ריקוד הגנבים

פרק ראשון

קָאזִימֶרה מבְּרייטְמִיסְט

רוחות הרפאים עדיין היו כאן.

המילים היו תלויות באוויר, כל אחת מהן רוח בוהקת, לחישות קרות של אזהרה, אבל אני לא פחדתי.

כבר ידעתי.

רוחות רפאים אף פעם לא נעלמות. הן קוראות לאנשים ברגעים לא צפויים, אוחזות בידיהם ומושכות אותם בנתיבים לשום מקום. לכאן. למדתי להתעלם מהן כמעט לגמרי.

רכבנו דרך עמק הזקיף, כשחורבות הקדמונים מביטות בנו ממעל. הסוס שלי זקר את אוזניו בדריכות ובעומק גרונו הייתה רטינה. גם הוא ידע. שפשפתי את עורפו כדי להרגיע אותו. שש שנים עברו מאז הקרב הגדול, אבל הצלקות עדיין היו ניכרות לעין – קרונות הפוכים שנבלעו בין עשבי הבר, עצמות פזורות שבעלי חיים רעבים חפרו והוציאו מתוך קברים, צלעות חשופות של בְּרֶזַלוֹטִים ענקיים הזדקרו השמיימה וציפורים ישבו עליהן כאילו היו כלובים לבנים ואלגנטיים.

הרגשתי את רוחות הרפאים מרחפות, צופות, תוהות. אחת מהן החליקה קצה אצבע קריר על סנטרי והדביקה אזהרה לשפתיי, ששש, קָאזִי, אל תאמרי מילה.

נָאטִיַה הובילה אותנו אל תוך העמק בלי פחד. בחנו במבטינו את הצוקים המשוננים ואת חורבות המלחמה, שהתפוררו והתעכלו לאיטן באדמה, בזמן ובזיכרון, כפי שנחש סבלני בולע לאט־לאט ארנבת שמנה. בקרוב יהיו ההריסות כולן בבטן האדמה. מי יזכור?

באמצע הדרך, בחלק הצר של העמק, נאטיה עצרה, קפצה מגב הסוס והוציאה ריבוע בד לבן מקופל מתיק האוכף שלה. גם רֵן ירדה, רגליה הדקות צנחו חרש אל הקרקע כאילו הייתה ציפור.

סִינוֹבֶה היססה והביטה בי באי־ודאות. היא הייתה החזקה מכולנו, אבל ירכיה המעוגלות נותרו נטועות באוכף. היא לא אהבה דיבורים על רוחות רפאים, גם באור שמש מלא ועז. הן רדפו את חלומותיה לעיתים קרובות מדי. הנהנתי כדי לעודד אותה, ושתינו קפצנו מהסוסים והצטרפנו אליהן. נאטיה נעצרה ליד תל ירוק גדול, כאילו ידעה מה נמצא מתחת לשמיכת העשב. היא חיככה בהיסח הדעת את הבד בין אצבעותיה החומות העדינות. התנועה נמשכה רק שניות ספורות, אבל היה נדמה שעבר נצח. נאטיה הייתה בת תשע־עשרה, מבוגרת מאיתנו בשנתיים בלבד, אבל עכשיו היא נראתה פתאום מבוגרת פי כמה. היא ראתה במו עיניה את הדברים שאנחנו רק שמענו עליהם בסיפורים. היא טלטלה מעט את ראשה והלכה לעבר ערמת סלעים פזורים. היא התחילה להרים את האבנים שנפלו ולהחזיר כל אחת למקומה המיועד בגלעד הצנוע.

״מי זה היה?״ שאלתי.

שפתיה התהדקו אל שיניה. ״שמו היה גֶ׳בּ. גופתו נשרפה במדורת לוויה כי כך נוהגים בני דלברק, אבל אני קברתי כאן כמה מחפציו.״

כי כך נוהגים הנוודים, חשבתי, אבל לא אמרתי דבר. נאטיה לא דיברה הרבה על חייה לפני שהפכה להיות וֶנְדַנִית ורַהטָנִית, אבל גם אני לא דיברתי הרבה על חיי הקודמים. יש דברים שעדיף להשאיר בעבר. רן וסינובה נעו באי־נוחות במקומן, ומחצו ברגליהן את העשב במעגלים קטנים ושטוחים. נאטיה בדרך כלל לא הפגינה את רגשותיה כלפי חוץ, גם לא בצורה שקטה כמו זאת, בעיקר אם זה הביא לעיכוב בלוח הזמנים שתכננה בקפידה. לכן ההשתהות שלה הפעם הותירה עליי רושם, בדיוק כמו המילים שאמרה כשהובילה אותנו לתוך העמק. הם עדיין כאן.

