רסיטל לפסנתר ודם

פרק 1

אני כאן 😊 סימס טים.

מסך הטלפון שלי האיר את כוס המים שניצבה לצידו. השעה הייתה 17:36. טים איחר בשלושים ושש דקות. גברים כמוהו עשו זאת לעיתים קרובות.

ישבתי במסעדה סינית זולה, הקשבתי לקולות המזלגות הנוקשים בצלחות, לצחוק אקראי ולרחש השומן המבעבע במחבתות החמות שבמטבח.

לקחתי את הטלפון שלי.

הגיע הזמן 😊, סימסתי, אני בפנים. בלונדינית עם שיער קצר ועם ורד אדום

שלוש הנקודות המקפצות והמוכרות על המסך העידו שטים עונה.

אני מאחר ואת הבאת לי ורד? זה התפקיד שלי – רוצה שאקנה לך ורד ממש מהר? אני מרגיש כמו דוּש עכשיו. חחח

לגמתי מהמים הקרים שלי. צוחקת. אין ורד. אבל אני היחידה כאן בשמלה אדומה. 😊. קדימה, תזיז את התחת הסקסי שלך לכאן

נשמתי עמוקות, בעיקר משום שהייתי מוטרדת יותר מכל דבר אחר, ופניתי אל עבר החלון המשקיף על מגרש החנייה. השמיים היו משטח של גוני כתום וסגול דוהים הנאבקים בפלישתו של אפור הלילה. פנסי רחוב אחדים האירו את קומץ המכוניות הפזורות במגרש החנייה האפלולי של המרכז המסחרי הקטן שהכיל עסקים קטנים הפתוחים במשך היום, כמו מכון כושר מיושן ומכון קעקועים עלוב.

כשסרקתי את המכוניות, מכשיר הטלפון שלי נותר דומם. שתי דקות שלמות חלפו ללא תגובה.

הוא מתלבט אם לעזוב. רבים התלבטו בינם לבין עצמם, הלוך ושוב, אם לעשות "את זה" רק פעם אחת נוספת – כל אחד מוּנע מסיבותיו.

הצצתי בטלפון שלי. שלוש הנקודות קיפצו שוב.

שיט, סימס טים. אני כל כך מצטער, אבל הקפיצו אותי מהעבודה ☹

אוי לא עניתי בתקווה שאצליח לשכנע אותו לשנות את דעתו. אם הוא ייסוג עכשיו, זה יסבך את העניינים בצורה משמעותית. השבועות הקרובים שלי היו עמוסים בקונצרטים.

בשעה כל כך מאוחרת? סימסתי.

הבוס שלי אומר שלאיזו אישה מבוגרת יש נזילה גדולה מהתקרה, והתורָן שלנו לא מרים את הטלפון. אני כל כך מצטער. אני מרגיש נורא

חבל. אבל אל תרגיש רע. העבודה משלמת את החשבונות. אני מבינה. זה נחמד שאתה עוזר לגברת הזו. אתה נשמע כמו גבר לעניין

השתררה שתיקה נוספת. הוספתי לבהות מבעד לחלון, מאוכזבת. הייתי צריכה פיתיון שימשוך אותו – במהירות – אחרת הוא עלול לא להיתפס. משהו שיצית את היצר הבסיסי הגברי שלו.

רכושנות. קנאה.

מייק, ידיד שלי, שותה בירה פה באזור, סימסתי. הוא התחנן שאפגוש אותו הלילה. אני פשוט אצטרף אליו, אל תצטער

לפתע נדלק זוג פנסים קדמיים בקצה המרוחק של מגרש החנייה.

בינגו.

הוא צפה כל הזמן. ידעתי.

הוא שלח שוב הודעה: היי, אולי זה יישמע לך ממש מוזר... אבל תרצי להצטרף אליי לעבודה?

צמצמתי את עיניי הירוקות מול אור הפנסים. כל הכבוד, ילד.

אני פשוט רוצה מאוד להכיר אותךְ, הוא המשיך. יכול להיות יופי של סיפור בחתונה שלנו. חחח

חתונה? קצת מקדים את זמנו. הוא ניסה לנצל את הבדידות של האישה שהתחזיתי לה. נשמה מתוקה וטובת לב. אחת שכמהה לאהבה וליציבות כמו שפרח משתוקק לאור השמש.

לא תסתבך בגלל זה? שאלתי. להביא אותי לעבודה?

לא. לא ייקח לי הרבה זמן לתקן את הנזילה. אפשר לקנות דונאט וקפה ופשוט לדבר במכונית. או ארוחת ערב אחרי. אני מכיר מקום ממש שווה ויכול להזמין שולחן לתשע וחצי

נופפתי למלצרית האסיאתית הצעירה והושטתי יד אל הארנק שלי כדי להוציא עשרים דולר. היא הגיעה במהירות. "את רוצה להזמין?"

"סליחה, אבל אני חייבת ללכת." הנחתי את השטר על השולחן. הבד הרך של השמלה האדומה שהגיעה עד ברכיי החליק על ירכיי כשקמתי. נעלתי נעלי בלרינה אדומות תואמות.

"תודה," אמרה המלצרית ומיששה את השטר.

פעמון הדלת צלצל כשיצאתי אל מגרש החנייה ושאפתי את רוח הסתיו הקרירה – תערובת של אוכל סיני וניחוח פרחוני מזויף של אבקת כביסה ממכבסה סמוכה. חיכיתי רגע ואז שלחתי הודעה: אני בחוץ. רק תבטיח לי שאתה לא רוצח סדרתי. חחח

עוד נקודות מרקדות על המסך.

