1
אנילי עמדה בצד הכביש כבר שעה וניסתה לתפוס טרמפ, כשגשם כבד התחיל לרדת.
לא היית אמורה לדעת את זה? היא חשבה כששלפה שכמיית פלסטיק מתרמיל הגב שלה. זה פשוט הגיוני. הרוח התגברה, וטיפות גשם כבדות החלו להכות בקצב על הפלסטיק הזול. אבל היא שמרה על החיוך האופטימי הזה הדבוק על פניה, וטפחה בכף רגלה על שולי החצץ כשקטע משיר חדש צץ בראשה.
האם זה קל, היא שרה לעצמה.
האם זה קל?
לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.
היא כתבה שירים מאז שיכלה לדבר וחיברה מנגינות עוד לפני כן. אנילי קיז לא יכלה לשמוע את קריאת הקיכלי, את טפטופו של ברז דולף או את הקצב הרועם של רכבת משא בלי להפוך אותם למנגינה.
ילדה משוגעת שמוצאת מוזיקה בכל דבר – זה מה שאמרה לה אימה, תמיד, עד יום מותה. והשיר שעלה עכשיו בראשה של אנילי נתן לה משהו לחשוב עליו חוץ מהמכוניות החולפות ביעף, והנהגים היבשים המתחממים בתוכן, שאפילו לא מאיטים כדי להעיף בה מבט שני.
לא שהיא יכולה להאשים אותם; גם היא עצמה לא הייתה עוצרת. לא במזג אוויר כזה, והיא בוודאי לא נראית טוב יותר מחולדה טבועה.
כשהיא ראתה את הסטיישן הלבנה מתקרבת, נוסעת לפחות שלושים קילומטרים מתחת למהירות המותרת, היא הצליבה אצבעות בתקווה לאיזה סבא נחמד שיעצור להציע לה הסעה. קודם, כשחשבה שיתאפשר לה לבחור, היא סירבה לשתי הצעות, הראשונה מגברת מעשנת בשרשרת עם שני רוטוויילרים במושב האחורי, השנייה מנער שנראה מסטול לגמרי.
עכשיו היא כעסה על עצמה על שהייתה כזאת בררנית. כל אחד מהשניים היה מקרב אותה לפחות כמה קילומטרים, בריח של עשן כזה או אחר.
הסטיישן הלבנה הייתה במרחק חמישים מטרים, ואז עשרים וחמישה, וכשהגיעה אליה היא נפנפה לעומתה נפנוף ידידותי, כאילו הייתה איזו סלבריטי שעומדת בצד הכביש המהיר ולא סתם אחת על סף ייאוש, שכל רכושה הארצי ארוז בתרמיל גב.
הביואיק הישנה זחלה לעברה בנתיב האיטי, והנפנופים של אנילי נעשו כמעט תזזיתיים. אבל היא יכלה לעמוד על הראש ולעשות שמיניות באוויר וזה לא היה משנה. המכונית חלפה על פניה והלכה וקטנה ככל שהתרחקה. היא רקעה ברגליה כמו ילדה, מתיזה בוץ על עצמה.
האם זה קל? היא שרה שוב.
לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.
אבל לא איתפס לא מוכנה.
זה היה קליט, בלי ספק, ואנילי הצטערה בפעם העשרים שהגיטרה האהובה שלה לא איתה. אבל היא לא הייתה נכנסת לתרמיל, ראשית כול, ושנית, היא כבר הייתה תלויה על הקיר בחנות המשכון של ג'ב.
אם הייתה יכולה לבקש משאלה – חוץ מלעוף מטקסס – היא הייתה מבקשת שמי שיקנה את מייבל יתייחס אליה יפה.
האורות הרחוקים של יוסטון נראו מטושטשים כשאנילי מצמצה מבעד לטיפות הגשם. אם הייתה חושבת עוד רגע על חייה שם, היא הייתה כנראה מפסיקה לקוות לטרמפ ופשוט מתחילה לרוץ.
בינתיים הגשם נעשה חזק יותר מכפי שראתה זה שנים. כאילו אלוהים שאב את כל המים מבפאלו באיוּ, הנהר החוצה את יוסטון, רק כדי שיוכל לשפוך אותם כאן על ראשה.
היא רעדה, בטנה כאבה מרוב רעב, ופתאום היא הרגישה אבודה כל כך וכועסת עד שיכלה לבכות. לא היה לה שום דבר ואף אחד; היא הייתה חסרת כול ובודדה והלילה החל לרדת.
אבל שוב התנגנה המנגינה, כמעט כאילו יכלה לשמוע אותה בתוך הגשם. בסדר גמור, היא חשבה, אין לי שום דבר. יש לי מוזיקה.
ולכן היא לא בכתה. במקום לבכות, היא שרה.
האם אצליח?
במקרה.
כשעצמה עיניים, היא יכלה לדמיין את עצמה על במה אי־שם, שרה לקהל משולהב.
לוותר?
זה לא יקרה.
היא יכלה לחוש את הקהל הלא־נראה עוצר את נשימתו.
איאבק עד הנשימה האחרונה.
עיניה היו עצומות בחוזקה ופניה מוטים אל השמיים כשהשיר גאה בתוכה. ואז נשמעה צפירה חזקה, ואנילי קיז כמעט קפצה מתוך מגפיה.
היא הרימה גבוה את שתי אצבעותיה האמצעיות אל מול הסמי־טריילר כשראתה את אורות הבלימה שלו מהבהבים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.