״הוא היה מיוחד?״ שאלתי.

היא הנהנה. ״כולם היו מיוחדים. אבל ג׳בּ לימד אותי דברים שעזרו לי לשרוד.״ היא פנתה ושלחה אלינו מבט חד. ״דברים שלימדתי את כולכן. אני מקווה.״ המבט הבוחן התרכך וריסיה השחורים העבותים הטילו צל מתחת לעיניה הכהות. היא בחנה את שלושתנו כאילו היא גנרלית שֹבעת קרבות ואנחנו החיילות הטירוניות. מבחינות מסוימות באמת היינו כאלה. היינו הצעירות מכל הרהטנים, ובכל זאת היינו רהטניות. הייתה לכך משמעות. הרבה משמעות. היינו משמר הקבע של המלכה. לא התקדמנו למעמד הזה כי היינו חדלות אישים. לפחות לא רוב הזמן. היו לנו הכשרה ומיומנויות. מבטה של נאטיה התעכב עליי במיוחד. אני עמדתי בראש המשימה הזאת, הייתי אחראית לקבל החלטות שלא יהיו רק נכונות, אלא מושלמות. ומשמעות הדבר לא הייתה רק הצלחה במשימה, אלא גם שמירה על שלום כולן.

״נהיה בסדר,״ הבטחתי.

״בסדר,״ הסכימה רן ונשפה בקוצר רוח כדי לסלק תלתל ממצחה. היא רצתה להתקדם. הציפייה שחקה את כולנו.

סינובה סובבה במתח אחת מצמותיה הכתומות בין אצבעותיה. ״בסדר גמור. אנחנו –״

״אני יודעת,״ אמרה נאטיה והרימה יד כדי להשתיק את סינובה לפני שתפתח בהסבר ארוך. ״בסדר. אבל תזכרו, קודם כול אנחנו עומדות לשהות זמן מה ביישוב. פֶּה הגיהינום יגיע אחר כך. רק לשאול שאלות. לאסוף מידע, להשיג את המצרכים הדרושים. לא להתבלט עד שנגיע לשם."

רן נחרה בקול רם. הימנעות מהתבלטות בהחלט נמנתה עם תחומי המומחיות שלי, אבל לא הפעם. לשם שינוי, מטרתי הייתה להסתבך בצרות.

קולות דהרה קטעו את חילופי הדברים המתוחים. ״נאטיה!״

פנינו לעברו של אֶבֵּן, ששעט לעברנו על גב סוסו ופיזר סביבו גושי עשב רכים תוך כדי דהרה.

עיניה של סינובה התרככו כאילו השמש קרצה אליה מאחורי ענן. הוא הקיף אותנו, כשמבטו ממוקד רק בנאטיה. ״גְרִיז מתלונן. הוא רוצה לצאת לדרך.״

״אני באה,״ היא ענתה ואז ניערה את ריבוע הבד שהחזיקה. זאת הייתה חולצה. חולצה יפה מאוד. היא הצמידה את האריג הרך ללחייה, ואז פרשה אותו על אנדרטת הסלע. ״פשתן קְרוּבַס, ג׳ב,״ היא לחשה. ״המשובח ביותר.״

הגענו לכניסה אל העמק, ונאטיה עצרה והביטה לאחור בפעם האחרונה. ״זִכרו,״ היא אמרה. ״עשרים אלף. עשרים אלף מתו ביום אחד. וֶנְדַנִים, מוֹרִיגָנִים ודַלְבְּרֶקִים. לא הכרתי את כולם, אבל היו אנשים שהכירו אותם. אנשים שהיו מביאים להם פרחי בר אילו יכלו.״

או חולצה מפשתן קרובס.

עכשיו ידעתי מדוע נאטיה הביאה אותנו לכאן. בפקודת המלכה. הביטו סביב. הביטו לאט ובריכוז וזִכרו את החיים שאבדו. אנשים אמיתיים שמישהו אהב. לפני שתמלאו את המשימה שנתתי לכם, ראו את ההרס וזִכרו מה הם עשו. מה עלול לקרות שוב. הבינו מה מונח על כף המאזניים. בסופו של דבר, דרקונים מתעוררים ומגיחים ממאורותיהם האפלות.

