רידמפשן רוד

Redemption-8 פרק 1

אומרים שלאבל יש חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

אני מכירה היטב שניים.

הראשון הוא הכחשה. יש המתייחסים לזה כבידוד. קיימת הסכמה רחבה על כך שהכחשה היא מנגנון ההגנה החזק ביותר שלנו להלם מהאובדן. הוא משמש כחומה בינינו לבין הכאב, ולכן מקהה את יכולתנו להרגיש.

הכחשה עשויה להופיע כערעור על תוצאות בדיקות, כמו למשל, האבחנה הסופנית הזו לא יכולה להיות שלי, בוודאי התערבבו להם הבדיקות. או בצורה של דחייה בוטה. הבת שלי לא נהרגה לפני רגע על ידי נהג שיכור. הגעתם לאדם הלא נכון. בדיוק דיברתי איתה לפני שעה.

לעיתים קרובות, ההלם כתוצאה מאובדן של מישהו הוא כל כך קיצוני, עד שהוא מערער את התפיסה שלך לגבי כל מה שאת יודעת. ועבור חברה שמבססת עובדות על דברים מוחשיים — דברים שאנחנו יכולים למשש, לראות ולשמוע — אובדן כזה הוא בדרך כלל זרז לשינוי מונומנטלי בחיי אדם.

זו ההתחלה של הסיפור שלי.

עבורי, חוויית האובדן התבטאה במצב פיזי של ריקנות בתוך הגוף שלי, כאילו איבריי הוצאו ובמקומם יש שם, פשוט, כלום. ממש הרגשתי את החלל של הכלום בתוכי, במיקום מסוים בצד השמאלי של החזה שלי. לא נותר שם דבר. הלב שלי, והנשמה שלי שסבבה אותו, נעלמו. התאדו.

הרגשתי ניתוק מהעולם שסביבי. איבדתי את הקשר אל הקרקע. פשוט... כלום.

השלב השני של האבל הוא כעס.

ברגע שהכחשה כבר לא אפשרית — אם למשל ראית את גופת יקירך שנפטר, או קיבלת אישור שהמעבדה לא החליפה את הבדיקות שלך עם אלה של מישהו אחר, והתוצאות, למעשה, מצביעות על ציר זמן שמגיע אל סופו — המציאות מתחילה לחלחל.

רגש מעורר בנו פגיעוּת, וזו מופנית הלאה ומתבטאת ככעס. הכעס הזה עשוי להיות מופנה כלפי חפצים. כמו זריקת הטלפון שלך לצד השני של החדר, או התפרצות על זרים, בני משפחה או חברים. זה לא הוגן. למה אני? למה עכשיו? למה אותם? זה לא מגיע לי. לילד המקסים והתמים שלי בן השלוש לא מגיע לקבל אבחון כזה.

לאחר מכן הכעס הופך להאשמה. מי עשה את זה? לנהג השיכור מגיע למות על שהרג את בתי. האבחנה של בני היא בגללי, כי הגוף שלי הכזיב אותו ברחם. למה?

הכאב שלנו כל כך קיצוני, כל כך חסר תקדים, שכדי להתמודד איתו, עלינו לשנוא משהו, כי אנחנו ממש לא מסוגלים באותו זמן לעבד את הכעס. הרגש צריך להיות מופנה מהגוף שלנו אל מישהו אחר, משהו אחר, או אולי אל האחר האולטימטיבי — היוצר של כל הדברים.

למה.

למה.

למה?

נראה שזה המקום שבו אני תקועה. מטוטלת מתנדנדת בין ריקנות מוחלטת של החיים לבין כעס משתולל שמופנה בדרך כלל כלפי עצמי. אולי אם הייתי עושה את הדבר הזה, את הדבר ההוא, או אם לא הייתי עושה את הדבר ההוא. אולי אם הייתי מגיבה ככה, אולי, אולי, אולי. אולי הייתי יכולה לשנות את מהלך האירועים.

אולי אם לא הייתי אוהבת בעוצמה כזו.

בודהה אמר, 'שורש הסבל הוא ההיקשרות'. הוא גם אמר, 'אתה יכול לאבד רק את הדברים שבהם אתה נאחז'.

אתם מבינים, שקעתי בים של ספרים, המפרטים שלב אחר שלב את נושא האובדן... איך להתמודד עם זה, ואיך לקבל את זה. כל אחד מאלה תרם משהו, אבל שום דבר לא חלחל מבעד לערפל של מוחי כמו תיאוריית הניתוק, הרעיון שניתן לרפא את הכאב על ידי שחרור מההיקשרות שלנו, מהאהבה האובססיבית שלנו לאנשים או לדברים.

בעיקרון, אם לא נאהב לעולם, לא נרגיש כאב לעולם.

זה נשמע כמו תוכנית טובה. קלה. משהו שאני יכולה לעשות.

לפני שנים, מורה בתיכון התעמקה מעט בפילוסופיה ושאלה את הכיתה שלנו אם, בהינתן האפשרות, היינו מעדיפים לחיות בבורוּת מאושרת, בריק מלא שלווה, בלי לדעת על הכאב והסבל שסביבנו, או שנעדיף לחיות במודעות מוגברת, שבה שום דבר לא מוסתר והטוב והרע חשוף ומחייב התמודדות.

כנערה נאיבית, אמרתי שאני מעדיפה מודעות מוגברת.

