ריקסון ריידרס 3: הנפילה הקשה שלך

פרק 1

מאיה

התעוררתי בבהלה, אחזתי באצבעותיי בסדינים שלא היו מוכרים לי וניסיתי להסדיר את נשימתי.

זה היה רק חלום, לחשתי לעצמי בשקט.

רק גרסה מבולגנת ומעוותת של מה שקרה. זה לא היה אמיתי.

"זה לא אמיתי," מילותיי הרועדות פילחו את הדממה.

בהתחלה, כשרק עברתי מפילדלפיה לריקסון, הסיוטים הופיעו כל לילה שני. דודתי רצתה שאלך לטיפול, אבל לא התכוונתי לשבת מול איזה פסיכולוג שינתח את החלומות שלי. ידעתי מה רודף אותי בשנתי. לא הייתי צריכה שייתנו לזה שם או סיבה או תירוץ.

לפעמים אנשים חווים דברים רעים שמשאירים בהם סימנים. צלקות שלא רואים כלפי חוץ, אבל הן אמיתיות כל כך בפנים, שלעולם אי אפשר לשכוח. לומדים איך להתמודד איתן. איך לקום כל יום, להדביק חיוך על הפנים ולשרוד.

לשרוד במקום כמו ריקסון אולי לא היה עניין של חיים ומוות, אבל עדיין היו רגעים כאלה.

משכתי מעליי לבסוף את השמיכה ויצאתי מהמיטה, ניסיתי לסלק מפניי את שערי הסורר. חדר השינה שלי בביתה של דודתי היה קטן אבל חמים. לא היו לה ילדים, אבל היא ניסתה כמיטב יכולתה לתת בית לנערה בת שמונה־עשרה, שהייתה עבורה זרה יותר מאשר בת משפחה. סגול לילך לא היה הצבע שלי, אבל הערכתי את המאמץ.

הדבר החביב עליי ביותר במקום החדש שלי היה חדר האמבטיה הקטן הצמוד. חדר האמבטיה של דודה קיארה היה צמוד לחדר השינה הראשי, כך שלא היינו צריכות לחלוק אותו. מותרות שלא היו לי בפילדלפיה.

אחרי ששטפתי את פניי וצחצחתי שיניים שלפתי בגדים מהארון וניסיתי שוב להשתלט על שערי. בסופו של דבר התפשרתי על קוקו זנב סוס. הנערה בראי נראתה כמוני, אבל במשך כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שהיא אני. כנראה זה מה שקורה כשמאלצים אותך לעזוב את הבית שלך, את החיים שלך, ולעבור לחיות בחור נידח כלשהו. אלמלא היו משדכים אותי לפליסיטי ג'יילס ביום הראשון שלי בתיכון ריקסון, לא היה לי ספק שלחיות כאן היה בלתי נסבל.

התחברתי מהר מאוד לפליסיטי ולחברתה הטובה היילי ריין. הנערות האלה היו שונות. הן סירבו להשתלב באורח החיים של ריקסון, שכלל פוטבול ועוד פוטבול. החלטתי להתעלם מהפרט הקטן ששתיהן יצאו כעת עם שחקני פוטבול. ולא סתם שחקני פוטבול. למען הדיוק – הנסיכים של ריקסון ריידר. האירוניה לא נעלמה מעיניי, או מעיניהן, לצורך העניין. אבל לא בוחרים במי להתאהב. וידעתי את זה יותר טוב מכולם.

הטלפון שלי רטט, הרמתי אותו משולחן הכתיבה, וקראתי את הודעתה של פליסיטי.

פליק: אני מאחרת... עצרתי אצל פורד.

גלגלתי את עיניי והקלדתי במהירות.

אני: כל מילה מיותרת. נתראה עוד כמה דקות.

זה מה שאהבתי אצל פליסיטי. למרות מערכת היחסים שלה עם אחד הבחורים הכי שחצניים, מרושעים ועצבניים שהכרתי אי פעם, היא לא התרחקה מהחברות שלה. בכל בוקר, גם אם איחרה לפעמים, היא אספה אותי בדרך לבית הספר. ובכל בוקר דיברנו על כל הדברים שחברות מדברות עליהם.

