ריקסון ריידרס 2: המשחק שלך

פרולוג

"איזו טיפשה אני," מלמלתי כשהורדתי את המים בשירותים. יצאתי מהתא ושטפתי את ידיי. המוזיקה הלמה דרך הקירות, חיקתה את הלמות ליבי בין צלעותיי.

הוא עושה את זה כדי לעצבן אותך. תתעלמי ממנו והוא יפסיק.

יותר קל להגיד מאשר לעשות.

ג'ייסון 'האידיוט' פורד היה הסיוט של החיים שלי. שחצן. יהיר. ובן זונה אמיתי.

הבחור שהלב שלי, כנראה, החליט שהוא רוצה.

לב טיפש, טיפש כל כך.

הצמדתי את ידיי אל דלפק השיש הצונן, הבטתי בעצמי במראת הקיר הענקית. נראיתי טוב. שערי היה מושלם, תלוי בגלים רפויים ארוכים לאורך גבי. האיפור שלי היה מעושן ומפתה, והשמלה השחורה נצמדה לקימורים שלי כמו עור שני.

לא רק נראיתי טוב.

נראיתי ממש לוהטת.

"תתאפסי על עצמך, ג'יילס," פקדתי על הנערה שהסתכלה עליי מהמראה. "הוא יוכל לשלוט בך רק אם תאפשרי לו."

ונכון לעכשיו, הדפוק הזה היה שם בחוץ מרוח על נערה אחרת.

נערה שלא הייתה אני.

הקשר בבטני התהדק כשלקחתי נשימה עמוקה. "את יכולה לעשות את זה," לחשתי.

בדיוק באותו רגע נכנסה חבורת בנות מצחקקות לחדר השירותים, הן נעצו בי מבטים. שלחתי אליהן חיוך לחוץ ומיהרתי לצאת משם. המועדון בניו יורק, שאליו הביאו אותנו בני הדודים של אשר, היה מהמם. לא כמו הברים שיש לנו בבית בעיירה הקטנה שלנו, ריקסון. הוא היה קודר ואפלולי, הריהוט אלגנטי וסקסי. המבלים היו צעירים ניו יורקים עשירים שחיפשו להשתחרר וליהנות.

חמקתי אל המסדרון המחבר בין חדר שמירת החפצים והשירותים לחלל המועדון, נחושה ליהנות מהלילה. אז מה אם ג'ייסון ממש מזיין על יבש את בת הדודה של אשר? הגוף שלי – והלב המטופש והאווילי – אולי רוצה אותו, אבל הראש שלי ידע טוב יותר.

הראש שלי ידע שג'ייסון פורד הוא באמת רעיון גרוע.

אני צריכה למצוא איזה בחור נחמד שיקנה לי משקה וירקוד איתי כל הלילה. ומי יודע, אולי אצליח למחוק עוד שורה ברשימה שלי. אחרי הכול, אנחנו בניו יורק. זה היה נס קטן שההורים שלי בכלל הסכימו שאצטרף לנסיעה הזו לכבוד יום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. כמובן, הם ידעו שתכננו לבקר בתערוכה במוזיאון, ולצאת לסיורים שרצינו.

מה שהם לא ידעו לא יזיק להם.

המחשבה העלתה חיוך על שפתיי והוסיפה אושר לצעדיי, כשהקפתי את הפינה... ונכנסתי בחוזקה בחזה שרירי ונוקשה. "אני יודע שאת רוצה אותי, ג'יילס, אבל זה שאת זורקת את עצמך עליי הופך אותך לנואשת."

"לך תזדיין, ג'ייסון." הבטתי בו בזעם וצעדתי לאחור כדי להגדיל את המרחק בינינו. כמובן, הוא ראה בזה אתגר, הניצוץ בעיניו הוכיח זאת כשהמשיך להתקרב.

"ג'ייסון," התריתי בו, אבל הוא המשיך להתקרב עד שגבי הוטח בקיר והאוויר נפלט מריאותיי.

"אני יודע מה את עושה," הוא לחש לתוך אוזני, ונשימתו החמה ריקדה על עורי. בלעתי בחוזקה, עיניי רפרפו ונעצמו. קולו היה נמוך, אפילו צרוד, ואם לא הייתי מכירה אותו כפי שהכרתי אולי הייתי יכולה להתבלבל ולחשוב שהוא מנסה לפתות אותי.

אבל הכרתי אותו.

