רפובליקת גלעד 1: סיפורה של שפחה

1

ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור.

סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.

כמהנו אל העתיד. איך למדנו את זה, את הכישרון הזה לכמיהה שאינה יודעת שובע? זה היה באוויר, וזה עדיין היה באוויר, כמו מחשבה שנייה, כשניסינו להירדם במיטות המתקפלות הצבאיות שנערכו בשורות, עם רווחים ביניהן כדי שלא נוכל לשוחח. היו לנו סדיני פלנל, כמו של ילדים, ושמיכות שהנפיק הצבא, שמיכות ישנות שעדיין היה כתוב עליהן ארה"ב. היינו מקפלות יפה את בגדינו ומניחות אותם על השרפרפים שלמרגלות המיטה. האורות עומעמו, אבל לא כובו. דודה שרה ודודה אליזבת פיטרלו. היו להן מַלְמְדי בקר חשמליים תלויים על רצועות מחגורות העור שלהן.

אבל לא אקדחים, אפילו הן לא נחשבו מהימנות עד כדי כך. האקדחים נועדו לשומרים, שנבחרו במיוחד מקרב ה"מלאכים". השומרים לא הורשו להיכנס לבניין אלא כשנקראו, ואנחנו לא הורשינו לצאת החוצה אלא להליכות שלנו, פעמיים ביום, זוגות־זוגות, סביב מגרש הכדורגל שעכשיו היה מוקף גדר מתכת שבראשה תיל דוקרני. ה"מלאכים" עמדו מחוצה לה בגבם אלינו. הם עוררו בנו פחד, אבל גם משהו אחר. לוּ רק הביטו בנו, לו רק יכולנו לשוחח איתם, להחליף משהו, כך חשבנו, לעשות איזו עסקת חליפין. הרי גופנו עדיין היה ברשותנו. זו היתה הפנטזיה שלנו.

למדנו ללחוש כמעט בלי הגה. באור העמום היינו מושיטות ידיים אל מעבר לחלל שבין המיטות, כשהדודות לא הסתכלו, ונוגעות זו בידי זו. למדנו לקרוא שפתיים כשהראש מונח על המיטה במצודד, צופות זו בפיה של זו. ככה החלפנו בינינו שמות, ממיטה למיטה:

אַלמָה. ג'אנין. דוֹלוֹרֶס. מוֹירָה. ג'וּן.