רוני ותום החקירה הראשונה

פרק 1 הפיתה הקטלנית

דלת החדר נפתחה בפראות ורוני שעט פנימה נסער, מלוכלך ומיוזע, טרק את הדלת מאחוריו וצנח על מיטתו כמו ענף שנפל מעץ. חולצת בית הספר שלו היתה קרועה בשרוול. שערו החום, מעוטר בבלורית מחומצנת, היה סתור ופרוע. לבו הלם במהירות. הוא ניסה לנשום עמוק כדי להירגע, אבל לא הצליח. הוא התיישב וניער את הרגליים כדי להעיף מהן את נעלי הספורט, שהתעופפו באוויר ונחתו בוּל על הפאזל אלף חלקים של "מלחמת הכוכבים" שכמעט סיים אתמול בערב. חלקי הפאזל התפזרו בחדר. יופי, אידיוט, נזף בעצמו.

הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב עליה, והרגיש איך הפרצוף שלו נהיה שוב אדום מזעם. אצבעותיו התכווצו לאגרוף בכל פעם שנזכר בעוד רגע נורא שעבר עליו בגללה. אם היא היתה פה עכשיו, חשב, הייתי מביא לה בּוֹקס אחד שהיה מעיף אותה לקיר!

המחשבה הזאת העבירה בו רעד. אלה לא היו מחשבות רגילות בשבילו. גם כשהאחים הקטנים שלו מעצבנים אותו, הוא תמיד מנסה לשמור על קור רוח. אבל תום - אותה הוא שנא, ממש. הוא לא האמין שנתן לילדה הזאת, שמעולם לא הקדיש לה שנייה של מחשבה עד הבוקר, להוציא אותו משלוותו, ולהשפיל אותו מול כל החברים שלו, מול כל הכיתה, מול כל בית הספר בעצם.

הכול התחיל בהפסקה הגדולה. רוני היה באמצע משחק קלפים סוער עם חבריו כשקלט במבטו את תום, הילדה החדשה והמשונה שיושבת לידו בכיתה, מתקרבת לכיוונו במעיל ג'ינס צהבהב כשבידיה פיתה עם שווארמה, ומתיישבת על קצה השולחן שלו. היא פערה את הפה לביס ענקי, וטיפות טחינה נזלו על אצבעותיה. פתאום הבזיקה בו מחשבה שזעזעה אותו: העבודה בגיאוגרפיה! הוא זרק מידיו את הקלפים וזינק לעבר תום: "זוזי משם!"

היא לא הגיבה, והוא שם לב לראשונה לחוט לבן שהשתלשל על צווארה, מחובר לשתי אוזניות. הראש של תום נע לקצב המוזיקה כשרוני הגיע אליה בריצה.

"מה הבעיה?" היא אמרה, ותלשה אוזנייה אחת בעזרת אצבע שנשארה נקייה.

"את יכולה בבקשה לזוז מפה?"

"נוח לי."

"את לא יכולה לאכול פה!"

"זה המקום שלי." היא ממש לא התרשמה מהצעקות שלו.

רוני הבחין לזוועתו בנוזל צהבהב שהחל לנזול מתחתית הפיתה של תום, עד שנחת שני סנטימטרים מהעבודה המודפסת שסיים אתמול בערב והיתה מונחת על השולחן, ממתינה שיגיש אותה למורה לגיאוגרפיה בשעה השלישית. הוא הושיט את ידו בתקיפות כדי לקחת את העבודה, אבל תום חסמה אותו בגופה.

"תגיד, מה יש לך?"

"לי אין כלום, אבל לא בא לי שהפיתה המסריחה שלך תטפטף על העבודה שלי!"

"מסריחה תקרא לחברה שלך!" הקול של תום רעד קצת.

"תעופי מפה עכשיו, את שומעת?"

"לא בא לי. מה תעשה?"

הילדים שהיו בכיתה קלטו שמשהו מעניין קורה והחלו להתגודד סביב השניים.

"אתה מסתדר, גבר?" שאל יריב, חברו הטוב של רוני, בטון לגלגני.

