רעל

פרולוג

אנה

זה היה עוד אחד מאותם אירועים חברתיים מטעם העבודה של סבסטיאן.

ישבתי ליד השולחן הקבוע שלנו, דיברתי על אותם דברים קבועים עם אותה קבוצה קבועה של בנות זוג. סובבתי את טבעת האירוסין על אצבעי, התעלמתי ממיץ התפוזים שנח לפניי בעוד הנשים האחרות לגמו מהיין שלהן.

משועממת.

משועממת עד מוות.

אבל זה היה יותר מכך.

מבטי סרק את המועדון, המקום הקבוע שלנו לאחר המסעדה הקבועה שלנו, המחזוריות המתמשכת, חודש אחר חודש, כאילו קיימת כבר זה שנים רבות. עיניי הזדגגו כשהבטתי בגבר שאמור להיות אהבת חיי כשעמד בתנוחה הרגילה שלו, מרפקו מונח על הבר, והוא צחק עם חבריו המתנשאים, כאילו הם התגלמות ההצלחה העולמית.

הייתי צריכה להיות מאושרת. במשך חודשים ארוכים אני משכנעת את עצמי, מנטרה מהלכת של חיוכים וסיפורים כמה אנחנו נהדרים יחד, נהדרים, נהדרים. שסבסטיאן מייטלנד הוא הבעל העתידי הטוב ביותר שמישהי יכולה לאחל לעצמה. קשוב. פיקח. מצליח.

מחויב לעתידנו.

ובכל זאת, הייתי משועממת מכל זה. משועממת מעצמי.

ליבי היה כמו קו שטוח ויציב. שכחתי מי אני. התפוגגתי לפני זמן רב כל כך שכבר לא זיהיתי יותר את נשמתי.

נלכדתי בתוך הקופסה הקטנה שלי, עם חיוך מזויף ותקוות וחלומות מזויפים.

מוחי התחבט ללא הרף. השתוקקתי לכך שסבסטיאן יהיה האחד והיחיד, אבל ידעתי עמוק בפנים שזה לא כך. חששתי כל כך שאיש לא יוכל למצוא בתוכי לעולם את הניצוץ שיעורר אותי לחיים ויאהב אותי בזכותו, בעוד אפילו אני לא הכרתי את עצמי.

באותו לילה הייתי חסרת חיים. קהת חושים, אבודה ומתמזגת עם הרקע.

עד שהפניתי את מבטי וראיתי אותם. זוג שמעולם לא ראיתי לפני כן.

היא נשענה על הקיר מאחור, בין שני תאי מושבים, והוא נצמד אליה, פיותיהם היו במרחק סנטימטרים בודדים, עיניהם נעוצות זה בזה בעוצמה. ממוגנטים. משופדים.

הם בערו.

הרגשתי את זה.

הרגשתי את הפעימות, את התשוקה ואת עוצמת האש ביניהם.

הרגשתי את הצורך האמיתי, החייתי. התשוקה של בשר על בשר. גופה זעק לו שיהיה בתוכה, וגופו זעק להגשים זאת.

הוא רכן אליה, שפתיו על אוזנה. גבה התקמר לשמע דבריו, ידיה התרוממו ונשלחו לעברו. האחת ליטפה את חזהו והשנייה נכרכה סביב צווארו. אצבעותיה מיששו את עורו נואשות. היא הייתה נואשת.

כך גם הוא.

ולעזאזל, גם אני.

ליבי הלם כשצפיתי בהם, וקולותיהן של הנשים האחרות היטשטשו ונמוגו כשגיליתי שאני משתוקקת לדעת מה הוא אומר.

ואז הוא נשק לה.

הו, אלוהים, ואיך הוא נשק לה.

פיו תבע את פיה חזק כל כך, בתשוקה. הרגשתי אותה בבטני – את כאב ההזדקקות שלי עצמי. הידקתי את ירכיי ופרפרתי בתוך תוכי, לא מסוגלת להסיט את מבטי. הפכתי למציצנית, לא יכולתי להסיר מהם את עיניי.

