד לנגד עיניה הבינה זָרְקַא שהדליקו מדורה. אבל היא לא יכלה להיות בטוחה, שכן פניה היו מכוסות בבד מגרד שסימא את עולמה. דרך הסיבים הצפופים היא ראתה צללים וקווי מתאר של מי שעבר מטרים ספורים ממנה. אולם מעבר לכך, כפי שהיה בשעות האחרונות, היא שרתה בחשכה. היא החלה לחוש בחום המתגבר. ידיה הכפותות נשלחו מעט קדימה. אצבעותיה כאבו מרוב שהיו קפוצות מזה כמה שעות לאחר שלא הזיזה אותן מילימטר מגופה. שמלה דקיקה כיסתה את גופה הקטן ותרמה מעט מאוד להגן עליה מפני האוויר הקר שהתגבר בלילות האחרונים. למזלה, לא ירד גשם והרוח עוד הייתה מתונה, אך זרקא הריחה באוויר שהגשם קרוב.

שוביה החלו לדבר בינם לבין עצמם. צללים התמקמו מול הגוש המרצד הכתום. בן רגע, החום שהעניק לה פיסה של כוח נגזל ממנה.

היא הצליחה להבין רק חצאי מילים "...שוּק... חמורים...קפה..." זרקא ידעה שהם מדברים ערבית אבל המבטא היה כבד, ויחד עם רשרושי השק מעל ראשה היא לא הצליחה לעקוב אחר הנאמר.

היא נרתעה ברגע שיד גסה ליטפה את צווארה החשוף.

"בבקשה..." מלמלה בגרון ניחר. היא הרגישה את הלמות פעימות ליבה ברקותיה.

"ששש ילדה..." היד עצרה מתחת לסנטר של זרקא.

גופה נרעד.

"סלימאן," הגבר קרא. "תביא שמיכה."

זרקא לא הצליחה לשמוע מה אמרו שאר הנוכחים, אבל הם החלו לצחוק. יבבה נפלטה מפיה למרות שלא רצתה שישמעו אותה.

"חלאס, אמרתי!" היד שטיילה על גופה בעדינות עד כה, אחזה בצווארה וניערה אותה בחוזקה. "אם לא תסתמי, אנחנו נחמם אותך עד שתישרפי!"

זרקא השתתקה אבל הצמרמורות לא פסקו.

משהו חם ושעיר עטף את גופה - המגע הזכיר לה צמר. היא נשכבה בתוך הכיסוי. הגבר שדאג לה למעטה העבה התרומם והתרחק ממנה. היא הפנתה את גבה לעבר המדורה, לפני שחסמו אותה, והתפללה לאללה שהיא תתעורר מחלום הבלהות שהחל באותו הבוקר. היא קירבה את ברכיה אל סנטרה ועצמה את עיניה בחוזקה.

היא לא ידעה כמה זמן עבר, אולם כשפקחה אותן עדיין הייתה כפותה. פניה עדיין היו מכוסות והיא רק יכלה להניח שבני משפחתה עדיין מתים. היא רצתה להסיח את דעתה מן האפלה שאפפה אותה שכן בחושך, הפרצופים שלהם נדמו כחזיונות. היא לא הצליחה לזכור איך נראו לפני שהוכו באלות מצופות במתכת. פיו של אביה היה פעור והתמלא דם כמו היה קערת ריבה, שיניו עפו כה רחוק עד כי נחתו ליד זרקא בצד השני של המטבחון. הצווחות של אִימהּ, כשהשטנים בגלימות הלבנות גררו אותה החוצה, הדהדו באוזניה כמו גם הירייה שהפילה את שאקר, אחיה הגדול, לרצפה. הם בעטו בגופו בזמן שזחל. זרקא לא ידעה לאן ניסה להגיע ומה יכול היה לראות דרך עיניו, שהתנפחו לצבע סגול מבחיל. אחד הגברים שתפס את ידהּ של זרקא הסתכל עליה במבט שלא ראתה מימיה. הוא התנשף והעביר את ידו מתחת לשפם שחור עבה. אחד האחרים הגיח מאחוריו ותפס בכתף שלו. גם אז לא הבינה את דבריהם, אך הצליחה לשמוע "...בתולה..."