מבטיח 😊

הרכב עם הפנסים הדולקים החל להתקרב לעברי מהקצה המרוחק של מגרש החנייה. לאט. תחת אורו העמום של פנס רחוב סמוך הוא התגלה כווַאן אפור שעל צידו הכיתוב "אינסטלציית החוף המזרחי – אנחנו עושים את זה נכון!'" הוואן עצר מולי.

עמדתי שם וחיכיתי שטים יֵצא. כשזה לא קרה, הקפתי את חזית הרכב לעבר המושב שלצד הנהג. הדלת נתקעה במקצת כשפתחתי אותה.

התבוננתי מקרוב בטים ושמתי לב להבדל העצום בין תמונות אפליקציית ההיכרות שלו לבין המציאות. התמונות היו מזויפות, כמובן. עצמות הלחיים היפות שלו הוסתרו כעת תחת לא מעט קילוגרמים עודפים. עיניו הכחולות, שהיו יכולות להצית את הפנטזיות הנשיות הפרועות ביותר, איבדו מזוהרן ונראו עייפות ומשעממות. הוא היה מגולח למשעי, בעל אף רחב באופן יוצא דופן, ורק שערו החום וקומתו הגבוהה והמרשימה תאמו את תמונותיו. הוא לבש סרבל לבן. חדש לגמרי. תעשייתי וחד פעמי.

שתיים מתוך עשר, חשבתי ועליתי למושב.

"וואו," אמר טים כשסגרתי את הדלת וחגרתי את חגורת הבטיחות, שהתהדקה סביב החזה שלי והבליטה את השדיים הקטנים. טים בהה בהם. חסר בושה. "את נראית אפילו יותר יפה מאשר בתמונות."

כפיתי על עצמי צחקוק שובב. "תפסיק."

"לא, באמת," הוא חייך ושילב הילוך. "אני אדם בר מזל." מבטו נח עליי. "אני לא חושב שאי פעם הייתי עם אישה יפה כמוך." המבט ירד אל רגליי ואז שוטט בחזרה למעלה, אל חזי. "את יכולה להיות דוגמנית."

מטעמי נוחות לא אתייחס למראה שלו – או נכון יותר להיעדרו – בהשוואה לתמונותיו. רבים מסוגו היו כאלה. מניפולטיביים, לא ישרים, ועם זאת אפופים בתחושה של "מגיע לי" ועם תירוץ מוכן שיצדיק את מעשיהם האנוכיים.

טים תמרן את הרכב אל מחוץ למגרש החנייה והשתלב בצורה חלקה בתנועת הרחוב ההומה.

"הבית של האישה הזאת רחוק?" שאלתי כשהרכב התפתל בדרכו דרך דוֹרצ'סטר והפרוורים הדרומיים של בוסטון בלי לעצור. הצצתי מעבר לכתפי לחלק האחורי של הווַאן – ארגזי כלים חלודים, חתיכות של צנרת פלסטיק לבן, סמרטוטים ודליים. ואז מבטי התקבע על מכל כחול-לבן מוכר מאוד ובו עשרים ליטרים של "פיקס" – חומר ניקוי שהתבסס על חמצן במקום על כלור. זה היה מוצר חדש יחסית, שמחק, בין היתר, כל זכר להמוגלובין, החלבון שמעביר את החמצן בדם, שהיה גם קריטי ומכריע בבדיקות לזיהוי פלילי.

טים התמקד בכביש. "לא, לא רחוק בכלל. היא גרה קרוב לפארק 'בְּלוּ הִילס'."

היער.

נותרתי שקטה. הוא צחק. "אל תדאגי, הבטחתי לא להיות רוצח סדרתי, זוכרת?"

מתחתי את השמלה שלי ופלטתי צחקוק מאולץ. "נכון."

המרחק בין הבתים הלך וגדל, עד שצלליותיהם הכהות של העצים התרוממו במרחק ותחמו את הכניסה אל הפארק הגדול. זזתי במושב שלי. הוא הציץ בי מהצד אך לא אמר דבר.

הפנסים הקדמיים של רכבו של טים האירו אל תוך החשכה כשנסע בכביש האפלולי המוביל אל תוך הפארק. זה היה כביש צדדי צר יותר, לא כביש הכניסה שהוביל אל מגרש החנייה של הפארק.

"היא די מבודדת כאן," הערתי והבטתי מבעד לחלון שלי אל הסבך האינסופי של גזעי עצים שחורים שהקיפו אותנו כעת. הרגשתי את טים מחייך לידי, אבל הוא נשאר דומם והעמיק בנסיעתו אל תוך חשכת היער עד שהכביש הסלול הפך לדרך חצץ.

האוויר המחניק ברכב נעשה סמיך עוד יותר, כמעט בלתי ניתן לנשימה. ליבי החל להלום בחזי ופרץ אדרנלין צונן שטף את ורידיי. זו הייתה הפעם היחידה שהייתי נרגשת, ולעיתים קרובות תהיתי למה. למה הרגשתי ככה לפני שהסערה פגעה? למה לא מאוחר יותר, כשגופו המיוזע נלחץ בגסות אל גופי?

נחלצתי ממחשבותיי לפני שטים החל לחשוד בשתיקתי.

"אני... אני חושבת שאני רוצה לחזור," אמרתי בקול חלש ורועד. אצבעותיי נכרכו סביב רצועת העור של הארנק שלי.

טים שתק וצדודיתו הכהה השתקפה בבירור בחלון.

"אנחנו מתקרבים לשם?" שאלתי. "אני חושבת שעדיף שאחזור הביתה. נהיה מאוחר."

שום דבר מלבד אותו חיוך מטופש.

הרכב קיפץ על דרך החצץ כשהעמקנו יותר ויותר אל תוך היער. אף אחד לא יגיע לכאן הלילה. אף אחד לא יהיה פה כדי להציל אותי.

"אני... אני צריכה לחזור הביתה. אתה יכול בבקשה להסתובב?" הפצרתי בייאוש.

