ריקוד הצללים המאושרים וסיפורים אחרים



הקאובוי של האחים ווֹקֶר

אחרי ארוחת הערב אבא שלי אומר, "רוצה ללכת לראות אם האגם עוד שם?" אנחנו משאירים את אימא שלי לתפור תחת המנורה בחדר האוכל, להכין לי בגדים לקראת פתיחת שנת הלימודים. היא קרעה למטרה זו חליפה ישנה ושמלת צמר משובצת ישנה שלה, והיא צריכה לגזור ולהתאים בחוכמה רבה וגם לגרום לי לעמוד ולהסתובב למדידות אינסופיות, מיוזעת, גופי מגרד מהצמר החם, כפוית טובה. אנחנו משאירים את אחי במיטה בפינה המרושתת הקטנה בקצה המרפסת הקדמית, ולפעמים הוא כורע במיטתו ולוחץ את פניו לרשת וקורא בעצב, "תביאו לי גלידה בגביע!" אבל אני קוראת בחזרה, "אתה כבר תישן," ואפילו לא מפנה את הראש.

אחר כך אבי ואני הולכים לאיטנו לאורך רחוב מוזנח כזה, ושלטים של גלידה סילבֶרווּדס ניצבים על המדרכה מחוץ לחנויות קטנטנות מוארות. זה בטאפֶּרטאון, עיירה נושנה על גדת אגם יוּרוֹן, נמל תבואה ישן. הרחוב מוצל במקומות אחדים הודות לעצי אדר ששורשיהם ביקעו והרימו את המדרכה, והתפשטו כמו קרוקודילים אל החצרות השוממות. אנשים יושבים בחוץ, גברים בכותונות ובגופיות ונשים בסינרים — לא אנשים שאנחנו מכירים, אבל אם מישהו נראה נכון להנהן ולומר "ערב חמים", אבי יהנהן גם הוא ויגיד משהו דומה. ילדים עדיין משחקים. גם אותם אני לא מכירה, מפני שאימא שלי לא מרשה לי ולאחִי לצאת מהחצר, כי לדבריה הוא קטן מכדי לצאת ואני צריכה להשגיח עליו. אני לא עצובה כל כך כשאני מביטה בהם משחקים בערבים, כי המִשחקים עצמם פראיים, מתמסמסים. ילדים מכוח רצונם מתרחקים זה מזה, נפרדים לאִיים של אחד או שניים תחת העצים העבותים, מעסיקים את עצמם ביחידוּת מזהרת, כפי שאני עושה כל היום, טומנת חלוקים באדמה או כותבת בה במקל.

בשעה זו אנחנו עוזבים את החצרות והבתים האלה מאחור, עוברים על פני מפעל שחלונותיו חתומים בלוחות עץ, מחסן עצים ששערי העץ הגבוהים שלו נעולים למשך הלילה. אחר כך נסוגה העיירה לערבוביה מובסת של צריפים ומגרשי גרוטאות קטנים, המדרכה מתייאשת, ואנחנו פוסעים על שביל חולִי זרוע לפּה קוצנית, לֶחֶך, עשבים שפלי רוח ונטולי שֵם מכל עבר. אנחנו נכנסים למגרש ריק, מעין פארק למעשה, כי הוא נשמר נקי מגרוטאות, ויש בו ספסל אחד שאחד מלוחות הגב שלו חסר, מקום לשבת ולהביט במים. שככלל הם אפורים בערב, תחת שמים מעוננים קלות, אין שקיעות, האופק אפלולי. אוושת מים חרישית מאוד על אבני החוף. הלאה משם, לעבר מרכז העיירה, ישנם חלקת חול, מגלשת מים, מצופים מתנדנדים על המים סביב התחום הבטוח לשחייה, כס מלכות רעוע של מציל. וכן מבנה ירוק כהה ומוארך, דומה למרפסת מקורה, שנקרא פביליון, והוא הומה חוואים ונשותיהם בבגדיהם הטובים הרשמיים בימי ראשון. את החלק הזה של העיירה הכרנו כשגרנו בדאנגַנוֹן ובאנו לכאן שלוש או ארבע פעמים בקיץ, לאגם. אותו ואת הרציפים שהיינו הולכים אליהם כדי להביט באוניות התבואה, נושנות, מחלידות, מבוססות לאיטן במים, ולמראן היינו תוהים כיצד הצליחו לעבור את שובר הגלים, לא כל שכן להגיע לפורט ויליאם.

קבצנים מסתובבים ליד הרציפים, ולעתים בערבים כאלה תועים במעלה החוף המתמעט ומטפסים בשביל החולי, השוקעני, שכבשו ילדים ברגליהם, נאחזים בשיחים יבשים ואומרים משהו לאבי, אך משום שאני מפחדת מקבצנים אני מבוהלת מכדי להבין. אבי אומר שהוא עצמו מרושש. "אגלגל לך סיגריה אם זה יעזור לך," הוא אומר, והוא מנער בזהירות קצת טבק על אחד מהניירות הדקיקים ככנפיים של פרפר, מלקק אותו בלשונו, מדביק ומושיט לקבצן שלוקח את הסיגריה והולך משם. אבי מגלגל ומדליק ומעשן סיגריה אחת בעצמו.

