פרק 1
לייקן
האם חווית אי פעם בחייך רגע שגרם לנשימה שלך להיעתק? לא התנשפות של שנייה או שתיים. אני מתכוונת לרגע מהסוג שממש שואב לך את האוויר מהריאות ומכריח אותך להחזיק במשהו כדי לא ליפול.
רגע משנה חיים, כזה שמרגיש כאילו נכנסת לפרק חדש לגמרי בחיים שלך. רגע ששום דבר אחריו כבר לא יהיה כשהיה.
זה היה הרגע שלי.
ברגע שקול הטנדר שלו נשמע במורד הרחוב, הריכוז שלי נעלם. אני עומדת בחניה באמצע שיחה עם מר צימרמן, וכל המחשבות פשוט נמחקות לי מהראש. כל מה שאני יכולה להתמקד בו, כל מה שאני רואה, זה את הייז עוצר את הטנדר שלו וצועד לכיוון המוסך כאילו הוא עומד לעשות משהו אימפולסיבי ומסוכן.
"מה אתה עושה?" אני צועקת ומרגישה שאני עומדת להיות עדה לרצח.
הוא לא עונה, כאילו אני בכלל לא נמצאת כאן, והחרדה שלי מתגברת. עיניו מקובעות על היעד שלו ורגליו ממשיכות לנוע.
"הייז!" אני צועקת, אבל זה לא משפיע עליו. "פאק, הייז, תעצור! מה אתה עושה?"
אני מנסה להגיע אליו, לעצור אותו מלעשות את המעשה המסוכן שהוא מתכנן, אבל לא מצליחה. הוא עובר בדלת שניות לפני שאני מתנגשת בה. אני אוחזת במשקוף ורואה אותו מושיט לקאם את הסכין הקפיצית שלו.
"אתה תצטרך את זה," הוא אומר לו בביטחון שאף פעם לא שמעתי ממנו.
קאם לוקח אותה ממנו. "מה? למה?"
"כי אני מאוהב באחותך."
כשאני שומעת את המילים יוצאות לו מהפה, אני נושפת את כל האוויר מריאותיי. אף פעם לא חשבתי שככה הוא מתכוון לספר לו, כשהוא נותן לו נשק להרוג אותו. זו כנראה משימת התאבדות או שהוא מנסה לאתגר את קאם, שהכריז שיהרוג כל אחד מחבריו שיעז לגעת בי.
הכול קורה מול עיניי כמו בהילוך איטי.
קאם נועץ את לשונו בלחי שלו, צוחק ביובש ומניח את הסכין בצד. לשנייה, אני חושבת שאני יכולה לחזור לנשום. גם הייז נראה כאילו הוקל לו, אם כי הוא מעט מבולבל.
"וואו," הוא אומר. "הייתי בטוח שאתה —"
דבריו נקטעים כשקאם מסתובב באגרוף קפוץ ומטיח אותו בפניו של הייז. המכה כל כך חזקה, שהיא מסחררת אותו ומפילה אותו על השולחן.
"קאם!" אני צורחת ועושה צעד קדימה, אבל הייז עוצר אותי.
"לא!" הוא פוקד והמבט בעיניו מדביק את הרגליים שלי לרצפה. "זה בסדר. זה מגיע לי."
קאם מגחך ומנער את היד. "ועוד איך זה מגיע לך! פאקינג אחותי? חצי מבנות העיר המחורבנת הזאת רוצות אותך ואתה חייב דווקא להיות עם אחותי?"
הייז מניח את היד על לחיו ומותח את הלסת. "אתה חושב שתכננתי את זה? במשך שבועות ניסיתי להתרחק —"
"שבועות?" קאם שואג. "כמה זמן זה כבר נמשך?"
כשהוא מבין את הטעות שלו, הייז עוצם את עיניו ונאנח. "קאם."
"לא, אתה יודע מה?" קאם חולף על פניו של הייז. "אני לא יכול לעשות את זה עכשיו."
אני זזה מדרכו, נותנת לו לעזוב ומתקרבת להייז. הוא נשען לאחור על שולחן העבודה ואני בודקת בזהירות את הנזק. נפיחות מתחילה להתפתח במקום של המכה והחתך על הלחי נראה כואב.
"אתה מטורף, אתה יודע?" אני אומרת.
"זה לא כזה נורא."
אני נותנת בו מבט של בלי שטויות ולוחצת בעדינות על מקום הפציעה, והוא מתנשף. "כן, ממש לא כזה נורא."