ראיתי את הצורך הדוחק בעיניה של המלכה. שמעתי אותו בקולה.

לא היה מדובר רק בעבר. היא חששה לעתיד. משהו התעורר, והיא רצתה נואשות לעצור בעדו.

בחנתי את העמק. ממרחק העצמות והקרונות התמזגו שוב לכדי ים רגוע וירוק והסתירו את האמת.

שום דבר אינו כפי שהוא נראה.

התלונות של גריז שצריך לפרק את המחנה לא היו חדשות. הוא אהב לעצור מוקדם ולצאת מוקדם, לפעמים עדיין בחושך, כאילו זה מין ניצחון על השמש. כשחזרנו, הסוס שלו כבר היה עמוס והמדורה מכובה. הוא הביט בקוצר רוח בכל השאר כשארזנו את שקי השינה והתיקים.

במרחק שעת רכיבה מכאן ייפרדו דרכינו. גריז ימשיך אל סִיבִיקָה במוֹרִיגָן. למלכה היו חדשות שרצתה לבשר לאחיה, המלך, והיא לא סמכה על אף אחד אחר שיעביר אותן, אפילו לא על השָׁלָךְ שהשתמשה בו כדי להעביר הודעות על פי רוב. שלך יכול למות בידי ציפורים אחרות או מידי אדם, וכך ייחשפו ההודעות שהוא נושא, אבל שום דבר לא יעצור את גריז. אולי חוץ מאשר גיחה צדדית לטֶרַבִין, שבגללה הוא כנראה ממהר כל כך. סינובה אהבה להקניט אותו שיש לו שם אהובה. הוא תמיד הכחיש בזעם. גריז היה רהטני, אבל רהטן כבר לא הייתה העשירייה האליטיסטית והכבולה בכללים שהייתה פעם. היינו עשרים עכשיו. הרבה דברים השתנו מאז שהמלכה עלתה לשלטון, כולל אני.

התחלתי לקפל את האוהל שלי, וגריז נעמד מאחוריי וצפה בי. רק אני השתמשתי באוהל. אוהל קטן שלא תופס מקום רב. הוא נרתע בפעם הראשונה שראה אותי באוהל, כשיצאנו למשימה במחוז דרומי. אנחנו לא משתמשים באוהלים, הוא אמר בשאט נפש. אני זוכרת את הבושה שחשתי. בשבועות שלאחר מכן הפכתי את ההשפלה לנחישות. חולשה הופכת אדם למטרה, והבטחתי לעצמי לפני זמן רב שלעולם לא אהיה שוב מטרה כזאת. קברתי את הבושה עמוק מתחת לשריון שיצרתי לי בקפידה. שום עלבון לא יכול היה לחדור דרכו.

דמותו הגדולה והקודרת של גריז הטילה עליי צל ענק. ״אתה לא אוהב איך שאני מקפלת?״ שאלתי.

הוא שתק.

הסתובבתי והרמתי אליו מבט. ״מה יש, גריז?״ סיננתי.

הוא חיכך את סנטרו הזיפי. ״יש הרבה שטח פתוח בין כאן לפה הגיהינום. מישור ריק.״

״אז מה?״

״את תהיי... בסדר?״

קמתי ודחפתי אליו את האוהל המקופל. הוא לקח אותו ממני.

״אני מסודרת, גריז. תירגע.״

הוא הנהן בהיסוס.

״השאלה האמיתית,״ הוספתי באריכות, בהדגשה, ״היא מה איתך?״

הוא בחן אותי במצח קמוט בתמיהה, ואז הזעיף פנים והושיט יד למותנו.

חייכתי והושטתי לו את הפגיון הקצר שלו.

הזעף הפך בעל כורחו לחיוך, והוא החזיר את הפגיון לנדן הריק. הוא הרים את גבותיו העבותות ונד בראשו בהערכה. ״תישארי בכיוון הרוח, עשר.״

עשר, הכינוי שהרווחתי בעבודה קשה. הוא הבהיר בכך שהוא בוטח בי. נופפתי באצבעותיי לאות תודה.

אף אחד, בעיקר לא גריז, לא ישכח לעולם איך קיבלתי אותו.

״אתה מתכוון נגד כיוון הרוח, לא?״ קרא אבּן.

הבטתי בו בזעף. ואף אחד, בעיקר לא אבּן, לא ישכח לעולם גם שחיי כרהטנית התחילו ביום שבו ירקתי בפניה של המלכה.