חיוכו נותר קבוע והוא עדיין לא השיב.

לפתע עצר טים את הרכב בעיקול קטן בכביש. סוף הדרך. הפנסים האירו את השורות הבלתי נגמרות של שיחים צפופים ועצים. משמאל לוואן זיהיתי בקושי שביל צר וגדוש בצמחייה, חסום בענפים ובסלעים.

טים פנה אל החלון שלו ובהה בלילה. זרועו נעה בפתאומיות אל שערו. הוא העביר בו את אצבעותיו שוב ושוב ומלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "כולכן אותו דבר."

"טים?" קולי הפך ללחישה מפוחדת.

"תהיי בשקט."

גרוני החל לבעור והתייבש לפתע. מיששתי את צווארי. לא היה שום דבר נורמלי בכל זה, ולא רק שטים ידע זאת, הוא גם אהב את זה. הוא חי למען רגעים כאלה והשתוקק לפחד שלי כמו לסם.

"בבקשה," אמרתי בקול רועד. "אני רוצה לחזור - "

"תסתמי, אמרתי!" הוא התפרץ. עיניו הפעורות ננעלו על עיניי והבחנתי במשהו מהבהב באישוניו השחורים. שנאה. זעם. תאווה לכאב.

אה, הפרא הגס. בין אינסוף סוגי הרוצחים תיעבתי במיוחד את אלה, עם האכזריות הגולמית והיעדר התחכום.

יבבות של חוסר אונים נמלטו מבין שפתיי.

"תפסיקי עם זה," דרש טים וכף ידו נקפצה לאגרוף.

נשכתי את שפתי התחתונה וכיסיתי את פי בידי. הדמעה הראשונה זלגה על לחיי ונחתה ככתם רטוב על שמלתי. יבבות שבו ופרצו מפי.

"אמרתי תסתמי!" הוא צרח והכה באגרופו על ההגה. קולו הרם של צופר הרכב הדהד בלילה הדומם וגרם לי לקפוץ במושבי.

"בבקשה," התחננתי, "אני לא אספר לאף אחד."

"לא תספרי לאף אחד מה?" צעק טים והכה באגרופו על הצופר שוב ושוב. "לא תספרי לאף אחד מה, אה? מה? מה, זונה?"

הושטתי יד אל הדלת, אבל בדיוק כשאצבעותיי נכרכו סביב ידית המתכת, טים תפס את זרועי ומשך אותי לעברו.

"לא!" צרחתי, "הצילו! הצילו!"

תוך שניות ספורות טים כבר גהר עליי וגופו הכבד כסלע מחץ אותי אל המושב הרך. בטני התהפכה לנוכח ריח גופו והבל הבצל מנשימתו.

"לא!" צרחתי שוב כשאחז בכף ידו הגדולה את גרוני. הוא השתמש בידו הפנויה כדי להפשיל את השמלה שלי ולקרוע מעליי את התחתונים. הבד נמתח וחתך את עורי עד שלבסוף נכנע ונקרע.

שרטתי, נשכתי, בעטתי, נלחמתי בלי הרף, אבל ללא הועיל.

"בבקשה," התחננתי ועיניי החלו לדמוע. "בבקשה!"

אבל היד סביב גרוני התהדקה והותירה אותי ללא אוויר. הרגשתי כאילו עיניי עומדות לפרוץ החוצה מגולגולתי.

"חתיכת זונה מלוכלכת," הוא גהר עליי. "רצית לנטוש אותי כדי להזדיין עם המייק הזה, הא?" עיניו הכהות פגשו את עיניי וראיתי את הבהוב המפלצת המרושעת שבהן.

רועד מהתרגשות הוא פישק את רגליי באמצעות ברכו ותמרן את ירכיו ביניהן.

"זונה נשארת זונה," הוא מלמל שוב ושוב כאילו הוא מזמן שֵד.

חשבתי לצעוק פעם נוספת. להזעיק עזרה, לגרום לו להפסיק, אבל ידעתי שזה חסר תועלת. אז לא צרחתי. והוא לא הפסיק.

המתנתי עד שהחל להתעסק עם רוכסן הסרבל על חזהו, ואז קפאתי במקומי. שמטתי את זרועותיי בפתאומיות כמו בובה ללא חוטים.

והתחלתי לצחוק.

בהתחלה נמלט משפתיי רק צחקוק חלש, מהוסס ומבויש, אבל ברגע שטים שחרר את אחיזתו סביב צווארי, הצחקוקים גברו והפכו לפרץ צחוק בלתי נשלט, ממעמקי בטני.

גבותיו של טים התכווצו בבלבול כשהסיר את ידו מצווארי ודחף את עצמו לתנוחת ישיבה. ארשת תימהון נפרשה על פניו בעודו מנסה לעבד את המצב המתהווה מולו.

"מה...? מה כל כך מצחיק?"

פשוט המשכתי לצחוק, השתנקתי, והחזה שלי נע מעלה ומטה.

"מה כל כך מצחיק?" הוא צרח. שוב היה כעס בקולו, אבל הפעם היה זה זעם של גבר עצבני, לא של פסיכופת מטורף.

בתנועה חלקה הכנסתי את ידי לכיס השמלה, אל המזרק. שלפתי אותו והסרתי את מכסה המחט ביד אחת. כמעט דקרתי את עצמי.

"אתה רוצה לדעת..." אמרתי וייצבתי את קולי, "מה כל כך מצחיק?" לרגע השתררה דממה ברכב, כאילו הזמן עצמו עצר מלכת. גופינו המיוזעים לא נעו.

צמצמתי את מבטי והסתכלתי על טים. חסרת רגשות. קרה. "זה משעשע שלרוב אלה מהסוג שלך יש אותן תכונות. אף אחד מכם לא ממשיך כשאני צוחקת. אתה צריך את הצרחות כדי להרגיש חזק, נכון? אבל האמת היא שאין בך שום דבר חזק."