הגבר שעוד אחז בידה צחק וירק לרגליה. "אפריקאיות שרמוטות."

לפתע הרים אותה וליקק את לחיה. הבל פיו, שילוב של קפה וכבש מעושן, העלה מרה בפיה והיא החלה לבכות. הוא לפת את פניה עד שהרגישה כי שיניה חותכות את חיכה. "שקט את! עד שנגיע... את שקט!" הוא שחרר את אחיזתו ואמר משהו לאחד האחרים שחיטט בארונות המטבח. הוא רוקן שק שהיה חצי מלא בגרעיני חיטה ששאקר היה קוצר בכל יום וחתך אותו כך שנותרה פיסת בד קטנה יתר. מאותו רגע, ראשה כוסה, וחבל נקשר לידיה ורגליה. היא נלקחה החוצה ונשימתה נעתקה ממנה לאחר שנזרקה על גבי אוכף. רק אחרי מה שהרגיש לה כנצח הסוס החל לדהור. היא שמעה דהרות סוסים נוספים סביבה והם רכבו ללא הפסקה עד רדת הערב.

מישהו בעט בה. "קומי... תאכלי..."

היא לא זזה.

ידיים חטפו ממנה את השמיכה והקור שוב שטף את גופה. הפעם, השק נמשך מעליה.

ירח של תחילת חודש, דק כציפורן, ושמיכת כוכבים מנצנצים כיסו שמיים ריקים מענן. זרקא תהתה לרגע לאיזה מהכוכבים הפך שאקר, כמו שאימא שלה לימדה אותה שקורה כשמגיע זמנך לעלות לשמיים. היא חיפשה סימן ברקיע, אבל פרצוף גוער נכנס לשדה הראייה שלה.

"אוכל." הוא הביא לה קערית עץ קטנה שהייתה מלאה נזיד חיטה דייסתי. בהתחלה רצתה להשליך את האוכל הצידה, אבל הריח... זו החיטה ששאקר היה קוצר וממנה הכינה אימה את הדייסה מדי צוהריים. זרקא לקחה חופן של הנזיד בין אצבעותיה והכניסה לפיה.

הגבר נהם והסתובב ללכת.

אור הלהבות ריצד על פניהם של הגברים סביב המדורה. היא ספרה שבעה מהם. היא לא זיהתה אף אחד. כולם היו גברים עטויים גלימות ארוכות לבנות וכיסויי ראש לבנים גם הם. היא זכרה שחלק מן השבטים הבדואיים שהיו עוברים וסוחרים עם אבא שלה היו לבושים באופן דומה, אבל זרקא לא זכרה שם של שבט מסוים לבוש כמותם.

מחשש שמא תמשוך את תשומת ליבם היא הסיטה את מבטה מהחוטפים לעבר סביבתה. הם היו בשטח פתוח, האדמה חולית ומלאה אבנים. שיחים נמוכים ויבשים צמחו באופן דליל. זרקא ידעה שהם רכבו במשך יום אחד מביתה אבל לא יכלה לזהות לאיזה כיוון, לא שהייתה יודעת איפה הם גם אם עיניה היו גלויות כל הזמן הזה, שכן מעולם לא התרחקה יותר משעתיים של הליכה מביתהּ.

שמיכת הצמר שקיבלה הייתה שרועה לא רחוק ממנה. זרקא גררה את ישבנה על האדמה המסולעת והגיעה אליה. היא כיסתה את עצמה מחדש וניסתה שוב להתפלל.

היה נדמה לה שאם התפילה הראשונה נתנה לה לראות, אולי, אם תתפלל חזק, מישהו ישמע אותה גם מבלי שתשמיע הגה.