רחוק יותר

כשהביאו את המנוף החדש ידעתי שהעיר תשתנה, אבל מובן שלא ניחשתי עד כמה. בשנים האחרונות בונים אצלנו פחות בניינים חדשים. אבא הסביר לי ש"הרבה שנים נהגו להרוס את הבניינים הישנים ולהקים חדשים, בדרך כלל מגדלים. אבל עכשיו החליטו פחות להרוס ויותר לשפץ ולחדש". אימא שאלה אם יש לי אולי רעיון מוצלח להסביר את השינוי, ואני ביקשתי משניהם שיראו לי במציאות כמה דוגמאות ואז אולי אוכל לענות להם ברצינות. "אני שמחה שיש לנו ממש שיחה משפחתית אמיתית," אמרה אימא. אני חושב שאבא התכוון לפתח את הדיבורים לכיוון אחר בכלל, אבל לשמחתי לא גער באימא או בי.

אפשר לחלק עיר לפי רחובות, זה ברור. אבל אפשר גם לפי דברים אחרים לגמרי. מאז שהייתי ממש קטן אני מומחה בלבלבל את עצמי. לפעמים אני שם לב לכל פרט מסביבי ומחלק ומחבר ומכפיל ומוחק את כל מה שאני רואה. ולפעמים אני טיפשון שאפילו שוכח את הכיוון הנכון של הבית או של בית הספר. והדברים שתמיד מושכים אותי הם מכשירים גדולים שממש מזכירים לי צעצועים. אני יודע שבדרך כלל חושבים ההפך, זאת אומרת שמפתחים צעצועים שידמו לרכבות, למכוניות ולמטוסים אמיתיים. אבל אני מרגיש שיש כלי תחבורה ומכשירים שהיו פעם צעצוע ופשוט הגדילו אותם. כלי התחבורה היפים ביותר וגם המכונות הכי מרשימות הם אלה שמזכירים לי צעצועים. אחרת קשה לי להבין מדוע כל מיני אנשים נהנים לנהוג במכוניות ללא גג או בצבע אדום. גם כשאבא לקח אותי לנמל בחיפה, התרשמתי דווקא מאותן אוניות שהזכירו לי את אוסף הספינות הקטן שהיה לי פעם בגיגית בחצר.

הדבר העיקרי בנמל הוא היחסים בין מנופים למחסנים. המחסנים שבחוץ, או הרציפים, והמחסנים של האוניות, מחליפים ביניהם סחורות מכל הסוגים, והמתקן העסוק ביותר בנמל הוא המנוף. כשאני מסתכל מראש הכרמל על הנמל, אני מרגיש שכל העיר מסוגלת לעבור לאוניות באמצעות המנופים, ואפילו הים שלמטה לא יתנגד. טוב, אני יודע שקצת הגזמתי, אבל אין כמעט דבר יותר יפה מהנמל כשמביטים בו מרחוק ומלמעלה. כך אפשר ליהנות מהתנועות של האוניות והמנופים והגלים והמשאיות, ולא לשמוע את הרעשים, ולא להריח את השמנים ולא להיבהל מהאיחורים. רק להביט ולהתפעל מהתנועה הגדולה, שממנה יוצאות הרבה תנועות קטנות יותר. אימא אומרת שאני רגיש למה שקורה בנמל חיפה בגלל שנולדתי בעיר הזאת ועזבנו אותה כשהייתי בן חצי שנה. לדעתה, מה שלא הספקנו להשלים בילדותנו חוזר אלינו בכל מיני דרכים מוזרות.