הוא מספר לי איך נוצרו האגמים הגדולים. כל האזור שבו משתרע כעת אגם יוּרוֹן, הוא אומר, היה פעם אדמת מישור, רמה מישורית רחבת ידיים. אחר כך בא הקרח, מזדחל לאיטו מצפון, מתחפר עמוק אל המקומות הנמוכים. ככה — והוא מראה לי את היד שלו, והאצבעות הפשוקות דוחקות את האדמה הקשה כאבן במקום שבו אנחנו יושבים. האצבעות שלו לא מותירות כל רושם ממשי, והוא אומר, "טוב, לכיפת הקרח העתיקה היה הרבה יותר כוח ממה שיש ליד הזאת." אחר כך הקרח נסוג, התכווץ בחזרה לעבר הקוטב הצפוני שממנו בא והותיר את אצבעות הקרח שלו במקומות הנמוכים שהתחפר בהם, והקרח היה לאגמים והנה הם היום. הם חדשים, במונחים של זמן. אני מנסה לראות את הרמה הזאת לנגד עיני, דינוזאורים מהלכים עליה, אבל אני לא מסוגלת אפילו לדמיין את שפת האגם בימים שישבו בה האינדיאנים, טרם היות טאפֶּרטאון. אני נחרדת למחשבה על מנת הזמן הקטנטונת שברשותנו, אף כי נראה שאבי מקבל זאת בשלווה. אפילו אבי, שלפעמים נדמה לי שהוא קיים בעולם ומכירו מראשיתו, למעשה חי על פני האדמה הזאת רק קצת יותר ממני במונחים של זמן החיים כולו. ממש כמוני, גם הוא לא ידע ימים שמכוניות ואורות חשמל לא היו לכל הפחות קיימים בהם. הוא לא חי כשהחלה המאה הזאת. אני אחיה רק בקושי — זקנה, זקנה — כשתבוא לקִצה. אני לא אוהבת לחשוב על זה. הלוואי שהאגם היה תמיד רק אגם, עם המצופים המסמנים את התחום הבטוח לשחייה, ושובר הגלים ואורות העיירה טאפרטאון.

***

אבי עובד כסוכן מכירות בשירות האחים ווֹקֶר. זאת חברה שפועלת כמעט רק באזור הכפרי, בחלקיו הנידחים. סאנשַיין, בּוֹילסבּרידג', טֶרנרַאוּנד — זאת הטריטוריה שלו. לא דאנגנון היכן שגרנו, דאנגנון קרובה מדי אלינו ואמי אסירת תודה על כך. הוא מוכר תרופות נגד שיעול, טיפות ברזל, פלסטרים להסרת יבלות, משלשלים, גלולות להפרעות נשיוֹת, מי פה, שמפו, קרמים, משחות, סירופים בטעמי לימון ותפוז ופטל להכנת משקאות מרעננים, וניל, צבעי מאכל, תה ירוק ושחור, ג'ינג'ר, ציפורן ושאר תבלינים, רעל עכברים. הוא חיבר על זה שיר, שכולל את שתי השורות הבאות:

 

וכל המשחות והשמנים

לכל צרה, מיבלות עד פצעונים...

 

לא שיר מצחיק במיוחד, לדעת אמי. שיר רוכלים, וזה מה שהוא, רוכל המתדפק על דלתות מטבחים שכוחי אל. עד החורף האחרון היה לנו עסק משלנו, חוות שועלים. אבי גידל שועלי כסף ומכר את הפרוות שלהם לאנשים שהכינו מהן שכמיות ומעילים וכיסויי פרווה לידיים. המחירים צנחו, אבי נתלה בתקווה שהם יהיו טובים יותר בשנה הבאה, והם שוב צנחו, והוא נאחז בתקווה שנה נוספת, ועוד אחת, עד שלבסוף לא היה אפשר לחכות עוד, היינו חייבים הכול לחברה שסיפקה מזון לחיות. שמעתי את אמי מסבירה את זה, כמה וכמה פעמים, לגברת אוֹליפַנט, השכנה היחידה שהיא מדברת איתה. (גברת אוליפנט גם היא ירדה במעמדה, וזאת משום שהיא מורה שהתחתנה עם שרת.) השקענו בעסק את כל מה שהיה לנו, אומרת אימא שלי, וכלום לא יצא לנו מזה. רבים היו יכולים לומר אותו הדבר בימים אלה, אבל אמי — אין לה פנאי לפורענות הכלל־ארצית, רק לזו שלנו. הגורל הביא אותנו לרחוב של עניים (לא משנה שהיינו עניים קודם, זה היה עוני מסוג אחר), והדרך היחידה לקבל זאת — לתפיסתה — היא בכבוד, במרירות, ללא השלמה. שום חדר רחצה עם אמבט על רגלי טפרים ואסלה עם מְכל הדחה לא ינחמו אותה, גם לא מים בברז ומדרכות ליד הבית וחלב בבקבוקים, אפילו לא שני בתי הקולנוע ומסעדת ונוס וסניף נהדר כל כך של ווּלווֹרת שציפורים חיות שרות בפינותיו המצוננות במאוורר ודגיגים קטנים כמו ציפורניים, זוהרים כירחים, שוחים באקווריומים ירוקים. לאמי לא אכפת.

אחר הצהריים היא בדרך כלל הולכת למכולת של סיימון ולוקחת אותי איתה כדי לעזור לסחוב את המצרכים. היא לובשת שמלה טובה בכחול כהה עם פרחים קטנים, שקופה, מעל תחתונית בכחול כהה. וכן כובע קיץ מקש לבן מוטה לצד אחד, ונעליים לבנות שלפני רגע הלבנתי על נייר עיתון במדרגות האחוריות. השיער שלי זה עתה סודר בבקבוקים לחים ארוכים, שלמרבה המזל האוויר היבש ירופף במהרה, סרט שיער רחב ונוקשה כרוך על ראשי. זה לא דומה כלל ליציאה אחרי ארוחת הערב עם אבי. אנחנו לא מספיקות לעבור שני בתים וכבר אני מרגישה שהפכנו מושא ללעג כללי. אפילו המילים הגסות הכתובות בגיר על המדרכה צוחקות עלינו. נראה שאמי אינה מבחינה. היא פוסעת בשלווה כמו גברת בקניות, כמו גברת בקניות, על פני עקרות הבית בחלוקים רפויים נטולי חגורה וקרועים תחת הזרועות. איתי, היצירה שלה — בקבוקים ארורים וסרט מגונדר, ברכיים מקורצפות וגרביים לבנים — כל מה שאיני רוצה להיות. אני מתעבת אפילו את שמי כשהיא נוקבת בו בפומבי, בקול גבוה כל כך, גאה ומהדהד, שונה במכוון מקולה של כל אֵם אחרת ברחוב.