נעצתי את המזרק בצד צווארו של טים ורוקנתי את תוכנו.

טים היטלטל כאילו נורה. ואז תפס את ידי, משך את המחט החוצה ובהה בה.

החלקתי במהירות תחת גופו, אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה בבעיטה. לפני שהבין מה קורה, כופפתי את רגליי ובעטתי אותו החוצה כדי שהוא לא יתמוטט עליי. גופו המגודל של טים התרסק על הקרקע בחבטה עזה ושבר את הענף שעליו נחת.

זינקתי אל קצה המושב והחלקתי בעזרת ידיי בזהירות את הקמטים בשמלתי. "הפְּרוֹפּוֹפוֹל1 פועל מהר," אמרתי. "נדבר עוד קצת כשתתעורר."

יצאתי מהרכב ונעמדתי על חזהו של טים. הוא השתעל תחת רגליי.

"ואז תספר לי היכן נמצאות הגופות של קימבֶּרלי הוֹרן וג'נט פּוֹטְס."

תוך שהוא משתנק מחוסר אוויר, טים הצליח איכשהו להתפתל על צידו לפני שהפסיק לנוע. מבטו הריק בהה אל תוך הכלום ופיו נותר פעור, כאילו קפא תוך כדי זעקה.

הושטתי יד אל תוך התיק שלי כדי להוציא את הכפפות והשחלתי לתוכן בזהירות את כפות ידיי. התכופפתי, חלצתי את מגפי העור של טים מרגליו ונעלתי אותם. הם היו גדולים מדי עבורי, והייתי מעט חסרת יציבות בהם, אבל עשיתי את דרכי לחלק האחורי של הרכב שלו בקלות.

"בוא נראה מה יש לנו כאן," אמרתי תוך יישור הפאה הבלונדינית הקצרה שעל ראשי. היא השתחררה מעט במהלך המאבק. פאות קצרות שיער הן הבחירה המועדפת עליי כשאני יוצאת לציד. הן מכסות בצורה מושלמת את שערי הארוך ובכך מסוות את אחת התכונות הכי מזוהות שלי. שוטרים ממעטים לחשוב על פאה טובה כשהם מנסים לאתר מישהו.

"אתה עדיין כאן, טים?" שאלתי כשפתחתי את דלתות הרכב שלו וטיפסתי פנימה.

אין תשובה.

"מצוין."

פנסי הטנדר הטילו אלומות אור בהירות היישר על טים, שראשו ופלג גופו העליון קובעו ולופפו היטב באמצעות סרט דביק אל עץ גדול. הוא נאנק ופקח באיטיות את עיניו. ריר זלג במורד סנטרו ונקווה על חזהו. בתחילה עיניו התגלגלו לאחור, ורק חלקן הלבן נראה, אבל אז בפרץ של מודעות פתאומית מבטו התרחב והתמקד.

"חתיכת כלבה!" הוא השתעל ובלע את הרוק שהצטבר בפיו ובגרונו. הוא ניער את כתפיו בחוסר אונים וניסה לשחרר את זרועותיו. "תתירי אותי!" דרש ועוד רוק נפלט מפיו.

לבושה בסרבל מגן ששאלתי מהאוסף שלו, יצאתי מהרכב עם מקדחה אלחוטית בידי עטוית הכפפה. הדלי עם חומר הניקוי כבר היה ממוקם לצד הרכב.

"טים, טים, הטיפשון," אמרתי ולחצתי על הדק המקדחה. בהיתי בקצה המסתובב של המקדח החד ואז הסתכלתי כיצד נעצר ברגע שעזבתי את ההדק. "הקפדתָּ ללבוש סרבל לדייט, אבל פיזרת פה את הדי-אן-איי שלך כשאנסת אותי? זה לא היה נחמד מצידך, דרך אגב. עם מהלכים חובבניים כאלה האף-בי-איי יכול היה למצוא אותך לפניי."

טים מצמץ במהירות, כאילו הבין רק כעת את טעותו.

"טוב, בוא לא נתעכב על העבר." רכנתי לפנים ופתחתי את התיק שלי, שהנחתי ליד דלי הניקוי על האדמה הבוצית. שלפתי משם כמה מזרקים. אחד היה מלא, האחרים כמעט ריקים. בפנים חסרות הבעה, כאילו התבוננתי בצבע מתייבש, הושטתי שוב את ידי אל התיק והוצאתי שקית ניילון ובה שתי אצבעות כרותות. הן היו כחולות והדיפו ריח בשר רקוב. בזו אחר זו דקרתי את קצות האצבעות בעזרת המזרקים.

טים התבונן בתנועותיי בקפידה. ההלם הותיר אותו שקט ושפתיו רעדו, אבל אף מילה לא נפלטה מהן.

"הרואין," אמרתי. "המזרק המלא מכיל מנה קטלנית. והאצבעות האלה ישאירו טביעות אצבעות של פושע מת."

"מ... מה?"

ניגשתי אליו וכרעתי ליד רגליו הפרושות וחסרות התנועה. בחרתי בשלווה את אחד המזרקים ובו רק שמץ של הרואין.

"מה את עושה, לעזאזל?"

"אני צריכה לאסוף ממך די-אן-איי כדי לשייך את המזרקים אליך. אני אשתול אותם ברכב שלך כדי להציג אותך כמכור להרואין. זה כמעט חצי מההטעיה. זה טרגי, אבל ברגע שמעורבים סמים, רשויות אכיפת החוק תופסות את הקורבן כפחות משמעותי והן פחות חרוצות במרדף אחר הצדק".

"מה? תעיפי ממני את החרא הזה!"

