ריביירת שמיים שחורים

פרולוג

איידן לפני ארבע־עשרה שנים...

ישנה עיירה בסיציליה שבה הרחובות מרוצפים בחטא.

יש האומרים שזה המקום ללכת אליו כשאתה תקוע, נזקק ונואש. עבורי, זה שער לעולם התחתון — סירת המעבר שלי היא טיסה בתקציב נמוך מלונדון הית'רו. נחתּי בשעה אחת בצהריים, ועד השעה שתיים, השטן בעצמו ביקש פגישה אישית.

תומאסו זַכָּארִיָּה.

הדון של משפחת זכאריה, ובמרחק סחיטה אחת מהפיכה לקאפו די קאפי — הבוס של כל הבוסים — בקוזה נוסטרה.

או כך, לפחות, אומרת ויקיפדיה.

לפני ארבעה ימים לא ידעתי כלום על המאפיה. הייתי פרחח בן שש־עשרה מבריקסטון שהתעניין יותר בבזבוז כסף מאשר להרוויח אותו. ואז החיים קרו. כאוס שלם של חיים.

רצח.

כאב.

נקמה.

שלושת אלו הידקו אחיזה על הלב שלי באגרוף מחורבן, ואילצו אותי להתבגר במהירות ובקשיחות.

עכשיו אני יושב מול הבוס הכי ידוע לשמצה בעולם בחדר אחורי של מסעדת טרַטוֹרִיָּה ישנה, לצד ערמה של לימונים סיציליאניים המדיפים ריח מתוק. פוסטר דהוי של נבחרת איטליה במונדיאל 1994 מודבק לקיר שמעל ראשו.

אנחנו לא לבד. שניים מאנשיו עומדים על המשמר. משקפי שמש שחורים וכלי נשק שחורים.

למען האמת, הייתי אמור לפחד, אך האבל כבר מזמן בעט את הרגש הזה מתוכי.

זכאריה מעביר את אצבעו על הפתק המקומט שנסעתי אלף וחמש מאות קילומטרים כדי להראות לו, מחליק את הקמטים ועוקב אחרי כתמי הדם הכהים. אני סופר את השניות בעודו סוקר את המילים, והשקט מכאיב ומתמשך.

שמונה מאות חמישים ושש...

הוא צעיר משציפיתי: בסוף שנות החמישים שלו, בערך. הוא לא סדיסט מלכותי או מתוחכם כפי שהוליווד גורמת לך להאמין, אלא אם הוא מכוון אליך את עיניו האפורות והריקות כמו שני קני אקדחים טעונים. הוא נראה כמו הדוד הרזה והזקן שכולם פוחדים ממנו, זה שמעולם לא התחתן ושנכנס לחדר תחת עננת חשד. גם אין לו כס מלכות מעצמות, רק כיסא עץ סדוק עם פיסה חסרה שחרק בכל פעם ששינה תנוחה.

למרות גילי, אני רואה אותו כפי שהוא באמת: רוצח, מדכא, מוליך שולל. התחפושת שלו היא שקשוק פתח המלכודת שמתחת לרגליך, רגע לפני שהתליין מושך בידית.

"בן כמה אתה עכשיו?" הוא נובח בפתאומיות, המבטא הכבד מוסיף מין עצלות מסוימת למילים ומפזר באוויר בינן את חלקיקי האבק.

"עכשיו?" אני מזעיף פנים. "המילה 'עכשיו' מרמזת שכבר נפגשנו, מר זכאריה."

"לא נפגשנו?" הוא מכוון את עיניו האפורות המתות אל המטרה — ליתר דיוק, פניי — ומחזיק במבטי.

אי שם בראשי אני שומע את משיכת הנצרה.

"שש־עשרה."

"אתה נראה מבוגר יותר."

"עברתי את גיל ההסכמה, אבל פאקינג קשה להשיג משקה כאן."

אחרי הכול, אני עדיין חרא קטן ושחצן.

הד של חיוך מותח את שפתיו. "זה משהו שנצטרך לתקן." הוא מסיט את מבטו לעבר אנשיו, ובקבוק של לימונצ'לו ושתי כוסות מונחים על השולחן בינינו. "אביך היה אדם טוב," הוא מכריז, מוזג שתי מנות נדיבות. "אדם נאמן, כזה שיתאבלו עליו."