לעתים תביא אמי הביתה קופסה של גלידה, בשביל הפינוק — נפוליטנה חיוורת; וכיוון שאין לנו מקרר בבית, אנחנו מעירות את אחי וכולנו אוכלים אותה מיד בחדר האוכל, שתמיד חשוך בגלל קיר הבית הסמוך. אני גורפת אותה לפי בכפית בעדינות, משאירה את השוקולד לסוף, מקווה שיישאר לי עוד קצת לאכול כשתתרוקן הצלחת של אחי. אמי מנסה אז לחקות את השיחות שהיינו מנהלים בדאנגנון, אז בימים הרחוקים הנינוחים ביותר, לפני שאחי נולד, כשהיא היתה מוזגת לי מעט תה והרבה חלב בספל כמו שלה, והיינו יושבות על המדרגה מול המשאבה, עץ הלילך, ומעבר להם מכלאות השועלים. היא לא מסוגלת שלא להזכיר את הימים האלה. "את זוכרת ששמנו אותך במזחלת ומייג'ור גרר אותך?" (מייג'ור, הכלב שלנו, שנאלצנו להשאיר אצל שכנים כשעברנו.) "את זוכרת את ארגז החול שלך מחוץ לחלון המטבח?" אני מעמידה פנים שאני זוכרת הרבה פחות ממה שאני זוכרת באמת, מחשש שהיא מפתה אותי לאהדה או לכל רגש לא רצוי אחר.

אמי סובלת מכאבי ראש. תכופות היא צריכה לשכב. היא שוכבת על המיטה הצרה של אחי בפינת המרפסת המרושתת הקטנה, שענפים עבותים מצילים עליה. "אני מסתכלת על העץ הזה וחושבת שאני בבית," היא אומרת.

"מה שאת צריכה," אומר לה אבי, "זה קצת אוויר צח וטיול קצר במכונית אל הכפר." הוא מתכוון שהיא תצטרף אליו למסלול של האחים ווקר.

זה בהחלט לא מה שאמי מכנה טיול בכפר.

"אני יכולה לבוא?"

"אימא שלך אולי תצטרך אותך כדי למדוד בגדים."

"אין לי כוחות לתפירה היום," אומרת אמי.

"אז אני אקח אותה. אני אקח את שניהם, שתוכלי לנוח."

מה יש בנו, שאנשים צריכים מנוחה מאיתנו? לא חשוב. אני הולכת בשמחה לחפש את אחי ולקחת אותו לשירותים ולהכניס את שנינו למכונית, בברכיים לא מקורצפות, בשיער לא עשוי בבקבוקים. אבי מוציא מהבית את שתי המזוודות החומות הכבדות שלו, המלאות בקבוקים, ומניח אותן על המושב האחורי. הוא לובש חולצה לבנה מבהיקה בשמש, עניבה, מכנסיים בהירים שהם חלק מחליפת הקיץ שלו (החליפה השנייה שלו שחורה, ללוויות, והיתה שייכת לדוד שלי לפני שמת) וכובע קש בצבע שמנת. חליפת איש המכירות שלו, עם העפרונות בכיס החולצה. הוא נכנס פעם נוספת, מן הסתם כדי להיפרד מאמי, לשאול אם היא בטוחה שאינה רוצה להצטרף ולשמוע אותה אומרת, "לא. לא תודה, יותר טוב לי לשכב כאן בעיניים עצומות." אחר כך אנחנו יוצאים משביל הגישה בנסיעה לאחור בתקווה הולכת וגוברת להרפתקה, התקווה הפעוטה שאיתה יורדים במדרגה הקטנה אל הרחוב, האוויר החם מתחיל לנוע, הופך לבריזה, הבתים הופכים מוכרים פחות ופחות בזמן שאנחנו נוסעים בקיצור הדרך שאבי מכיר, הדרך המהירה אל מחוץ לעיירה. ואולם מה מצפה לנו במשך כל אחר הצהריים מלבד שעות חמות בחוות הלומות שמש, אולי עצירה בחנות כפרית ושלושה גביעי גלידה או בקבוקי שתייה מוגזת, ואבי שר? לשיר שהמציא על עצמו יש כותרת — "הקאובוי של האחים ווקר" — והוא מתחיל כך:

 

נד פילדס הזקן הלך לעולמו,

אז אני עושה את הסיבוב שלו במקומו...

 

מי זה נד פילדס? האיש שהוא החליף, קרוב לוודאי, ואם זה נכון, הוא באמת מת; אך קולו של אבי נסוך יגון עליז שהופך את עובדת מותו לדבר מה סתמי, לאסון קומי. "הייתי רוצה לשוב אל הרִיוֹ גרנדה, להתפלש בחולות הזהובים." אבי שר רוב הזמן כשהוא נוהג במכונית. אפילו כעת, בזמן שאנחנו יוצאים מהעיירה, חוצים את הגשר ופונים בחדות אל הכביש המהיר, הוא מהמהם משהו, ממלמל לעצמו איזה פזמון, רק מתחמם למעשה, מכין את עצמו לאלתור, כיוון שלאורך הכביש המהיר אנחנו חולפים על פני המחנה הבפטיסטי, מחנה הקיץ ללימודי קודש, והוא משתחרר:

 

איפה הבפטיסטים, איפה הבפטיסטים,

איפה הבפטיסטים כולם?