אנחנו גרים מזמן בפתח תקווה. אבא סיפר לי שכאן היו הרבה סולמות בפרדסים ואחר כך הרבה מנופים קטנים לבניית בתים. אני לא יודע מדוע הורי בחרו לגדל את עצמם ואותי בפתח תקווה, אבל אין לי בעניין זה שום טענות כלפיהם. מבחינתי, המעקב אחרי מנופים בעיר הוא הדבר המעניין ביותר, חוץ כמובן מכמה מהספרים שאני קורא, אבל במעקב שלי אני מרגיש הרבה יותר עצמאי. העובדה שמנוף מניח קומה על קומה מבלבלת ומרגשת אותי. הבנתי שבעבר נדרש זמן רב מאוד להגביה בניין, ועכשיו הקומות מטפסות על עצמן ממש מהר. המנופים בתוך העיר פחות מרשימים מאלה שראיתי בנמל חיפה, אבל הם זריזים מאוד ומזכירים לי עוד יותר את מנופי המשחק שלי.

ואז הכרתי את המנופאי שעובד בבניין. כמעט בכל יום בדרך הביתה מהלימודים נעמדתי מול הבניין החדש ברחוב המקביל לנו, רחוב ראשון לציון, ולא יכולתי להפסיק להתבונן בעבודה. פעם אחת אפילו ניגש אלי אחד העובדים וביקש שאזוז מעט לאחור מכיוון שנהגי המשאיות, שנכנסות ויוצאות, התלוננו שאני "מצמצם להם את שטח התמרון החופשי". אלה היו המילים שלו, שנשמעו לי קצת מסובכות ואולי מעט מבהילות, אבל הבנתי שאין טעם להתווכח. ניסיתי להצחיק את עצמי במחשבה שהמנוף הזה יכול לקחת קומה מאחד הבתים השכנים ולהעביר אותה לבניין החדש. כך יוכל לחסוך הרבה עבודה, אבל אז הבנתי שהוא גם יביא להרס גדול.

והנה, לפני שבועיים, כשהמנוף לא פעל, שמעתי מישהו צועק מלמעלה, "ילד, אתה רוצה משהו ממש טעים?" הבטתי סביב, כי לא ידעתי מהיכן יצא הקול הזה ולמי הוא מופנה. לפתע ראיתי יד מנופפת לכיווני מחלון התא של המנופאי, והקול צעק משם: "זה אני, וזה אתה. אין כאן שום שיחה אחרת. אני פשוט רואה שאתה מתעניין במנוף שלי ואשמח לארח אותך. הממתקים שבדרך הם רק כדי לתפוס את תשומת לבך." התרגשתי מאוד מהפנייה שלו והינהנתי בחוזקה. ראיתי את מוטת המנוף זזה לאט־לאט לכיוון שבו עמדתי, ושרשרת צרה וארוכה ירדה ממנה אלי כשבקצהָ שקית כרוכה בחבל. השרשרת עצרה בערך מטר מעלי ומובן שלא יכולתי להגיע אליה.

"אז אתה באמת רוצה?" הוא שוב מדבר בקול רם, "אם לא, אז אני מחזיר אלי את הממתקים." עכשיו אני מוכרח לענות: "רוצה, רוצה. תודה." אני נבהל מהתשובה שלי. השרשרת מתקרבת אלי ונעצרת מול פני. אני מסיר ממנה את השקית, אבל השרשרת נשארת מולי, אולי כדי להשגיח עלי.

אני פותח את השקית ומוצא חפיסת שוקולד ושקית של סוכריות טופי. זה קצת מביך וקצת מצחיק. בבת אחת כל המחשבות נהיות אצלי עקשניות במוח: התרגשות ממישהו חדש שמשמח אותי, שביעות רצון מהרפתקאות בלתי צפויות, אזהרות וחרדות של אבא ושל אימא מאנשים זרים שפונים אלי. "מה אתה מהסס?" הוא ממשיך לדבר במיקרופון שלו ומזכיר לי הופעה של זמר מזדקן שנהנה לדבר ומפחד לשיר, "אין כאן שום סכנה, רק הזמנה רצינית לנער שמתעניין במנוף שלי."