טים היטלטל והתפתל בניסיון להשתחרר, אבל זז בקושי סנטימטר. אני מיומנת בשימוש בסרט דביק.

נאנחתי והנהנתי לעבר רגליו. "אין לך מה להיות מודאג מדקירת המחט. אתה לא תרגיש כלום."

טים בהה ברגליו, מצחו התרומם בתוך הסרט הדביק המלופף סביב ראשו, ואז הוא החל להשתנק כאילו עמד לטבוע. "הרגליים שלי! אני לא מרגיש את הרגליים שלי!" עורקי צווארו בלטו כנחשים כשניסה לשחרר את ראשו. "זונה מטומטמת! מה עשית לרגליים שלי?"

כיווצתי את שפתיי. "לא הבאתי מספיק סרט דביק, אז נאלצתי לחתוך דרך המרווח הבין חולייתי בעמוד השדרה המותני שלך ולהשאיר אותך משותק מהמותניים ומטה."

"מה?" זעמו פינה את מקומו ליבבת ייאוש צרוף.

"אני יכולה לראות שאתה כועס. אבל אם תחשוב על זה, אתה צריך להודות לי. ככה לא תרגיש שום כאב מהמותניים ומטה. לסמנתה היידן לא הענקת את הפריבילגיה הזו. הדוח הרפואי שלה קבע שהיא הוכתה כל כך קשה עד שעצם הירך שלה נשברה בשני מקומות שונים. דרוש כוח עצום לעשות את זה..." הנדתי בראשי בשאט נפש.

"אני לא יודע על מה את מדברת! את מטורפת!" הוא מלמל כמו שהם תמיד עושים. הם צפויים מאוד. לא הייתי צריכה להקשיב לזה יותר.

ביד יציבה, תוך שאני מחזיקה את המזרק בזווית של תשעים מעלות, תקעתי את המחט הראשונה אל תוך ירכו.

"מה... מה את עושה? תפסיקי!"

"העצם שלה נשברה ממש כאן," אמרתי והחדרתי לגופו מחט נוספת, סנטימטרים ספורים מתחת לראשונה. "וכאן."

כף ידי נעה מעל המחטים הפזורות על הקרקע וריחפה לזמן קצר מעל זו שהכילה את מנת ההרואין הקטלנית.

"אני מכירה את המוות," אמרתי בקול צורב. "את השקט הרודף הזה שמשתלט כאשר הבהוב האור האחרון עוזב את העיניים. זה יפה ומפחיד בו זמנית." הושטתי יד אל המקדחה. "המכות שספגה סמנתה בראשה היו כל כך אכזריות, עד שצוות הזיהוי הפלילי נאלץ להקפיא אותו בזירת הפשע כדי שיוכלו להעביר אותו משם בלי שיתפרק." לחצתי את הדק המקדחה. הצליל הגבוה הדהד באוויר הלילה כשעיניו של טים ננעצו במקדח באימה. "אני תוהה אם זה ישמח את המשפחה שלה, אם משהו דומה יקרה לגבר שהרג את הילדה הקטנה שלהם."

טים חשק את שיניו עד שחניכיו הלבינו מעוצמת הלחץ. הוא נאבק בסרט הדביק ופניו האדימו ממאמץ, אך בסופו של דבר צנח לאחור ביבבה. "הצילו!" זעק, "הצילוווווווו!"

הזדקפתי לאיטי מעל שרידיה מעוררי הרחמים של המפלצת שקיפדה את חייהן של אינספור נשים צעירות בדרכים הנוראות ביותר שניתן לדמיין. "הצילו?" אמרתי בקור רוח. "זה מה שקימברלי הורן וג'נט פוטס זעקו כשרצחת אותן באכזריות?"

"אני... אני לא יודע על מה את מדברת." טים משך באפו כילד. "בבקשה, אל תפגעי בי." דמעות החלו לזלוג על פניו, אבל הן לא היו דמעות של חרטה. לא, הוא בכה מרחמים על עצמו.

"אה... הנה זה," הנהנתי לעבר פניו. "אנשים חושבים שפסיכופתים כמוך לא יכולים לחוש דבר, אבל אני יודעת שהדמעות שלך אמיתיות. בקרוב אתה תצעק ותתחנן כמו פחדן, כי זה מה שאתה באמת." לא יכולתי לבלום את הבוז שגלש החוצה. "זה אירוני, אבל בדרך דפוקה כלשהי אתה מרגיש יותר ממני." זו הייתה אמפתיה לבני אדם ולפעמים לבעלי חיים שאנשים בעלי אופי אנטי חברתי כמותו חסרו. לי הייתה יכולת לחוש הרבה אמפתיה כלפי אנשים נורמליים ובעלי חיים, אבל הייתי חסרת יכולת לחלוטין כשמדובר ברגשות עזים.

"תני לי בבקשה ללכת," התייפח טים, "יש לי ילדים."

"נפלא." שמץ של התרגשות החליף את הבעת הפנים האדישה שלי. "יהיה להם הרבה יותר טוב בלעדיך. בעיקר כשהעולם יגלה איזו מפלצת היית באמת."

"אני לא מי שאת חושבת שאני. לא פגעתי בנשים האלה. אני לא מכיר אף אחת מהן! את חייבת להאמין לי!"

"אל תדאג, אתה תיזכר בקרוב. גברים כמוך תמיד נזכרים ברגע שהם מרגישים אפילו רמז לכאב. זה די אירוני. בתור מישהו שאוהב אלימות מדהים לראות איך אתה לא מסוגל להתמודד איתה ברגע שהיוצרות מתהפכות."

לחצתי על הדק המקדחה וכיוונתי אותה אל שיניו של טים. קול סחרור המקדח וחריקותיו הדהדו בין עצי היער.