הם ירדו אל המים, אל מֵי אגם יוּרון

לשטוף את חטאם.

 

אחי מתייחס לדברים כאל אמת שאין בלתה וקם על ברכיו בניסיון לראות את האגם. "אני לא רואה שום בפטיסטים," הוא אומר בטון מאשים. "גם אני לא," אומר אבי. "אמרתי לך, הם ירדו לאגם."

אחרי שאנחנו יורדים מהכביש המהיר, אין עוד דרכים סלולות. עלינו לסגור את החלונות מפני האבק. הארץ שטוחה, חרוכה, שוממה. חלקות עצים מאחורי החוות מטילות צל, צל אורנים שחורים כמו בריכות שאיש אינו יכול לטבול בהן. אנחנו מקרטעים במשעול ארוך, ובסופו — מה נראה מזמין פחות, נטוש פחות, מבית החווה הגבוה הלא־צבוע, ובו עשבים הגדלים פרא עד לדלת הקדמית, תריסים ירוקים מוגפים ודלת בקומה העליונה שנפתחת אל הלא־כלום? ברבים מהבתים ישנה דלת כמו זו, ואני עדיין לא הצלחתי לגלות למה. אני שואלת את אבי, והוא משיב שהן נועדו להולכים בשנתם. מה? ובכן, אם במקרה את הולכת בשנתך, ואת רוצה לצאת החוצה. אני נעלבת, מבחינה מאוחר מדי שהוא מתלוצץ כהרגלו, אבל אחי אומר נחרצות, "אם הם היו עושים את זה, הם היו שוברים את הראש."

שנות השלושים של המאה העשרים. כמה בתי חווה כמו אלה, שעות אחר צהריים כמו אלה, נדמים בעיני כמשתייכים לעשור האחד הזה בזמן, בדיוק כמו הכובע של אבא שלי, העניבה הבהירה המתרחבת בקצהָ, המכונית שלנו עם מִדרך הצד הרחב (מתוצרת אסקס, ימיה היפים זה כבר מאחוריה). מכוניות דומות לה פחות או יותר, רבות מהן ישנות ממנה, אף לא אחת מאובקת כמותה, עומדות בחצרות החוות. חלקן כבר אינן כשירות לנסיעה, דלתותיהן נקרעו מעליהן, מושביהן הוסרו והם משמשים לישיבה במרפסות. אין אף נפש חיה מסביב, לא תרנגולות ולא בקר. רק כלבים. כלבים רובצים בכל חלקת צל שהצליחו למצוא לעצמם, חולמים, גחוניהם הכחושים עולים ויורדים במהירות. הם קמים כשאבי פותח את דלת המכונית, הוא צריך לדבר אליהם. "כלב טוב, בוא כלב טוב, כן כלב טוב." הם נרגעים, חוזרים לרבוץ בצל. מי כמוהו יודע איך משקיטים חיות, הוא שהיה מחזיק שועלים נואשים במלקחיים סביב הצוואר. בנימה עדינה הוא מדבר לכלבים, ובנימה נלהבת, עולצת, הוא קורא לעבר דלתות. "שלום לך, גברת, הסוכן של האחים ווקר כאן, ומה חסר לך היום?" דלת נפתחת, הוא נעלם בפנים. אנחנו, שאסור לנו להיכנס בעקבותיו, שאסור לנו אפילו לצאת מהמכונית, יכולים רק לחכות ולתהות מה הוא אומר. לפעמים כשהוא מנסה להצחיק את אימא שלי, הוא מעמיד פני סוכן מכירות בְּמטבח של בית חווה, פורש לפניה את תיק הדוגמאות שלו. "עכשיו גברת, יש לך בעיה של טפילים? אני מתכוון לראשים של הילדים שלך. כל השרצים הקטנים האלה שאנחנו מנומסים מדי להגיד את שמם המפורש ומופיעים על הראשים אפילו במשפחות הכי טובות? סתם סבון לא יעזור, ונפט הוא לא הבושם הכי נעים בעולם, אבל יש לי כאן —" או שהוא אומר, "תאמיני לי, אני שיושב ונוהג כל היום, יודע היטב מה ערכם של הכדורים המצוינים האלה. הקלה טבעית. בעיה נפוצה גם לזקנים שימי פעילותם מאחוריהם — ומה איתך, סבתא'לה?" והוא מציג את קופסת הכדורים הדמיונית תחת אפה של אמי, והיא צוחקת סוף־סוף, באי־רצון. "הוא לא באמת אומר את זה, נכון?" אני שואלת, והיא אומרת שלא, מובן שלא, אבא שלך ג'נטלמן.

וכך חווה אחרי חווה, המכוניות הישנות, המשאבות, הכלבים, נופים של אסמים אפורים וסככות מטות לנפול וטחנות רוח דוממות. הגברים, אם הם עובדים בשדות, אינם באף אחד מהשדות שאנחנו רואים. הילדים רחוקים משם, מתחקים אחרי קרקעיות נחלים יבשות או תרים אחר גרגירי יער, ואולי הם נחבאים בבית, מציצים בנו מבעד לחרכי התריסים. מושב המכונית נעשה חלקלק מהזיעה שלנו. נראה אם תעז לצפור בצופר המכונית, אני אומרת לאחי, כי אני רוצה לעשות את זה בעצמי אבל לא לשאת באשמה. הוא חכם מכדי להיענות לאתגר. אנחנו משחקים במשחק הניחושים, אבל אין הרבה צבעים מסביב. אפורים האסמים והסככות ובתי השימוש החיצוניים והבתים, חומים החצר והשדות, שחורים או חומים הכלבים. על המכוניות המחלידות ניכרים טלאים צבעוניים, ואני עושה כמיטב יכולתי לבחור סגול או ירוק; ובאותה דרך אני תרה בדלתות אחר שרידי צבע ישן מתקלף, אדמדם או צהוב. אנחנו לא יכולים לשחק עם אותיות, מה שהיה קל יותר, כי אחי לא יודע לאיית. וממילא המשחק הולך ודועך. הוא טוען שהצבעים שאני בוחרת לא הוגנים ודורש תור חוזר.