הטלפון שלי רטט שוב וחייכתי, השתוקקתי לראות איזו תשובה מטופשת שלפה פליק. אבל כשהבטתי במסך קפאתי.

ג': אני זקוק לך, מאיה. בבקשה...

מחקתי במהירות את ההודעה ודחפתי את הנייד שלי לכיס הג'ינס. ניסיתי להתעלם מתחושת הצריבה שהוא יצר שם. לו הייתי עונה לו היינו מסתובבים סחור סחור, כמו תמיד.

ג'רמיין אולי הזדקק לי.

אבל זה לא היה מספיק.

אני לא הספקתי לו.

מעולם לא הספקתי לו.

לכן עשיתי את מה שעשיתי בכל יום מאז שהגעתי לכאן. לקחתי את תיק בית הספר, ירדתי למטה וחיכיתי לטרמפ שלי.

כי לפעמים עדיף להעמיד פנים מאשר להתמודד עם האמת.

"היכנסי מאיה," גברת המפסטד, יועצת בית הספר, חייכה אליי מאחורי שולחן הכתיבה שלה. "מה שלומך?"

"בסדר, נראה לי."

"נראה לך?"

"זה יום שני בבוקר," אמרתי. "דברים באמת יכולים להיות בסדר ביום שני בבוקר?"

"או, אני לא יודעת." היא צחקה ברכות. "אני די אוהבת את ימי שני. התחלה של שבוע חדש, אין סוף אפשרויות, סיכוי להשתפרות."

"את מדברת כמו יועצת אמיתית."

שתינו צחקנו.

"רציתי לראות מה שלומך. המורים שלך מאוד מרוצים מההתקדמות שלך, והציונים שלך נהדרים. הקדשת מחשבה לגבי קולג' כלשהו?"

"למעשה, כן." פתחתי את התיק שלי ונברתי בו. שלפתי מתוכו ערימת ניירות והושטתי לה, נשענתי לאחור וחיכיתי. גברת המפסטד לא מיהרה והעבירה את מבטה על פני ההערות שלי.

"מצוין. אנחנו יכולות לקבוע פגישה לפני החגים כדי להגיש אותם, אם תרצי."

"נשמע לי טוב."

"שמתי לב שבחרת שני קולג'ים קהילתיים ואת אוניברסיטת טמפל."

הנהנתי והרגשתי שגרוני מתכווץ. "אני רוצה לבחון את כל האפשרויות."

"זה טוב להשאיר את האפשרויות פתוחות. אני לא חוששת שיהיו לך בעיות קבלה, עם קורסים וציונים גבוהים כאלה."

הקפצתי את ברכי בעצבנות וחייכתי אליה חיוך מאולץ. "נהדר, אני יכולה...?" סימנתי באגודלי לכיוון הדלת.

"למעשה, לפני שאת הולכת, רק רציתי לשאול איך העניינים אצלך... מבחינה חברתית."

"חברתית?" גבותיי התכווצו.

"כן. שמתי לב שיצרת חברוּת טובה עם היילי ריין ועם פליסיטי ג'יילס."

"נכון."

"והן יוצאות עכשיו עם קמרון צ'ייס וג'ייסון פורד."

"גברת המפסטד, אם את רוצה להגיד משהו, פשוט תגידי את זה."

היא פלטה אנחה קלה, הבעת פניה התרככה. "אני בטוחה שאת יותר ממודעת לבעיות האחרונות בין ג'ייסון לבין לואיס תאצ'ר מתיכון מזרח ריקסון."

"קשה שלא לשים לב לכך." קבוצת הפוטבול בריקסון היא כמו חמצן לאנושות.

"אני רק רוצה שתיזהרי, אוקיי? את חדשה כאן ואת..." היא בקושי בלעה את הרוק שלה.