הוא מחייך ומגלגל עיניים. הוא יודע שאין סיכוי שאני לא אדע שהוא עובד עליי, ואם כבר מדברים...
"אז אתה מאוהב בי, מה?" אני מצחקקת, עדיין לא מאמינה שהוא אמר את המילים.
הבעת פניו משתנה לפקפוק והוא ממלמל, "זאת אומרת, את בסדר."
אני מגחכת. "טוב, אם ככה —"
כשאני מתחילה להתרחק, הוא תופס במפרק כף ידי ומושך אותי אליו. אני מניחה את הידיים על החזה שלו והוא מביט בעיניי כאילו חיכה לזה כל חייו.
"אני כבר שם, אבל חשבתי שמגיע לך לשמוע את זה קודם." הוא נושם עמוק ומעביר קווצת שיער מאחורי האוזן שלי. "אני אוהב אותך, לייקן. אני מאוהב בך עד מעל לראש, ואני מצטער שלא הבנתי את זה מוקדם יותר."
אין מילים שיכולות להתחיל לתאר את התחושות שמתפוצצות בתוכי כמו מופע זיקוקים מרהיב. שלוש שנים. פאקינג שלוש שנים פנטזתי על הרגע שבו הוא יגיד לי את המילים האלה. ועכשיו שאני שומעת אותן — אני חושבת שלא הייתי יכולה לדמיין שזה ירגיש כל כך מדהים.
עיניי מתמלאות דמעות של אושר, אני מתנשפת ומחייכת אליו בחזרה. "גם אני מאוהבת בך."
חבל שאף אחד לא מצלם את זה — איך שאנחנו מסתכלים זה על זה כאילו אין שום דבר ואף אחד שיכולים לגרום לנו להיות מאושרים יותר. הוא מחליק את ידו על העורף שלי, מושך אותי אליו ומנשק אותי.
זה מרגיש כל כך שונה להיות איתו ככה ולדעת שלא משנה מי יעבור על פנינו, הוא לא ידחוף אותי הצידה או יעמיד פנים שלא קורה שום דבר. רק אנחנו והרגע הזה, והאהבה בינינו שדורשת שנרגיש אותה.
כשהוא נסוג כדי להסתכל עליי, המחשבות שלי מתבהרות מעט ואני מכווצת אליו את עיניי.
"השתגעת לגמרי?" אני שואלת ומכה בחזהו. הוא תופס במפרקי כפות ידיי וצוחק, אבל לא סיימתי לצעוק עליו. "מה חשבת לעצמך כשנתת לו סכין? מה אם הוא היה דוקר אותך?"
החיוך לא עוזב את פניו והוא מושך בכתפיו. "זה היה מגיע לי. ידעתי את החוקים, אבל לא יכולתי לסבול להיות רחוק ממך. כאב הגעגועים אלייך היה גרוע יותר מכל מה שהוא יכול היה לעשות לי."
אני נאנחת ועוטפת אותו בזרועותיי, ואנחנו מתחבקים כשראשי נח על החזה שלו. "לא התכוונתי להכריח אותך לספר לו, אתה יודע. רק רציתי לדעת שזה יוכל לקרות מתישהו. שאתה רואה עתיד איתי."
"ליי," הוא אומר, מרכין את ראשו ומרחיק אותי מעט לאחור כדי להסתכל לי בעיניים. "את העתיד היחיד שאני רואה."
אני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותו שוב. עבר יותר מדי זמן מאז שהייתי ככה בזרועותיו, ועכשיו שאני יודעת שהרגשות שלנו הדדיים, אני רוצה להישאר כאן ולא לזוז לעולם.
אבל מוסך ישן שהפך לסדנה הוא לא בדיוק המקום הכי נקי, והדברים שאנחנו עומדים לעשות בקרוב עלולים לגרום לפציעות נוספות אם נעשה אותם כאן.
הייז לוקח את הסכין הקפיצית שלו, סוגר אותה ומחזיר לכיס, ואז משלב את אצבעותיו בשלי. זו הרגשה משונה להיות מסוגלת לצאת החוצה ולהחזיק לו את היד. משהו כל כך קטן לאנשים אחרים, בשבילי הוא הכול.
כשאנחנו מתקרבים לבית, אני מתכווצת כשאני נזכרת שמר צימרמן עדיין כאן. זו כנראה לא הייתה ההחלטה הכי נבונה לעזוב את הבוס שלי ולרוץ אחרי הייז כמו משוגעת, אבל אם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי שומעת את הווידוי שלו, אז אם יפטרו אותי בגלל חוסר נימוס, זה לפחות היה שווה את זה.