באחד הבתים אף דלת לא נפתחת, אף שהמכונית חונה בחצר. אבי נוקש ושורק, קורא, "שלום לכם! הסוכן של האחים ווקר!" אך שום רחש לא נשמע בתגובה. בבית הזה אין מרפסת, רק חלקת בטון משופעת חשופה שאבי עומד עליה. הוא מסתובב, תר את חצר האסם, את האסם שהמתבן שלו ודאי ריק, כי אפשר לראות בעדו את השמים, ולבסוף הוא מתכופף להרים את המזוודות שלו. באותו רגע נפתח חלון בקומה העליונה, סיר לבן מופיע על האדן, מוּטה הצדה, ותכולתו ניתזת במורד הקיר. החלון לא נמצא מעל ראשו של אבי ממש, כך שרק נתזים בודדים פוגעים בו. הוא מרים את המזוודות שלו בלי למהר במיוחד והולך משם, כבר לא שורק, לעבר המכונית. "אתה יודע מה זה היה?" אני שואלת את אחי. "פיפי." הוא צוחק וצוחק.

אבי מגלגל ומדליק סיגריה לפני שהוא מתניע את המכונית. החלון נטרק, התריס מוגף, ולא ראינו יד או פנים. "פיפי, פיפי," מזמר אחי בהתלהבות. "מישהו שפך פיפי!" "רק אל תספר את זה לאימא שלך," אומר אבי. "הבדיחה לא תצחיק אותה." "זה בשיר שלך?" רוצה אחי לדעת. אבא שלי אומר שלא, אבל הוא ינסה לשלב את זה.

אני מבחינה כעבור זמן מה שאנחנו לא פונים לשום משעול, אף שלא נראה לי שאנחנו נוסעים הביתה. "זאת הדרך לסאנשיין?" אני שואלת את אבי, והוא משיב, "לא גברתי." "אנחנו עדיין בטריטוריה שלך?" הוא מנענע בראשו. "אנחנו נוסעים מהר," אומר אחי בשמחה, ובאמת אנחנו מיטלטלים בדרך על שקערוריות מים שיבשו, כך שכל הבקבוקים במזוודות נוקשים ומקרקשים בהבטחה.

משעול נוסף, בית, גם הוא אינו צבוע, התייבש לכסף בשמש.

"חשבתי שיצאנו מהטריטוריה שלך."

"יצאנו."

"אז למה אנחנו נכנסים לכאן?"

"תכף תראי."

בחזית הבית אישה חסונה ונמוכה אוספת כביסה שנפרשה על העשב להלבנה ולייבוש. כשהמכונית עוצרת היא נועצת בה מבט לרגע, מתכופפת להרים עוד שתי מגבות שיתווספו לחבילה תחת זרועה, ניגשת אלינו ואומרת בקול חסר הבעה, לא מזמין ולא עוין, "הלכתם לאיבוד?"

אבי יוצא מהמכונית לאיטו. "אני לא חושב," הוא אומר. "אני הסוכן של האחים ווקר."

"ג'ורג' גוֹלי הוא הסוכן של האחים ווקר אצלנו," אומרת האישה, "והוא היה פה לפני לא יותר משבוע. אלוהים ישמור ויציל," היא אומרת בקול ניחר, "זה אתה."

"כן, בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה," אומר אבא שלי. האישה אוספת את כל המגבות לפניה ואוחזת בהן בחוזקה, מצמידה אותן לבטנה כאילו היא כואבת. "מכל האנשים שלא חשבתי שאזכה לפגוש. ושיספר לי שהוא סוכן של האחים ווקר."

"אני מצטער אם ציפית לראות את ג'ורג' גולי," אבי אומר בענווה.

"ותראו אותי, התכוונתי לנקות את הלול. אתה תחשוב שזה סתם תירוץ, אבל זאת האמת. אני לא מסתובבת ככה כל יום, כמו שאני נראית עכשיו." היא חובשת כובע קש של חוואים, שקרני שמש חודרות בעדו וצפות על פניה, לבושה טוניקה צבעונית רפויה ומלוכלכת ולרגליה נעלי ריצה. "מי אלה במכונית, בֶּן? אל תגיד לי שהם שלך."

"אני מקווה ומאמין שכן," אומר אבי ומציין את שמותינו וגילנו. "קדימה, אתם יכולים לצאת. זאת נוֹרה, מיס קְרוֹנין. נורה, כדאי שתגידי לי, את עדיין מיס, או שבעלך מתחבא במחסן העצים?"

"אם היה לי בעל, לא הייתי מחזיקה אותו שם, בן," היא אומרת, ושניהם צוחקים, הצחוק שלה פתאומי וכעוס משהו. "אפשר לחשוב שאין לי נימוסים נוסף לזה שאני לבושה כמו קבצנית," היא אומרת. "בואו, תתרחקו מהשמש. בתוך הבית קריר."