"לאאאאא!" צרח טים. הוא עצם את עיניו כשהתקרבתי. בתנועה פתאומית סגר את פיו. זה לא עצר אותי או את המקדח. בתנועה יציבה קדחתי דרך הבשר הרך של שפתיו והגעתי ללא מאמץ אל שיניו. צליל שיוף של מפגש המתכת עם אמייל נשמע כשפיסות בשר מדמם ושברי שיניים לבנות התעופפו לכל עבר. פיו של טים נפער מאליו וזעקה ארוכה ורמה נפלטה ממנו.

עצרתי ובהיתי בשיניו הקדמיות המרוטשות למחצה שנקדחו לפיסות לא אחידות. דם מעורב ברוק זלג במורד סנטרו וטפטף על חזהו.

"תפסיקי!" ייבב טים. פיו היה פעור כשדיבר והוא ניסה להימנע ממגע בקצות העצבים החשופים בשיניו המרוסקות. "בבקשה, תפסיקי! בבקשה! זה כואב כל כך. בבקשה."

"אני יודעת," אמרתי. "שנמשיך?"

"לא," ייבב וגופו רעד ללא שליטה, "בבקשה... לא!"

כיווצתי את גבותיי וכיוונתי לעברו את המקדחה פעם נוספת. "תגיד לי איפה הגופות, ואז אפסיק."

טים מצמץ לעברי. "אני לא יודע על מה את מדאאאאא - "

תקעתי את המקדח עמוק אל תוך שיניו העליונות, והפעם בכוח רב יותר. עברתי על כל שיניו הקדמיות – העליונות והתחתונות. דם, בשר ושבבים גדולים התעופפו בכל הכיוונים, חלקם אף פגעו בפניי. צרחותיו של טים היו רמות יותר מצליל המקדחה.

עצרתי פעם נוספת ושמתי לב שהפעם חניכיו התחתונות הפכו לעיסה חסרת צורה. טים המשיך לצרוח אך קולו נחלש יותר ויותר, עד שהפך ליבבה צרודה.

"אני בדרך כלל מתחילה בקטן ואז מגבירה," אמרתי כאילו ניהלנו שיחת חולין. "כמו קרשנדו של סונטה צבעונית. אבל אין לי הרבה זמן הלילה." אפשרתי לרמז של רוגז להופיע בקולי. "אתה איחרת. עכשיו אשאל אותך שוב, איפה הגופות?"

כשטים לא ענה, כיוונתי את המקדחה אל אחת מעיניו.

"רֶאַע!" זעק וירק דם בלי שהצליח לבטא את המילה בשלמותה. "רֶאַע, רֶאַע, בבאָשה חכי... בבאשה..."

"סוף כל סוף אתה מבין את המצב," אמרתי והנהנתי לעברו.

"הַגוּאוֹת," התייפח, "הגוּאוֹת קאוּרוֹת בּאֵית קְאַרוֹת בּניוּאוֹרט."

הרמתי גבה. "בית קברות בניופורט?" הבהרתי.

הוא ייבב ופירשתי את המשך יבבותיו כתשובה חיובית.

"קברים טריים ללא מצבות יהיו ברורים מדי ויעוררו חשד," תהיתי בקול, ואז השתהיתי. "אלא אם הכנסת את הגופות לקברים של אנשים שנפטרו לאחרונה, מייד אחרי ההלוויות, לפני שהדשא והפרחים הספיקו לצמוח עליהם." הטיתי את ראשי. "טימיל'ה, אני חייבת להודות, זה די חכם. אני מניחה שאתה לא זוכר באילו קברים השתמשת?"

טים המשיך להתייפח. אילו לא הייתי נחשפת לפועלו כפי שתואר בתיקי האף-בי-איי, הייתי מרחמת עליו. אבל מפלצת שכזו לא הייתה ראויה לאהדה.

אחזתי בנחישות במזרק עם מנת ההרואין הקטלנית.

"ראע! מה... מה אַע עוֹאָה?!" עיניו הפעורות חשפו טבעת לבנה סביב אישוניו. "אַאִי... אַאִי סיאַרְתי לָך אֵיאה הגוּאוֹת! אָאַרְת שתַפְאיקי אם אֲסַאֵר לך אי-אאאאא!"

"אמרתי. ובאמת אפסיק לקדוח." תקעתי את המזרק ברגלו ורוקנתי את תכולתו. "וכמו שאמרתי קודם, אין לי הרבה זמן, ואני עדיין צריכה לפרק את הפנים שלך. זה יהיה מהיר יותר אם תפסיק לבכות ולרייר על עצמך ולמען האמת – בניגוד אליך, אני לא נהנית מדברים כאלה."

חיוך רך עלה על פניו המגואלות בדם ברגע שבו גל ההרואין החם והזהוב נמהל בגופו. במובן מסוים ומהותי, במובן עמוק יותר, הפריע לי שייחסך ממנו הסבל שספגו קורבנותיו. אבל הייתי אמורה להופיע בקונצרט בתוך פחות משעתיים, ויבבותיו הרגיזו אותי.

התנשפויותיו של טים במאמץ לשאוף אוויר נהיו מאומצות יותר כשעיניו התגלגלו בחזרה אל חוריהן. עד מהרה עורו יהפוך לסגול ונשימתו תאט. עד שתיפסק לגמרי.

את חלקו הקדמי של הרכב חיטאתי בעזרת חומר הניקוי קודם לכן, אבל הייתי צריכה לנקות ולעצב את הזירה לפני שאחזור לבוסטון. קולו של שעון מתקתק הדהד בראשי ודרבן אותי לנוע מהר יותר.

שבתי והרמתי את המקדחה והייתי על סף השלמת עבודתי עם טים כשהבנתי שעשיתי טעות. שנאתי טעויות – משמעותן לילות ללא שינה שבהם אני מתהפכת במיטתי תוך שחזור בלי פוסק של השגיאה שוב ושוב ושוב.