"אני צריכה לדבר איתו," אני אומרת להייז.
הוא מהנהן. "תדברי איתו. אני אלך לנסות לנטרל את הפצצה שהפלתי."
"תיזהר, בבקשה."
"בסדר."
הוא מנשק את ראשי ומשחרר לי את היד, ומייד קר לי בלי מגעו. הייז מחייך אל מר צימרמן בנימוס ונכנס לבית.
"סליחה," אני אומרת לבוס שלי. "זה לא היה מנומס מצידי."
למרבה ההקלה הוא מנופף בידו. "שזה לא ידאיג אותך. הכול בסדר?"
אני חושבת שאין דרך להסביר בלי שמישהו מאיתנו יצא רע. "זה סיפור ארוך, אבל יהיה בסדר."
"את בטוחה?" הוא שואל. "אח שלך נראה די עצבני."
זה נכון. ועכשיו הוא בפנים. לבד. עם הייז.
אני שולחת מבט אל הבית ומתכווצת. "כן, אולי כדאי שאיכנס לשם לפני שתאבד את השחקן הכי טוב שלך כי החבר הכי טוב שלו רצח אותו במקל הוקי שבור."
מר צימרמן מהנהן ומגחך. "אני אעריך את זה. אני רוצה לזכות בעוד תואר אליפות השנה."
"אז אני בטוח צריכה להיכנס לשם," אני מתבדחת.
לפחות אני מקווה שאני מתבדחת, כי כרגע אני לא בטוחה שאפשר לשלול משהו כשמדובר באחי. הוא מעולם לא נאלץ להתמודד עם בגידה, ואני בטוחה שזו מכאיבה במיוחד.
מר צימרמן פותח את דלת המכונית שלו כדי להיכנס פנימה. "אני אעדכן את העוזרת שלי במה שדיברנו עליו והיא תיצור איתך קשר לגבי כל מה שתצטרכי מאיתנו, ולהפך."
אני מהנהנת. "תודה רבה. אני ממש מעריכה את ההזדמנות."
כשישבתי איתו לארוחת ערב וגיליתי שאני עומדת לקבל את ניהול מחלקת שיעורי ההחלקה באופן רשמי, חשבתי שזה יהיה הרגע הטוב ביותר בשבוע שלי. לא ידעתי שהוא אפילו לא יהיה הרגע הכי טוב בערב הזה.
"הרווחת את זה ביושר," הוא עונה מבעד לחלון הפתוח. "את מחליקה מוכשרת ואני כבר מתרגש לראות אותך מצליחה גם בזה."
הוא יוצא מהחניה ואני נכנסת לבית, לא בטוחה אם השתיקה ששוררת בו גורמת לי להרגיש פחד או הקלה. הכול עומד במקום, כאילו לא התנהל שם מאבק. אפילו המטבח שלם ובלוק הסכינים מלא.
זה סימן טוב.
אני עולה במדרגות ומוצאת את הייז יושב על הרצפה מחוץ לחדר של קאם. הוא נשען על הקיר ואני מכווצת את המצח למראה פניו המובסות.
"הוא לא מוכן לצאת?"
הוא מניד בראשו ומתנשף בכבדות. "ניסיתי להיכנס, אבל הוא העיף לי את זה לפנים." הוא מרים דסקית הוקי ואני פוערת את עיניי בבהלה. "אל תדאגי, הצלחתי לתפוס אותה."
מעולם לא התכוונתי להרוס את החברות שלו עם אחי, ואני רואה שהייז מנסה להתנהג כאילו זה לא ביג דיל, אבל זה כן. הם חברים כמעט שש שנים ומבלים יחד כמעט כל יום. מעציב אותי לדעת שיכול להיות שהוא ייאלץ לוותר על זה בשבילי.
ולמען האמת, זה גם קצת מלחיץ אותי.
אני מושיטה לו יד כדי לעזור לו לקום ומודה בליבי כשהוא לוקח אותה. "אני מצטערת, אייץ'."
הוא לא משחרר את ידי ועולה אחריי לחדר שלי. "אל תצטערי. זה מבאס, אבל אני לא מתחרט."
"לא?"
"בכלל לא." הוא נכנס לחדר שלי ומסובב אותי אליו. "אין לך מושג כמה שנאתי להיות רחוק ממך."
