רחשי סביבה

כרך שני זה של סיפורי האוטוביוגרפי אמור להיות ההמשך לכרך הראשון, דהיינו ההמשך ההגיוני לכאורה של הַמַלְאָכָה השומרת. זהו אומנם המשך למה שקדם מבחינת הקונסטרוקציה הסיפורית, אך גם התחלה חדשה, מאחר שאותו כרך ראשון היה עבורי פריעת חוב, שהייתי חייב לאישה המדהימה הזאת, שעיצבה את מהלך חיי כשהייתי ילד רך ביותר, ולכן היא הדמות המרכזית בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלי הבנויה כטרילוגיה ושאמורה, אם כך, לכלול חוץ מהכרך הזה שבידך, קורא נאמן שלי, עוד כרך שלישי.

רציתי מאידך לנקום את נקמתן של כל הסבתות והנשים המבוגרות שלרוב נזנחות בשולי הדרך על ידי חברתנו "המתקדמת", דהיינו שאנו ממקמים ומקבעים אותן בזקנתן, כאילו היו זקנות כל חייהן, בהיעלמנו מהעובדה שהיו להן חיים אחרים ופוריים בצעירותן, ושתרמו רבות, בצורה זו או אחרת, להתפתחותנו כבני אדם, והוא הדין לגבי הגברים הקשישים, או בלשון רכה, האזרחים הוותיקים, שחברתנו לא עושה עימם הרבה חסד, ולא בכדי נוצרו מפלגות פוליטיות האמורות לטפל בבעיותיהם של האזרחים האלה באופן בלעדי. מפלגות אלה לא האריכו ימים מהסיבה הברורה, שהחברה בכללותה אין לה כל כך הרבה עניין בקשישים, למרות תרומתם הכבירה להתפתחותה.

לא במקרה "הדיור המוגן" התפתח לו בחברה המערבית, שבה נמדד האדם בקריטריונים כלכליים וכמותיים בלבד, ואזרח שלא מייצר עבור השוק הקפיטליסטי אין בו תועלת, ועל כן צריך להוציא אותו אפילו מחיק משפחתו, והמשפחות עצמן תומכות בעניין הזה, כי גם עבורן הזקן או הזקנה מהווים מטרד. משהו השתבש בתפיסת הזקנה: אני זוכר היטב שבילדותי הזקנים נותרו בתוך משפחותיהם עד ליומם האחרון, ונתנו להם הרבה כבוד והערכה על תרומתם למשפחותיהם ולחברה בכללותה, כי הם היו תמיד בעלי הניסיון, וניסיונם הביא הרבה תועלת.

הכרך הראשון של סיפורי האוטוביוגרפי הסתיים בשתי חוויות המתרחשות בזמן הפנימי, דהיינו בתוך הכרתו של המספר: האחת, חלום שחוזר על עצמו שבו המספר מבקר תכופות אצל הגיבורה (אני משתמש בשם העצם הזה מחוסר ברירה, מאחר שהוא מצוי בהכרתו של הקורא) ומחליף איתה דברים על עברם המשותף. הוא תמיד מגיע אליה לפנות ערב, וביתה שטוף אור מסנוור, בניגוד לחדרה במציאות, שהיה ממוקם כבעין חצי מרתף, חשוך במיוחד. ובחלום זה, החוזר תכופות על עצמו, גם המספר וגם הַמַלְאָכָה השומרת שלו נותרים תמיד באותו גיל כאילו הזמן קפא. זהו מעין סרט תקוע החוזר על אותה תמונה - המסרטה לא מסוגלת לגלגל אותו יותר - בשינויים קלים כמובן, חזור וחזור ללא לאות.

החוויה השנייה, שגם היא חוזרת תכופות על עצמה, היא ההזיה שהמספר הוזה, ושבה הוא מדמיין חיים אחרים עבור הגיבורה - אם אפשר להעניק לה תואר שכזה, והרי כבר נטען שלא עסקינן לא בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, כי קריטריונים אלה המקובלים במחוזותינו הספרותיים, אינם תואמים את הווייתה כלל - חיים שבהם הוא משתתף באופן פעיל, מאחר שהוא מדמיין אותה בהיריון והוא בתוך רחמה, התינוק הראשון שעומד להיוולד לה, ושמוציא אותה מתוך אותו סטטוס של קורבן באותה חברה פטריארכלית שבה היא נולדה וחייתה כל חייה, וכל סבלה לאורך השנים נבע מהעובדה שהיא הייתה חשוכת ילדים, ועקרות באותה חברה נזקפה תמיד לאישה, כעונש משמיים שהיא קיבלה עבור איזשהו חטא שהיא חטאה בעברה.

אך אני נאלץ למקם את המשך סיפורי, לנוחיותו של הקורא, בזמן החיצוני, כלומר הזמן הכרונולוגי המקובל יותר ברציפותו בהכרה של הקורא, כאילו המאורעות הנרטיביים מתפתחים להם באותו זמן חיצוני באופן אובייקטיבי. הרי הזמן הסיפורי אינו תואם כלל את הזמן החיצוני מאחר שהוא תולדה של הדמיון הספרותי, אך אנו מתייחסים אליו כאילו הוא מקביל למציאות החיצונית, בגלל אותה אידיאולוגיה של הריאליזם של המאה התשע עשרה שבה אנו עדיין שרויים, ולכן אנו מתייחסים לכל סיפור כאילו הוא מתהווה במציאות היומיומית שלנו, ולא היא כלל וכלל!

מאורע נרטיבי אינו מקביל בשום צורה למאורע המתרחש במציאות, זוהי רדוקציה שהדמיון מאפשר לעצמו על מנת לקיים את אותו עולם אומנותי שבו לכאורה מתרחשים הדברים, וזה דומה לציור - ואפילו תמונה מדויקת לכאורה של מציאות אינה יכולה לשקף את המציאות באופן מלא, כי תמיד נותרת לנו זווית הראייה המשתנה כל הזמן - שלא ניתן לומר עליה שהיא מהווה רפרזנטציה של מציאות כלשהי. כל רפרזנטציה תהיה תמיד מטפורית ביסודה. אך אני ער לעובדה שכולנו אסירים של תהליך המימזיס, שהתקבע לו במערב במשך דורות שלמים, עקב הזרם הריאליסטי, ומכאן האילוזיה שעסקינן באותה מציאות.

ומכאן כל אותן יצירות אומנות שעוסקות באילוזיה הזאת, כגון יצירתו של מגריט הנקראת: "זוהי איננה מקטרת" או כל אותן יצירות שממסגרות חלק כלשהו מהמציאות, ושלמעשה מטפלות באילוזיה המימטית הזאת, כגון אותה סיגריה מפורסמת, הממוקמת בתוך מסגרת, שלצופה יש גישה, מאחר שהוא יכול לשבור את המסגרת ולעשן אותה, אך הוא חייב להתחשב בעובדה שזוהי יצירת אומנות, וזו למעשה אינה סיגריה רגילה, וזאת למרות שהיא זהה לחלוטין לכל סיגריה הניתנת לרכישה במציאות.

והוא הדין לגבי מחזהו הקצר ביותר של בקט, הנקרא "נשימה" באנגלית, שאורכו בסביבות דקה אחת בלבד, כשעל הבמה מופיעה ערמת זבל ענקית מלווה בקול נשימה אחת. אותה ערמת זבל, שלאחרונה כוללת יותר ויותר פסולת של מחשבים - ומכאן המסקנה הברורה מאליה, שגם הזבל משנה את טבעו, מאחר שכשעלה המחזה לראשונה, כלל הזבל רכיבים אורגניים או סמרטוטים, אך עדיין לא זבל אלקטרוני - כי היא ממוסגרת וניצבת על הבמה, היא אינה אלא יצירה אמנותית בלבד, ולכן איננה זהה לשום ערמת זבל במציאות.

מאידך אני רוצה לציין בפני הקורא, שהזמן הזה הוא קונסטרוקציה של הכתיבה הסיפורית עצמה, המעניק לנו אילוזיה של המשכיות נרטיבית. ומאחר שהמאורע האחרון של הכרך הראשון היה בר המצווה של המספר, שבה לא נכחה המלאכה השומרת שלו עקב מחלתה, אני, אותו מספר, אם כן, חוזר לאותו מאורע נרטיבי שבו אני מעגן את התחלת הכרך הזה. וכפי שכבר רמזתי, לסיפור כלשהו אין התחלה ברורה, כל התחלה תהיה, אם כן, סוג של הסדר ספרותי, קונבנציה ספרותית ותו לא.

זכורות לי היטב ההכנות לבר מצווה, במיוחד ההכנות לתפריט המגוון, שהיה אמור להיות מוגש לשש מאות אורחים שהוזמנו לשמחה, ביניהם גם מוסלמים מרוקאים רבים שהיו לקוחותיו של אבי מזה זמן רב או מכרים מהממסד המרוקאי שלא תמיד ברור מתי צריכים אותם, ולכן תמיד עדיף לתחזק את הקשרים איתם, וכנראה שהיה נהוג להזמין גם את המכרים המוסלמים לשמחות, לבר מצוות ולחתונות. להכנת המזונות הייתה טבחית ראשית, אישה ענקית בשם ימנה, שפיקדה במשך שבוע שלם על כל הבישולים, כולל הקינוחים. מספר דודותיי מצד אמי - אני נזכר בדודתי עזו שעבדה ללא לאות מעלות השחר ועד הלילה של אותו שבוע - הצטרפו למאמץ הכביר תחת שרביטה של אותה טבחית.

מטעמי חסכון הוריי חשבו לנכון לארגן בר מצווה לשני בנים בבת אחת, כך שהוכנסתי לעול המצוות בגיל שתים עשרה, הרבה לפני הגיל המקובל. זכור לי גם שנתפרו לנו חליפות שהיו אמורות לשמש אותנו במשך שנים רבות, כי המכפלת של המכנסיים הייתה לפחות באורך כעשרים סנטימטרים. גם הנעליים וגם החולצה היו גדולות מדי, ולמרות העניבה נותר לי חור מסביב לצוואר, והתמונות המשפחתיות מאותה תקופה מעידות על כך.

כשהתלוננתי בפני אבי על המידות הגדולות של הבגדים, הוא אמר לי שלא יחלוף הרבה זמן ואני "אגדל" לתוך הבגדים. אומנם הוא צדק, רק שלקח זמן מה עד שגדלתי לתוכם, וכפי שכבר רמזתי בכרך הראשון של סיפור זה, לא הרגשתי כלל שזו הייתה המסיבה שלי בגלל היעדרותה של הַמַלְאָכָה השומרת שלי. הרגשתי כזר מיותר, ולכן ציפיתי שהזמן יחלוף מהר ושאמצא את עצמי רחוק מכל ההמולה הזאת, שלא עשתה עימי הרבה חסד. ויכוחים רבים התנהלו ביני לבין אבי על ייעודה של אותה שמחה, וציינתי בפניו שזו הייתה המסיבה של כל חבריו ולקוחותיו שהוזמנו, ושלי לא היה כל עניין בדבר. אותו שפע לא אמר לי ולא כלום. כך למעשה נוצר פער נוסף ביני לבין משפחתי, ועל מנת להתמודד עם אותו פער, הייתי חייב להתרחק כמה שיותר מהר כדי לעמוד על זהותי המובדלת.

למוחרת הבר מצווה, אם כן, גמלה בעניי ההחלטה לנסוע רחוק מבית הוריי על מנת להמשיך בלימודיי. לשם כך הייתי צריך לשכנע אותם שאיכות החינוך הרבה יותר טובה ב"אכול די מרשאן", בית הספר מרשאן שבעיר טנג'ר, מזו של הליסי־ישיבה, כעין חטיבת ביניים, שבקזבלנקה, שאליו נשלחתי לאחר אותה חוויה קשה של בית הספר היסודי אוצר התורה. הליסי־ישיבה הזה שבקזבלנקה נוהל על ידי הרב דוד מסס, בנו של רבי שלום מסס, זיכרונם לברכה. הרב דוד מסס גם שימש כמורה לתלמוד, והיה לרבה של פריז עשרות שנים לאחר מכן, ושם הוא נפטר בשנות השבעים לחייו, דהיינו בטרם עת, לפחות ביחס לגיל אביו, רבי שלום, שהיה הרב הראשי של מרוקו, ולימים כשעלה לישראל, רבה של ירושלים, והאריך ימים.

וכמובן, הוא עלה ממרוקו בתנאי שתימצא לו משרה מתאימה בארץ ישראל, כי במרוקו היה לו כוח אדיר - אני נזכר במזוודה קטנה שנשא איתו לכל מקום, שבה הוא החזיק טפסים, חתימות וחותמות כדת וכדין, והיה מסוגל להוציא לכל מאן דבעי כל מיני תעודות, וזאת בהסכמתו המלאה של הממסד המרוקאי, כי הוא היה סוג של זרוע של הממסד המרוקאי, סוג של פקיד בכיר במשרד הפנים המרוקאי באשר לכל ענייני הקהילה היהודית, ועד היום הרב הראשי של יהדות מרוקו נמנה על הפקידות הגבוהה של הממשל, ולא יאה לאיש במעמדו לעלות לישראל כאחד האדם, וכך היה באמת, והוא עלה כשאותה משרה מכובדת הייתה מובטחת: הוא ידע ימים טובים, שיבה טובה וכבוד רב כרבה של ירושלים. מה גם שהיה מאוד פורה, וכתב מספר ספרים לא מבוטל בענייני ההלכה והמסורת הספרדית.

אימי בזמנו קיבלה ממנו תעודת לידה, מפוברקת כמובן, מאחר שלא ידעה בדיוק באיזה תאריך היא נולדה, שלה היא הייתה זקוקה בפני הממסד הקנדי, כשהוריי החליטו ללכת לחיות בקנדה. באשר לענייני גיל, זה תמיד היה עניין של פחות או יותר, ואולי זו הגישה הנכונה לעניין הגיל, הרי ממילא, אם נהיה כנים עם עצמנו, יום ההולדת מזכיר למבוגרים שבינינו את הזמן שחלף, וששנותינו הולכות ומתכלות. יתרה מזאת, זכור לי היטב שמעולם לא חגגנו את ימי ההולדת, כי לא הייתה לזה שום חשיבות כלל באותה תרבות משפחתית.