בהיתי בטים ונענעתי את ראשי באכזבה. לאחר שנים של תרגול רגשות אנושיים בסיסיים עשיתי טעות ברורה!

"שמחה היא לא הרגש הנכון," מלמלתי לעצמי. קודם לכן אמרתי לטים שמשפחות הקורבנות שלו יחוו שמחה על סופו האומלל. אבל כשהרהרתי בכך כעת, בעודי מביטה בפיו שהפך לקציפה בלתי מזוהה, הבנתי שזה כלל לא הרגש המתאים.

שִׂמחה. הנדתי בראשי. מדוע שכל זה יגרום למישהו לשמוח? שמחה מיועדת לימי הולדת משפחתיים, לחיבוק גור כלבים או לנשיקה לאדם אהוב... לא לזה!

להגנתי התמודדתי הן עם המורכבויות של תסמונת סַוַואנְט2, והן עם העולם המורכב של אַלֶקְסְיתימיה3. אף שכל אחד מאלה כלל את מערך האתגרים שלו, היה זה צילה של האלקסיתימיה החמורה שלי, ולא תסמונת סוואנט, שמיסך כמעט לחלוטין את יכולתי לחוות רגשות ולהתחבר לבני אנוש אחרים. אף על פי שהקדשתי את כל חיי להבנת רגשות, חייתי במאבק מתמיד: מתי לחייך, מתי לצחוק, מתי להיראות נסערת או לצעוק בכעס.

נשמתי עמוקות והבטתי בפניו המעוותות של טים.

מובן שזה לא יגרום להם שמחה.

הפעלתי שוב את המקדחה וכיוונתי אותה אל עינו השמאלית של טים.

אבל אולי זה יעניק להם תחושה של סגירת מעגל.

לפי הרחש העמום של אנשים החולפים על פני חדרי ומתלחשים בדחיפוּת ידעתי שאיחרתי. איחור מזלזל של חמישים ושבע דקות. שנאתי כשאחרים איחרו. שנאתי אפילו יותר כשאני איחרתי.

הנחתי בחיפזון את שקית הניילון עם השמלה האדומה והפאה הבלונדינית מתחת לשולחן האיפור מצופה הזהב ואחסנתי שם גם את נעלי הבלרינה. אפטר מהם לאחר הקונצרט.

נקישה עדינה נשמעה על דלתי. אספתי במהירות את שערי הארוך והחום וניקיתי את פניי במגבונים לחים כדי להסיר שאריות דם. הסרבל שלבשתי הגן עליי מרוב הלכלוך של טים, אך פניי וצווארי יהיו זקוקים עדיין לעוד כמה ניגובים.

"לִיאָה?" קולו של אֶריק הֵייבֶּר נשמע מאחורי הדלת הסגורה. כמו תמיד, הצוות קרא למנכ"ל כדי לטפל במצב. התעלמתי ממנו והחלקתי לתוך נעלי העקב השחורות תוך לבישת שמלת הערב הארוכה שלי. בד הסאטן הקריר והמבריק התחכך בעורי, החליק וכיסה את גופי – משדיי החשופים ועד לקרסוליי.

"ליאה, הכול בסדר?" שאל אריק.

שלחתי מבט אחרון בעצמי במראה. המסקרה שרדה את האירוע פחות או יותר, ועם כמה טפיחות מהירות של קונסילר על מצחי ולחיי נראיתי ייצוגית מספיק.

"אנחנו יכולים לבטל את הקונצרט אם את לא מרגישה טוב, ליאה. רק תגידי, ואני א - "

פתחתי את הדלת וחלפתי בבטחה על פני הגבר הגבוה וכסוף השיער, שהקרין יהירות וסמכות בכל צעד שעשה. המשכתי לצעוד ללא כל רתיעה במסדרון לעבר הבמה. לאורך הדרך אנשים בירכו אותי – מפועלי הבמה ועד קריסטל, מנהלת התפעול אדומת השיער, ועל פניהם אנחת רווחה. אריק מיהר אחריי, בקושי עומד בקצב.

הגענו אל מאחורי הקלעים, אל המדרגות שיובילו אותי אל קדמת הבמה, אל מול אלפי האנשים שהגיעו הערב מכל קצוות תבל אל הקונצרט.

"טוב, רק תודיעי לי אם את צריכה משהו. אני לשירותך ואמלא כל משאלה," אמר אריק וחיוך מזויף על שפתיו. צעיף הסאטן האדום שלו, סמלו המסחרי, נח באלגנטיות על צווארו וכתפיו, ושיקף בצורה מוזרה את שערה ומשקפיה הארגמניים של קריסטל.

"תודה, אודיע," הנהנתי לעברו ועליתי במדרגות אל האור הבוהק והחם של הבמה. ברגע שנעמדתי מול ההמון, פרצו מחיאות כפיים רועמות. אנשים קמו על רגליהם, הריעו וחזרו על שמי בקריאות קצובות.

ניגשתי אל פסנתר הכנף בצבע מייפל מתוצרת בּוּזֶנְדוֹרְפֶר, הפסנתר היחיד שבו אנגן, ולבסוף הבטתי בקהל. היה קשה להבחין בתווי פנים מול האורות המסנוורים, אבל לא היה אפשר לטעות בזהותו של הגבר האלגנטי שמחא כפיים ממרפסת תאו הפרטי בקומה הראשונה של האולם.

לוּקָה דוֹמיצְיוֹ. אחד ממעריציי הגדולים ביותר. הוא היה מאותם גברים שהזדקנו היטב והקרינו הילה של סמכות שהזהירה אחרים לא להתעמת איתם. הוא לבש טוקסידו בעבודת יד, שערו השחור, שפסי כסף שזורים בו, היה מסורק לאחור. הוא נראה אלגנטי כתמיד. בידו החזיק ורד אדום. בתום הקונצרט הוא ישליך אותו, כפי שעשה תמיד, למטה, אל הבמה. הבטתי בו כדי לסמן שראיתי אותו, קדתי קידה לקהל והתיישבתי על כיסא הפסנתר.