אבל זה לא היה חשוב.

הם היו שקועים כל כך זה בזה שאפילו לא הבחינו שאני מביטה בהם. הם לא הבחינו בכלום – כל המועדון יכול היה לעלות באש והם היו מתעלמים מכך.

פיו היה נוקשה. שלה היה רעב. הם התנשפו, גופיהם התחככו. לשונותיהם כבשו, הכניעו, נאבקו ואהבו, הכול בו־זמנית.

הו, כמה שאני רציתי להיות במקומה. כל סנטימטר בי רצה להיות במקומה.

זה לא היה קשור לגבר שאיתה. כמעט שלא שמתי לב למראה שלו. בטח, הוא היה גבר לוהט בחליפה. אבל זה לא היה זה.

זה היה הבזק זיכרון שניצת בעמקי גופי. הבזק מהפעם היחידה בחיי שבה הרגשתי כך לגבי גוף של מישהו אחר. פה של מישהו אחר. ידיים, מילים והזין של מישהו אחר.

רק גבר אחד נישקתי ככה. רק גבר אחד רציתי ככה. רק לגבר אחד נזקקתי ככה. רק לגבר אחד השתוקקתי ככה.

וזה לא היה הגבר שאת טבעת האירוסין שלו ענדתי על האצבע שלי... השתוקקתי לגבר שהרס אותי לחלוטין לפני שנים רבות.

"על מה את חושבת, אנה?" שאלה קלי מצידו השני של השולחן. "בא לך לצאת לערב בנות בשבת הבאה? הבחורים יכולים לבלות עם עצמם ולשחק פוקר, ואנחנו נשתה לנו יין ונרכל."

"בטח," אמרתי ואילצתי את עיניי לפנות אליה. "נשמע נהדר."

קולה שב והתעמעם באוזניי בשנייה שהחלה לתכנן את בילוי הבנות הקשקשני שלנו, ואני חזרתי מייד לבהות בזוג שהתשוקה שלו הציתה אש. נשיקתם נקטעה והיא חייכה חיוך ידעני כשהוא נטל את ידה, ושניהם נצמדו זה לזה בעודם עושים את דרכם לעבר היציאה.

הצטמררתי כשהם חלפו לידי. ליבי שינה את קצב פעימותיו כשהוא פתח לה את הדלת והיא יצאה החוצה.

ליבי עדיין הלם כששאר הבנות המשיכו לרכל סביב השולחן. בטני עדיין פרפרה כשסבסטיאן וחבריו התרחקו מהבר ופנו לכיווננו. נטלתי את המעיל שלי ונפרדתי מהבנות, שלחתי חיוך ריק אל ארוסי כשצעדנו לכיוון תחנת המוניות בחוץ.

הוא אפילו לא הביט בי.

בהיתי בו כשהמונית הסיעה אותנו הביתה, אבל הוא התעסק בטלפון הנייד שלו, לא מודע אליי לחלוטין. ניסיתי לעורר את התשוקה שהיה עליי להרגיש, אבל לא היה שם כלום.

כשהגענו הביתה, הוא פתח את דלת הכניסה, כיבה את האזעקה ותלה את מעילו. הוא השליך את המפתחות על דלפק המטבח והמשיך להביט במסך הטלפון, ואני עקבתי אחריו. עקבתי אחריו וניסיתי להרגיש משהו. כל דבר.

"לקחת את התרופות שלך?" שאל.

"כן," אמרתי. "לקחתי אותן עוד לפני שיצאנו מהבית."

"לא היו התקפים?"

"אף לא אחד," אמרתי.

הוא מזג לי כוס מים והניח אותה על הדלפק. לגמתי ממנה כשהוא המשיך עם הטלפון שלו.

אחר כך הוא פיהק ולבסוף הביט בי.