בתקופה שאני מתייחס אליה, בערך בגיל בר המצווה, הייתי כבר מודע לממד הפוליטי של המינויים הרבניים, ושל הרבנות באשר היא, באופן אינסטינקטיבי, וכבר במרוקו הבנתי שכוחם של הרבנים אינו אלא כוח פוליטי, ושהם ידעו להשתמש בו לצורכיהם הפוליטיים בלבד, ולא מתוך דאגה לנשמתו או אפילו לרווחתו של בן הקהילה שהיה נזקק לשירותיהם. זכור לי בדיוק איך הממסד הרבני התייחס לעניים ולדלים במרוקו!

בסך הכול הם היו כעין מטרד עבור הקהילה, ונקראו תמיד להשלים את המניינים למיניהם בבתי הקברות, למשל, וזאת בהבטחה שיזכו לצדקה או למזון כלשהו מצד הקהילה. הרבה עניים היו בקהילה של קזבלנקה, והיה אפשר למצוא אותם בכל השמחות וגם בבתי האבל. ללא ספק, רוב אותם עניים היו מהגרים מעיירות אחרות בתוככי מרוקו עצמה, שלא הייתה להם דרך אחרת להתפרנס. אפילו בשולי בתי הכנסת היה אפשר למצוא אותם, ומשום מה הם תמיד ידעו מראש איפה יש שמחה או אבל.

באשר לאותו ממד פוליטי של הרבנות, במרוקו לא היו מפלגות פוליטיות כלשהן בקרב הקהילה היהודית (הציות לרבנים היה מובנה, הייתי אומר, הגדרתית) ורק כאן בארץ הממד הזה יפרוץ החוצה, בדמותן של מפלגות דתיות־חרדיות. מאחר שבכל מערכת פוליטית יש מאבקים אידיאולוגיים, ניתן להבין את מאבקיהן של המערכות האלה על מנת להבטיח לעצמן פרוסה כמה שיותר הולמת בעוגה הפוליטית, ולא במקרה הישיבה באופוזיציה של מפלגות אלה, ולא משנה באיזו תקופה מדובר, קשה מנשוא עבורן. אנו עדים למצב הזה בימינו אלה ממש.

המאבק, מה לעשות, כמו בכל חברה אנושית, הוא תמיד פוליטי, מאבק על כוח, למרות שנותנים לו חזות שונה, והרי כולם, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, נאבקים על הישרדותו של העם היהודי, אם לא המטריאלית, אז לפחות הרוחנית, ומזמן למדנו שאין גבול לציניות הפוליטית, במיוחד בקונטקסט שבו אנו חיים בימינו אלה. אין פוליטיקאי שאינו מדבר בשם האומה, ההיסטוריה של עם ישראל והגורל של העם היהודי וכדומה, וכולם "משרתים" מטוב ליבם ומסירותם את עם ישראל.

אין פוליטיקאי שאינו מלא הבטחות! אוטופיה של ממש מחכה לכולנו, אם רק ניתן בהם את אמוננו, ובימינו אלה אין גבול לציניות הפוליטית הזאת, ואדם העומד בראש מפלגה של שישה חברים יכול להתמנות לראש ממשלה. אבל אלה, לכאורה, כללי הדמוקרטיה שלנו. בעיניי אין שום הבדל, וכל הפוליטיקאים, במיוחד אלה העומדים בראש המפלגות, קורצו מאותו חומר, ומטרתם היא אחת ויחידה: כוח. גם אם הם מצהירים השכם והערב שהם כאן על מנת לשרת את האומה, ושאין להם שום אינטרס אישי באותה משרה. ותמיד הם מדברים בשם המדינה והעם, ואינם מגלים לעולם שעניין זה או אחר נובע מגישתם הפרטית, דהיינו, האינטרסנטית!

והציניות ממשיכה לחגוג. כנראה שלמשחק הדמוקרטי ישנם גבולות אבסורדיים או שאין גבולות כלל. כאן, בניגוד לכל העולם הדמוקרטי, אנו סובלים מעודף דמוקרטיה. וכשאני חושב על השיח הפוליטי אני פשוט נחרד: איך "מנהיגי האומה" האלה מתייחסים אלה לאלה. שלא לדבר על ניבולי הפה שהם דבר שכיח בימינו אלה בכנסת ישראל, (ומה מצפים מהעם?) ומה לעשות, אין ברירה לעמך, החי בתוך מניפולציה מתמדת, אלא לשחק את המשחק ולתת להם את קולו, ותמיד צריך לבחור במישהו, גם ביודענו מלכתחילה שהוא לא ייצג אותנו נאותה ולא יאבק למעננו.

הרי כל הבוחרים, לפחות בדמוקרטיות המערביות, למודי ניסיון מימים ימימה, ופעם הם בוחרים באלה ופעם במתנגדיהם, והסיפור חוזר על עצמו, וכמעט שום דבר לא משתנה. וכשיש שינוי כלשהו זה הודות ללחץ שבא מלמטה, מהעם עצמו. ואלה מאפיינים של כל מערכת פוליטית באשר היא, וזהו טבעם של הפוליטיקאים איפה שלא יהיו. הגדרתית, זהו טבעו של המרחב הפוליטי לאורך ההיסטוריה האנושית, ואפילו כשמדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית, שאמורה להיות יותר ייצוגית, ויותר תואמת לציפיותיהן של החברות המערביות.

אליאס קנטי, אולי גדול ההוגים של המאה העשרים, טוען בספרו המון וכוח, ששני הצדדים במערכת הפרלמנטרית, הקואליציה והאופוזיציה לדוגמה, ממשיכים להיאבק אחד בשני, לפעמים אפילו מאבק אלים, למרות שוויתרו מזמן על הריגתו של האחר, כפי שהיה נהוג בחברות העתיקות כשקבוצה פוליטית אחת הייתה קמה על השנייה. ולמרות זאת אין אנו חסינים מפני הרצח הפוליטי, כפי שהסתבר לנו לא מזמן. הריגת האחר נמצאת תמיד ברקע ומבצבצת מעת לעת, ומאיימת להחזיר אותנו לזמנים שבהם נהנינו לרצוח אחד את השני.

קנטי ממשיך וטוען שלאדם בלבד יש את התכונה "המבורכת" הזאת, כי בעולם החיות ההרג נעשה מחוסר ברירה ואין בו שום הנאה: חיה לא תהרוג אם אין לה צורך בכך להישרדותה, כי בטבע, מה לעשות, מאז ומתמיד, היו תמיד אך ורק שני סטטוסים: זה של האוכל וזה של הנאכל, או אם תרצו: הצד והניצוד. וזהו טבעה מאז ומתמיד של הפרדציה, דהיינו, הדינמיקה של טורף ונטרף (ומעניין שבעברית אין שם עצם לפעילות הזאת, כמו פרדציה בלועזית). ולא מתוך צורך קיומי האדם הורג את אחיו: האדם בלבד, מסתבר, פיתח את ההנאה הזאת, הנמצאת תמיד ברקע.

ראו למשל את הקטנת הגולגולות (תהליך כימי מאוד מורכב כשלעצמו, ופותח די מוקדם בתרבות האנושית) של האויב ותלייתן על חגורת הפאר של הלוחם בחברות העתיקות. הרי כולם היו לוחמים וכולם נהגו באותה צורה כלפי האחר שלא השתייך לקבוצתם, או אפילו בתוך הקבוצה עצמה, כשהצטרכו לבחור להם שעיר לעזאזל, אותו קורבן שיכפר על מעשיהם. תמיד בחרו באותו מועמד חלש שלא היה מסוגל להגן על חייו, והקריבו אותו לאלים כי הוא היה המועמד המתאים ביותר, סוג של נבחר, כמובן. והנבחרות הזאת אמורה לדרבן את המועמד לא להתנגד ללקיחת חייו על ידי הרוב, הרי הוא מקריב את עצמו למען כולם, ולכן שמור לו מקום של כבוד בעולם האחר.

אני חוזר לסיפורי. אני מניח שהגעתי לאותה חטיבת ביניים כי משפחת רבנים זו, משפחת מסס, היו קרובים של אבי ז"ל מצד אימו, בני משפחת סודרי. מאותה חטיבת ביניים אני זוכר במיוחד את השיעמום שהיה תוקף אותי יומיום, כל היום, באותם שיעורים שהייתי נוכח. הייתי תמיד מחכה בציפייה דרוכה שהזמן יחלוף ושהיום ייגמר כמה שיותר מהר. לרוב הימים לא תמיד שיתפו איתי פעולה ולא תמיד חלפו מהר. הייתי חייב לשאת את עול השיעמום, וזאת במשך שנים על גבי שנים, והעול הזה, למרבית הצער, מכביד על כל התלמידים הנמצאים במסגרות האלה, והרבה לא השתנה מאז.

זכור לי היטב עץ אגסים צעיר באותו בית ספר, שהייתי משקיף עליו מחלון הכיתה שהייתה ממוקמת בקומה השנייה של הבניין, וכך הייתי צופה על אותם אגסים מלמעלה, והייתי עוקב כל הזמן אחרי מספר האגסים שהיו מתווספים בו בעונת האביב של אותה שנה. הייתי משחק אותה, ובמאמץ מינימלי הייתי משתתף במהלך השיעורים על מנת להפיג ולו במעט את אותו שיעמום. כמובן, המורים הכירו לי תודה על כך, כי לא היו הרבה תלמידים שהתעניינו בחומר הנלמד, לפחות לא בשיעורי התלמוד.

למען האמת השתעממתי ברוב בתי הספר שבהם ביקרתי לאורך השנים, כי לא הייתי זקוק למאמצים רבים על מנת לעבור את כל הבחינות שהיינו נבחנים, והמעבר מכיתה לכיתה נעשה כמעט באופן אוטומטי, וזה נכון לגבי מרבית התלמידים של אותם בתי ספר. כולם היו תלמידים מספיק טובים בשביל לעבור מכיתה לכיתה, וזאת לאורך השנים, וזה אומר משהו לגבי המכנה המשותף של מרבית התלמידים. והרי להשאיר תלמיד באותה כיתה שנתיים רצופות, זוהי מעמסה על כל המערכת החינוכית, כולל הוריו ומשפחתו של אותו תלמיד, ולכן היה צורך להעביר את כולם, ולא שינה הרבה מה הייתה רמתם.

ולצערי הרב, הרמה נקבעת באופן שרירותי באותן מערכות חינוכיות, והיא תמיד עניין כמותי, דהיינו אותו ממוצע נכסף של הציונים של התלמיד שאמור להצביע על רמתו. לא אלאה את הקורא בכל הדוגמות הנגדיות של כל הגאונים, הסופרים, המדענים, והאומנים שלא הייתה להם שום רמה, אפילו מינימלית, בבתי הספר שבהם למדו. הרי לרוב בני האנוש יש פחות או יותר אותה מנת משכל (אני כמובן מהסס להשתמש בביטוי "מנת משכל"), והרבו לגרום נזקים במיוחד אותם פסיכולוגים מפורסמים שעשו מזה עניין כמותי.

דהיינו שאפשר למדוד במספרים את מנת המשכל של האדם, ואין עיוות יותר גדול מזה באשר לגורלו של היחיד. והרבו לעשות אותן מערכות חינוכיות כשקיבעו את התלמיד ברובריקה זו או אחרת של מנת המשכל! כל עניין "האיי קיו" הוא אידיאולוגי במהותו, ואך ורק כמותי, כאילו בני האדם בנויים מכמויות! מיותר לציין את כל העוולות שנגרמו לאותם תלמידים שלא ניתן לכמת אותם, לפעמים זה היה כתם שנשאו כל חייהם.

אני נזכר כעת בסופר האמריקאי וויליאם פולקנר, אחד הגדולים של המאה העשרים, שעיצב מחדש את דמותה של הספרות המודרנית, פרס נובל לספרות משנת 1949, שלא הצליח לסיים את לימודי התיכון שלו. כל כך "לא מוכשר" הוא היה! הוא כנראה השתעמם בלי סוף בבתי הספר בדרום ארצות הברית שבהם למד. זה לא מנע ממנו ליצור עולם ומלואו בתוך יצירתו הענפה - מחוז יוקנהטפווה המקביל לאותו אזור שבו הוא גדל בדרום, והוא אחד מיחידי הסגולה שהיה מסוגל לכתוב רומן שלם בשבוע ימים בלבד. והעולם שהוא יצר לא נופל מאותו עולם, מורכב ביותר, שמרסל פרוסט הקים ביצירתו. אין ספק שהרמה נועדה לשרת את המערך החינוכי הקפיטליסטי, שהוא כמותי ביסודו.

ורק בשנים האחרונות החוקרים בענייני חינוך התחילו לתת את דעתם על מחקרים איכותיים, שלא מתאימים בהכרח לשום מחקר סטטיסטי. ואני כולל במערך הזה את כל המוסדות להשכלה גבוהה באשר הם, כי בהם שולטים לרוב עדיין שיטות המחקר הכמותיות הפוזיטיביסטיות, והן ברובן משרתות את השוק הכלכלי, והן חלק אינטגרלי מהמערך הקפיטליסטי. אנו רואים בשנים האחרונות מה קורה בכל תחומי הלימודים ההומאניים - חרפה של ממש! עוד מעט ניהפך כולנו לרובוטים המזינים את צרכיה של המכונה הקפיטליסטית!