"אין לי שום מושג ארור איך הוא היה קשור אליך, בכל אופן."

הקללה שלי גורמת לחיוך הממזרי שלו להתרחב.

מה? הם לא מקללים במאפיה?

בלי לחכות לאישורו, אני לוקח את הכוס הקרובה אליי ושופך את התכולה לגרוני. למרות התלונה שלי, שתיתי יותר בשבוע האחרון מאשר בכל חיי.

"ג'ייקוב נייט עשה לי טובה לפני הרבה זמן," הוא ממלמל, "וטובה עבורי היא טובה לכל החיים."

"הטובה הזו גם עוברת דור?" אני מוזג לעצמי עוד משקה, מנה כפולה. "כי לפני ארבעה לילות, אדון ראש המאפיונרים, מישהו רצח את ההורים שלי, והרמז הפאקינג יחיד שיש לי זה הפתק ביד שלך."

"אחח. הדור שלך זורק קללות כמו סכינים קהים," הוא אומר ומעווה את פניו. "עוד תלמד, בקרוב, שעם הגיל מגיע העידון."

"ועם הנעורים מגיעה השקפת עולם שונה." אני מוזג לעצמי כוס שלישית. "ברגע ששמעת על הפתק הזה, שלחת הודעה למלון העלוב שלי. זה אומר לי שאבי, מכונאי רכב מרושש מסאות' שילדס, היה חשוב לך יותר מאשר כל שאר הטובות המזוינות שלך."

זכאריה מצחקק. "אתה חסר פחד, אבל אתה פזיז. תגיד לי, מה באמת מביא אותך לסיציליה?"

"צדק."

הוא מרים גבה אפורה לעברי. "תרצה להיות יותר ספציפי?"

"אני רוצה את שמות האנשים שהרגו את המשפחה שלי."

"ומה גורם לך לחשוב שאני יודע אותם?" הוא לוגם לגימה רגועה מהלימונצ'לו שלו. רק לגימה, שמתי לב. הוא מתרגל את עניין העידון שהזכיר.

"אבי נמצא עם הפתק הזה תקוע בפיו בלילה שבו מת. לא צריך להיות גאון כדי לפענח את זה."

אני רואה אותו מציץ בפתק שוב. "אתה עשיר? כי צדק מהסוג הזה בא עם מחיר שרק מעטים מוכנים לשלם."

אני נוטה קדימה מעל השולחן כששלוש מנות ששוות לשלושים אחוז אלכוהול מבעירות את הדם בעורקיי. "נסה אותי."

אבל בגלל מסכת האומץ שלי, האינסטינקטים שלי לא מזהירים אותי — פגישת הפנים־אל־פנים הזו תפתור את התעלומה שלי, או תשאיר אותי קבור באדמה, מריח את הפרחים מלמטה, לצד כל שאר הגופות בעיר הזו.

המתח נבנה ונמתח לפני שזכאריה נשען לאחור בכיסאו. הרשמתי אותו. אני מנחש שאין הרבה בני שש־עשרה מוכי־אבל ואמיצים, שמסתכלים לו ככה בעיניים.

"שמעת על ארגון וילפור?" הוא אומר את השם בגינוני כבוד, כאילו זה הילד הממזר של כת האילומינטי.

"מה אתה חושב?" אני מרים גבה משלי לעברו. "במקום ממנו אני בא, יש לנו בית קפה בשם 'הצ'יפסים של דיק' ומועדון לילה בשם 'המקרר'."

"זהירות," הוא מזהיר, מתופף קלות באצבעותיו על השולחן. "אני מתעלם מהזלזול שלך מתוך כבוד לאובדן שלך, אבל הסבלנות שלי לא אינסופית."

אני בולע רוק בכוח. "מה זה קשור לאבא שלי?"

"אני מאמין שהאיש שהורה על החיסול נמצא תחת הגנת ארגון וילפור. וההגנה הזו חלה גם על החיילים שביצעו את המעשה. אם זה המצב, ייתכן שלעולם לא תזכה לצדק שאתה מחפש."