"את יכולה להגיד את זה, אני מודעת לגמרי לכך שאני גלגל חמישי."

"ריקסון היא עיר טובה עם הרבה אנשים טובים, מאיה. אבל ערים קטנות יכולות לפעמים להיות מקומות קשים עבור... זרים."

"את מתכוונת לאנשים צבעוניים?" הרמתי גבה בציניות.

היא נאנחה. "תיכון ריקסון אוהב להתגאות בכך שהוא יודע להכיל, מאיה, אבל המציאות היא שלמעלה מתשעים ושישה אחוז מהתלמידים שלנו הם אמריקאים לבנים."

"אז אני במועדון הארבעה אחוז, קלטתי את זה."

"מאיה, אני יודעת שזו לא שיחה קלה, אבל רק רציתי שתדעי שאני כאן, אם את צריכה משהו שיקל על השהות שלך כאן, או אם צצה בעיה."

"בוודאי, גברת המפסטד. אני מעריכה את זה." אבל מה שבאמת רציתי זה לברוח מהמשרד שלה בכל המהירות.

"אוקיי, טוב, אז אני מניחה שסיימנו לעת עתה. הדלת שלי תמיד פתוחה."

עזבתי אותה בהנהון קל, רק כדי להתנגש בפרצוף מודאג נוסף.

"היי, הכול בסדר?" פליסיטי חיכתה לי.

"כן, רק הדברים הרגילים. מבזק חדשות, האם ידעת שתשעים ושישה אחוז מכלל התלמידים בתיכון ריקסון הם לבנים?"

"היא אמרה את זה?"

"כן."

"וואו, זה... אין לי מילים."

"ברוכה הבאה לעולם שלי," רטנתי כשעשינו את דרכנו אל הכיתה.

"טוב, אז היילי ואני דיברנו בסוף השבוע ואנחנו חושבות שצריך לעשות משהו רציני בערב השנה החדשה." פליסיטי שילבה את זרועה בזרועי.

"עד כמה רציני?" שלחתי אליה מבט צדדי. "כי בפעם האחרונה שרציתן לעשות משהו רציני הלכתן ועשיתן קעקוע אמיתי מאוד, וקבוע מאוד."

היא הסמיקה. "לא כזה רציני. אבל ערב השנה החדשה בריקסון זה לא משהו מרגש במיוחד. בדרך כלל יש מסיבה גדולה אצל אשר, וכולם משתכרים כל כך שלמחרת בבוקר הם אפילו לא זוכרים באיזו שנה מדובר."

"חשבתי שמעולם לא הלכתן למסיבות שלו לפני השנה הזאת."

"לא הלכנו. אבל אנשים מדברים." היא משכה בכתפיה. "בכל מקרה, סיפרתי לך על הפעם ההיא שנסענו עם הבחורים לניו יורק?"

"את מתכוונת לפעם ההיא ששכבת עם ג'ייסון?"

"ששש!" היא הצמידה אותי אליה עוד יותר. "זו לא הנקודה כרגע. בני הדודים של אשר עשירים מאוד ומכירים את כל המועדונים הכי טובים בעיר. והפעם, את יכולה לבוא איתנו."

"המממ, אני לא בטוחה. זה נשמע סוג של —"

"את חייבת לבוא. גם אם לא נלך למועדונים, אנחנו יכולים להתארח שוב בפנטהאוז המפואר ולעשות לעצמנו מסיבה פרטית. זה ערב ראש השנה האחרון שלנו לפני הקולג'. אנחנו חייבות להפוך אותו לבלתי נשכח."

"זה נשמע יקר."

"אוי, תפסיקי, אנחנו נשתתף בהוצאות הדלק. אבא של אשר ידאג לפנטהאוז והבחורים יקנו את השתייה. הדבר היחיד שתצטרכי באמת זה בגד הורס."

"נהיה רק ששתנו?"

היא שוב משכה בכתפיה. "כנראה, אלא אם כן ווהן וריילי יצטרפו אלינו. אבל אני לא בטוחה איך ארגיש אם היא תסתובב ליד ג'ייסון."