חיכיתי תמיד בקוצר רוח שהזמן יחלוף ושאותה שנת לימודים, ולא שינה איזו אחת, תבוא לקיצה, עד שאגיע לעצמאות אינטלקטואלית, אבל לא באותן מסגרות חינוכיות שמלכתחילה לא דרבנו אותנו לשום חשיבה עצמאית, כי באותן מסגרות מתאבנת החשיבה, ואתה זקוק לכוחות מיוחדים על מנת לעבור תהליך התאבנות, שסובלים ממנו רוב התלמידים, בכל הדרגות, במדינות המערב הדמוקרטיות עד לעצם היום הזה. והייתי אומר שפחות או יותר, תלוי באיזו מדינה מדובר, זהו מצבם העגום של כל התלמידים ברחבי העולם הנאור.

זה אומר משהו לגבי כל המערכות החינוכיות למינן בכל המדינות בהן חייתי, שאינן מאתגרות את התלמיד, בלשון המעטה, ואינן מפתחות אצלו חשיבה עצמאית. וצדק הפילוסוף הצרפתי לואי אלטוסר שטען, במאמר מכונן (הכותרת של אותו מאמר בתרגומי החופשי: "מנגנונים אידיאולוגיים של המשטר") שהמערכת החינוכית במדינות המערב היא חלק מהמנגנון האידיאולוגי של כל משטר, ומטרתה האחת והיחידה היא לעשות מכולנו אזרחים צייתניים, שלא יערערו בשום צורה על מדיניותה של אותה מערכת אידיאולוגית. המערכת החינוכית במערב, אם כן, שואפת להפוך אותנו לאזרחים לדוגמה, וזהו ייעודה הראשון, ואולי הבלעדי.

ואומנם כך הם פני הדברים באותן מדינות דמוקרטיות, ונדיר ביותר שקבוצה כלשהי תערער על הלגיטימיות של המערכת, מאחר שכולם משחקים באותם כללי משחק, שפעם מעניקים את השלטון לאלה ופעם לאלה. וכל אחד מחכה לתור שלו בסבלנות, וכך נוצרת שכבה של מנהיגים מהמפלגות השונות - ולרוב אין הבדלים אידיאולוגיים מהותיים ביניהם, ועובדה היא, שלא פעם הם עוברים את הקווים המפלגתיים, לפעמים משמאל לימין, ולפעמים מימין לשמאל, כך שזה נותר הבדל של ניסוח בלבד ולא הבדל מהותי ביסודו - המחליפים את השלטון ביניהם, על אפו ועל חמתו של הציבור הבוחר בהם מחוסר ברירה. ומזל שעדיין לא מכריחים אותנו, על פי חוק, למלא את חובתנו האזרחית וללכת לבחור במפלגה זו או אחרת או במועמד זה או אחר!

אני חוזר לסוגיית החינוך במדינות שבהן חייתי לאורך השנים. כולם או כמעט כולם באותם בתי ספר קיבלו תעודת מעבר משנה לשנה, וזהו המקרה לגבי רוב בתי הספר במדינות המערביות. אומנם היו תלמידים שחזרו על אותה כיתה, אך מספרם היה מועט ביותר כי היית צריך כישרונות מיוחדים על מנת לבלות שנתיים רצופות באותה כיתה: או שהיית מופרע לגמרי או שמנת המשכל שלך הייתה מאוד ירודה, מתחת לכל מכנה משותף. ואלה מקרים נדירים ביותר.

ובאותם ימים לא הבינו מהו אוטיזם, כי ללא ספק היו ילדים אוטיסטים בקרבנו, עם צרכים מיוחדים, ואני מניח שלא נמנו על אותם ילדים שחזרו על אותה כיתה שנתיים רצופות, למרות שבסופו של דבר נפלטו מאותה מערכת בשל אי התאמתם (כי מאוד קשה היה למיין אותם בהיעדר ידע מספיק על אותה מחלה או כל מחלה נפשית אחרת באותה תקופה) או לשייכם לקבוצה כלשהי. המחלה הנפשית, לרוב, הוצאה מהמשוואה החינוכית באותם ימים.רק בעשרים השנים האחרונות מתייחסים באופן יותר רציני למבנה הנפשי של התלמיד באשר הוא.

איני זוכר הרבה מאותה שנה בחטיבת הביניים הזאת של הליסי־ישיבה של קזבלנקה, זולת מורה לאנגלית אחד, בחור מאוד חביב שכמעט והתלמידים שיגעו אותו, אך הוא לא התייאש, ומצא פתרון די מקורי כדי למלא את חובתו: ללמד אותנו אנגלית דרך שירים, וזה די עבד, למרות שלא היה לו קול ערב במיוחד. זה היה השיעור היחיד בו אימצנו את מיתרי קולותינו. זכור לי אותו שיר ראשון שבו התחלנו את תהליך הלמידה הזה, ושאני מדי פעם עדיין מפזם, כזכר לאותה תקופה, והייתי אומר, אפילו ללא רצוני, שיר ערגה של הצופים בסקוטלנד: "מאי בוני לייז אובר זי אושיון, מאי בוני לייז אובר זה סי... ברינג באק, ברינג באק, ברינג באק מאי בוני תו מי".

זכור לי גם שהרב דויד מסס עצמו, המנהל היה, לעיתים קרובות, יוצא לנפוש במרפסת הגדולה של אותה כיתה באמצע שיעור התלמוד, כי כנראה שגם הוא השתעמם באותם שיעורים. והדרך היחידה להפיג את השיעמום הייתה להתאוורר במרפסת, ולראות מה קורה בעולם החיצון. באשר לבית הספר אוצר התורה, שבו ביליתי את שנותיי הראשונות, (וכבר סיפרתי על אותן חוויות קשות מנשוא שידעתי שם, בכרך הראשון של סיפור זה), הוא אחד המעטים הקיימים עד עצם היום הזה במרוקו, ואני מניח שזה עדיין במימונו של ארגון הג'וינט היהודי האמריקאי, שמלכתחילה ייסד את בית הספר הזה, יחד עם מספר בתי ספר אחרים ברחבי מרוקו.

וזאת למרות הצמצום הדמוגרפי המשמעותי שידעה האוכלוסייה היהודית מאז העליות הגדולות לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. אני מניח שלא השתמשו יותר בשיטות האכזריות שהיו נהוגות בשנות החמישים, מאחר שהזמנים השתנו, ואף בר דעת אינו דוגל יותר במכות על מנת לחנך. למרות שאנו עדיין עדים, פה בארץ לפחות, להתעללויות בפעוטונים ובגני הילדים, אך תופעות אלה, אני רוצה לקוות, הן שוליות בלבד. לא מזמן גזרו בתי המשפט מעצר ממושך על מטפלת בגן ילדים. אני מקווה שיתנו את דעתם גם על הקשישים, חסרי הישע, שלא פעם המטפלים מתעללים בהם.

אני זוכר היטב, בתקופה הזאת של התחלת שנות השישים של המאה העשרים, את השליחים של הסוכנות היהודית, שהיו באים לעיתים קרובות לשכנע את אנשי הקהילה לעלות לישראל. רובם היו פרנקופונים, דהיינו, שדברו צרפתית נאותה, השפה שבה קיוו לתקשר עם אותם עולים פוטנציאליים, שבאו מהערים הגדולות של מרוקו, שבהן הנוכחות הצרפתית הייתה הרבה יותר מסיבית. אני מניח שעבור העולים מהרי האטלס, הסוכנות הכשירה או דוברי יהודית־מרוקאית או דוברי ברברית. רוב השליחים בערים הגדולות היו ילידי ארצות המגרב או אפילו יוצאי מצרים, שגם שלטו בשפה הצרפתית.

מה שלא הובן כאן כראוי, וזאת מלכתחילה, היא העובדה שבמרוקו היו שתי אוכלוסיות יהודיות שונות במנהגיהן, בתרבותן ובצורת חייהן, שונות בתכלית השינוי, כאילו הן היו משתי מדינות זרות אחת לשנייה. לרוב, שתי הקבוצות האלה לא הבינו האחת את השנייה מאחר שדיברו שפות שונות לחלוטין. מעטים ביותר היו יהודי הערים הגדולות שדיברו ברברית. וזה אומר משהו על המורכבות החברתית של מדינת מרוקו, ועד היום ישנם הרבה ברברים שדורשים עצמאות, כי אינם מרגישים שייכים למדינת מרוקו. הם די מובדלים מהקבוצה השלטת גם שפתית וגם תרבותית באופן כללי. אין שום דמיון למשל בין המוזיקה הברברית לבין מוסיקת 'אל אלה', שהיא תוצר של המוזיקה האנדלוסית.

בשכנועים רבים ומגוונים, אותם שליחים היו מטילים את כל כובד משקלם שבני הקהילה לא יהגרו מי לצרפת ומי לקנדה, ורבים העדיפו את קנדה. ותמיד אותם שליחים של הסוכנות היהודית ניגנו על מיתרי החזרה לציון (למרות שברובם לא היו אנשים דתיים), שמרבית בני הקהילה האמינו בה מעומק ליבם, אך בתמימותם הרבה לא יכלו לצפות מראש מה מחכה להם בארץ הקודש. והיו אומנם כאלה שהחזירו לסוכנות היהודית את כל עלות נסיעתם ועזבו את הארץ בגלל קשיי הקליטה, ומצאו לעצמם מקום מקלט במדינות אחרות.

אני אישית מכיר אנשים כאלה שבילו מספר שנים בארץ, בתנאים לא תנאים, ועזבו את הארץ כי לא הצליחו להיקלט, דהיינו, שהקליטה הייתה קשה מנשוא עבורם. אותה קליטה עדיין קשה מנשוא עבור בני עיירות הפיתוח למרות שחלפו יותר מחמישים שנה, ואפילו שישים, מאז עלו ארצה. ומחלה זו נהפכה לכרונית באותן עיירות, ומוסדות הרווחה למיניהם אינם מצליחים להשתלט על הבעיה. כי אין הכוונה ראויה לשמה מהדרגים הפוליטיים לפתור את העניין אחת ולתמיד, יש כנראה אינטרס בקרב הפוליטיקאים למיניהם להנציח את אותו מצב!

שליחי הסוכנות האלה לרוב היו נחמדים, מצוחצחים וחייכניים, אם לא חלקלקים, וכנראה שהיו צריכים את התכונות האלה על מנת לשכנע אותנו, כי החדשות מישראל לא תמיד היו מרנינות, בגלל הקשיים הכלכליים שידעה מדינת ישראל בשנות השישים המוקדמות. קראו לאותה תקופה, "תקופת הצנע", אך הצנע לא שרר בכל פינה במדינה ולא באופן שווה, ואפילו לא באותן מסגרות. זכורים לי סיפוריהם של מספר מרוקאים שעלו במסגרת עליית הנוער, ונקלטו בקיבוצים, שבהם המזון היה צנוע ביותר, אך לא פעם מגשים עם עופות עברו מתחת לאפיהם, רק שמגשים אלה, נאמר להם, היו מיועדים אך ורק לחולים. תמיד לחולים! ולא פעם נערים אלה אזרו עוז ופרצו את הלולים, והשביעו את רעבונם, כי היו גבולות ללחם ולמרגרינה.

כל מי שעלה לארץ אז ידע היטב שזו לא הייתה ארץ "זבת חלב ודבש", כפי שהובטח להם בתורה, והרי בהכרתם של רוב היהודים הייתה כעין המשכיות בין ארץ ישראל שבתורה, למדינת ישראל בעידן המודרני, ומכאן הפער והאכזבה שהם חוו כאן. הוריי אומנם עלו ארצה לקראת סוף 1964 אך הם יהגרו לקנדה לאחר כמה שנים, ושם חיו שנים רבות, כי לא הצליחו להתאקלם בארץ, ואלה היו שנים קשות עבורם, ובהתחלה קשות ביותר, ועוד אחזור על אותן חוויות קליטה, קשות מנשוא, בארץ ישראל של סוף שנת שישים וארבע.

אני חוזר להתחלת שנות השישים. בית הספר מרשאן בטנג'ר נקרא על שמה של רמת המרשאן, שם היה ממוקם, אחת הרמות הגבוהות המשקיפות על חופי הים ונופי ספרד הלא רחוקים. הצוק הזה התמקם כקילומטר ורבע בערך מערבית לעיר טנג'ר, לאורך הים, וממנו הנופים פשוט מרהיבים, והעיר הזאת שבצפון מרוקו כולה הרים וגבעות, בשונה מקזבלנקה שהייתה די שטוחה. מהרמה הזאת אפשר להשקיף גם על הים התיכון כשמסתכלים מזרחה, ובמרחק גם על האוקיינוס האטלנטי, בכיוון מערב. מיקום העיר הוא אסטרטגי באופן מובהק, כי היא מתווכת בין אירופה לבין אפריקה, ומעבר זה פעיל ביותר במשך כל עונות השנה, ומיליוני תיירים, וגם תושבים רבים של מרוקו וספרד חוצים אותו בשני הכיוונים ללא הרף.

בשנות השישים המוקדמות טנג'ר הייתה עדיין שרויה באותה אווירה בינלאומית שאפיינה אותה למעלה משלושה עשורים. זאת אומרת ארכיטקטורה די מגוונת, וזה עדיין נכון בימים אלה ממש - אי אפשר שלא להתרשם מהבניינים עצמם ומצבעיהם המגוונים, ומהמרחב התרבותי פלורליסטי שהתפתח באותן שנות הבינלאומיוּת של העיר - ממדים שהעניקו לה יוקרה רבה עד עצם היום הזה. למעשה זו אחת מערי המפתח העיקריות לכל מי שמגיע מאירופה בדרך ליבשת אפריקה, ואי אפשר לחלוף על פני העיר מבלי לשהות בה, כה מושכת היא, לפחות לכל מי שמחפש חוויות תיירותיות מעניינות. ולעיר הזאת יש הרבה מה להציע.

