רופא בדם

בבוקרו של יום שישי, ט' בשבט תשס"א, יום בהיר וקר, עמדו בחניה הגדולה של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים אלפי אנשים דוממים. עמדו שם חולים שקמו ממיטותיהם, לרבים מהם מחובר מתקן לעירוי נוזלים, עשרות רופאים ואחיות בחלוקים לבנים, קציני צה"ל ולוחמי יחידת שלדג, תושבי כרמי צור ומתיישבי גוש עציון, ורבים-רבים אחרים.

מתנחלים ואנשי שמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים - כולם נאספו ובאו לרחבה הגדולה באותו בוקר כדי להיפרד מד"ר שמואל גיליס, שנרצח ערב קודם לכן על ידי מחבלים בפיגוע ירי בדרכו ממקום עבודתו בבית החולים הדסה לביתו בכרמי צור.

התבוננות מהצד על מגוון האנשים שנאספו ובאו לחלוק לו כבוד אחרון יכולה היתה ללמד לא מעט על אישיותו ועל פרקי חייו של הנרצח, וגם להעלות לא מעט סימני שאלה. מה עשו קצינים מיחידה מובחרת בצה"ל בהלווייתו של רופא צנום ועדין נפש? איך עמדו שם זה לצד זה מתנחלים ופלשתינים?

גם מי שהאזין לסופדים בהלוויה ודאי נותר עם שאלות רבות. איך מתיישבים תיאורי הביישנות והצניעות של האיש, שחזרו על עצמם בהספדים הרבים, עם האומץ המקצועי ולקיחת האחריות על חייהם של חולים רבים כל כך? איך מתיישבות תכונות אלה עם התארים ועם התפקידים הרבים שהספיק האיש למלא בחייו הקצרים? איך מתיישבת עם כל זאת העובדה שלהמטולוג הבכיר, שלדברי הסופדים רכש לו שם של מומחה בתחומו בארץ ובעולם, עוד לא מלאו ארבעים ושתיים שנים?

סיפורו של שמואל גיליס הוא סיפור של עולה שעלה על כל הציפיות שתלו בו חבריו לכיתה, וסלל לעצמו בשתי ידיו מסלול חיים ישראלי וציוני מעורר השתאות. זה סיפור של רופא בכיר ששילב מומחיות ומקצועיות יחד עם רגישות וצניעות. זה סיפור של איש יקר, אוהב הארץ ואוהב אדם. סיפורו של מי שהתייצב בכל מקום שבו היו זקוקים לו, והיה איש בכל מקום שבו לא היו אנשים.

כשניגשה רותי גיליס להספיד את אישה האהוב, אבי חמשת ילדיה, היא אמרה שצערה לא רק עליה ועל ילדיה, אלא על כל החולים שחייהם היו תלויים בשמואל. בקהל הרב שנאסף מחוץ לבית החולים ובתוך בית החולים שאלו את עצמם באותם רגעים עשרות חולים במחלות המטולוגיות שונות מה יהא עליהם עכשיו ללא הרופא המסור והמקצועי כל כך. כדורי המרצחים שקטעו את חייו של ד"ר שמואל גיליס פגעו לא רק באדם אחד; אנשי הדמים ששפכו את דמו של רופא מחלות הדם פגעו בדמיהם של רבים, ו"דמים בדמים נגעו."

לא זכיתי להכיר את שמואל גיליס בחייו. בזכות כתיבת ספר זה התוודעתי לאישיותו המרשימה וכיום היא נוכחת מאוד בחיי.

פעמים רבות מזדמן לי לנסוע לאורך ציר התנועה המוביל מהר הנגב להרי חברון דרך יישובי דרום הר חברון. מאז למדתי להכיר מקרוב את תחנות חייו של שמואל ז"ל, נוספו אצלי לדרך הזו מחשבות על אודותיו. אני חולף על פני בית יתיר ונזכר בסיפור השבת הראשונה שלאחר נישואיהם של שמואל ורותי, כששמואל לא הצליח להגיע לפני כניסת השבת לביתו החדש בבית יתיר בגלל חיפוש אחר חייל שאבד בניווט. ליד היישוב כרמל אני נזכר בתאונה הקשה שעבר שמואל במקום במהלך שירותו הצבאי. בהמשך אני חולף על פני כרמי צור, מקום מגוריה של משפחת גיליס עד היום, ואז עובר בסמוך למחנה הפליטים אל ערוב וחולף בכאב על פני המקום שבו קיפדו בני עוולה את פתיל חייו של שמואל.

אבל הזיכרונות לא מסתיימים כאן: לאחר נסיעה של שתי דקות ממקום הרצח, בצומת גוש עציון, אני חולף על פני "הפינה החמה", שמנציחה את שמואל כל העת - כבר עשור - באמצעות חסד ונתינה לכוחות הביטחון, והפינה הזו נוסכת בי כוחות של אמונה.

חובה נעימה לי להודות לכל אלה שסייעו בידי בכתיבת ספר זה, ובראשם לרותי ולכל בני משפחת גיליס-ארנוולד, על שהעניקו לי את הזכות להעלות על הכתב את פרקי חייו של שמואל ופתחו בפני את דלת ביתם ואת לבם לרווחה. תודה גם לעשרות המרואיינים: משפחת גיליס המורחבת, אנשי בית החולים הדסה עין כרם, תושבי כרמי צור, יוצאי יחידת שלדג ועוד רבים וטובים, שהעניקו לי מזמנם בחפץ לב וסייעו לי להכיר את דמותו המרשימה של שמואל. תודה גם לאנשי "ידיעות ספרים", שאימצו את הספר אל חיקם.