תפסתי את ידה ובחנתי את ציפורניה. "התחלת לשלוף ציפורניים?"

"אוף, מאיה, את לא ראית אותה. היא נראית כמו דוגמנית."

"המממ, הסתכלת בראי לאחרונה? את יפהפייה. חוץ מזה, ג'ייסון מאוהב בך." אפילו אני לא יכולתי להתעלם מכך שהקוורטרבק, כוכב הריידרס, היה מאוהב לגמרי בחברה שלי. הוא התרכך מאוד מאז שהם הפכו לזוג.

הבזק של כאב כיווץ את ליבי, אבל התעלמתי ממנו.

"כן, את צודקת. את לגמרי צודקת." היא שלחה אליי חיוך חמים. "אוי, הצלצול. נתראה בארוחת הצהריים?"

"כן, אם אשרוד שעתיים של ביולוגיה."

"בהצלחה עם זה." היא צחקקה.

נפרדנו לדרכנו ופניתי לכיתה. פליסיטי ידעה כמה פרטים על עברי, על ג'רמיין. אבל היא לא ידעה את כל הפרטים הקטנים והמכאיבים.

אף אחד לא ידע.

ולא רציתי שהם ידעו לעולם.

לפני שהצטרפתי אל פליסיטי והיילי לארוחת הצהריים בקפטריה הלכתי אל הלוקר שלי כדי להחליף את הספרים. ברגע שסיימתי בדקתי את הטלפון שלי, ומייד התחרטתי על כך. ארבע הודעות. שלוש מג'רמיין ואחת משונה, חברה שלי.

ג': תתקשרי אליי, אני זקוק לך.

ג': למה את כזאת, מאיה? אני מתגעגע אלייך. אני אוהב אותך. אני זקוק לך... אני כלום בלעדייך, בייבי.

ג': באמת, אז ככה זה יהיה? אימא שלך אפילו לא מוכנה להגיד לי איפה את.

שונה: זה רע, ילדה. תתקשרי אליי. XO.

בטני שקעה, נקרעתי מבפנים כשראשי וליבי נאבקו זה בזה מה לעשות. חלק ממני, אותו חלק שתמיד יהיה הנערה התמימה והמאוהבת, רצה להתקשר לשונה כדי לראות מה קורה בעיר. אבל החלק האחר, זה שידע שאם אעשה את שיחת הטלפון הזאת זה רק יוביל לעוד כאב לב, מחק את כל ההודעות.

כשעזבתי לראשונה את פֶלופילד הייטס, השכונה הקטנה שלנו בלב בדלאנדס, אימא שלי רצתה שאחליף את מספר הטלפון שלי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי לנתק את עצמי לגמרי. אולי יום אחד זה עוד יקרה.

אבל לא היום.

הדחקתי את החששות שלי והלכתי אל הקפטריה, מודעת לכל המבטים שעקבו אחריי כשעברתי בין השולחנות כדי להגיע אל פליסיטי והיילי. אבל התעלמתי מהם. תוך זמן קצר מתרגלים להיות חלק מארבעת האחוזים – הנערה ההיספנית היחידה בבית ספר שברובו לבן. גם אם המבטים הסקרנים, הפחדים ותחושת חוסר הנוחות היו כמו אלפי סכינים חדות על עורי.

בתיכון ריקסון לא אהבו רק סיפורים על מיעוטים. הם אהבו כל סוג של רכילות שיכלו לשים עליו את ידיהם, ואף על פי שהחברות הכי טובות שלי היו בנות הזוג של שניים מהבחורים הכי פופולריים בבית הספר, הן לא היו חסינות מהמבטים הבוחנים של התלמידים. ברור שהן לא היו צריכות להתמודד עם עלבונות או שמועות המבוססים על צבע עורן או המקום ממנו הן הגיעו, אבל הן נאלצו להתמודד עם לא מעט שטויות. וכמוני, הן פשוט התעלמו מהם.