מאידך, מאפיינים אחרים, די שליליים, היו לעיר מימים ימימה, והבולט ביניהם הוא היותה עיר של תיירות מינית ענפה, תיירות הממשיכה לשגשג עד עצם היום הזה. הכרתי במרבייה שבקוסטה דל סול שבספרד, בשנים האחרונות, כל מיני נשים מבוגרות, מאוד אמידות, וביניהן אפילו בנות שמונים, לפעמים אפילו מאוד מכובדות, שהלכו מדי פעם לסוף שבוע בטנג'ר, כמובן לביקור קצר בעיר אקזוטית, אך למען האמת, האמת הדיסקרטית, על מנת לרענן את צעירותן.

וזה נכון לגבי כמעט כל ערי החוף של צפון אפריקה המוגרבית, במיוחד בתוניסיה, אולי בגלל הירושה התרבותית של חביב בורגיבה, מנהיגה המיתולוגי של תוניסיה, אך לא כל כך באלג'יריה, כי שם לתרבות האסלאמית יש הרבה יותר נוכחות בעשייה החברתית, ולא במקרה התפתחה לה מלחמת אזרחים עקובה מדם, במשך שנים רבות, של רצח המוני בין אותם פלגים המרכיבים את החברה האלג'ירית. ייאמר בכל זאת לזכותו של בוטפליקה, נשיא אלג'יריה בשני העשורים האחרונים, שסולק מרשות הממשלה בגין שחיתות כשנתיים לפני מותו, שידע להביא פיוס בין כל הפלגים היריבים.

אני חייב כאן כדי לשעשע את הקורא, לפתוח סוגריים בעניין חביב בורגיבה המיתולוגי, אדם שתרם רבות להתפתחותה המודרנית של מולדתו, וששחרר את הנשים במדינתו מעול האסלאם, כי פקד עליהן לא לכסות את פניהן יותר, ואומנם לתוניסיה יש מטען מערבי מרשים ביחס למרוקו ואלג'יריה, אבל מאז הדברים השתנו, ולא ברור לאן צועדת תוניסיה בימינו אלה, על אף העובדה שלא מזמן מונתה אישה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינות המגרב, לרשות ממשלת תוניסיה.

קוריוז קטן באשר לחביב בורגיבה: בעודו בחיים אך מאוד זקן, הוא חי כתשעים ושבע שנים, הממסד התוניסאי, תחת הנהגתו של הנשיא בן עלי (גם הוא סולק בזמנו בגלל שחיתות וברח ממדינתו, כי ההמונים היו עושים בו שפטים לו הייתה להם ההזדמנות) החליט להקים עבורו מאוזוליאום, ולא פעם בתקופת הבנייה, ראו אותו, את חביב בורגיבה, יורד לתוך הקבר שהיו מכינים עבורו ומשתרע בתוכו כדי לראות אם הגודל התאים לו, ואם היה לו נוח בתוך אותו קבר. הוא רצה לוודא שהקבר יהיה נוח גם לאחר מותו, כאילו אותה נוחיות ממשיכה להופיע גם לאחר שנפטרים מן העולם הזה. בקיצור, אדם עם חוש הומור מיוחד במינו.

אני חוזר לאותן נשים שנסעו להתרענן במדינות המגרב. הן רואות בכך לא יותר מאשר שירות בתשלום, כמו כל שירות אחר, וסופר לי שישנם מרוקאים צעירים וחסונים המיומנים למטרה זו, דהיינו לספק אשליית צעירות לאותן נשים, ולתנות איתן אהבים בכל מחיר ובכל מצב, כי פרנסתו של אותו בחור צעיר תלויה בכך. כמובן מתפתחים להם סיפורי אהבה, וכמה מאותן נשים מכובדות נאלצות לערוך ביקורים אלה באופן תדיר כדי לתחזק את אותה האהבה.

לא במקרה הכירורגיה הפלסטית האסתטית מפותחת מאוד בקוסטה דל סול שבספרד, במיוחד בעיר מרבייה, כי היא אמורה לשמר את הרגשת הצעירות והרעננות אצל נשים אמידות המנסות בכל דרך לטפח את גופן, ומה לא עושים על מנת לאחר ככל האפשר את הזקנה והקמילה של הגוף, והכירורגיה הפלסטית הרבתה לעשות בתחום האשליות הזה. אני מכיר אישית מנתח פלסטי מאוד מפורסם במרבייה, יהודי ממוצא מוגרבי, די מסורתי, שמדי פעם הזמין אותי לביתו.

תמיד כשהופיע במסיבות, וישנן מסיבות למכביר בעיר הזאת לאורך כל השנה, היו מספר נשים שהתלוו אליו, ושהיו במרבית המקרים נשים שהוא ניתח ושיפר, בצורה זו או אחרת, את פניהן ואת גופן - יצירות אסתטיות שלו, וכולן כמובן נראו יפות במיוחד, ותמיד הוא היה גאה בהן, הרי בסך הכול הן מימשו את פרי עמל כפיו. מאידך לא פעם פגשתי בנשים שהפכו למפלצות של ממש בגלל טיפולים אסתטיים שלא תמיד צלחו, ויש אפילו נשים שהיו בסכנת חיים עקב ניתוחים פלסטיים.

בטנג'ר לא הייתה הגמוניה תרבותית מרוקאית באותה תקופה, ואני מתייחס להתחלת שנות השישים של המאה העשרים, משום מה, העיר שמרה על אופייה הפתוח גם לאחר עצמאות מרוקו ב־1956. המלך חסן השני ביקש לשמור על אותו צביון שהיה לעיר מימים ימימה, ולא חולל בה שום שינוי הנראה לעין. רק בשנים האחרונות מראה העיר התחיל להשתנות, ואותו פלורליזם שהיה לה באותן שנים, הוא שמשך אותי אליה. טנג'ר דומה לכל ערי החוף במדינות המוגרביות, ערים שידעו תקופות שונות וציוויליזציות שונות. סגנונות הלבוש השונים, השפות הרבות ששמעתי בכל פינה, כי לטנג'ר היו הרבה עברים ותקופות היסטוריות שונות, ובין היתר עבר ברברי עשיר, שאפיין אותה מאז ומתמיד.

יכולת אז לשמוע ברחובות טנג'ר מרוקאית, ברברית, ספרדית, אנגלית וגם צרפתית. בימינו אלה יש תנופה של ממש בבנייתה של העיר, והמלך מוחמד השישי דואג לתת לה צביון של עיר תיירות בינלאומית מהשורה הראשונה, דבר שלא נעשה בתקופת אביו, חסן השני, מאז עלייתו על כס המלוכה, והשאיר אותה בדיוק כפי שהייתה בתקופת הבינלאומיות שלה. המלך הנוכחי פועל למען אינטגרציה מלאה של העיר במרחב ובתרבות המרוקאים, כמובן בפתיחות לתיירות הבינלאומית. ויומיום מגיעים אלפי תיירים לנמל מכיוון ספרד, ובסביבות הנמל של עיר צפונית זו אתה יכול לשמוע כל שפה אפשרית מכל קצות תבל.

מאידך יש אלפי תושבים, אזרחים מרוקאים לרוב, שחיים בשתי המדינות בעת ובעונה אחת, דהיינו שעוברים מספר חודשים במרוקו ומספר חודשים בספרד, ונמצאים כל הזמן על הציר שבין שתי המדינות. אני מכיר מספר מרוקאים שמחזיקים בבתי פאר על חופי הקוסטה דל סול, בסביבות מרבייה במיוחד, ואין שום הרגשה של תלישות במעבר בין שתי המדינות האלה, כי מבחינת האקלים הן די זהות, והרבה אמרו לי שעבורם זה כמו מעבר מעיר אחת לעיר אחרת בתוך מרוקו עצמה.

ובל נשכח שהמוּרים כבשו את אנדלוסיה במשך כשבעה דורות, והשאירו את חותמם לאורך הדורות. לכן גם תרבותית יש הרבה מן המשותף, בתחום המוזיקה האנדלוסית למשל. יש מן המשותף גם בתחום הקולינריה, וגם גנטית יש הרבה דמיון פיזיולוגי בין חלק נכבד מאוכלוסיית מרוקו לבין תושבי אנדלוסיה, אבל עדיף לא לציין זאת בקול רם, כי האנדלוסים מאוד גאים בזהותם הספרדית, הבלעדית לכאורה.

קרה שציינתי את עובדת הדמיון הפיזי במפגשים שונים, אך זה לא נשא חן בעיני מארחיי. הרי המיזוג והתערובת הם לחם חוקנו, אנו כולנו, מאז ומתמיד, ואין לך ייצור אנושי שאינו תולדה של תערובות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, ורק המיזוג מעניק הצלחה בכל תחומי החיים, שלא לדבר על גנטיקה, ומכאן העיוות האידיאולוגי של מדינות שדגלו בתיאוריית הגזע הטהור, ואת התוצאות הנוראיות של העיוות הזה אפשר לראות עד עצם היום הזה.

רמת המרשאן שבטנג'ר אכלסה את השכבות האמידות ביותר של החברה הפלורליסטית של התקופה, ורובה נבנתה במשך השנים שבהן טנג'ר הייתה עיר בינלאומית, מ־1923 ועד עצמאות מרוקו ב־1956. בתקופה זו טנג'ר הייתה מאוכלסת בתערובת אנושית מורכבת ביותר מכל קצות תבל, וגדולי תרבות מכל פינה בעולם, סופרים, מוזיקאים, ציירים, אומנים, וגם מרגלים מכל הסוגים, באו להתיישב בה.

העיר שימשה כמקלט או כעיר נדידה עבור מספר גדול של יוצרים, שלא מצאו את עצמם בארץ מולדתם, וברחו על נפשם מאותה תרבות שבה הם נולדו. ועד היום מספר לא מבוטל של אזרחי חוץ נמנים על תושביה הקבועים של עיר חוף זאת. ובמרוקו, הכנסת האורחים היא עניין ראשוני במעלה, וכמובן כל אורח כזה תורם לשגשוגה הכלכלי של המדינה, ולכן אורחים כאלה תמיד רצויים, כי הם תורמים רבות למאגר מטבע החוץ החיוני ביותר לכלכלת מרוקו.

אני נזכר בשני ענקי תרבות מערביים שחיו בה בתקופה הזאת של שנות השישים המוקדמות של המאה העשרים: פול בולז האמריקאי, שהגיע לטנג'ר יחד עם אשתו ג'ין בולז עוד לפני מלחמת העולם השנייה. שניהם היו סופרים פוריים ומוצלחים. פול היה לא רק סופר דגול, ראו את יצירת המופת שלו, שראתה אור בעברית לאחרונה, שמיים מגינים מעל, אלא גם מלחין מוזיקה קלאסית מוצלח ביותר. הוא היה מלחין בטרם ייהפך לסופר מוצלח, ועשה קריירה שלמה בתחום המוזיקה הקלאסית. בולז היה תלמידו של אהרון קופלנד, המלחין היהודי אמריקאי המפורסם.

בולז גם ערך מחקר מקיף על המוזיקה המרוקאית לדורותיה על כל גווניה, והוא גם תרגם יצירות מופת מהספרות הערבית או המרוקאית, ובין היתר את יצירותיהם של מוחמד מרבט ומוחמד שוקרי. הענק השני היה לא אחר מאשר ז'ן ג'ני, המחזאי הצרפתי הדגול. עד כמה שידוע לי, שניהם חיו שנים רבות במקום, כאילו בגן עדן, כל כך אהבו את העיר הזאת, כי שניהם היו מאוד פוריים בתחומם, הודות לחיים השלווים שחיו בטנג'ר. בל נשכח ענקי תרבות אחרים, אמריקאים במיוחד, וויליאם בורוז, טנסי וויליאמס, טרומן קפוטה ועוד רבים אחרים שחיו בה, מי לתקופה קצרה ומי לתקופה יותר ארוכה.

ואחד מגדולי הסופרים המרוקאים, שזה עתה הזכרתי את שמו, הסופר שחי רוב חייו בטנג'ר, מוחמד שוקרי, שלא ידע קרוא וכתוב עד לגיל עשרים, כתב, בין היתר, כמה ספרים על אותם ענקי תרבות שהיו אורחים בעירו, וביניהם השלישייה הזאת: טנסי ווליאמס, ווליאם בורוז וטרומן קפוטה. ספרו הראשון אלכובז אלחפי, מילולית, "הלחם בלבד", תורגם על ידי פול בולז ופורסם באנגלית לפני שבכלל ראה אור בערבית. ובמשך חייו של שוקרי רומן זה תורגם לשלושים ותשע שפות שונות. בקיצור חיי תרבות תוססים וענפים ביותר בתקופה שאני מתייחס אליה בעיר הזאת.

זוהי אם כן התקופה שבה היו מספר מערכות חינוך מקבילות בעיר, שהיו מחויבות המציאות, כי נתנו שירות לאוכלוסיות השונות: בריטית (בל נשכח את הקרבה לגיברלטר. הבריטים גם תרמו לניהול העיר במשך כל התקופה הבינלאומית שלה), אמריקאית, צרפתית וספרדית, וביניהן גם יהודית. ובית הספר מרשאן היה שריד של התקופה המפוארת הזאת, ומלכתחילה כשהגעתי לראשונה לטנג'ר, הרגשתי כאילו חציתי את הגבול לתוך מדינה אחרת, כי לא זיהיתי כלל את מה שראיתי בקזבלנקה, ואולי בראש וראשונה בגלל הטופוגרפיה המיוחדת של העיר. השילוב של הרים וחופים הוא המעניק את הייחודיות הגיאוגרפית לעיר זו.

הייתי זקוק למרחק שבו אוכל להיות עם עצמי כדי להתמודד עם אותה ילדות מיוחדת שהייתה לי בקרבתה של הַמַלְאָכָה השומרת שלי (ראו את הכרך הראשון של רומן אוטוביוגרפי זה, הַמַלְאָכָה השומרת) ומאידך המקום עצמו משך אותי, כי זה היה במרחב של מה שנקרא אז מרוקו הספרדית (בלועזית "מרוק־אספניול", ומטבע לשון זו מעידה על הקשר הקיים, מאז ומתמיד, בין מרוקו לספרד) והייתה לי כמיהה לתרבות האחרת, השונה מהתרבות המרוקאית המקומית, שהכרתי משחר ילדותי.