"אתה הבוס של משפחת זכאריה," אני אומר עם שיניים חשוקות. "חוקים וכללים לא חלים עליך."

"ארגון וילפור עלול לא להסכים איתך. זה ארגון בינלאומי שהוקם כדי להגן על פוליטיקאים, עשירים ובעלי כוח עילאי... ברגע שאתה תחת הגנתם, אין חוק או טינה שיכולים לפגוע בך."

"בטח יש דרך —"

"יש רק דרך אחת." אני רואה את שריריו נמתחים בלחיו החלולות, כשהוא שוקל את ההחלטה הקשה. "עד עכשיו, התנגדתי לשיתוף פעולה עם וילפור. אני מיושן," הוא מוסיף במשיכת כתפיים. "אני מסתמך על זה שנאמנות ופחד יגנו עליי. אבל עבור ג'ייקוב..." אצבעותיו נעות שוב לעבר הפתק והבעת פניו מתהדקת. "עבור ג'ייקוב, אהיה מוכן לחדור לשורותיהם. אמצא את האחראים לפשע הזה."

ההקלה גורמת לי למזוג לעצמי כוסית רביעית ולהרים אותה בברכה. "אני רוצה ללחוץ על ההדק בעצמי," אני אומר, מנסה להישמע קשוח אף על פי שכל מה שאי פעם שחטתי זה בעלי חיים בכביש. "אני רוצה שהם ימותו עד חג המולד."

זכאריה צוחק — צחוק מלא, צרוד, כאילו השחיתות עצמה השתלטה עליו ומסרבת לעזוב. "לא הייתי תמים כששאלתי לגבי עושרך, מר נייט. אני לא מחפש כסף תמורת זה. אני מחפש נאמנות. הנאמנות שלך. אתה תהיה מקושר לפמיליה לכל הזמן שיידרש לי כדי למצוא את השמות האלה. מכאן ואילך, אתה עובד בשבילי."

ההחלטה קלה מבחינתי. לונדון מזוהמת, ונסחפתי לעבר חיים של פשע עלוב בכל מקרה.

"כמה זמן תימשך ה'נאמנות' הזאת?"

"לוקח ארבע־עשרה שנים לקבל אישור להיכנס לארגון וילפור. אני מצפה לאותו הדבר ממך."

"ארבע־עשרה שנים?" אני מנחית את הכוסית על השולחן בהלם.

"וילפור היא פוליסת ביטוח פרישה עבור דור... מסוים, שאני לא חלק ממנו כרגע. כשאנשים מושחתים מזדקנים, הם נחלשים. הם עושים טעויות — טעויות שעלולות לעלות להם בעבודת חיים, מוניטין והון. אין עוול שוילפור לא יכולים לתקן. מקרי רצח נותרים לא פתורים. חשבונות בנק לא חוקיים נותרים מוסתרים. התחמקות ממיסים הופכת למשחק."

"ארבע־עשרה שנים," אני שורק שוב. "כמה עולה חברו—"

"סכום שיום אחד בחור חכם כמוך ירוויח עבורי. קודם תקבל חינוך ראוי, ואז אלמד אותך איך לשסף אדם ולרוקן אותו כמו דג." הוא חושף את שיניו הלבנות לעברי. "נקמה היא מנה שעדיף להגיש קרה... זה משחק ארוך. היא עומדת על השולחן, מושרית באלימות עד שתעשה הכול כדי לטעום ממנה. המיומנויות שאלמד אותך בארבע־עשרה השנים הבאות יספקו אותך ללא ספק. אומנם נשמתך תוכתם, אך ליבך השחור יתמלא. לא תרצה דבר נוסף בחיים מעבר לכך."

אני מנסה לעמוד, אך הלם, גיל ואלכוהול מנדנדים אותי לצד. אני מתעלם מהצחוק המהדהד סביבי בזמן שאני מייצב את עצמי כנגד הקיר.

"תגיד לי משהו, מר זכאריה," אני פולט בסרבול. "מה לעזאזל עשה אבי כדי לזכות בהכרת תודה כזו ממך?"

הבעת פניו של הדון מרצינה וצחוק אנשיו נפסק. "המתנה הגדולה ביותר שאב יכול לקבל," הוא משיב ברוגע. "הוא הציל את חיי בני."