"זמן לישון," אמר.

אפילו לא הסרתי את מעילי, אבל הוא לא הבחין בכך, רק חלף על פניי ופנה לעלות במדרגות.

ידיי רעדו כשחלצתי את נעלי העקב שלי והייתי מוכנה ללכת אחריו. רגליי כשלו כשעליתי אחריו במדרגות. ליבי עדיין הלם כשהוא סיים לצחצח את שיניו, כשדלת חדר האמבטיה פתוחה.

הוא כבר היה מוכן להיכנס למיטה כשאני הסרתי את האיפור. פניו הוארו בזוהר מסך הטלפון. ידעתי שהוא גבר מושך, אבל לא ראיתי זאת. הוא לא גילה שום עניין כשהסרתי את השמלה שלי, פתחתי את החזייה והורדתי את התחתונים. הוא אפילו לא שלח אליי מבט כשהסטתי את השמיכות והחלקתי למיטה לצידו.

רציתי לישון. רציתי לכבות את הפרפורים שבתוכי ולשכוח מהכול, אבל לא יכולתי. עיניי היו פקוחות לרווחה ונעוצות בתקרה כשהוא הניח לבסוף את הטלפון על שידת הלילה וכיבה את האור. הן נשארו כך כשהוא צמצם את הרווח בינינו וטיפס עליי.

נשיקתו הייתה רטובה, אבל חסרת תשוקה.

ידיו פעלו באותו ריקוד מגשש קבוע, אבל הן לא באמת ניסו.

גם ידיי פעלו באותו הריקוד, רגליי נפשקו כדי להניח לו לחדור, והוא דחף, התקמר ונאנק. אפילו לא התיימרתי לזייף אורגזמה. הוא לא הבחין, פשוט התגלגל מעליי כשגמר, טפח על ירכי ופלט משהו כמו תודה רבה, ונרדם. גבו היה מופנה לעברי, נשימותיו העמיקו, ואני שכבתי שם ערה לחלוטין ועדיין מפרפרת בתוכי.

המשכתי לנעוץ מבט בתקרה.

ואז אמרתי את זה. בנשימה אחת אמרתי את זה.

"אני לא יכולה להמשיך ככה יותר."

היה פחד, היה עצב, וכל חלק בתוכי זעק שאני משוגעת, אבל לא יכולתי להפסיק. ליבי זינק זינוק אחרון וניסה לשכנע אותי לחפור בתוכי, לגלות את עצמי שוב, וידעתי שכאן לא אוכל לעשות זאת. לא בחיים האלה, עם הגבר שחושב שאני איזו מחויבות קטנה וחולנית, שרוצה שאהיה סתם מישהי חייכנית שתלויה על זרועו ומהנהנת לכל מילה שלו.

הוא לא התעורר עד שתפסתי את כתפו וטלטלתי אותו. הוא התעורר לפני שהתגלגל על גבו וקולי נשמע לא יציב כשחזרתי על דבריי.

"אני לא יכולה להמשיך ככה יותר, סבסטיאן. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לעשות את זה יותר."

הוא צחק. הוא ממש צחק כשהדליק את האור שנית. הוא עדיין צחק עד שראה את פניי, ואז הוא נדרך, התרומם על מרפקו וקימט את מצחו.

"על מה, לעזאזל, את מדברת?"

קמתי ויצאתי מהמיטה לפני שיכולתי להשיב לו. החדר היה מטושטש כשלבשתי את בגדיי והורדתי את תיק הנסיעות מקצה ארון הבגדים. דחפתי פנימה את הדברים הראשונים שהיו תלויים שם, והוא יצא מהמיטה מייד אחרי והלך אחריי כשאספתי את הדברים שלי.

"בשם אלוהים, אנה. מה לעזאזל את עושה?"

"אני מתכוונת לזה," אמרתי. "אני מצטערת, סבּ, אבל אני לא יכולה להמשיך יותר. אני לא יכולה להמשיך יותר בזוגיות הזאת."