אומנם הייתי די מודע לתרבות הספרדית דרך המנהגים והמאכלים, שהיו קיימים במשפחת אימי מזה דורות רבים, אך רציתי לחוות סביבה חדשה מקרוב ולהיטמע בשוני שבה, כי אותו שוני מחבר את מדינת מרוקו, בצורה זו או אחרת, לעולם האירופאי, ונוכחותן של השפה והתרבות הספרדית די מוצקות בצפון מרוקו, ולא במקרה אני מוצא את עצמי בשנים האחרונות, לפחות כמה חודשים בשנה, בקוסטה דל סול, במרחב של הרים וחופים, המשקיף מרחוק על העיר טנג'ר ועל חופי מרוקו.

אבי התעניין מאוד בהמשך חינוכי, ולא פעם יצא לו להיפגש עם הרב פולטורק ז"ל, מנהל בית הספר, שהיה מופיע בקזבלנקה על מנת לאסוף תרומות עבור בית ספרו, והיה עובר מקהילה לקהילה, מבית כנסת אחד לשני כדי לבקש תרומות, וגם כדי לגייס תלמידים בעיר הגדולה. כנראה שגויסתי, לפחות על ידי אבי ז"ל, כי הוא לא ויתר על החלום שיהיה לו בן עם הסמכה רבנית בבוא העת, אבל רב עם השכלה כללית רחבה, וזה היה אמור להיות ייעודו של אותו בית ספר לכאורה, לתת חינוך יהודי־תורני וגם השכלה כללית כמה שיותר רחבה. לכן הוא תמך מלכתחילה בפרויקט הזה, אך הוא היה רחוק מלדעת שבית ספר זה לא היה מיועד למטרה הנעלה שלשמה ייסדו אותו.

אומנם הרבה מהתלמידים בבית ספרו של הרב פולטורק היו תושבי קזבלנקה, כי בטנג'ר עצמה האוכלוסייה היהודית הייתה די דלילה, מה גם שהיו לרשותם מספר מערכות חינוכיות מקבילות: צרפתית, בריטית וספרדית, ומספר תלמידים מצומצם בלבד הגיע מטנג'ר עצמה לבית הספר מרשאן, כי לא היו הרבה יהודים שמעוניינים כל כך בחינוך תורני, אך אותם מעטים שכן ביקרו בבית הספר הזה, לא לנו בפנימייה. הם היו תלמידי חוץ, ובתום יום הלימודים חזרו לבתיהם.

וכבר עמדתי, בכרך הראשון של סיפור זה, על ייחודיותם של יהודי מרוקו הספרדית, ובמיוחד יהודי טנג'ר, שהיו בין המהגרים הראשונים לדרום אמריקה במאה התשע עשרה, ולרוב דווקא לברזיל, למנאוס שבפתח האמזונס, כי שם היו לכאורה הזדמנויות כלכליות יותר מוצלחות, ויותר ביטחון עבור משפחותיהם. אך לרוב, יהודי טנג'ר לא הרגישו כחלק אינטגרלי בחברה המרוקאית או אפילו במדינת מרוקו, מאחר שהם חוו את אותו ממד בינלאומי של העיר והסתגלו אליו.

מאז ומתמיד הייתה השפעה כבירה של השפה והתרבות הספרדית בעיר הזאת, וכך הם הרגישו יותר אירופאים מאשר צפון אפריקאים או מוגרבים. ולא במקרה ישנם כיום הרבה מהם שעברו להתקבע בספרד, ועבורם המעבר קל ביותר, כי הם מוצאים את עצמם כמעט באותה תרבות ובאותה שפה, והרבה מהם לא התאמצו ללמוד את היהודית־המרוקאית, הלדינו הייתה יותר קרובה לליבם, וכולם דוברי ספרדית רהוטה, כמובן.

לא היו לי שום אשליות באשר לאווירה ששררה באותה פנימייה בטנג'ר, כי עמדתי היטב על הדינמיקה הקבוצתית הקיימת בקרב התלמידים גם בבית הספר היסודי וגם בחטיבת הביניים, שלא הייתה לרוחי, בלשון המעטה, אך מצד שני לא רציתי להישאר בתוך התא המשפחתי, הייתה לי כמיהה לאופקים אחרים שדרבנה אותי להצדיק את המעבר בעיני הוריי. אימי היססה בהתחלה, כי בכל זאת המרחק מהבית היה גדול, והיא לא הייתה עדיין מוכנה להיפרד ממני לתקופות כה ארוכות, מאחר שרק בחופשים הגדולים או בחגים, התלמידים היו חוזרים לבתי הוריהם לביקור.

בית ספר זה היה, אם כן, גם סוג של ליסי־ישיבה, שבו שתי תוכניות לימודים מקבילות, האחת שעסקה במה שנקרא לימודי חול, דהיינו השכלה כללית, והשנייה בלימודי קודש, וחצי מהזמן במשך השבוע היה מוקדש לכל אחת משתי תוכניות הלימודים. בימי שבת היינו מתרכזים אך ורק בלימודי תורה, ובין התפילות היו לנו שיעורים בפרשת השבוע וגם שיעור תלמוד לאחר ארוחת הצוהריים, כך שהייתה, באופן כללי, העדפה מסוימת ללימודי הקודש, מאחר שהקדשנו את יום השבת כולו אך ורק ללימודים האלה. לפחות עבור אלה שרצו ללמוד, והיה מיעוט כזה.

עבור כל השאר, הייתי אומר הרוב המכריע של התלמידים, בית ספר זה היה כעין קייטנה, סוג של חופש גדול מתמיד: רוב רובם באו לבזבז את זמנם, כי פשוט לא הייתה שם אווירת לימודים, וזאת למרות כל המאמצים שהושקעו במטרה הנעלה הזאת, הן על ידי המנהל הן על ידי צוות המורים המגוון. רוב התלמידים היו מעוניינים להמשיך במקצועות אבותיהם, כך שלא הזדקקו להרבה השכלה, אלא התמקדו, לרוב, בידע הבסיסי שאפשר להם להמשיך במסחר שבו עסקו אבותיהם.

במקרה האישי שלי, שני הוריי עודדו אותי להמשיך בלימודים ולרכוש לי השכלה כמה שיותר רחבה, כי לא הייתה להם שום כוונה להנחיל לי את המקצוע שלהם או מקצוע ידני כלשהו. מעולם לא הייתה שום שיחה בבית הוריי על רכישת מקצוע ידני כלשהו לגבי כל ילדיהם, למרות שלאחר עלייתנו ארצה, אחיי הגדולים פנו למקצועות ידניים מחוסר ברירה, בגלל המצב הכלכלי הקשה ששרר במדינת ישראל באותה תקופה, אך גם הם, עם הזמן, יהגרו לקנדה.

ושני הוריי היו, בצורה זו או אחרת, סוג של אינטלקטואלים, למרות המקצועות הידניים שפרנסו אותם. אני יכול לומר בבטחה על אבי ז"ל שהוא היה האוטודידקט האמיתי הראשון שהכרתי בחיי, וזה נוגע לא רק ללימודי הקודש, כפי שכבר רמזתי בכרך הראשון של סיפור זה, אלא באופן כללי לכל תחומי החיים. ראיתי במו עיניי איך אבי פירק, בסבלנות אין קץ, מנועים ומכשירים שונים ומשונים, תיקן אותם והרכיב אותם מחדש, ולא פעם העשייה הזאת כללה מכונאות רכב. הוא ידע כמעט אינסטינקטיבית לאיזה חלק במנוע לגשת, ואיזה טיפול זה הצריך.

מאידך הוא ידע את כל חמשת חומשי התורה בעל פה. ובמשך שנים על גבי שנים ראיתי ושמעתי את אבי חוזר ללא לאות על פרשיות שלמות שבחומש, ועקב זאת הוא ידע את כל החומש בעל פה. וזה כולל את כל ההפטרות. אני נזכר כעת שבאחד מביקוריי האחרונים בטורונטו לקראת יום כיפור, ואבי שוכב במיטתו, ומזמן עבר את גיל המאה, חזרתי על הפטרת יונה על מנת לקרוא אותה בבית הכנסת במנחת יום כיפור, כי זה היה מנהג במשפחת אבי מימים ימימה. הייתי בסלון אך הוא האזין לי בקשב רב ותיקן את כל טעויותיי ממיטתו שהייתה רחוקה כעשרה מטרים מהסלון. מרחוק היה אומר לי: "ראובן בני, זה רביע או שני גרשים", וכך עקב ותיקן לי את טעויותיי.

לא היה לו שום קושי להתמודד עם כל מכונה שהייתה זקוקה לתיקון: חוץ מאלקטרוניקה, לא היה תחום עשייה או מקצוע שלא היו מוכרים לו, וזאת בלי כל הכשרה פורמלית. הוא תמיד למד תוך כדי עשייה. ואת זאת, לשמחתי הרבה, הוא הנחיל לי. ולא פעם אבי שיתף אותי בעבודות בנייה, בנגרות וגם באינסטלציה ובעבודות חשמל שהוא ביצע בבית למען משפחתו. הוא היה המאלתר והמסדר האולטימטיבי. כישרון זה, ללא ספק, תרם רבות לכושר העמידה ולחוש ההישרדות שליוו אותו כל ימי חייו. הוא הסתדר בכל מצב ובכל מיני סיטואציות, לפעמים מורכבות ביותר.

אך לא פעם האלתור עולה ביוקר, וזהו מחיר תהליך הלמידה הזה כי, לרוב, אתה לומד מהשגיאות והטעויות שאתה מבצע. זכור לי מקרה מאוד משעשע, שנגמר בריב גדול בן הוריי: באמבטיה שהייתה לנו בקזבלנקה כל הצנרת הייתה עשויה בדיל, ואבי הגיע למסקנה שאחת הפינות של אחד הצינורות הייתה רזה מדי והיה כדאי לעבות אותה על מנת לחזק אותה, ולתומו חשב שכמה מכות פטיש בכל יום יצליחו לשטח את הבדיל שיהווה כעין שכבה נוספת ומחזקת של הצינור. ובכן כל יום נתן כמה מכות פטיש על מנת לשטח יותר את הבדיל, ואומנם הבדיל התחיל להשתטח, עד לאותו יום שהצינור לא עמד יותר במבחן מכות הפטיש ופשוט התפוצץ.

התוצאה הייתה הצפה רבתי שגרמה לנזקים רציניים מאחר שכל השטיחים איבדו את צבעיהם המקוריים וכל הבית התמלא מים. מיותר להוסיף על האנדרלמוסיה בין הוריי שהייתה תוצאה ישירה של המקרה. לאחר אותו מקרה אבי לא ניסה יותר את כישורי המאלתר שהיו לו מחשש לריב נוסף עם אהובת חייו. ומה שאפיין את אבי ז"ל הייתה הסבלנות אין קץ שהפעיל בכל עבודה או פרויקט קרובים לליבו. הוא היה מסוגל לבלות לילות כימים בחיפושו אחר חפץ שאבד לו בסבלנות אין קץ. מעולם לא איבד את עשתונותיו, והראה סבלנות בכל עניין ודבר בכל תחומי החיים. וזה כמובן היה חלק נכבד מכושר ההישרדות שלו, ותרם ללא ספק לאריכות ימיו.

נחת הרוח הזאת היטיבה עם אורך חייו המרשים. הוא היחיד במשפחתו ששרד עשרות שנים לאחר ששני אחיו ושתי אחיותיו הלכו לעולמם. ואומנם הוא היחיד במשפחתו שירש את המטען הגנטי מאביו ז"ל שחי לפי כל החישובים, ונערכו הרבה כאלה, כמאה ושבע שנים. את גילו של אבי, עליו השלום, בהיעדר כל מסמך אותנטי או כל תעודת לידה (כי היהודים, ואפילו האוכלוסייה הכללית, לא רצו מייד למשרדי הפנים להצהיר על הילדים שנולדו להם באותו עולם שקדם לקולוניזציה) יכולתי לחשב לפי תאריך פלישתם של הצרפתים למרוקו.

חובת הדיווח על הלידות נעשתה הכרחית אך ורק עקב הקולוניזציה. ולרוב, האנשים לא היו כל כך בטוחים בגילם האמיתי. תמיד ייחסו את הגיל באותם זמנים שלפני הקולוניזציה למאורע היסטורי זה או אחר או לאיזו שמחה במשפחה. זה תמיד היה עניין של פחות או יותר, ולא דבר מדויק, כי דיוק זה לא היה נחוץ כלל. אבי ידע בערך מהו גילו ולא התאמץ לדייק. אבל עקב הקולוניזציה, היה חייב להוציא מה שנקרא תעודת נישואים, או יותר נכון, סוג של תעודה משפחתית, שבה היו רשומים כל הילדים יחד עם ההורים, וליד כל שם ותמונה הגיל המדויק לכאורה.

יכולתי לחשב את גילו של אבי ז''ל, אם כן, לפי הופעתו של הצבא הצרפתי בהתחלת המאה העשרים, כאשר הצרפתים התקינו מנורה חשמלית במרכז המלח של מקנס, ואבי זכר שהילדים רקדו במעגל כל יום לפנות ערב כאשר נדלקה אותה מנורה. והיו צורחים פה אחד: "הינה הוא בא", הכוונה לחשמל שהדליק את המנורה. ולאחר תקופת מה הגיע החשמל לתוככי הבתים של המלח, והתקינו מנורה אחת בכל בית, ומיותר לומר מה היה היחס לאותה מנורה "קדושה" ששמרו עליה כבבת עינם. לפי הערכה זהירה, אבי כנראה נולד בסביבות 1905-1903.