וכל זה היה רק משחק בשבילו.

"אני לא עושה כלום, ג'ייסון," נאנחתי והתעלמתי מהקול הקטן בראשי שלחש 'שקרנית'.

הוא צמצם את המרחק שנותר בינינו והצמיד את גופו אל גופי באורו העמום של המסדרון. "זה לא יעבוד," הוסיף. לשונו החליקה על עורי הלח לפני שנגס את תנוך אוזני. ברכיי קרסו וכל גופי רעד.

"ג'ייסון." זו אמורה הייתה להיות אזהרה תקיפה יותר, אבל קולי הסגיר אותי, שמו נפלט מפי באנחה.

אחת מידיו החליקה על גופי. נאבקתי בדחף להתמסר למגעו, לבקש עוד. לא אכפת היה לו שהוא מוחץ את שדיי חזק מדי או שאצבעותיו התהדקו סביב צווארי יותר מדי. כי כשבחור כמו ג'ייסון פורד רוצה משהו, הוא עושה מה שהוא רוצה, ולוקח את מה שהוא רוצה.

אבל לי היה אכפת.

היה אכפת לי שמגעו הגס עורר את גופי כפי שלא קרה בעבר. היה אכפת לי שאני רוצה לתת לו לעשות בי מעשים מלוכלכים שלא עולים על הדעת.

והיה אכפת לי שאכפת לי.

הדמעות צרבו בעיניי, סילקתי אותן בעפעוף. מבטי היה קשה כשהוא סוף־סוף החליט לפגוש במבטי.

"תמשיכי ככה ובסוף תיפגעי," אמר לי בקור האופייני לו. אבל האוויר שסבב אותנו היה כל דבר מלבד קריר.

הוא היה מבעבע, התפצח ממתח ובער מציפייה.

"את משחקת באש, פליסיטי." אלוהים, אפילו האופן שבו אמר את שמי עורר בי תחושות לא רצוניות. "ואת יודעת מה קורה כשמשחקים באש?"

נשימתו בניחוח הליקר ליטפה את פניי, שפתיו ריחפו בקרבה מסוכנת לשפתיי. "בסוף את תישרפי."

הייתי צריכה לומר לו שילך לכל הרוחות. או להחטיף סטירה לפניו הממיסות תחתונים. או אפילו לבעוט לו בביצים ולברוח. אבל לא עשיתי דבר מכל אלה. במקום זאת אמרתי, "אולי אני רוצה להישרף."

כי אני פליסיטי ג'יילס, נערה עם רשימה ועם הרבה שיגעונות.

גבותיו של ג'ייסון התרוממו ועיניו האפלות בחנו אותי. אם כי אפשר לתאר זאת טוב יותר כהתבוננות אל תוך נשמתי. כך הרגשתי בכל פעם שמבטו האפל והעז היה מכוון אליי. למה לא יכולתי לרצות מישהו אחר, כל אחד אחר?

שניות חלפו כשנעצנו מבטים זה בזה. המוזיקה הדהדה סביבנו. הצחוק והרעש נותרו מחוץ לפינה האפלה שלנו במסדרון.

"ג'ייסון?" שאלתי כשאני מפרה לבסוף את הדממה, כשכבר לא יכולתי לשאת זאת עוד שנייה נוספת.

"לעזאזל," הוא נשף ואז שפתיו נחתו על שפתיי, קשות ותובעניות. ג'ייסון לא רק נישק אותי, הוא טרף אותי. ידיו אחזו בשמלתי, מעלות את הבד במעלה רגליי עד שאצבעותיו מצאו את הבשר הרך של ירכיי.

"אוי, אלוהים," גנחתי מול שפתיו הבלתי מתפשרות. ידיי התחפרו בתוך שערו הפרוע כשלשונותינו טרפו אחת את השנייה. זו הייתה נשיקה מבולגנת ומלוכלכת, וכנראה גם הטובה ביותר שחוויתי בחיי.

"פאק." הוא קרע את עצמו מעליי, וגופו נרתע לאחור כאילו נקרע מגופי.

אכזבה מילאה את חזי כשראיתי איך הבעת פניו משתנה לכעס טהור. "זו הייתה טעות." שפתיו התעקלו בגועל.

"אוקיי." הצלחתי לפלוט בקול חנוק, והחלקתי את שמלתי המקומטת.

"אני צריך ללכת, ווהן מחכה לי."