ואז הוא הבין.

הוא הוציא בכוח את התיק מידיי והשליך אותו על הרצפה. לחייו היו סמוקות, פיו זועם, עיניו בערו כשהצמיד אותי לקיר ואמר לי שאני מטורפת לגמרי.

"שכחת את הדבר הכי פאקינג ברור?" שאל אותי בקול קר כקרח. "שכחת איזו חתיכת סמרטוט היית לפני שאספתי אותך מהרצפה והחזרתי אותך לחיים?"

לא, לא שכחתי.

מעולם לא הצלחתי לשכוח, לכל אורך השנים שהיינו יחד. לא רק שהוא עצמו טרח להזכיר לי זאת באופן קבוע – אלא כך גם כל האחרים בעולמנו.

זה כאב מאוד. האשמה. הפחד. הספק העצמי שהתעורר בקרבי וגרם לי להתנשם בכבדות כשהרמתי את עיניי ונעצתי בו מבט.

אבל הלילה לא יכולתי לעצור את עצמי. למרות כל מה שהתעורר והפציר בי לחשוב בהיגיון ולחזור למיטה לפחות הלילה, פשוט לא יכולתי לחנוק זאת שוב. הצורך לשחרור. הצורך לחיים. לנשמה. הצורך לגוף שיהיה באמת בעל משמעות עבורי.

"זה קשור לרצון שלך להיות שוב זונה קטנה ומגעילה?" הוא סינן ולחיי בערו תחת מבטו. "את חושבת שלא ראיתי איך את נעצת עיניים במופרעים האלה במועדון, שהיו צריכים להשיג לעצמם חדר להזדיין? זה מה שאת רוצה? הא?"

שנאתי את האופן שבו פיו התעוות כשהוא כעס. ידיו נשלחו אליי ותפסו אותי, וגם את זה שנאתי. הוא העביר את כפות ידיו עליי כאילו באמת הייתי זונה זולה. זונה שלא שווה כלום.

"בואי," ירק. "תגידי לי שאת רוצה את זה ככה. זה מה שהוא עשה לך, נכון?" הוא מחץ את שדיי בכוח ואני סילקתי את ידו. "הסוטה המזוין ההוא שהשאיר אותך גוש מעורר רחמים בגלל כל השטויות שלו. רוצה להיות זונה? כן? רוצה להיות שקועה שוב בתוך הזבל? רוצה לעשות את זה כמו איזו כלבה נואשת, כמו שעשית עם אותו חרא דפוק?"

לא רציתי את זה ככה. לא איתו.

"לא," עניתי.

"אה, אבל זה מה שאת רוצה, נכון?" הוא סינן. "את רוצה ללכת לחפש את היצור הסוטה הזה כדי להזדיין. היצור העלוב שממנו אני חילצתי אותך."

טלטלתי את ראשי, אבל הבושה כבר החלה להתפשט בתוכי. ההשפלה מהידיעה בדיוק מי הייתי כשהוא נכנס לחיי.

אבל לפחות אז ידעתי בדיוק מי אני.

הוא גילה את החולשה הזאת והשתמש בה עוד ועוד.

"את חושבת שיש עוד מישהו שהיה מסכים לקחת אותך מהזבל כמו שאני עשיתי?" הוא צחק צחוק מרושע. "עד כמה תוכלי להיות כלבה מופרעת כשתתחילי להתעוות במיטה ולהתעורר בתוך השתן של עצמך, אנה?"

"בבקשה, תפסיק," אמרתי.

אבל הוא לא הפסיק.

"את היית הרוסה! טבעת בתוך פאקינג חרא כשפגשתי אותך, ותהיי שוב בתוך פאקינג חרא בלעדיי. תראי מה ההורים שלך יגידו כשאני אספר להם שאת מתכוונת לחיות לבד. תראי מה כל העולם יחשוב על הבולשיט האנוכי שלך."