השרשרת סוף־סוף מתרחקת ממני, ואני מרגיש קצת יותר משוחרר. עכשיו השאלה היא אם להסתלק או להיות אמיץ ולהישאר כאן. פתאום המנוף מסתובב לצד השני וממשיך בעבודתו, כאילו לא קרה כלום. אני צריך לחשוב אחר כך בשקט כיצד מנוף מסוים אחד בונה בית ובאותו הזמן גם מחלק ממתקים. זה מבלבל אותי וגורם לי לחשוב על בית שבונים אותו לא מחומרים רגילים, אלא מהפתעות שסגורות בשקיות בגדלים שונים.

"אתה יכול לעלות אלי," הוא משמיע את קולו עוד פעם, ואני חושב שאולי הקולות הכי מעניינים בחיים הם אלה שיוצאים ממקומות מחבוא. אני מתקרב למנוף, ולא יודע כיצד אפשר להגיע למפעיל. ואז אני רואה אותו יוצא מהתא, ובמהירות גדולה יורד בסולם שלו ומגיע אלי. הוא יותר מבוגר מכפי שחשבתי, פניו לא מגולחות, אבל עדיין אי אפשר לכנות את מה שיש שם זָקָן. "מה אתה אומר? אני אעזור לך לטפס לתא הפיקוד? זה ממש פשוט."

"אבל אני לא כל כך מהילדים המטפסים. לרוץ אני יודע לא רע, אבל בענייני גמישות אני כמעט נתקע."

הוא מושיט לי את ידו, אנחנו מתקרבים יחד למנוף, והוא עוזר לי לטפס. "תביט רק למעלה, לאן שאנחנו צריכים להגיע, ולא למטה, לא למקור שממנו מתרחקים." הדיבור שלו קצת מצחיק, אפילו מוזר. אבל אולי למנופאים יש שפה משלהם. הרי כל החיים שלהם הם עסוקים בעליות ובירידות, בהורדת משאות ובהרמה מלמטה למעלה. אין להם כמעט שום דבר שנשאר בגובה קבוע. יכול להיות שבשביל נער בכיתה ט' ההתנהגות שלי במקרה הזה קצת ילדותית. גם להתעניין בממתקים וגם להתפתות כה מהר להצעה שלו להצטרף אליו.

הוא נותן לי להיכנס לפניו לתא הקטן, ואני מיד מתרשם שנוח כאן בפנים יותר ממה שחשבתי. "כשהתחלתי לעבוד, חשבתי שהתא של המנופאי משני לגמרי. משהו כמו מושב במכונית, שאי אפשר להפעיל אותה בלי לשבת בתוכה. אבל בשנים האחרונות אני מאוהב בתא שלי, מביא לכאן מוזיקה וספרים שאני אוהב. לפעמים קצת קורא וקצת מאזין, כיף להיות מוקף בדברים שחשובים לי."

"אני הילד הראשון שאתה מזמין פנימה?" אני שואל וכעת הוא צוחק, וקול הצחוק מגיע ממקום שעד עכשיולא הכרתי אצל אנשים. "נהדר לראות שזה אכפת לךלהיות ראשון. אז כן. אתה ממש הראשון שמצטרף אלי כאורח. אני חושב שרק כשלמדתי את המקצוע הייתי יושב בתא עם אחרים, ומאז אני כאן לבד עם המנוף הזה. לפעמים מנוף קטן, לפעמים אפילו עצום. לעתים אני בונה בניינים ולעתים עושה דברים אחרים שאולי אספר לך עליהם."

עכשיו אני מחליט לשתוק. אמא אמרה לי שמפעם לפעם צריך להחליט לשתוק כדי לקלוט את מה שקורה מסביב. אני מתרגש להיות כאן אבל גם מפחד. אולי זה מבייש לפחד, אבל זה מה שאני מרגיש. "לי קוראים איתן," הוא אומר מתוך חיוך שקט, "יש לי בן ובת גדולים, והיתה לי גם אישה. התחלתי לעבוד כמנופאי לפני יותר משלושים שנה. עבדתי באפריקה במשך כמה שנים, אבל רוב הזמן בארץ. אין כמעט דבר של גובה שלא הגעתי אליו."