"היי," פליסיטי הביטה אליי. "בדיוק דיברנו עלייך."

"אני מקווה שרק דברים טובים."

כמה נערות עקבו אחריי, בחנו אותי בחשאי, העמידו פנים שהן מדברות, בזמן שהתיישבתי והוצאתי את ארוחת הצהריים שלי.

"מאיה, מה, לעז... אוף." הבעת פניה של היילי הקשיחה. "תתעלמי מהן, כמוני."

"אני די בטוחה שהן לא מדברות עלייך מאותן סיבות שהן מדברות עליי." התרגזתי, הפניתי את ראשי לאחור ונעצתי בהן מבט, מאתגרת אותן להגיד עליי משהו. כשהן לא אמרו דבר זקרתי לעברן אצבע משולשת.

היילי גיחכה ופליסיטי הפנתה אליהן במהירות את ראשה. "את באמת חושבת שזה בגלל שאת היספנית?"

"או, אני יודעת שכן." נשענתי לאחור בכיסאי ונגסתי בתפוח.

"זה כזו... כזו צרות אופקים. בשם אלוהים, היה לנו נשיא ממוצא אפרו-אמריקאי."

"אנשים מרגישים מאוימים ממה שהם לא באמת מכירים. ואני לא צריכה להצביע על המובן מאליו. ריקסון היא התגלמות העיר הכפרית."

"אנחנו לא... אוקיי," פליסיטי חזרה בה. "אולי אנחנו באמת כאלה, רק קצת, כאילו."

"כמעט חבל לי שהתחברת לג'ייסון, אחרת הייתי יכולה לנסות להתחיל איתו ואז באמת היה לאנשי ריקסון משהו לדבר עליו."

"את תמיד יכולה להתחיל עם שחקן פוטבול אחר." היילי חייכה בזחיחות, ולא אמרה את המילים המפורשות שכולנו ידענו שרצות לה בראש.

"אשר ואני חברים. רק חברים."

"אבל אתם יכולים להיות יותר מזה. אתם יכולים להיות חברים ש —"

"שלא תעזי להשלים את המשפט."

"מה?" היא הרימה את ידיה בכניעה. "אני רק אומרת שהרגשתי ביניכם אנרגיה של משהו שהוא יותר מאשר רק - חברים."

זעפתי לשמע דבריה. נכון, אשר ואני הסתובבנו כמה פעמים עם פליסיטי והיילי והבחורים, אבל זה היה בלתי נמנע. החברים הכי טובים שלנו היו בזוגיות אלה עם אלה.

החיים שלנו היו משולבים זה בזה, אם רצינו בכך או לא.

"לא באתי לכאן כדי להכיר מישהו. באתי לכאן כדי להתרחק מבחורים. נקודה."

"כן, אבל בחייך, מאיה, זו שנת הלימודים האחרונה." פליסיטי שלחה אליי מבט עם עיני הכלבלב שלה, זה שגרם לנו להסתבך בצרות יותר מפעם אחת מאז שהגעתי לכאן.

"בדיוק."

שתיהן גלגלו את עיניהן, וצחקקו כששמעו את הטיעונים שלי. אבל הן לא הבינו. הן לא ידעו שבזמן שברחתי לריקסון, חלק ממני עדיין נשאר בפֶלופילד הייטס עם ג'רמיין. הן לא יכלו להבין איך מרגישים כשנוטשים מישהו שהבטחת לו שתמיד תהיי לצידו. הן לא יכלו לדעת איך זה לחשוש כל הזמן לחייו של מישהו אחר. לחשוש לחייך שלך.

הן לא יכלו לדעת.

כי על אף שישבתי איתן באותו השולחן, חלקנו את אותם חברים, צחקנו והתלוצצנו עליהם, ודיברנו על מה שנעשה בסוף השבוע, האמת הייתה שהן היו שייכות לריקסון.

ואני לא.

לא משנה כמה התאמצתי להעמיד פנים.