אני חוזר לסיפורי בטנג'ר. עבורי, אותה תקופה שביליתי בטנג'ר לא הייתה לשווא, ועובדה היא שיש לי עדיין קשר עין עם העיר הזאת, לפחות כמה חודשים בשנה. ולא במקרה אני מוצא את עצמי היום אורח בספרד, ששם אני מבלה חלק מהזמן, מזה כמה שנים טובות, באזור הקוסטה דל סול המשקיף מרחוק על חופי מרוקו, ושבו תנאי האקלים דומים מאוד לאלה של קזבלנקה. ואם הייתי חפץ בכך, הייתי יכול להגיע לטנג'ר ברחפת תוך פחות משעה.

משום מה אין לי כל זיקה לבקר במרוקו, אולי בגלל ההיסטוריה הקשה שידעו היהודים מאז ומתמיד עד התחלת המאה העשרים לפחות, דהיינו, הפוגרומים של 1912. וכל הקשרים החמים שמתפתחים לאחרונה בין מרוקו למדינת ישראל אינם יכולים לכפר על אותו עבר. והבעיה היא שאצל מרבית הפוליטיקאים הזיכרון ההיסטורי לוקה בחסר, ולפעמים אינו קיים כלל, וזאת בלשון המעטה. וכבר רמזתי, בכרך הראשון של סיפור זה, על תהליכי המיסטיפיקציה שהרבה יוצאי מרוקו מייחסים לאותו עבר, כאילו חיו בגן עדן עלי אדמות. ולא היא כלל וכלל!

ועד היום ישנה סוג של אמירה בפי המקומיים, החוזרת על עצמה ללא לאות כשמתעמתים המוסלמים ביניהם על האמת שבדבריהם: "שאהיה יהודי אם אני לא אומר את כל האמת", אומר המעומת לבין שיחו. וזאת באזכור כל עניין שלילי, העונש שמאחל לעצמו אותו מתנצח, הוא להיהפך ליהודי, וזהו העונש האולטימטיבי עד עצם היום הזה. ואת התופעה הזאת ליקטתי מפיהם של מספר תיירים, יהודים ממוצא מרוקאי, שנדהמו לשמוע עדיין את האמירה הזאת שגורה בפיהם של המקומיים - דבר יוצא דופן כשלעצמו, מאחר שיש מעט מאוד יהודים שעדיין חיים במרוקו, אך את הקללה הזאת המקומיים לא שוכחים להזכיר.

כמעט כל שעה בכל יום ישנה רחפת שיוצאת מטריפה שבספרד לטנג'ר שבמרוקו. וישנם יחסים חמים מאוד בין מרוקו לספרד - מה שלא ניתן לומר על היחסים בין ספרד לאנגליה בעניין מובלעת גיברלטר, והרי גיברלטר ממוקמת על אדמת ספרד, וללא ספק היא שריד של כיבוש כלשהו מהעבר - וזאת, למרות שעל אדמת מרוקו עצמה, דהיינו צפון אפריקה, ישנן שתי ערים השייכות לספרד, סאוטה ומלילייה, והן טריטוריה ספרדית לכל עניין, דבר מוזר כשלעצמו, כי אלה, שוב, שרידים של כיבוש מהעבר הרחוק, ללא ספק.

לאחרונה ערים אלה מוצפות על ידי רבבות פליטים מרוקאים המנסים בכל דרך להגיע לליבה של אירופה, ובסך הכול ספרד מהווה עבורם לא יותר מאשר מעבר למדינות יותר עשירות, למרות שחלק לא מבוטל מפליטים אלה נתקע בספרד ומתיישב בה מחוסר ברירה. ישנה קהילה מרוקאית, הכוונה מוסלמית, די גדולה בסביבות מרבייה, בנוסף לקהילה היהודית הענפה. לאחרונה מצב זה מכביד על היחסים שבין שתי המדינות, כי ספרד אינה מסוגלת לקלוט כל כך הרבה פליטים מאפריקה.

ומשום מה, בכל הזדמנות שאני מגיע לקוסטה דל סול, יש לי הרגשה שאני חוזר לארץ אבותיי. ולא פעם מכרים ספרדים חדשים שואלים אותי באשר לארץ מוצאי, ואני תמיד עונה להם שגרתי כאן באזור הזה, דהיינו באנדלוסיה, לפני מאות שנים, שאומנם הוגליתי על ידי האינקוויזיציה, ושכעת חזרתי מאחר שאני מרגיש שוב רצוי. מה גם שאני מופיע באותה רשימת זכאות לאזרחות ספרדית, כי הספרדים מעוניינים בחזרתם של כל היהודים שגורשו בעקבות האינקוויזיציה, ולא רק מסיבות כלכליות.

יש די הרבה משפחות יהודיות ממרוקו שהתיישבו בספרד לאחר מלחמת העולם השנייה במשך תקופת פרנקו, וייסדו קהילה מפוארת בעיר מרבייה - עיר תיירותית בינלאומית שבה חיים אנשים כמעט מכל פינה בעולם, כולל כמובן יפנים, סינים, וגם סקנדינבים, רוסים ופינים. אני מכיר מקרוב את סיפורו של אחד היהודים האלה שייסדו את הקהילה הספרדית במרבייה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא היה נשוי ליהודייה מגרמניה, פליטה שברחה על נפשה יחד עם אימה: היא הגיעה למרוקו באחת הספינות האחרונות שייצאו ממרסיי שבצרפת ערב מלחמת העולם השנייה. היא נקלטה במשפחתו, שהייתה מסבירת פנים לפליטים היהודים מאירופה, והתחתנה איתו.

הוא סיפר לי בדיוק איך הוא היה בדרך לגרמניה יחד עם אשתו לשם עסקים בשנות החמישים המוקדמות, כשיצא ברכבו ממרוקו לכיוון אירופה. בדרך הוא חלף על פני מרבייה, שהייתה אז כפר דייגים קטן, והמקום מאוד מצא חן בעיניו והתיישב לו כאן, והוא נהפך למלך הנדל"ן. הוא גם סיפר לי איך האיכרים הספרדים מכרו לו אדמות בזיל הזול ומדדו לו את החלקות עם חבלים.

הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים, וכשטיילתי איתו בהרים מסביב למרבייה היה מצביע על כל מיני גבעות שבהן היו לו חלקות משלו. היה לו קושי לזכור איפה בדיוק החלקות האלה נמצאות. הוא פיתח את המקום ובנה בניינים מרשימים כמעט בכל פינה של מרבייה. הוא גם ייסד את בית הכנסת הספרדי־מרוקאי שבעיר, שעדיין משמש את הקהילה היהודית־ספרדית עד עצם היום הזה. הוא הגיע ראשון ולאחר מכן הביא את כל אחיו ואחיותיו, משפחה ענפה, שהיו הגרעין הבסיסי של אותה קהילה ספרדית שהלכה והתפתחה עם השנים.

אני חוזר לאותה נסיעה ראשונה לכיוון טנג'ר, שזכורה לי היטב כי היא בישרה את התרחקותי מבית הוריי ואת לקיחת האחריות על גורלי האישי. הוריי וכל אחיי ואחיותיי ליוו אותי לתחנת הרכבת של קזבלנקה, ושם נפרדו ממני עם דמעות בעיניים. בצורה זו או אחרת איימתי בנסיעתי זו על האחידות של השבט, וכך יצרתי כעין פרצה בהומוגניות שלו. כל ביטחונה של אימי התערער, מאחר שכל דאגתה הייתה, מאז ומתמיד, לקבץ את ילדיה מסביבה, דבר שהעניק לה ביטחון מלא.

וכל חייה היא תעמול רבות על מנת לתחזק את אותה הומוגניות בכל מחיר, ולא תמיד בהצלחה רבה, כי במשפחות "ברוכות" הילדים, כל אחד מנסה, באופן טבעי, למשוך את השמיכה המשותפת לכיוונו. והרבגוניות האישיותית והאידיאולוגית של משפחות אלה מאיימת, לרוב, על ההומוגניות שלהן, ואחד הטיעונים שהיו שגורים בפיה של אימי, עם כל אחד ואחת מאיתנו בנפרד, היה שאם היא נשארה עם אבינו ולא נפרדה ממנו, דהיינו שלא התגרשה ממנו - כאילו הייתה לה ברירה כזו, הרי במרוקו של אז, לגרושה לא היה שום מעמד, לא כלכלי ולא חברתי, וזו הסיבה העיקרית שלא היו הרבה זוגות שהתגרשו - היא עשתה את זאת למעננו, למען כל אחד מאיתנו בנפרד.

זאת אומרת שהיא הקריבה את עצמה למען כל אחד ואחת מאיתנו, ולכן היה לכל אחד ואחת מאיתנו חוב אישי גדול אליה, ואי לכך חוזה אישי על מנת למלא אחרי אותו חוב. בקיצור כניעה מוחלטת לכל רצונותיה. ולאורך השנים הייתי המתמרד היחיד כנגד חוזה אישי זה, ויש מבינינו ששוחררו מאותו חוב רק לאחר לכתה של אימי לעולמה, ויש מבין אחיי ואחיותיי שלא שוחררו מאותו חוזה גם לאחר לכתה של אימי מן העולם הזה. וכאן אנו רואים בבהירות את כוחם והשפעתם של המתים על חיינו.

וזוהי תופעה סוציולוגית די נפוצה באותה חברה פטריארכלית, ולאורך השנים פגשתי במספר אימהות לא מבוטל באותה גישה כלפי צאצאיהן, ועם הזמן נהפכו למנהיגות אותו שבט, וכולם צייתו להן ללא עוררין. כמובן צייתנות זו תמיד נכללת בתחום האהבה שרוחשים לאימהות במשפחות אלו. הרי האימהות עצמן עושות הכול למען צאצאיהן, כך נטען לפחות, תמיד מתוך אהבה טהורה! דינמיקה קבוצתית זו ניתן למצוא אותה כמעט בכל חברה פטריארכלית.

תמיד נשים מבוגרות מיישמות בשטח את המערכת האידיאולוגית ואת תפיסת העולם של הגברים, וכך הן רוכשות מעמד של כוח שבקושי רב ניתן לערער עליו, וכך הן נהפכות, לדאבוני הרב, למבצעות של האידיאולוגיה הפטריארכלית, שהיא שוביניסטית ביסודה, ואפילו מיזוגינית. בתקופה שאני מתייחס אליה, המושג "זכויות נשים" לא היה קיים כלל בחברה היהודית־מרוקאית או במרוקו בכלל, וכמעט בכל המקרים הגבר הוא שגירש את האישה, שלא לדבר על החברה המוסלמית. האישה, הגדרתית, הייתה חלק מרכושו של הגבר, ללא כל מעמד כלכלי או חברתי משלה.

ובגלל ההומוגניות הזאת אימי הייתה חצויה, כי מצד אחד דגלה בחינוך ובידע, ולכן דרבנה אותי תמיד להמשיך בלימודים, במיוחד אם זה היה במסגרת של בית הספר שהיה אמור להיות ברמה גבוהה - הוא היה רחוק מלהיות, והפעם לא באשמתם של המורים או של המערכת הניהולית של בית הספר - ומצד שני נסיעתי לחיות בעיר אחרת נגסה במידת מה באותו ביטחון שבטי, שעמלה עליו רבות במשך השנים. אך ההתעקשות שלי גברה על הכול, ולא נותרה שום ברירה להוריי אלא להשלים עם החלטתי הסופית, מה גם שכך יכלו לממש את חלום הרבנות, לפחות עבור אחד מבניהם, ולא פעם ניצלתי את אותו חלום על מנת להתרחק מהשבט.

אני חייב לפתוח כאן סוגריים, כי עד עצם היום הזה אני מנסה להתמודד עם אותו סטטוס של הבן האובד, שהוריי העניקו לי מבין כל אחיי ואחיותיי, כמעט משחר ילדותי, למרות שלא הייתי הבן הבכור, כי באותו עולם שבו נולדתי, הבן הבכור זכה תמיד לסטטוס מיוחד, בדרך כלל המועדף ביותר. אותו סטטוס שהוענק לי, אם כן, סיפק לי זכויות בלעדיות: הייתי היחיד שחי תקופת מה, אולי שנה וחצי או שנתיים, עם הַמַלְאָכָה השומרת, כשהייתי עדיין מאוד קטן. תקופה זו, ללא שום ספק, עיצבה את כל מסלול חיי, ומכאן החוב שהייתי חייב לאישה הנהדרת הזאת, ושניסיתי לפרוע באותו כרך ראשון שהקדשתי לה. וכל פרויקט שלקחתי על עצמי מאז ועד היום, כאילו היה בהתייעצות איתה, למרות שמזה זמן רב היא הלכה לעולמה.

וגם הייתי היחיד שנסע רחוק מהבית על מנת ללמוד, לא רק בטנג'ר אלא גם בישיבה, באקס לה בן שבצרפת. מעמד זה לא ניתן לאף אחד מאחיי. ואני מתאר לעצמי שמעמד זה, מאחר שלא היה טבעי מיסודו, בצורה זו או אחרת, הפריע לאחיי שלא זכו לו, ושהיו אולי מעוניינים בו, כי בכל זאת הייתי "הנבחר", ונבחרות ללא בכורה היא תמיד בעייתית, כי אתה מחויב להצדיק אותה, או כל פריבילגיה המעניקה לך עדיפות על פני שאר אחיך.

לא שאי פעם אחיי התלוננו בפניי או שהביעו תרעומת כלשהי: בצורה זו או אחרת, אותו סטטוס שהוענק לי היה מקובל על כולם, ואולי אימי מצאה צידוקים לדבר, ודרכים לפצות את אלה שלא זכו לאותו מעמד. גם לא נראה לי שמי מאחיי היה בוחר בריחוק כזה מהבית, מה גם שהנתח שהיה מגיע לי, דהיינו תשומת לב ומתנות בבית הוריי, חולק בין כל אחיי ואחיותיי בהיעדרי, ואולי בכל זאת זה לא היה מעמד כל כך מועדף, מאחר שאתה לבד עם עצמך ומרוחק מהתמיכה של כל קרוביך.