אנחנו חוצים את החצר ("אני מצטערת שאני לוקחת אתכם מכאן, אבל אני לא חושבת שהדלת הקדמית נפתחה מאז הלוויה של אבא, והצירים עלולים להישבר"), עולים במדרגות המרפסת ונכנסים למטבח שבאמת קריר, תקרתו גבוהה, התריסים מוגפים כמובן, חדר פשוט, נקי, דל, עם לינוליאום מרופט שמורק בשעווה, עציצי גרניום, דלי למי שתייה ומצקת, שולחן עגול מכוסה שעוונית נקייה. חרף הניקיון והמשטחים המצוחצחים והמטואטאים, ריח חמצמץ קלוש שורר במקום — אולי ממגבת הכלים או ממצקת הפח או מהשעוונית, או מהזקֵנה, כיוון שיש שם זקנה, ישובה בכיסא נוח תחת מדף השעוֹן. היא מפנה את ראשה קמעה לכיווננו ואומרת, "נורה? יש לנו אורחים?"

"עיוורת," מסבירה נורה במהירות לאבי. "לא תנחשי מי זה, אימא. תשמעי את הקול שלו."

אבי ניגש אל מול הכיסא שלה ומתכופף ואומר בתקווה, "אחר צהריים טובים, גברת קרונין."

"בן ג'ורדן," אומרת הזקנה ללא הפתעה. "לא באת לבקר אותנו כבר יובלות. היית בחוץ לארץ?"

אבי ונורה מביטים זה בזה.

"הוא נשוי, אימא," אומרת נורה בעליזות ובתוקפנות. "נשוי ויש לו שני ילדים והנה הם." היא מושכת אותנו קדימה ומאלצת כל אחד מאיתנו לגעת ביד היבשה, הקרירה, של הזקנה בזמן שהיא אומרת את שמותינו, כל אחד בתורו. עיוורת! זה האדם העיוור הראשון שראיתי אי־פעם מקרוב. העיניים שלה עצומות, העפעפיים נפולים פנימה, וגלגל העין אינו ניכר בהם, רק שקעים. טיפה של נוזל כסוף זולגת מאחד השקעים, תרופה, או דמעה קסומה.

"אני אלך ללבוש שמלה נורמלית," אומרת נורה. "דברו עם אימא בינתיים. היא נהנית מזה. רק לעתים נדירות יש לנו אורחים, נכון אימא?"

"לא הרבה עוברים בדרך הזאת," אומרת הזקנה בשלווה. "ומי שגרו כאן, השכנים שלנו, חלקם עברו מפה."

"ככה זה בכל מקום," אומר אבי.

"אז איפה אשתך?"

"בבית. היא לא משתגעת על החום הזה, הוא עושה לה רע."

"כן." זה הרגל של אנשי כפר, של זקנים, להגיד "כן" שפירושו "מה אתה שׂח?" רק עם קצת יותר נימוס ודאגה.

השמלה של נורה, כשהיא חוזרת — צועדת בכבדות על עקבים רבועים במורד המדרגות בפרוזדור — פרחונית יותר מכל שמלה שיש לאימא שלי, פרחים ירוקים וצהובים על רקע חום, מבד קרפ שקוף מתנפנף מסוג כלשהו, וחשופת זרועות. זרועותיה כבדות, וכל חלקת עור גלויה מכוסה נמשים כהים קטנים כמו פריחה. שערה קצר, שחור, קשה ומסולסל, שיניה לבנות מאוד וחזקות.

"זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בפרגים ירוקים," אומר אבי, מביט בשמלה שלה.

"תתפלא כמה דברים אתה לא יודע," אומרת נורה, מפיצה ניחוח בושם למרחוק בעודה מתהלכת ומדברת בקול אחר שמתאים לשמלה, משהו ידידותי וצעיר יותר. "בכל אופן אלה לא פרגים, סתם פרחים. לך תשאב לי מים קרים טובים, ואני אכין לילדים האלה משהו לשתות." היא מורידה מהארון בקבוק סירופ תפוזים מתוצרת האחים ווקר.

"ואתה מספר לי שאתה סוכן של האחים ווקר!"

"זאת האמת, נורה. את יכולה ללכת להסתכל במזוודות עם הדוגמאות במכונית, אם את לא מאמינה לי. קיבלתי את הטריטוריה מדרום לכאן."

"האחים ווקר? מה אתה אומר? אתה סוכן של האחים ווקר?"

"כן, גברתי."

תמיד שמענו שאתה מגדל שועלים ליד דרך דאנגנון."

"זה מה שעשיתי, אבל אפשר לומר שנגמר לי המזל בעסק הזה."

"אז איפה אתה גר? כמה זמן אתה כבר עובד במכירות?"

"עברנו לטאפרטאון. אני עובד בזה, כמה, חודשיים, שלושה. זה מרחיק את הזאבים, אם לא מהחצר אז לפחות מהדלת הקדמית."

נורה צוחקת. "טוב, אתה בטח שמח שיש לך עבודה. בעלה של איזבל בבּרֶנטפוֹרד, הוא היה מובטל הרבה זמן. חשבתי שאם הוא לא ימצא משהו בקרוב, אני אזמין את כולם לאכול כאן, ותאמין לי, לא ממש ציפיתי לזה בקוצר רוח. זה כל מה שאני יכולה לעשות, איתי ועם אימא."

"איזבל נשואה," אומר אבי. "גם מיוריאל?"