אני מכווצת את האף וממלמלת, "אני חושבת שיש לי, אבל אם אתה רוצה להראות לי, אני לא אתלונן."
הוא לא צריך שיגידו לו פעמיים. הוא אוחז במותניי ואני קופצת לזרועותיו. הנשיקה שלנו משתוקקת ונואשת, אני כורכת את הרגליים סביבו. הוא נושא ומניח אותי על המיטה.
בזמן הארוך שהיינו בנפרד, הייתי שבורת לב ומתוסכלת מינית. לא משנה מה עשיתי, באיזה ויברטור השתמשתי ומה פנטזתי לעצמי בראש, שום דבר לא הספיק. זה לא הרגיש אותו דבר. משהו היה חסר.
המגע שלו הוא קסם ואני זקוקה לו כמו אוויר.
"פאק, התגעגעתי אלייך," הוא נאנח לתוך שפתיי.
אני מניחה את ראשי על הכרית כשהוא מתחיל לנשק את צווארי. "גם אני התגעגעתי אליך."
זו הרגשה מדהימה, וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה שהוא יהיה בתוכי שוב. שהכוס שלי יימתח סביבו כשהזין שלו ימלא אותי לגמרי. אבל כשאני נצמדת בגופי אליו וגונחת כשהוא מתחכך בי, הוא נעצר.
"אל תעצור," אני מתחננת. "אני צריכה את זה."
הוא משתנק חסר נשימה. "גם אני, בייבי, תאמיני לי. אין שום דבר שאני צריך יותר מזה כרגע."
"אז למה אתה לא מזיין אותי ברגע זה?" אני מתבכיינת.
"כי קאם נמצא למטה," הוא אומר. "ויש לך נטייה לאבד שליטה על עוצמת הקולות שאת משמיעה. אני לא מתחרט שסיפרתי לו עלינו, אבל אני גם לא מנסה לדחוף לו את זה לפרצוף."
כל מה שהוא אומר מובן לי לגמרי, וזה מבאס כי אני יודעת שאני לא יכולה להתחנן שיעשה את זה בכל זאת. גם אני לא רוצה להחמיר את המצב ביניהם.
"אוקיי," אני אומרת לו ונושכת את שפתי באכזבה קלה.
הוא מחייך, מנשק אותי במהירות ומתיישב. אני מעבירה את האצבעות בשערי, אבל המתח המיני באוויר עדיין כל כך סמיך, שאני עלולה להיחנק. אני רואה בבירור את קווי המתאר של הזין שלו דרך הג'ינס, והכוס שלי מתכווץ סביב שום דבר.
שקט משתרר בינינו ואני כבר כמעט מציעה לצפות בסרט, כשהוא מציע משהו טוב יותר.
"רוצה לצאת לסיבוב?"
"כן!" אני עונה בלי להסס.
שנינו מזנקים מהמיטה והולכים אל הדלת, ואז הוא נעצר, מכווץ את המצח ומסתובב, זורק אליי שתי כריות ומרים את שמיכת הפוך ואת שמיכת הצמר העבה שלי.
"בשביל מה כל אלו?" אני שואלת עדיין מבולבלת.
הוא נושך את שפתו וזוקף את גבותיו פעם אחת. "תכף תגלי."
הירח שזורח בשמיים משתקף במי האוקיינוס בחוף הנטוש. החוף שלנו, כמו שהייז קרא לו. לחשוב שרק לפני כמה שבועות הלבבות שלנו נשברו והחלומות התרסקו. עכשיו זה מרגיש כל כך לא אמיתי. חבל שאז לא ידעתי שנהיה חייבים להתפרק כדי להתחבר מחדש.
אולי זה לא היה מכאיב כל כך.
לא, תמחקו את זה. זה עדיין היה מבאס.
הייז קופץ מהטנדר, עוצר לרגע ומהנהן. "מושלם."
רק כשהוא לוקח את השמיכה מהמושב האחורי ומושך אותי לכיוון החוף, סוף־סוף אני מבינה מה הוא מתכנן. כל אחד מאיתנו מחזיק צד ואנחנו פורשים אותה על החול. הוא חוזר לרכב להביא את הכריות ואת השמיכה הנוספת, אני מתיישבת וממתינה לו. מתבוננת בזמן הזה בגלים שמתנפצים על הסלעים ונזכרת איך הוא הציל את חיי. החתך החלים, אבל הצלקת תמיד תישאר עליי, וגם הזיכרון.