אם כן, מדוע הוענק לי אותו סטטוס מיוחד? מה עשיתי כדי לזכות בו? הרי לא הייתי הבן הבכור! והייתי אומר, בלשון המעטה, סטטוס אפילו עדיף על זה של בן בכור, אך מעולם לא שיחקתי את תפקידו של הבן הבכור, כי לא שאפתי אף פעם לעמדת כוח כלשהי. למרות שלמדתי, ברבות השנים, שגם ידע מהווה, בצורה זו או אחרת, סוג של כוח, אך לרוב, תלוי מה עושים עם אותו כוח. ובמסגרות החינוכיות השונות שבהן עבדתי כל חיי, הייתי אומר, שאותו כוח הניתן למורה, אינו בהכרח כוח מדכא, ולפעמים הוא אפילו בונה, וברבות השנים השכלתי לדעת שהמורה, איפה שלא יהיה, עושה עבודת קודש באותה חברה שבה הוא חי. ולצערי הרב היחס למורה במדינתנו הוא אחד הגרועים שהכרתי בחיי מכל שבע המדינות שבהן חייתי עד עצם היום הזה, למרות שאני חייב להודות, שבשנים האחרונות מתחיל להתהוות כאן בארץ שינוי ביחס למורה על ידי השלטונות.

ומדוע הייתי היחיד מאותה משפחה "ברוכת" ילדים שזכה לזכויות יתרות אלה באופן בלעדי? כמובן, בעיניי הן תמיד היו זכויות יתרות, אך לא כולם יסכימו איתי על ההגדרה הזאת, מאחר שכל ניתוק מהקבוצה מוביל, בצורה זו או אחרת, לתהליכי ניכור, במיוחד בגיל הרך, כשמנגנוני ההגנה עדיין לא הגיעו לכלל בשלות. ולא פעם, נשים שחייתי איתן לאורך השנים, היו סקרניות באשר ליחסי האהבה ולקשרים שידעתי לפני שהכרתי אותן, מאחר שלא גיליתי מעולם איזו התלהבות יתרה כלפיהן או כלפי כל אישה אחרת.

והייתי טוען בפניהן שהכרתי אהבה אמיתית, ללא גבולות, כשהייתי בן שנתיים, ואת זאת מעולם לא היו מסוגלות להבין: שחייתי את אהבת חיי בילדותי הרכה ביותר, ותמיד הובהר לי שלא עסקינן באותה אהבה, ולכן אין מה להשוות. כמובן אין מה להשוות, וזו לא אותה האהבה. אהבה לבת זוג ודאי תמיד שונה בתכלית השינוי מאהבה לסבתא או לדודה או לכל אישה מבוגרת שעימה יש לנו קשר עמוק, אך תמיד יהיה הבדל בין אהבה טהורה, והיא אכן קיימת, וכל מי שמטיל ספק בעניין זה, שיתרכז ביחסים שיש לו עם הסבתא שלו למשל או עם איזו דודה שיש לה רגשות מיוחדים כלפיו, כי כל אהבה אחרת תלויה בדבר, ולו רק השכפול האנושי, כשמדובר בבת זוג, שהוא עצמו יתרון בסיסי לכל מועמדת המבקשת למלא אחר ייעודה הטבעי, כאשר היא מאמינה בייעוד הזה.

כך לפחות אנו אמורים לתפוס את עניין השכפול האנושי בחברה המודרנית, למרות שבשנים האחרונות, עם שחרורה של האישה מכל הכבלים המסורתיים, תפיסה זו לא מקובלת על הרבה נשים, שרואות בכך לא יותר מאשר בחירה אישית. יש נשים שרוצות ילדים, אך הכרתי לא מעט נשים, בשנים האחרונות, שלא מעוניינות בילדים. וללא ספק, אנו תמיד מייחסים את עניין השכפול האנושי לתחום האהבה, והרי לא עושים ילדים עם איש או אישה שאנו לא אוהבים, לכאורה.

כדאי לנו להסתכל בעולם החיות, שבצורה זו או אחרת אנו נמנים עליו, ושם זה אך ורק עניין של משיכה לשם התרבות, ואני מאמין שזה נכון לגבי כל השכפול האנושי, ולא תמיד ברור מה המניע מאחורי המשיכה לבן או בת זוג מסוימת, למרות שאנו מצדיקים את אותה בחירה בפילטרים תרבותיים, שאני בספק באשר לתקיפותם. כמובן החברה האנושית, מאז ומתמיד, עטפה את העניין בפילטרים התרבותיים והאידיאולוגיים שהתאימו לה.

כי לא פעם תהיתי על קשריהם של בני זוג, שלא הבנתי כלל מה הם עושים ביחד. התשובה היא כמובן: תינוקות. לדעתי אין לזה קשר לסיפורי האהבה הרומנטיים המצויים בחברתנו או אפילו בספרינו או בבתי הקולנוע שלנו, ואף אחד לא יעז לומר: "התחברתי אליה בשביל לעשות תינוקות". בסופו של דבר הורמונים ואהבה הם שני מרכיבים שונים מיסודם ביחסים שבינו לבינה, והייתי אומר אפילו בלעדיים. יש סיפורי אהבה שבהם לא היו מעורבים הורמונים כלל, וגם סיפורי הורמונים שלא הייתה מעורבת בהם אהבה.

ממד נוסף שתמיד שוכחים להזכיר, והוא שהתא המשפחתי הבסיסי, מה שנקרא המשפחה הגרעינית, הוא במהותו יחידה כלכלית בכל חברה נתונה, ודאי בחברה הקפיטליסטית. תמיד עוטפים את היחסים האלה באיזושהי אידיאולוגיה רומנטית, שנוצרה כדי להרחיק אותנו מהאמת הקשה. הרי אף בר או ברת דעת יעלו בדעתם שהתחברו לבני או לבנות זוגם על מנת ליצור יחידה כלכלית. אבל כך הם פני הדברים אם נרצה או לא נרצה. בענייני מס הכנסה למשל, בני הזוג ברוב הדמוקרטיות המערביות נחשבים ליחידה אחת, אלא אם כן בחרו, בהצהרה מפורשת, שלא להיחשב ליחידה כלכלית אחת מכל מיני סיבות, ובין היתר, ירושות, למשל.

הרי הנקבות בטבע, על פי רוב, בוחרות את הזכרים שהן בטוחות בכשירותם לספק להן את התינוקות שלהם הן מייחלות באופן אינסטינקטיבי, בגלל אותו דחף ראשוני של כל צורת חיים לשכפל את עצמה בכל מצב. הרי המשפחה הגרעינית, אותו תא משפחתי בסיסי, אינו קיים יותר מכמה דורות מעטים, ונכתבו מחקרים רבים בעניין הזה. מה היה בדיוק תוכנו של מושג האהבה בחברה השבטית שבה הילדים והאבות היו משותפים, ושהתא המשפחתי היה רחב ביותר, מאחר שנמנו מספר נקבות על אותו זכר או שהיו אבות משותפים לאותם ילדים, ולפעמים זה היה הדוד שגידל את הילד? והיו קומבינציות שונות ומשונות במבנה השבטי שבעבר (אני מפנה את הקורא למחקרו הענקי של קלוד לוי־שטראוס, ולא נראה לי שמחקר זה תורגם לעברית, הסטרוקטורות הבסיסיות של יחסי הקרבה, מחקר מקיף ביותר, אם כן, שראה אור לראשונה בשנת 1949).

ומה שחרץ את גורלי בהיבט הזה, היה אותו מעמד של בן יחיד שהוענק לי על ידי הַמַלְאָכָה השומרת. ומאחר שאצלה הייתי אחד ויחיד, עמלתי רבות, לאחר מכן, כדי להיוותר באותו מעמד של האחד והיחיד, גם כשחזרתי לחיות בבית הוריי עם אחיי ואחיותיי, והדרך היחידה שמצאתי על מנת לשמר את אותו סטטוס מיוחד של הבן היחיד, הייתה הפנימייה בעיר רחוקה, כי מעולם לא הרגשתי כחלק אינטגרלי מהשבט, בגלל אותה ילדות מוקדמת שחייתי בקרבתה של המלאכה השומרת. ואימי דאגה ברבות השנים שאיוותר אותו זר מאיים, וזאת למרות שהאמינה בפוטנציאל שלי, ולקראת סוף ימיה, בקנדה, הייתה מבקשת כל הזמן לראות אותי: כנראה שהיו לה נקיפות מצפון כלפיי.

אם כן יחסים מאוד מורכבים וסבוכים, והייתי אומר די אמביוולנטיים, שלא הקלו עליי לאורך השנים, בלשון המעטה, כי תמיד נותרתי אותו חריג שבקבוצה, שאיים על המרקם שלה. לא שאיימתי באופן פעיל על הממד האינטגרטיבי שלה, אלא היותי שונה ומובדל מהאחרים הביא באופן טבעי למצב הזה. הייתי אומר שזו הסיבה העיקרית שהרגשתי צורך די מוקדם להקים משפחה משלי, למרות שלא הייתי מוכן, לא נפשית ולא מטריאלית, להקים משפחה, אבל היה לי צורך לכפר על אותו חוסר בסיסי שבניכור ממשפחתי הביולוגית.

והסיבה הראשונה למעמד המועדף שהוענק לי נטועה כנראה בשם שקיבלתי - הענקת שם בחברה זו הייתה דבר מחייב, ועוד לא הצלחתי לרדת לעומקו הסוציולוגי של עניין זה - כי נקראתי על שמו של סבי ראובן הכוהן, אחיה האהוב של הַמַלְאָכָה השומרת, ולכן טבעי שאימסר לטיפולה - ובאותה חברה היה נהוג למסור ילד במעין חצי אימוץ לקרובי משפחה חשוכי ילדים - מאחר שגיליתי סימנים של ילד אילם בהיותי מאוד קטן, ומסירותה של האישה המופלאה הזאת הייתה אמורה להוציא אותי מאותה אילמות.

מאידך אימי וסיבותיה עימה, אולי ראתה בי מימוש פוטנציאלי של כל כמיהותיה, רצתה בכל מחיר שאפרוץ לאופקים שהיא עצמה לא יכלה לפרוץ, מחמת אותה אידיאולוגיה של החברה הפטריארכלית שבה היא נולדה. וכבר עמדתי בכרך הראשון על התסכול הנוראי שידעה כל חייה, כי היא תמיד הרגישה שהיא נולדה בחברה שלא התאימה לה כלל ולכן התמרדה כל חייה, לפעמים עד כדי התנהגות נוירוטית מטורפת, וזה כמובן השליך על כולנו: ילדיה ובעלה.

ואני מוכרח להודות שהרמוניה אמיתית, אם אומנם דבר כזה קיים בכלל, לא ידעתי בקרב משפחתי, בין אחיי, אחיותיי, והוריי: תמיד הרגשתי שונה, ולכן יכולתי להתרחק מהם ללא היסוס כדי לעמוד על זהותי המובדלת, ותמיד דאגתי לתחזק את אותו מרחק, ומעולם לא הרגשתי בנוח בתוך השבט, למרות שאני ער לעובדה, שבהרבה מקרים, כל האחים והאחיות במשפחות "הברוכות" עמלים על תחזוקת הקשרים ההדדיים, וגם נפגשים לעיתים קרובות על מנת לחזק את אותו קשר ראשוני.

ויש אומנם משפחות ענקיות שנפגשות כדי לחגוג את הפסח בצוותא או חגים אחרים למשל, או שמדי פעם הם נפגשים, כל החמולה ביחד, על מנת לחגוג את יום ההולדת של אחד מהם, ויצא לי להיפגש בבתי מלון, כאן בארץ, עם שבטים כאלה שנפגשים על מנת להיות ביחד, כדי לחזק את אותם קשרים ראשוניים, כך שהדבק השבטי נותר בעינו, כי כל אחד מהאחים והאחיות זקוק לאחרים כדי להגדיר את זהותו - דבר שלא הזדקקתי לו כלל: את זהותי הגדרתי באופן עצמאי, והייתי אומר בלעדי, רחוק מהשבט.

כאן אני מנסה לראות את הדברים דרך עיניה של אימי, לנסות להסביר את הדברים מתוך תפיסת עולמה, כפי שאני יכול להעלות אותה בדמיוני. לצערי הרב לא היו לי שום שיחות עם אימי בעניינים אלה במשך כל חיינו המשותפים, ואולי ביוזמתי, כי לא הייתי מעוניין בהעמקת הפערים שהיו בינינו מלכתחילה, אם הייתי חושף בפניה יותר דברים בתפיסת עולמי, ורק הכתיבה יכולה אולי לחפות על החוסר הזה, לבוא במקומו בצורה זו או אחרת, ואומנם אחד מתפקידיה העיקריים של הכתיבה, לעניות דעתי, הוא למלא חוסרים הווייתיים, שאין דרך אחרת למלא אותם.

ולא הכתיבה כדבר מוגמר בתוך סטרוקטורות מושלמות, המותאמות לסיפורים עגולים ושלמים, והרי שום סיפור אינו עגול ושלם, אלא כתיבה בהתהוותה, תוך כדי היווצרותה, מה שמכנים בתיאוריה הפוסט־מודרנית העכשווית, המעבדה לכתיבה, שבה התוכן הסיפורי ותנאי היווצרותו הולכים יד ביד. כך אני מקווה לאפיין את כל כתיבתי, כתהליך בהיווצרותו, ואי לכך אינני מסוגל לכתוב סיפור עגול ומושלם או סיפור עם התחלה וסוף מוגדרים מלכתחילה, לפחות לפי הקריטריונים של האסכולה הריאליסטית הרווחים עדיין במחוזותינו הספרותיים, במיוחד פה בארץ, שישנה רתיעה מכל התיאוריה הפוסט־מודרנית.