רוני הביט בחבריו המשועשעים ובילדה המעצבנת שיושבת בהתרסה על השולחן שלו עם פיתה נוזלת, והרגיש שהוא חייב לעשות משהו. הוא שלח יד וניסה לקחת את הפיתה מידיה של תום, אבל היא הרימה אותה בזריזות, והשניים החלו להיאבק.

"תעוף ממני!" נאנקה תום.

"תני לי את זה!" סינן רוני.

ילדי הכיתה החלו לקרוא קריאות קצובות: "יאללה מכות יאללה!"

רוני תפס במפרק היד של תום. החוזק שלה הפתיע אותו. אף אחד מהם לא ויתר. בזווית העין הוא ראה טיפות אפורות נושרות על הכריכה, מכתימות את הכותרת "ארצות הים התיכון, עבודה מאת רוני גבריאלי" והרגיש את הזעם גואה בו. הוא לא התכוון לוותר לה. הוא המשיך ללחוץ, וראה וריד בצוואר של תום מתנפח מרוב מאמץ. אחרי כמה שניות שנדמו לו כמו נצח תום עזבה את הפיתה, וזו צנחה בחבטה עמומה על השולחן ועל העבודה של רוני.

דממה השתררה בבת אחת. רוני הרפה מהיד של תום והביט באימה בעבודה שלו, שבצבצה מתחת לפיתה המפורקת. הוא חילץ את הניירות שהיו ספוגים בנוזל שמנוני. לא, הוא לא האמין שזה קורה לו. הוא הביט בתום בעיניים רושפות.

"הרסת לי את העבודה!"

"יופי. כי אתה הרסת לי את ארוחת עשר!" הטיחה בו תום. היא קמה והחלה לפסוע באיטיות לעבר דלת הכיתה.

"מי אוכל שווארמה בעשר בבוקר?!" נשמעה לחישה מכיוון חבורת בנות שהביטה במתרחש.

"וואי וואי וואי, אני לא הייתי שותק על זה," קרא יריב לעבר רוני כשחיוך מרוח לו על הפרצוף.

רוני הביט שוב בעבודה המוכתמת.

"חתיכת מטונפת!" הוא צעק לעבר תום, שהגיעה לפתח הכיתה. היא עצרה והסתובבה אליו, עשרות עיניים נעוצות בה. להפתעת כולם היא רק חייכה חיוך קטן לעצמה ויצאה מהכיתה.

* * *

בשעתיים הבאות לא החליפו השניים מילה. רוני לא היה יכול לסבול את נוכחותה של תום לידו, וניסה בכל מאודו לא לפגוש בעיניו את מבטה. כשנעמה, המורה לגיאוגרפיה, עברה בין התלמידים לאסוף את העבודות, הוא לא היה מסוגל לתת לה את הניירות הספוגים בטחינה.

"מה זאת אומרת לא הספקת?" שאלה נעמה בתימהון.

"אני מצטער. אני אביא את זה בשיעור הבא," ענה רוני בקול שפוף.

"טוב. זה מאוד מפתיע, רוני. אתה יודע שאני חייבת להוריד לך ציון על איחור בהגשה."

לחייו של רוני האדימו ממבוכה ומזעם. מעולם לא הורידו לו ציון.

"הוא הכין את העבודה, המורה, הוא סתם מתפנק כי היא התלכלכה לו קצת," אמרה תום בלעג.

"סתמי את הפה!" ירה רוני לעברה.

"זה נכון, רוני?" שאלה נעמה.

"לא," שיקר רוני.

"ואיפה העבודה שלָך?" הפנתה נעמה מבט לתום.

תום משכה בכתפיה.

"חבל מאוד," נאנחה נעמה והמשיכה אל התלמידים האחרים.

"תן לה כבר את העבודה, דביל!" לחשה תום כשהמורה התרחקה.

רוני לא ענה לה. הוא רק רצה שהרצפה תיפּתח ותבלע אותו. או אולי עדיף - תבלע את תום ותעלים אותה לנצח. מחר הוא יבקש מהמחנכת לעבור מקום. הוא לא היה מסוגל לדמיין יום אחד נוסף לצדה.