"אחת בשבילך," אומר הייז ומושיט לי כרית.
הוא זורק את השנייה על השמיכה ונשכב, בועט מעליו את הנעליים ומכסה את שנינו בשמיכת הצמר. ידו מחליקה תחת צווארי ושנינו נשכבים על הצד, פנים אל פנים.
קולו של האוקיינוס נשמע ברקע ועינינו נעולות אלו על אלו, כאילו אומרות את כל הדברים שלא העזנו לומר מרוב פחד.
פחד לתת לאחר להיכנס.
פחד לחשוף יותר מדי.
אבל זה היה אז, ועכשיו — להיות כאן איתו — זה הדבר היחיד שחשוב.
"תגיד לי שוב," אני אומרת ברוך.
הוא מגחך. "אני חושב שעדיף שאראה לך."
ידו מונחת על שיפולי גבי והוא מושך אותי קרוב יותר אליו ומכסה את הפה שלי בשלו, מתחיל לאט ובעדינות, הוא מנשק את הפה שלי ונאנח כשהלשונות שלנו מתפתלות יחד. אני מעבירה את הרגל מעליו כדי להיות קרובה יותר.
"אני צריכה אותך." המילים שלי נשמעות כמו תחינה נואשת.
הייז מעמיק את הנשיקה ועוצר רק לשנייה כדי להגיב. "יש לך אותי, בייבי. תמיד יש לך אותי."
לא יכול להיות שזה אמיתי. הרי אני אתעורר בעוד רגע כשמלי תקפוץ עליי ותצעק לי בפרצוף, תתעוררי, ישנונית. אבל כשהוא נושך את שפתיי ותערובת של עונג וכאב מתערבלת בתוכי, אני יודעת שזה אמיתי. אני מרגישה כל סנטימטר ממנו נלחץ אליי וגורם לי לרצות אותו אפילו יותר.
היד שלו מחליקה על הירך שלי ומתחת לשמלה. "את צריכה ללבוש שמלות לעיתים קרובות יותר."
"למה?"
"גישה קלה יותר," הוא אומר ותוך כדי מושך את התחתונים שלי כלפי מטה.
אני נשכבת על הגב ונותנת לו להסיר מעליי את הבד היחיד שמפריד בינינו ולזרוק אותו הצידה. האצבעות שלו עוברות בהתגרות על עורי בדרכן למעלה. הוא בקושי נוגע בי, אבל זה בכל זאת גורם לי להשתנק.
"עבר יותר מדי זמן מאז ששכבנו מכדי שתוכל להתגרות בי," אני אומרת לו.
הוא צוחק ועוצר. "תראי לי מה את רוצה, בייבי. כולי שלך."
כן, הוא פאקינג שלי. אני תופסת את כף ידו ומניחה אותה בדיוק במקום שבו אני צריכה אותה, וכמעט מתפוצצת רק מהמגע. הוא נושך את שפתו ומחליק את האצבע על הדגדגן ולתוך הכוס.
"תראי אותך," הוא נוהם. "כל כך רטובה בשבילי ובקושי נגעתי בך."
כשהוא עובר בין החדרת אצבע לשפשוף הדגדגן ומגביר את המהירות, הראש שלי נצמד אל הכרית ואני גונחת בשקט. זו הרגשה מדהימה, כאילו הוא יודע בדיוק איפה לגעת כדי להפוך אותי לחומר בידו, ומנצל את זה לטובתו.
"הייז," אני מתחננת כשאני צריכה יותר מזה, צריכה אותו. "בבקשה."
"בבקשה מה, לייקן?" הוא שואל.
אני מנסה להיצמד אל היד שלו, אבל הוא מרפה את הלחץ.
"לא, תשתמשי במילים."
"תזיין אותי," אני מתנשפת. "אני רוצה שתזיין אותי."
הוא מאט את הקצב ורוכן כדי לנשק אותי. "לא הלילה, בייבי. הלילה אני רוצה לאהוב אותך."
אלוהים, אני נשבעת שאם הוא היה נוגע בי כשאמר את זה, הייתי עפה מעבר לקצה, אבל אני גם ככה מתקרבת לשם. זה דבר אחד כשאנחנו מזדיינים ושנינו מיוזעים ומתנשפים, מותשים לגמרי ומסופקים. אבל כשהוא מחבק אותי וחודר אליי רק כדי להתקרב אליי יותר, כמו בלילה ההוא על הסירה, זה הכול.