גם הפעם הדיבור שלו נראה לי מיוחד. "לי קוראים דוּדִי," אני אומר לו. "זאת אומרת דוד," הוא מיד מתקן אותי. "אמרתי שקוראים לי דודי, זה נכון שהשם הוא דוד." ושוב הוא צוחק בגלים המיוחדים שלו. "אני עכשיו מוכרח לעבוד, דודי, ואתה יכול לשבת לידי ולהתרשם. אולי בזכותך אצליח להתרגש כאילו גם אני כאן בפעם הראשונה."

אני מנחש שהתא שלו דומה קצת לתא של טייס, למרות שראיתי תא של טייס רק בסרטים, ופעם אחת כשטסתי עם אבא ואימא ללונדון הצצתי לרגע פנימה כשהדלת שם נפתחה. מעניין אם הידיות שכאן מסוגלות גם להטיס מטוסים אם רק מחברים אותן למקומות הנכונים. אנחנו עכשיו מסתובבים והתנועה הזאת מוזרה לי בגלל המקום והגובה. איתן מרוכז בעבודתו ובודק כל מיני מחוגים וצגים שנמצאים מולו. "הדבר שהכי מפחיד אותי," הוא פתאום אומר בקול שקט מאוד, "זה לפגוע באנשים שעובדים איתי, או בכלל במישהו שעובר למטה. תאר לך, דודי, שבטעות המנוף פוגע בראשו של אחד האנשים מפני שלא הערכתי נכון את הפרשי הגובה והמרחק."

איתן פותח מגירה קטנה ומוציא בקבוק מים ומכל מלא בעוגיות. "קח לך," הוא אומר, "זאת חוויה מיוחדת לאכול ולשתות בתא של מנופאי." אני רוצה לשאול אותו אם הוא מרגיש קרבה למנוף שלו, כמו הרגשות של טייס או נהג כלפי המכונה שהם מפעילים. פתאום אני חושב שקשה יותר לחוש קרבה למנוף מכיוון שמחברים אותו מחלקים משתנים, ולכן אין לו גוף קבוע. "אתה מוכרח ליהנות מהחוויה שלך בתא שלי," הוא אומר לי, שוב בשקט מיוחד, "אם כל הזמן תחשוב על דברים אחרים, אני לא אוכל להתקדם איתך לשום מקום."

בדרך הביתה אני חושב מה לספר להורי. מכיוון שאבא אמור להגיע מאוחר הביתה, יש לי מספיק זמן לחשוב, כי לאמא לבדה בוודאי לא אספר. מצד אחד זה ממש ילדותי לשתף אותם בכל חוויה שלי. מצד שני אני לא רוצה לאכזב אותם ולהסתיר את מעשי. בפני עצמי אני מוכרח להודות שאני זקוק לעזרתם. "הגעת ממש מאוחר," אומרת לי אימא ומבקשת לדעת מה התחדש בלימודים. "אתה לא יודע איזה כיף גדול בשבילי להיות איתך בבית. לא רק שאתה משמח אותי, אלא שיש לי תירוץ טוב להפסיק לעבוד ולהיות איתך." אימא היא מתכנתת מחשבים ומקבלת מכל מיני חֶברות עבודות הביתה. היא כנראה מצטיינת בעבודתה כי כמעט בכל יום פונים אליה עם משימות חדשות. היא מבקשת מכל פונה לומר לה מתי הוא מוכרח לקבל חזרה את העבודה, ומאותו הרגע לא מסכימה לשום לחץ. האחריות והמשמעת העצמית שלה מאוד חזקות ולפעמים מפחידות אותי, ואני חושב שאפילו קצת את אבא. אבא חי חיים יותר "מעורבבים", כפי שהוא קורא לזה. יש לו יקב קטן בבנימינה שקיים כבר שלושה דורות במשפחה, הוא צייר מוכשר, ואני חושב שהוא גם אוצר תערוכות בעבור אחרים, אבל על זה הוא כמעט לא מדבר, אולי מפני שהוא מאוכזב מזה שלא רבים פונים אליו.