"לא, היא מורה בבית ספר מערבה מכאן. היא לא באה לבקר כבר חמש שנים. אני מניחה שהיא מצאה משהו יותר טוב לעשות בחופשות שלה. גם אני במקומה הייתי מוצאת." היא מוציאה כמה תצלומים ממגירת השולחן ומתחילה להציג אותם. "זה הבן הבכור של איזבל, עולה לכיתה א'. זאת התינוקת יושבת בעגלה. איזבל ובעלה. מיוריאל. זאת השותפה שלה איתה. זה בחור שהיא יצאה איתו פעם, והמכונית שלו. הוא עבד שם בבנק. זה בית הספר שלה, יש בו שמונה כיתות. היא מורה בכיתה ה'." אבי מנענע בראשו. "קשה לי לדמיין אותה אחרת מאשר ילדה בדרך לבית ספר, ביישנית כל כך, הייתי אוסף אותה בכביש — נסעתי אלייך — והיא לא היתה מוציאה מילה, אפילו לא כדי להסכים שזה יום יפה."

"היא התגברה על זה."

"על מי אתם מדברים?" שואלת הזקנה.

"מיוריאל. אמרתי שהיא כבר לא ביישנית."

"היא היתה פה בקיץ שעבר."

"לא, אימא, זאת היתה איזבל. איזבל והמשפחה שלה היו כאן בקיץ שעבר. מיוריאל במערב."

"התכוונתי איזבל."

זמן קצר אחר כך הזקנה נרדמת, ראשה מוטה הצדה, פיה פעור. "מצטערת על הנימוסים שלה," אומרת נורה. "זאת הזִקנה." היא מכסה את אמה בשמיכת צמר ואומרת שכולנו מוזמנים להיכנס לחדר המגורים, שם הדיבורים שלנו לא יפריעו לה.

"ילדים," אומר אבי. "אתם רוצים לצאת ולשעשע את עצמכם בחוץ?"

לשעשע את עצמנו איך? מכל מקום, אני רוצה להישאר. חדר המגורים מעניין יותר מהמטבח, אף שהוא ריק יותר. יש בו גרמופון והרמוניום ותמונה על הקיר של מריה, אמו של ישו — זה כל מה שאני יודעת — בגוונים של ורוד ותכול, והילה משוננת של אור סביב ראשה. אני יודעת שתמונות כאלה נמצאות רק בבתים של רומים־קתולים, אז נורה כנראה אחת מהם. אף פעם לא הכרנו ממש רומים־קתולים, לא מספיק כדי לבקר בבתים שלהם. אני חושבת על מה שסבתא שלי ודודה טֶנָה בדאנגנון היו אומרות תמיד כדי לציין שמישהו הוא קתולי. זה וזה עודר עם הרגל הלא נכונה,1 הן היו אומרות. היא עודרת עם הרגל הלא נכונה. זה מה שהן היו אומרות על נורה.

1 כינוי לעג של פרוטסטנטים לרומים־קתולים שמייחס להם פרימיטיביות ונחשלות.

נורה מוציאה בקבוק מלא למחצה מתוך הארונית ושופכת מעט מתכולתו לשתי הכוסות שהיא ואבי רוקנו מהמשקה הכתום.

"את מחזיקה את זה למקרה של מחלה?" שואל אבי.

"מה פתאום," אומרת נורה. "אני אף פעם לא חולה. אני מחזיקה אותו סתם כי אני מחזיקה אותו. אבל בקבוק אחד מספיק לי להרבה זמן, כי אני לא אוהבת לשתות לבד. מזל גדול!" היא ואבי שותים, ואני יודעת מה זה. ויסקי. אחד הדברים שאמי אמרה לי בשיחות שלנו הוא שאבי אף פעם לא שותה ויסקי. אבל אני רואה שכן. הוא שותה ויסקי, והוא מדבר על אנשים שאף פעם לא שמעתי עליהם. אך כעבור זמן מה הוא פונה לדבר על תקרית מוכרת. הוא מספר על סיר הלילה שמישהו רוקן מהחלון. "תארי לעצמך אותי שם," הוא אומר, "צועק בכל החביבות. 'גברתי, סוכן המכירות של האחים ווקר כאן, מישהו בבית?'" הוא מחקה את עצמו צועק, מחייך באבסורדיות, מחכה, מביט מעלה בציפייה מרוצה ואז — הו, מתכופף, מכסה את ראשו בזרועותיו, נראה כאילו מתחנן למחילה (והוא לא עשה שום דבר כזה, ראיתי אותו), ונורה צוחקת, בקול רם כמעט כמו אחי באותו זמן.

"לא נכון! לא יכול להיות!"

"ועוד איך נכון, גברתי. יש בינינו גיבורים בשירות האחים ווקר. אני שמח שזה מצחיק אותך," הוא אומר נוגות.

אני מבקשת ממנו בביישנות, "תשיר את השיר."

"איזה שיר? הפכתָ לזמר נוסף לכול?"

אבי אומר במבוכה, "אה, סתם שיר אחד שהמצאתי בזמן הנסיעות. זה מעביר לי את הזמן, להמציא חרוזים."

ואחרי מעט הפצרות הוא שר אותו, מביט בנורה בארשת מתנצלת, קומית, והיא צוחקת כל כך, שלרגעים עליו להפסיק ולחכות שתחדל לצחוק כדי שיוכל להמשיך, כי היא מצחיקה גם אותו. אחר כך הוא מבצע כמה קטעים מנאום איש המכירות שלו. כשנורה צוחקת, היא מוחצת את שדיה הענקים תחת זרועותיה השלובות. "אתה משוגע," היא אומרת. "זה מה שאתה." היא רואה את אחי מציץ לתוך הגרמופון ומזנקת על רגליה וניגשת אליו. "תראה אותנו יושבים ונהנים בלי להקדיש לך טיפת מחשבה, נכון שזה נורא?" היא אומרת. "אתה רוצה שאני אשים תקליט, נכון? אתה רוצה לשמוע תקליט טוב? אתה יודע לרקוד? אני בטוחה שאחותך יודעת, נכון?"

