רק אל תשכח אותי

1עכשיו

"והמרק היומי הוא גזר ועגבניות," סיימתי את הדקלום בניגון עליז של 'טה־דה!' שלא הולם כלל מרק כתום.

("גזר ועגבניות זה בכלל מרק אמיתי?" אמרתי לטבח הראשי טוֹני כשהוא טבל כף בקדרה מבעבעת מדיפה ניחוחות ירק עשירים. "מעכשיו כן, ציצי טינקרבל." לא נראה לי שטוני יזכה אי־פעם בפרס על מצוינות קולינרית. או על כריזמה.)

למען האמת, קורטוב ההתלהבות שהזרקתי לדקלום נועד בשבילי, לא בשביל הלקוח. אני לא רק מלצרית, אני גם מרגלת מעולם המילים שנשלחה לאסוף מידע. אני צופה בעצמי מבחוץ.

הלקוח, איש ממורמר בגיל העמידה שנראה כמו מנהל משרד, עם רעיה מדוכאת למראה, מעיין בתפריט המנוילן של דַאט'ס אָמוֹרֶה! התפריט מקושט בתמונות קליפ־אַרט של מגדל פיזה, תולעים מלופפות סביב מזלג ובפברוטי, שנראה יותר כמו ביגפוט חוטף התקף לב.

הוא הזמין שולחן תחת השם מר קית, וזה נשמע לי מוזר, אם כי יש שחקנית בשם פֵּנֵלוֹפֶּה קית, אז אולי בעצם זה לא כזה מוזר.

"גזר ועגבניות? הו, לא. לא, לא נראה לי."

גם לי לא.

"על מה את ממליצה?"

אני שונאת את השאלה הזאת. הזמנה לתת עדות שקר. טוני אמר לי: "תדחפי ספגטי ווֹנגוֹלֶה מהמנות המיוחדות, הצדפות מתחילות להיראות רע."

אני הייתי ממליצה על המסעדה הטורקית, כחמש דקות מאיתנו.

"אולי אָרָבּיאָטָה?"

"זה חריף? אני לא אוהב חריף."

"קצת חריף, אבל בצורה עדינה."

"מה שאת מחשיבה עדין הוא לא בהכרח מה שאני מחשיב עדין, גברתי הצעירה!"

"אז מה הטעם לבקש ממני המלצה?" אני ממלמלת ביני לבין עצמי.

"מה?"

אני מחייכת בשיניים חשוקות. זה כישור הכרחי, החיוך הזה. אני מתכופפת קצת בענווה, עם ידיים על הברכיים.

"תגיד לי מה אתה אוהב."

"אני אוהב ריזוֹטוֹ."

אז אולי תזמין ריזוטו, אני מפספסת פה משהו?

"אבל יש בו פירות ים," הוא עושה פרצוף. "באילו פירות ים מדובר?"

כאלה מקופסת טָאפֶּרווֵר שכתוב עליה בעט פירות ים ונראים כמו פיתיון שמוכרים בחנויות דיג.

"תערובת. צדפות... סרטנים... מוּלים..."

אני רושמת בחשש הזמנה לקַרבּוֹנָרָה. המילים "משוב שלילי" כתובות לאיש הזה על המצח, והמסעדה הזו מספקת ללקוחותיה די והותר חומר גלם לניסוח משוב כזה, אם הם אניני טעם ואם לא.

הנה כמה מחוות הדעת עם הדירוגים הכי גבוהים בטְריפּ אַדווַייזֶר על דאט'ס אמורה!

המקום הזה מגדיר מחדש את המילה מזעזע. ללחם השום היה טעם של טוסט מרוח בריח רע מהפה, אם כי הם צודקים, הוא באמת השתלב מצוין עם הפָּטֵה, שכנראה היה עשוי מבשר חמורים. "יין הבית" הלבן הוא הזיעה של השטן. כשהדלת של המטבח הייתה חצי פתוחה ראיתי שף שנראה כמו חבר בִּי גִ'יז מנוח מגרד את תכשיטי הכתר שלו, אז עזבתי לפני שהם הספיקו לשסות בי את המנה העיקרית. למרבה הצער לעולם לא אדע אם הסקָלוֹפּיני עגל היה מציל את המצב. אבל המלצר הבטיח לי שכל המרכיבים מגיעים "ממקורות מקומיים ואורגניים" אז סביר להניח שיש איפשהו באזור מודעה על חתול שהלך לאיבוד, והמבין יבין.

אני מודה שהייתי מסטולית בטירוף כשביקרתי לראשונה ולאחרונה בחור הזה, אבל מה זה לעזאזל "שרימפס נוסח נִיפּסֵנד"? ממתי שפילד היא עיר חוף? הייתי בוחרת את העוף אָלָה־קָצָ'טוֹרָה שלהם לארוחה האחרונה שלי לפני הוצאה להורג, אבל רק כדי להכניס לפרופורציות את הגורל שמצפה לי.

אמרתי לבעלים של דאט'ס אמורה! שזה הבּוֹלוֹנֵז הכי גרוע שאכלתי אי־פעם, כמו בשר טחון עם קטשופ. הוא אמר שזה המתכון המיוחד של הנוֹנָה שלו. אמרתי לו שהנונה שלו כנראה לא ידעה לבשל והוא אמר שאני מעליב את המשפחה שלו! אני לא רוצה להיות גועלי אבל הוא נראה איטלקי בערך כמו בוריס בֵּקֶר.

לא, זה לא אמורה. זה חרא.