"מה דעתך על מנופים?" אני שואל את אימא בלי שתיכננתי בכלל. "אם אתה מתכוון למנגנונים שלהם או לצורה שלהם, אז אני לא כל כך מצויה. אני מאוד אוהבת את העבודה הקבועה והשקטה שלהם."

"היום ישבתי בערך שעה בתא של מנופאי. קוראים לו איתן והוא עובד ברחוב ראשון לציון בהקמת בניין מגורים." זהו, אמרתי הרבה מילים, ועכשיו אני אמור להירגע.

משום־מה אימא לא ממהרת להגיב. כשהיא עלולה להתפרץ או לכעוס, יש לה כמעט תמיד מנגנון השהיה. "בוא, דודי, נאכל יחד סלט טונה שהכנתי ותספר לי על ההרפתקאות שלך. אני מוכרחה לומר שעדיין לא ברור לי אם אתה רק מותח אותי או ממש רציני."

בזמן הארוחה אני מספר לאימא כמעט את כל הפרטים. "זה באמת מרגש ומעניין," היא אומרת, "אבל גם ממש מדאיג. ממתי אתה מטפס עם אנשים זרים על מתקנים ומתיישב בתא שלהם? מישהו כאן קצת השתגע, דודי. אני מבקשת ממך לא להמשיך בשום קשר עם המנופאי הזה, עד שאבא ואני נבין יותר במה מדובר."

בלילה אני חולם שאבא שלי הוא מנופאי. אני יושבעל ברכיו (כבר שנים שזה לא קרה), והוא מאפשר לי לשלוט במנוף. פתאום אני רואה את אימא, שנראית קטנה במיוחד, קוראת לנו מתוך בניין המגורים שאנובונים. "אני כאן, טיפשונים, מה אתם ממשיכים עכשיו לעבוד?" אבא קופץ אליה מלמעלה ונוחת לידה, ואז היא נעלמת לי.

בבוקר אנו יושבים במטבח שלושתנו ושותים. אבא עם ספל קפה ענקי, ואימא ואני שותים תה בכוסות זכוכית. "מי רוצה לראות עכשיו את הציור שהשלמתי בלילה?" שואל אבא ומאדים כמו תינוק. אימא ואני עונים במקהלה "אני" ומזנקים מהשולחן לפניו. "טוב, אפשר לחכות לסוף הארוחה," הוא אומר לנו, אבל ממהר לקום ממקומו ולהוביל אותנו לפינת העבודה שלו. הוא פורש לפנינו גיליון גדול, ובו הציור. אני מזהה חורשה של עצים גבוהים במיוחד, ומרחוק זוג מחובק בגבו אלינו. הצבע המרכזי בציור, כמעט הבלעדי, הוא כתום. אף פעם לא ראיתי אור כל כך חזק יוצא מדף מצויר. אני חושב שאפשר להניח את הציור של אבא כתחליף לתאורה באחד החדרים. הזוג המרוחק נראה לי פתאום הרבה יותר ברור, כאילו הם התקרבו אלינו בהליכה לאחור. "אתה מאוד־מאוד מוכשר," אימא אומרת ומנשקת אותו על ראשו. "אבא, זה הציור הכי יפה שציירת עד היום," אני אומר לו, ונדמה לי שהוא כמעט בוכה. "אתה רוצה לומר לנו משהו על הציור?" אימא שואלת, ואבא לוחש, "לא עכשיו. קודם נהיה שוב יחד בשקט במטבח ונספר אחד לשני את כל הדברים המעניינים שעוברים עלינו."

עכשיו ברור שהם מצפים לשמוע ממני יותר על החבר המנופאי שלי. אפשר לחשוב שחציתי את הגבול למדינת אויב, או שטעמתי רעל. הם לא אומרים שום מילה של כעס אבל הכול נדמה לי מוטל על הרצפה, כמו דירה אחרי פריצה של גנבים. "בהזדמנות תוכלו לבוא איתי לראות את המנוף של איתן. בינתיים זה ממש לא חשוב." ובלי לצפות לתגובתם אני פשוט יוצא לבית הספר.