אני מביטה בו כשהוא מתפשט ועוצר כל כמה שניות כדי לגעת בי במקומות רגישים. ברגע מסוים הוא רוכן כדי למצוץ לי את הדגדגן, וכל הגוף שלי רועד כשהוא מגלגל על הזין שלו את הקונדום באיטיות.
אני צריכה אותו עכשיו, לעזאזל.
הוא ממקם את קצה הזין מול הפתח שלי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי, ואז הוא חודר פנימה ו... אלוהים אדירים, להיות בלעדיו בשבועות האחרונים היה יותר מדי. אני מרגישה שהזין שלו מגיע עד הקצה לפני שהוא נסוג. אצבעו משרטטת עיגולים סביב הדגדגן שלי בזמן שהוא חודר אליי שוב, ואני נשבעת שאני לא אחזיק מעמד.
האורגזמה תגרום ללב שלי להתפוצץ.
הייז רוכן מעליי, אוחז בידי ומנשק כל אחת מהאצבעות, תוך כדי שהוא נכנס ויוצא מתוכי. התנועות שלו מכוונות, וכשהוא יוצא לרגע רק כדי לשפשף את הזין על הדגדגן שלי, הגניחה שנפלטת לי מהפה נשמעת חייתית.
"את מושלמת," הוא אומר וחודר אליי שוב. "כל כך מושלמת. ויפהפייה. ושלי."
"כולי שלך," אני מאשרת.
הוא מחייך את החיוך ההורס שלו, ואני נמסה, יודעת שאין דבר בעולם שלא הייתי עוברת בשבילו. כל הכאב ושיברון הלב — הכול היה שווה, כי זה הביא אותנו לרגע הזה, כשהוא אוהב אותי בצורה הכי מושלמת.
"אני צריך את זה, ליי," הוא גונח. "אני צריך שתגמרי לי על הזין."
בכל דחיקה איטית הוא דוחף את הזין שלו עמוק ככל האפשר, ומזיז את האגן כך שישתפשף לי בדגדגן. אני גונחת והוא רוכן לנשק אותי בלי להפסיק לנוע.
"כן, בייבי. תמיד כל כך טובה בשבילי. זה מרגיש כל כך טוב."
אני נושכת את שפתי כשהלחץ מתגבר, עד שלבסוף אני צונחת בנפילה חופשית. העונג שמפלח אותי הוא אופוריה מזוקקת שסוחפת את הייז יחד איתי. הוא נושם בכבדות, חודר עמוק לתוכי, והזין שלו פועם בתוך הכוס שלי.
"לעולם אל תגרום לי לעבור את זה שוב," אני אומרת לו ומתנשפת בכבדות.
הוא צוחק בשקט ונותן לי נשיקה במצח. "לעולם לא."
כעבור רגע הוא יוצא החוצה, מתהפך על הגב ומסיר את הקונדום. אני מתבוננת בו כשהוא קם, עירום לגמרי ומשגע, והולך עד הטנדר כדי לזרוק אותו. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו כשהוא חוזר, בוחנת אותו במבטי ומתענגת על הידיעה שהוא שלי.
הייז פאקינג וויילדר הוא שלי.
אני חושבת שלעולם לא אתעייף מהמחשבה הזאת.
כשהוא מתקרב ורואה שאני מביטה בו, הוא מחייך וקורץ. לפעמים אני תוהה אם יש לו מושג מה הוא עושה לי או איך משהו פשוט כל כך יכול לגרום לי תחושה שאני מרחפת.
אולי אף פעם לא עשיתי סמים, אבל אני לא מאמינה שיש משהו שמרגיש יותר טוב מזה.
הייז לובש את תחתוני הבוקסר שלו, עוזר לי ללבוש את התחתונים שלי, ונשכב לצידי. הוא מכסה אותנו בשמיכה, אני מניחה את ראשי על חזהו ושומעת את הצליל שהתגעגעתי אליו במשך שבועות.
"אני אוהב אותך, לייקן," הוא אומר ברוך ומנשק את שערי.
הבטן שלי מתהפכת. "גם אני אוהבת אותך."
אני יודעת שתמיד אזכור את הלילה שבו הוא זרק את הזהירות לכל הרוחות ועשה איתי אהבה מתחת לכוכבים בחוף המיוחד שלנו.
ואם בבוקר נשחה בעירום ונזדיין שוב במים... טוב, ככה זה כשאתה צעיר ומאוהב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.