תמיד היו לי קשיים לעגן סמינרים בתיאוריה בתוכניות הלימודים בחוגים שבהם לימדתי, למרות שהייתי ראש חוג במשך שנים רבות. ולקח לי שנים להעמיד במרכז העשייה הספרותית באותם חוגים את הספרות של העולם השלישי, לדוגמה כל הספרות הפרנקופונית שהיא ענפה ביותר. הרי אותה ספרות של העולם השלישי היא שמגדירה את כל היצירה של העולם הראשון, ובלעדיה לא תהיה שום תוחלת לאותה יצירה של העולם הראשון.

כך שרוב התזות - שפטתי מספר תזות לא מבוטל, מרוב החוגים לספרות שבאוניברסיטאות שלנו, וזה כולל חוגים לספרות ערבית, כך שאני יודע היטב במה מדובר - המוגשות עדיין, שייכות לעולם הישן, ועוסקות לרוב בתמות שביצירות, כאילו תזה נועדה לסכם את הרעיונות או התכנים שישנם ביצירה כלשהי באופן פוזיטיביסטי, ולא לגשת בשיטה ביקורתית לאותה ראיית עולם מורכבת של הסופר, כפי שהיא משתקפת ביצירתו.

אני תמיד שואף לכתיבה מחוספסת וגולמית, שסגנון בלתי מצוחצח ובלתי מוגמר מאפיין אותה, כי הרי גם סגנון מצוחצח הוא עניין אידיאולוגי. בקיצור כתיבה בלתי מסוגננת, שאינה עונה בשום צורה על אותם קריטריונים מקובלים במחוזותינו הספרותיים. הרי אלה אינן אלא קונבנציות המשתנות מעת לעת, מחברה לחברה, כך שסיפור עגול או מושלם אינו אלא הסכם בין היוצרים לבן קהל הקוראים, והסכמים כאלה משתנים לפי תפיסת עולמו של היוצר או לפי האידיאולוגיה של קהל הקוראים, שגם היא יודעת שינויים לאורך הזמן, ומובנו של כל טקסט באשר הוא יהיה תמיד תלוי באותו חוזה לא כתוב, אך שריר וקיים, בין היוצר לבין קהל הקוראים שלו, חוזה שמשנה את תנאיו ביחס לנסיבות ההיסטוריות.

אני חוזר לאימי. הינה היא מתחתנת עם גבר ששידכו לה, וכל החתונות, או כמעט כולן, היו תוצאה של שידוך באותה תקופה, ולרוב הסכם בין גברים או בין שני האבות או בין האב של הכלה לבין החתן המיועד, והיא מלכתחילה הרגישה שזה לא בדיוק השידוך המתאים לה, לכל הפחות מבחינה פיזית, הרי היא הייתה הרבה יותר גבוהה ממנו - וכבר עמדתי בכרך הראשון של סיפור זה על אותה תמונת חתונה של הוריי, תמונה מפתיעה ביותר, שהייתה אניגמה בלתי פתירה עבורי במשך שנים, ושבה הם נראים בגובה זהה - ובכל זאת התחתנה איתו מכל מיני סיבות.

ולו רק בגלל שרצתה לצאת מתחת לעול משפחתה, שכנראה היה כבד מנשוא, וגם אולי מסיבות כלכליות, כי לאבי היה מקצוע שפרנס אותו בכבוד, והעניין הכלכלי היה ראשון במעלה, כמו בכל חברה אנושית אחרת. הרי לא היה לה שום ניסיון בתחום הזה, ואבי היה הגבר הראשון שהכירה, וביחס לאחיותיה שהתחתנו בגיל חמש עשרה או שש עשרה, היא הייתה כבר מבוגרת, אולי בת שמונה עשרה, והיה צריך למצוא לה שידוך בהקדם האפשרי.

וכשאבי חיפש אישה למטרות חתונה, מאחר שהיה יתום מאם, אחותו הגדולה, דודתי מרים ז"ל, שהייתה בעלת חוש הומור שלא היה כדוגמתו, הצטרפה אליו, או יותר נכון, הוא הצטרף אליה כדי לבקר באותן משפחות שהיו בהן מועמדות לשידוך. בכותבי שורות אלה ממש, עולה בזיכרוני סיפורה של דודתי מרים, שמשתרבב לו, מסיבה לא ברורה כלל, בקו המרכזי של סיפורי. ובכן אקדיש לה כמה שורות, כי היא עומדת על כך, ואין סיכוי שהיא תיתן לי מנוח עד שלא אספר ולו מעט מסיפור חייה. כל אחיו ואחיותיו של אבי עזבו את מקנס כשהיו די צעירים, לאחר שהתייתמו מאימם בגילם הרך, ובאו להשתקע בקזבלנקה, דהיינו בסביבות שנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים.

דודה זו הייתה גם היא חשוכת ילדים, והתחתנה עם דוד אליהו שהיו לו ילדים גדולים מנישואיו הראשונים. לאחר שהתאלמן, הצטרף לחיים משותפים עם דודתי מרים, אחותו של אבי. וזכור לי שהיינו מבקרים אותם במלח של קזבלנקה בילדותי המוקדמת, כשהייתי בן שנה או שנה וחצי בערך. הם חיו בבית גדול היא ובעלה, ואחד הבנים של בעלה, שחי לו בחדר נפרד, בחור מקסים, בשם חיים, שהיה חולה שחפת. כל היום הוא היה בחדרו מתפלל או קורא תהילים, והיה ברור לי כבר אז שהוא לא יצא שלם מאותה מחלה נוראית. הוא היה מאוד נחמד וחייכן לכל הקטנים שבאו לבקרו, וראינו אותו דועך מיום ליום, ושתה לרוב חלב כל היום, כי משום מה לא הצליח לאכול דברים מוצקים, ונפטר די צעיר.

נזכרתי בו עשרות שנים לאחר שהלך לעולמו, כשביקרתי בבית החולים כרמל שבחיפה, עקב בעיה אקוטית שהתגלתה בריאותיי, לאחר שחזרתי מכנס בינלאומי בטורונטו שבקנדה, שבו השתתפו הרבה קולגות מאפריקה. בבית החולים גילו לי, בין היתר, שהייתי בקרבת מחלת השחפת, למרות שלא הייתי אף פעם נגוע במחלה זו. כילדים הסתובבנו בקרבתו של חיים, בנה המאומץ של דודתי מרים, ואף אחד לא חשש מהדבקה כלשהי. כך שבצורה די מוזרה ומאוד עקיפה, אני עדיין נושא את זכרו בריאותיי מאחר שהייתי חשוף למחלתו. הינה שוב דוגמה חיה, והייתי אומר אורגנית, של השתרבבות של סיפור חיים אחד לתוך סיפור חיים אחר.

דודתי מרים, אימו המאמצת של הבחור המקסים הזה, זיכרונו לברכה, שנים לאחר מותו הייתה מופיעה בביתנו כמעט כל שבת לקראת ארוחת הצוהריים, וכשהתיישבה לשולחננו ביום שבת, היא תמיד טענה שזה עתה ממש סיימה את ארוחת הצוהריים בביתה, ושהיא כבר לא רעבה, למרות שהלכה רגלית למעלה משעה תמימה על מנת להגיע לביתנו, אך משום מה תיאבונה היה מתעורר (והיא הייתה אישה מאוד בריאה, אני מתכוון לשמנה) כשאדי החמין התנוססו להם מעל לשולחן, ונהנתה מאותו חמין בתיאבון רב. היא תמיד באה אלינו עם מתנות צנועות עבורנו הילדים, לרוב סוכריות שהיו דבוקות במעין ערמה אחת, שהייתה מחלקת לנו.

ובלכתה הביתה, לקראת צאת השבת, בראש גרם המדרגות הייתה מרגישה חובה להרים את חצאיתה הענקית ולהראות לנו את תחתוניה הוורודים מלאי ציורים של חיות קטנטנות, על מנת להצחיק את כולנו. הזכרתי את חוש ההומור שלה שלא היה כמוהו. ודבר אחד אפיין את בריאותה, והוא הלחץ דם הגבוה ביותר שממנו היא סבלה כל חייה, אבל היא לא סבלה ממש, כי זה לא העיב בשום צורה על סגנון חייה. היו לה פנים די אדומות עקב אותו לחץ דם, אך היא מעולם לא לקחה שום תרופה, ולא פעם כשהופיעה אצל הרופא, כשהוריי היו מכריחים אותה, הוא היה מנבא שנותר לה בקושי שבוע אחד לחיות בגלל אותו לחץ דם וסירובה לקחת את התרופה, והיא הייתה עונה לרופאים שהתחלפו בזה אחר זה:

"כשאלוהים ירצה אותי, הוא ייקח אותי אליו. בינתיים הוא רוצה אותי כאן על האדמה הזאת!"

כך היא קברה שני רופאים, שהלכו לעולמם הרבה לפניה, ובסופו של דבר היא נפטרה מזקנה ולא מלחץ דם.

אני כאן סוגר סוגריים וחוזר לביקורים של דודתי מרים יחד עם אבי באותם בתים שהיו בהם מועמדות לשידוך. אבי, כמובן, העדיף את בנות העיר פאס, ולאו דווקא את בנות קזבלנקה, איפה שהוא חי באותן שנים, כי לפי כל הדעות בנות העיר פאס היו יפות במיוחד, למרות האיבה ששררה בין שתי הקהילות, של פאס ושל מקנס, במשך דורות רבים, כפי שכבר ציינתי בכרך הראשון של סיפור זה, וזאת על רקע גדולת רבניהן, אך אבי התגבר על המחסום הקהילתי הזה ודווקא הלך לחפש לו אישה מבנות הקהילה האחרת.

לא פעם אבי סיפר לי על אותו מפגש ראשון בבית הוריה של אימי. הוא כבר שנים לפני כן, בשנות השלושים המוקדמות, עבר לחיות בקזבלנקה, והיה בא מהעיר הגדולה כדי למצוא לעצמו שידוך מתאים בקרב יהודי פאס. ואכן ביקר עם אחותו בהרבה בתים שבהם היו מועמדות לשידוך, אך היה לו קושי רב למצוא מועמדת העונה על כל ציפיותיו, ומטבעו היה תמיד רגיש ליופי ואסתטיקה, ולא במקרה בחר במקצוע הכרוך באופנה ואסתטיקה. הביקורים חזרו על עצמם עד לאותו יום שאבי ודודתי מרים ז"ל ביקרו אצל משפחת אימי, ואם ביקורים אלה היו חד־פעמיים אצל אותן מועמדות, במקרה של אימי חזר הביקור על עצמו ללא לאות.

והיו קודים בין אבי לאחותו, דודתי מרים: ברוב המקרים כשביקרו בבתים שבהן המועמדת לא משכה את תשומת ליבו, הוא היה מנענע את ראשו לצדדים באופן מאוד דיסקרטי, וזה היה הסימן לאחותו שאין להם מה לעשות יותר באותו בית. זאת לאחר קבלת הפנים שהייתה לרוב מפוארת, כי ההורים של המועמדת ביקשו תמיד להרשים את המשפחות המבקרות ולהראות להן את הכדאיות הכלכלית שבדבר.

ולא שינה כלל מה היה הרקע או התכונות של אותה מועמדת, הדבר הראשון שקבע באותם זמנים היה היופי כמובן, אך גם החוסן הגופני. אישה רזה מדי אינה מספיק חזקה בשביל לעמוד בכל המטלות, ובמיוחד להביא הרבה ילדים, שהיו אמורים להיות הנכס הראוי ביותר של אותו גבר. במקרה של אימי הוא נענע את ראשו קדימה ואחורה, וזה היה הסימן שיש דברים בגו, כי הוא הציץ ונפגע, ובמקום הוא התאהב, כך לפחות הוא תמיד טען.

ומה בדיוק משך אותו? לא פעם הוא סיפר שאימי עמדה בסלון יחד עם אחייניתה ג'קלין, שהייתה בגילה, ושוחחו על זוג נעליים חדש שאימי רכשה זה עתה, וכשאבי הופיע במחיצתן, אימי הורתה לאחייניתה: "תניחי את זה שם". והצורה שבה היא נתנה את ההוראה לאחייניתה, בצרפתית צחה, ובנוסף לכך יופייה המהמם, שכנעו אותו שהיא, ורק היא, המועמדת המתאימה, והוא לא ערך יותר ביקורים עם אחותו בבתים אחרים, כי כפי שהוא ציין, הוא התאהב במקום, וברבות השנים הוא תמיד חזר על אותה הוראה שאימי נתנה לאחייניתה בטון ובסגנון שבהם היא השתמשה כדי למשוך את ליבו. לא פעם חשבנו שזה היה די מצחיק, אבל אבי עמד על שלו והיה רציני ביותר.

ותמיד הוא חזר על אותה הוראה מבורכת כדי להדגיש בפנינו את הצורה שבה הוא התאהב, והרומנטיקה הזאת מאוד קסמה לו לאורך השנים, והיה מאחל לכל אחד מבניו להתאהב באותה צורה. כמובן, היום כל זה נשמע מגוחך, אך אלה היו פני הדברים בתקופה ההיא, דהיינו תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אם כן עטיפה אידיאולוגית ורומנטית די מרשימה, ולא פעם, עם השנים, שאלתי את עצמי אם משהו לא היה אצלי כשורה, מאחר שלא התאהבתי כלל באותה צורה שבה אבי התאהב.

ואולי לא התאהבתי כלל, בשום צורה, לפחות לפי הקריטריונים של אותה חברה, שבה המודלים הרומנטיים היו עדיין מרכזיים בעשייה החברתית?! ומעולם לא נכנעתי לרומנטיקה כלשהי כי תמיד הייתי ער לממדים האידיאולוגיים שלה. לדאבוני הרבה כישלונות שביחסים בינו לבינה אפשר לזקוף לאותה רומנטיקה ריקה מכל תוכן, ואני ער לעובדה שרוב בני אנוש בחברות המערביות שבויים באותה אידיאולוגיה שהוליווד תרמה לה רבות.