ליבי שקע.

יכולתי להתמודד עם ההקנטות שלו. יכולתי אפילו להתמודד עם זה שקוראים לי טעות. אבל לשמוע אותו אומר שהוא חוזר לבחורה אחרת אחרי שהוא נישק אותי ככה... התחשק לי להקיא.

"אתה כנראה צריך להזדרז," פלטתי. "לא כדאי שתיתן לה לחכות."

"שיט, פליסיטי, אני —" לרגע משהו הבזיק בעיניו, וקטעתי אותו.

"לך, ג'ייסון, פשוט לך." הפניתי את מבטי אל הציורים על השטיח.

מבטו השתהה עליי עוד שנייה ואחר כך, כמו תמיד, הוא נעלם.

התעוררתי בפתאומיות, עיניי התאמצו לראות בחשכה. לעזאזל, הראש שלי כאב ממשקה אחד יותר מדי. אבל הייתי זקוקה לכל האומץ הנוזלי שיכולתי לקבל, אחרי שכל הלילה עקבתי אחר ווהן וג'ייסון. ידיו על מותניה, שפתיה היו על שפתיו. תשוקה נטפה מהם, והשפיעה על כל מי שהיה בקרבתם.

בטני התהפכה ונשענתי על אחד המרפקים, חיכיתי שגלי הבחילה יחלפו. ואז חריקה מהמסדרון חתכה את הדממה.

"היילי?" לחשתי.

כלום.

נשכבתי על גבי, ובהיתי בתקרה, עיניי עקבו אחר הצללים, כששמעתי את הקול הזה שוב. התכוונתי לקום ולראות מי התעורר, הסרתי מעליי את השמיכות כשדלת חדרי נפתחה לרווחה וג'ייסון נכנס פנימה.

"מה אתה —"

"ששש," לחש והתקדם עוד קצת לתוך החדר.

"אתה לא יכול להיות כאן," אמרתי ונעצתי את אצבעותיי בסדין, כשאני מושכת אותו על פני גופי. עיניו ניקבו את החשכה. ננעצו בי.

עקבו אחר כל תנועה שלי.

לא הצלחתי לנשום כשהוא קרוב כל כך.

"איפה ווהן? אתה לא —"

"את מפסיקה לדבר לפעמים?"

"אתה בחדר שלי באמצע הלילה. אין לך שום זכות להגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות."

הוא חייך בערמומיות. "רוצה להתערב?" הוא התקרב עוד יותר והאוויר בחדר התנדף.

"ג'ייסון, זה לא מצחיק..."

"את עירומה מתחת לשמיכות, ג'יילס?"

אוי, אלוהים.

גל חום עבר בבטני, במקום הפחד שהיה צריך להיות שם. כי ג'ייסון לא שיחק יפה, המשחק שלו היה מלוכלך.

קטלני.

מסוכן.

"אתה שיכור," אמרתי כשקולי חזר אליי. "אתה צריך ללכת."

"את בטוחה?" הוא עמד למרגלות המיטה ונראה כמו נסיך האופל.

"אני..."

הוא צריך ללכת.

כדאי מאוד שאגיד לו ללכת מייד עכשיו.

ג'ייסון אהב את המשחק הזה יותר מדי. משחק שאסור לי לעולם להסתבך בו.

הכול התחיל עם הרשימה.

הרשימה שלי.

הרשימה הקטנה והמטופשת שלי.

היא הייתה אמורה לעזור לי להכניס קצת חיים לשנת הלימודים האחרונה שלי. לעודד אותי לעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי עליהם, אבל מעולם לא היה לי את האומץ לעשות אותם. להסיר מעליי את תדמית פרח הקיר.

אבל לא לקחתי בחשבון אותו.

חשבתי שאני חזקה מספיק לשחק במשחק שלו, לקחת חלק במלחמה עם מומחה לאסטרטגיה.

הייתי צריכה לדעת.

הייתי צריכה לסגת במקום להיכנע. אבל מסרתי את ליבי עוד לפני שקלטתי את זה.

וכעת הייתי שלו.

כל כולי.

גם אם הוא היה אומר שהוא לא רוצה אותי.

אבל עכשיו הוא עמד שם, הביט בי בעיניים רעבות. רעב שתאם לגמרי לרעב שלי.

הוא רצה אותי.

ג'ייסון פורד רצה אותי.

וידעתי שהחוקים השתנו.