אני אומרת שלא. "ילדה גדולה כמוך, וכל כך יפה, ולא יודעת לרקוד!" אומרת נורה. "הגיע הזמן שתלמדי. אני בטוחה שתהיי רקדנית נהדרת. הנה, אני אשים שיר שפעם הייתי רוקדת, ואפילו אבא שלך, בימי הריקודים שלו. לא ידעת שאבא שלך היה רוקד, מה? טוב הוא איש מוכשר, אבא שלך!"

היא סוגרת את המכסה ותופסת אותי במפתיע סביב המותניים, מרימה לי את היד השנייה ומתחילה להוביל אותי לאחור. "ככה, עכשיו, ככה הם רוקדים. תעשי כמוני. הרגל הזאת, את רואה. אחת, אחת־שתיים. אחת, אחת־שתיים. זה יופי, זה נהדר, אל תסתכלי על הרגליים שלך! תעשי כמוני, בדיוק, את רואה כמה זה קל? עוד תהיי רקדנית נהדרת! אחת, אחת־שתיים. אחת, אחת־שתיים. בן, תראה את הבת שלך רוקדת!" Whispering while you cuddle near me, whispering where no one can hear me...2

2 מתוך השיר Whispering"" של לואי ארמסטרונג.

סביב סביב על הלינוליאום, אני גאה, מרוכזת, נורה צוחקת ומתנועעת בקלילות רבה, עוטפת אותי בעליצותה המשונה, בריחות הוויסקי, הבושם והזיעה שלה. תחת זרועותיה שמלתה לחה, וטיפות קטנות נוצרות על שפתה העליונה, נתלות על השערות השחורות הרכות בזוויות פיה. היא מסובבת אותי לעיני אבי — אני מועדת בגללה, כיוון שאני בשום אופן לא מהירת קליטה כמו שהיא מעמידה פנים — והיא מרפה ממני, חסרת נשימה.

"תרקוד איתי, בן."

"אני הרקדן הכי גרוע בעולם, נורה, ואת יודעת את זה."

"אני בהחלט לא חשבתי ככה אף פעם."

"עכשיו תחשבי."

היא עומדת מולו, זרועותיה שמוטות לצדיה ברפיון ובתקווה, שדיה, שלפני רגע הביכו אותי בחמימותם ובגודלם, עולים ויורדים תחת שמלתה הפרחונית הרפויה, פניה מבהיקים ממאמץ ומהנאה.

"בן."

אבי שומט את ראשו ואומר בשקט, "אני לא יכול, נורה."

אז אין לה ברירה אלא ללכת ולהוריד את התקליט. "אני יכולה לשתות לבד, אבל אני לא יכולה לרקוד לבד," היא אומרת. "אלא אם כן אני הרבה יותר משוגעת ממה שנדמה לי."

"נורה," אומר אבי בחיוך. "את לא משוגעת."

"תישארו לארוחת ערב."

"לא, לא. אנחנו לא רוצים להטריח אותך."

"זאת לא טרחה. אני אשמח מאוד."

"ואימא שלהם תדאג. היא תחשוב שדירדרתי את כולנו לתעלה."

"נו, טוב. זה נכון."

"כבר גזלנו מספיק מהזמן שלך."

"זמן," אומרת נורה במרירות. "תקפוץ לבקר שוב?"

"כן, אם אוכל," אומר אבי.

"תביא את הילדים. תביא את אשתך."

"כן, בהחלט," אומר אבי. "אם אוכל."

כשהיא מלווה אותנו למכונית הוא אומר, "תבואי גם את לבקר, נורה. אנחנו גרים ברחוב גרוֹב, בצד שמאל כשנכנסים, זה מצפון, ושתי דלתות בצד הזה — מזרח — מרחוב בייקר."

נורה לא חוזרת על ההוראות. היא עומדת קרוב למכונית בשמלתה הרכה הססגונית. היא נוגעת בפגוש, משרבטת משהו לא ברור באבק שם.

 

בדרך הביתה אבי לא קונה שום גלידה או משקה מוגז, אבל הוא כן נכנס לחנות כפרית וקונה חבילת ליקוריץ שהוא חולק איתנו. היא עודרת עם הרגל הלא נכונה, אני חושבת, והמילים נדמות בעיני עצובות מתמיד, קודרות, סוטות. אבי לא אומר לי לא להגיד כלום בבית, אבל אני מבינה, רק מההרהור שלו, מההפוגה שבה הוא מעביר את הליקוריץ, שיש דברים שאין להזכיר. הוויסקי, אולי הריקוד. מאחי הוא לא מודאג, הוא לא שם לב לכלום. לכל היותר הוא יזכור את האישה העיוורת, את התמונה של מריה.

"תשיר," פוקד אחי על אבי, אבל אבי אומר בטון עגום, "אני לא יודע, נראה שנגמרו לי השירים. תסתכל על הכביש ותגיד לי אם אתה רואה ארנבים."

אז אבי נוהג ואחי מחפש ארנבים על הכביש, ואני מרגישה איך לאור קרני שמש אחרונות פורחים חייו של אבי מהמכונית ונותרים מאחור, מקדירים והופכים זרים, כמו נוף מכושף שכשמביטים בו הוא חביב ורגיל ומוכר, אך ברגע שאתה מפנה אליו את גבך, הופך למשהו שלעולם לא תדע, ובו מינֵי אקלימים ומרחקים שאינך יכול להעלות בדמיונך.

כשאנחנו מתקרבים לטאפרטאון הופכים השמים מעוננים קמעה, כמו תמיד, כמעט תמיד, בערבי קיץ ליד האגם.