אבל ביום הזה, תחילת הסיפור שלי, בחרתי באַיִן. קיבלתי החלטה לשחרר את עצמי לדבר הזה. מה שזה לא יהיה, לקבל את האַיִן הזה בטוהר ובפשטות כמו הגשם שיורד על גופי העירום.

לא הייתי ממש אני, באותו לילה קר, רק קונכייה ריקה, הולכת לאט מעץ לעץ, מעבירה את קצות אצבעותיי על קליפות העצים המחוספסות והרטובות.

כל נגיעה חיברה אותי לטבע מסביבי. הטבע, שלעיתים קרובות אנחנו מתעלמים ממנו ועוברים על פניו מבלי להעיף בו מבט נוסף. אנחנו לוקחים את החיים סביבנו כמובנים מאליהם, בעיקר כי זה לא אנחנו אלא רק ישות שקטה. אבל בכל זאת זו עדיין ישות חיה.

עם כל צעד, רגליי היחפות שקעו בבוץ הקר, אדמה רטובה, חומה ועבה נמחצה בין בהונותיי, עשב נבול דגדג את קרסוליי. אני זוכרת את ריח האדמה הלחה... טחוב, עשיר בקרקע פורייה ובצמחים נובטים, וקול הגלים המכים בסלעים הרחק מתחתיי. התחושה של כל טיפת גשם, כשהיא פוגעת בכתפיי החשופות, ואז מחליקה בין שדיי, במורד בטני ולאורך רגליי. השיער הבלונדיני הרטוב שלי תלוי בכבדות סביב כתפיי, כמה קווצות נדבקו לצידי פניי.

אני לא זוכרת שהיה לי קר, או שהרגשתי את החתכים שגרמו הסלעים מתחת לרגליי. אני זוכרת שהייתי קהה.

כאבי הראש נעלמו, וכך גם החרדה, הכאב, הפחד, הרעב. הייתי כלום. תודה לאל, סוף־סוף הפסקתי להרגיש.

הבזק ברק האיר את השמיים השחורים, אצבעות מכשפה מיובלות, המצביעות על הצוק המשונן במרחק. היעד שלי, מפרץ השטן, המקום שנבחר לקבל אותי אל מקומי באין.

רעם התפוצץ מעליי וטפטוף הגשם הפך למבול המכה בפראות. תיפוף הטיפות על העצים הפך לזמזום מחריש אוזניים, המטביע את קולות הלילה של היער.

ענף נבקע במרחק, קולו הדהד מהעצים בזמן שדחפתי עצמי קדימה, לאט, בהתמדה, מבטי נעול על הצוק ההוא. הברקים הגיעו כל כמה שניות עכשיו, הבזקיהם מאירים את עורי המכסה את גופי הרזה.

בטח נראיתי מחריד, תמונה, שכמו שאני יודעת עכשיו, רודפת לא רק אותי בלילות.

לו רק הייתי יודעת אז.

הבוץ הפך פחות סמיך והאדמה נעשתה סלעית יותר, דרכי הופרעה על ידי סלעים שהזדקרו מהקרקע. הגשם טשטש את ראייתי בשעה שנעתי בקלילות סביב הסלעים הגדולים, כאילו עשיתי זאת כבר מאה פעמים.

כאילו מישהו אחר הדריך אותי.

הדופק שלי הואץ — תחושת החיים הראשונה — שחשתי כשטיפסתי בשביל הסלעי, קו העצים נמוג מאחוריי. תחת רגליי היו עכשיו רק סלעים, כהים וחלקלקים מגשם.

עליתי על הצוק, רגל אחת, ואחריה עוד רגל, מבטי נשלח מטה אל האגם השחור הגועש. הגלים המתנפצים על הסלעים הותירו אחריהם קצף לבן זועם ומערבולות מסתחררות על פני המים הקרים כקרח.

מכת ברק נוספת האירה את השמיים, ולאחריה קול הנפץ של הרעם.

חציתי לאט את הסלע הגדול, כל הבזק אור מקרב אותי לישועה. השיער הכבד שלי הועף על ידי הרוח, מצליף סביב פניי, מעוור אותי לרגע כשצעדתי אל הקצה.

הבטתי למטה אל המים בסקרנות מרוחקת לגבי מה שאני עשויה להרגיש באותו רגע.

שום דבר.

לקחתי שאיפה עמוקה, הטיתי את פניי אל הגשם ועצמתי את עיניי.

שום דבר.

פרשתי את זרועותיי, פותחת את כפות ידיי לשמיים.

שום דבר.

נשענתי קדימה, ושחררתי.

אני לא זוכרת את הנפילה. אני כן זוכרת שפגעתי במים, מיליון דקירות זעירות של קרח חודרות את עורי. היה אז רגע שבו התעוררה בי בהלה. שבריר שנייה של פאניקה. של פחד.

אבל זה לא הספיק.

אני גמרתי. סיימתי עם הכול.

המים בלעו אותי, מושכים אותי למטה. זרם של בועות ברח מפי כשפקחתי את עיניי והבטתי בגלי הצבעים מעליי, בריצוד האור.

קחי אותי, חשבתי, מרשה לעצמי לשקוע עמוק יותר, עמוק יותר לתוך המים.

קחי אותי.

אני מתגעגעת אלייך, אני מתגעגעת אלייך, אני מתגעגעת אלייך.

קחי אותי.