שנים לא ראיתי אותו ככה.

זה היה האלכוהול. האלכוהול והפגיעה בגאווה שלו.

זו לא הייתה אהבה.

זה לא שהוא ראה אותי כאדם, כפי שבאמת הייתי, ואהב אותי בזכות מי שאני.

זו לא הייתה חירות. לא הייתי עצמאית. לא הייתי אישה שהולכת בעקבות גורלה.

הייתי עטופה בצמר גפן כמו תינוקת, כלואה בשיפוטיות נוקשה, רק שלא רציתי לראות זאת. הייתי נתונה כל הזמן לתחקיר בהסוואה של דאגה – עונה בפירוט ממושך על כל מה שאכלתי, שתיתי, חשבתי ועשיתי. הייתי כלואה מכל עבריי והמשכתי לחייך, כשאני מספרת לעצמי שכך יהיו חיי כעת. שזה כל מה שאני יכולה לעשות כעת.

הוא באמת היה שם בשבילי, כשאחרים עזבו אותי כדי שאמצא לבד את דרכי בחרא שלי. במובן הזה הוא לא טעה.

לו רק הייתי יכולה להאמין שמה שיש לנו הוא אמיתי, לו ולי. שמה שיש לנו באמת חשוב.

אבל איך זה יכול להיות?

איך הוא יכול להיות מאוהב במישהי שכבר לא קיימת יותר?

"תגיד לי שאתה אוהב אותי," אמרתי. "תגיד לי במלוא הכנות. אני חושבת שלא אמרת את זה שנים."

"מה?" עיניו עדיין הביטו בי בזעם.

"רק תגיד את זה, סב. תגיד לי שאתה אוהב אותי ומתכוון לזה."

אבל הוא לא אמר.

"אני מטפל בך, אנה. אני מקבל את החרא הבריאותי שלך ומוודא שאת בסדר בכל פאקינג יום. אני שומר עלייך כדי שלא תגמרי את עצמך. אם זה לא מספיק בשבילך אז אני לא יודע מה כן יספיק."

הוא התרחק ממני בצקצוק לשון והביט בי כאילו השתגעתי.

אולי באמת השתגעתי.

פקפקתי בשפיות שלי ותהיתי בעצמי מה לכל הרוחות אני עושה, כשהוא סיכם בשבילי את מחשבותיי וצחק את צחוקו הקר.

"את מוכנה להיכנס כבר למיטה המזדיינת ולישון על זה?" אמר. "שתית יין או משהו? אני מקווה מאוד שלא שתית."

אולי הייתי צריכה לשתות. אולי כמה כוסות יין היו גורמות לי להירדם ולחסן אותי מפני הרגשות שהחלו להסתחרר בתוכי.

הדמעות נקוו שוב בעיניי כשהרמתי שוב את התיק מהרצפה. בקושי יכולתי לנשום כשגייסתי את מילותיי האחרונות לגבר שנשבעתי להעניק לו את ליבי ולהינשא לו.

"אני כבר לא יכולה ככה," אמרתי שוב. "אני מתכוונת לזה, סב. אני לא יכולה יותר."

"המוח שלך באמת במצב עלוב מאוד הלילה," הוא אמר כשהוא פוסע בחדר. "זה טירוף. טירוף מזדיין. הם צריכים להעלות לך את המינון של התרופות ולהחזיר את הראש שלך למסלול."

זה היה מטורף, אבל שיגעון עדיף על פני אשליה לכל החיים. זה בטוח.

"להתראות, סבסטיאן," אמרתי לו.

"את עוד תחזרי כשתביני איזו פרה מטומטמת את," הוא אמר ונכנס למיטה.

השארתי את טבעת האירוסין שלי ליד המפתחות שלו על הדלפק, ואז צעדתי את הצעד הראשון שלי לקראת עולם חדש לגמרי.