הקהל השתתק במהירות ובאופן מוחלט. לא נשמע אפילו שיעול, עיטוש או רחש.

נשמתי עמוק ובחנתי את קלידיו השחורים-לבנים של הפסנתר שלפניי. פרשתי את אצבעות ידיי והנחתי אותן על הקלידים, כדי לנגן את האקורדים הראשונים, הכבדים והאיטיים של הפרלוד בדו-דיאז מינור, אופוס שלוש מספר שתיים של רחמנינוב.

נדמה שכל תו כבש אל לב הקהל, ותשומת הלב המשותפת שלו יצרה התרגשות מתוחה באולם. הקהל היה שבוי בקסמיי ושקע לגמרי במעשה הכשפים שלי – במוזיקה. ניגנתי תמיד ואך ורק בבוסטון – והכרטיסים לקונצרטים שלי אזלו שנתיים שלמות מראש.

כמו תמיד לאחר הרג נהגתי לסיים את הקונצרט עם הלחן המורכב של "לה קַמְפָּנֶלָה" של פרנץ ליסט. היצירה לא הייתה קשה מבחינה טכנית כמו אחרות – הביצוע של ג'רג' ציפרה ל"מעוף הדבורה" או "איסלאמיי" של בּאלקירב, אך הדיוק והשליטה שנדרשו עבור הקצב המסחרר והטכניות המרתיעה של "לה קמפנלה" היו בכל זאת יוצאי דופן.

רק פסנתרנים אחדים הצליחו לנגן את היצירה במהירות שאליה כיוון מלחינה, האחרים כרעו תחת משקל הסולמות המאיצים והכרומטיים המציפים את הקלידים.

אבל אני, אולי היחידה בעולם, השתלטתי באופן מושלם על האתגר וניגנתי את היצירה תוך פחות משלוש דקות וארבעים וחמש שניות. והביצוע שלי לא רק שלא פספס אף תו והיה נקי מזיופים, הוא התעלה על הקקופוניה הרגילה וטווה מנגינה צלולה ומשכנעת.

שנים ספורות קודם לכן ערכו חוקרים באם-איי-טי מחקר בעזרת תוכנה חדשה, שהשתמשה ב"לה קמפנלה" כדי להעריך את הדיוק הטכני של מוזיקאים בהשוואה למחשבים. הביצוע שלי נכלל במחקר והתוצאות היו מדהימות. הייתי הפסנתרנית היחידה שהתקרבה לדיוק שהשיג מחשב. אף אחד אחר לא עמד בקצב או באיכות שלי. אף אחד.

המחקר הזה הזניק אותי לפסגת עולם המוזיקה הקלאסית. בן לילה הפכתי ממוזיקאית לאגדה – מכונה בדמות אדם, כשהמוזיקה שלי היא הד רודף לנשמתי האפלה.

הוכתרתי לפסנתרנית הגדולה של המאה.

האדמה שעליה צעדתי הפכה קדושה.

נחשבתי לגלגול עכשווי של באך ובטהובן בכבודם ובעצמם.

יכולתי לגרום לקהל שלי לעבור מדמעות לצחוק בשניות.

ובכל זאת... הייתי זיוף.

נוכלת.

רמאית.

כיוון שלא הרגשתי כלום כשניגנתי.

לא שמץ של שמחה או ייסורים. שום דבר. כלום. אפס. רִיק.

אם הייתי צבע, לא הייתי צהוב, ירוק, כחול, או אפילו שחור או לבן. הייתי אפור.

הנגינה בפסנתר רק עוררה בתוכי אוקיינוס אינסופי של אפור. יכולתי לבלות שעה על הליכון ולהרגיש אותו דבר: מזיעה ועייפה לאחר קלוריות רבות ששרפתי.

ובכל זאת, הנגינה בפסנתר הצילה אותי. למדתי יותר על רגשות בעזרת המוזיקה מאשר למדתי אי פעם מאינטראקציה עם אנשים, או במהלך השנים המשעממות והרבות מספור שביליתי בטיפול. לכל סט של צלילים היה רגש תואם שאותו חשו אנשים. תווים מינוריים נקשרו לעצב, בעוד מז'וריים למצבי רוח תוססים וצבעוניים. אלה היו רגשות שהייתי צריכה להרגיש ולא יכולתי, אבל לפחות כעת היה להם צליל. הייתי כמו האקרית המפענחת צופן.

הייתי חייבת את חיי לאומנות הזו, את קיומי. היא שחררה אותי ממוסדות לחולי נפש וממפגשי טיפול אינסופיים. ובכל פעם שנגעתי בקלידי הפסנתר, גם אם הרגש היחיד שלי היה הכרת תודה, נשבעתי שלעולם לא אשכח.

1. פרופופול (Propofol) – תרופת הרדמה תוך-ורידית המשמשת לניתוחים קצרים, לטשטוש חולה ולמניעת זיכרונות מההליך הרפואי. כל ההערות בספר הן מאת המתרגם.

2. תסמונת סוואנט (Savant syndrome), היא מצב רפואי נדיר שבו רוב תפקודיו המנטליים של אדם מסוים נמוכים מהנורמה עד כדי נכות, אך חלק קטן מהם גובל בגאונות (למשל, ביצוע חישוב בתחום המתמטיקה, זיכרון עילאי ולעיתים כישרונות הקשורים באומנות, בציור ובמוזיקה).

3. אלקסיתימיה (Alexithymiact) היא קושי ביכולת להביע רגשות או לזהותם.