רק בשביל לקבל חיבוק

לא יכולתי להיוולד נורמלית, פשוט לא היה לי סיכוי ביום אביב נעים, בשנת 1988, בבית חולים במרכז קייב באוקראינה, נולדה ילדה ג'ינג'ית כחולה. כך הסיפור שלי מתחיל, אך למעשה, הסיפור שלי מתחיל עשרות שנים קודם לכן. ברית המועצות הייתה מאז ומתמיד מקום מסוכן ליהודים, האנטישמיות נכחה בכל פינה, ולכן איש לא הופתע כשהנאצים הגיעו ממערב והתקדמו בצעדי ענק לתוך אוקראינה. סבא רבא שלי – שוּלם (שלמה), שהיה רב מוּכר בקייב, שלח את כל תשעת ילדיו בטרנספרים לכל מיני מקומות, חלקם הועברו למדינות בברית המועצות ביבשת אסיה, חלקם התחבאו, סבתי וסבי התגייסו לצבא האדום. לשולם הייתה דירה גדולה במרכז קייב, שבה התגורר עם משפחתו מרובת הילדים, וכששלח את ילדיו, הוא עצמו הלך עם אשתו לבאבי יאר. סבא שלי היה וטרן מעוטר במדליות, אלכוהוליסט מדופלם שלא הצליח להשתחרר מהזוועות. אחרי המלחמה הם חזרו לאותה דירה שבה גדלה סבתי בילדותה וקיבלו חדר בקומונלקה. התינוקות שסבתי ילדה מתו בלידתם בזה אחר זה, ורק התינוקת האחרונה שרדה – זוהי אימא שלי. היהדות תפסה מקום חשוב בחיי המשפחה, ומפאת הפחד מהתבוללות חיפשה אימי יהודי להתחתן איתו. כשפגשה את אבא שלי, התברר שהוא בן של בת דודה שלה. מיותר לציין שגם אבא שלי היה אלכוהוליסט בצעירותו, ככה זה, פרוידיאני משהו. אך אני לא מאשימה אותו, היו לו סיבות. הוא נולד וגדל במולדובה, בעיר ארגייב, ארחיי של ימינו. סבתו של אבי הייתה אחת מהילדים של שלמה שברחו בשואה למולדובה על גבול רומניה. הוריו של אבי, שהיו עסוקים בסיפורי אהבה מהצד, עזבו אותו, הפעוט, לגדול אצל דודתו, בעלה וסבתו. לדודתו, שכיום היא בת תשעים, אין ילדים. כשאבי היה בן שש, היא ובעלה רצו לאמץ אותו באופן רשמי ולשנות את שמו, ובאותו היום אבי ארז תיק בית ספר וחזר להוריו. "אני יודע מי אימא ואבא שלי," אמר להם. הוא גדל בצל אלימות קשה מצד הוריו, סבי חשד שהוא נצר לרומן של אשתו, וסירב לראות את הדמיון הכמעט מוחלט אליו. כשגדל והחל לעבוד ראו בו חלק מפרנסת הבית וגזלו את משכורותיו. כשהיה נער הכריחו אותו לשמור על אחותו הקטנה, בזמן שהאחות האמצעית עברה לחינוכה של הדודה. הגיוס היה עבורו מפלט ממשפחה שלא רצתה אותו. כשהיה בן שמונה-עשרה הגיע אביו פעם אחת לבקרו בעת שירותו בסיביר כדי להחתימו על אישור עלייה. כן, הם נטשו אותו בצבא רוסיה ועלו בשנות השבעים ארצה עם שתי בנותיהם. הפעם הבאה שהם ייפגשו תהיה כעבור חמש-עשרה שנים, בשנת 1989, כשאבא שלי יהיה כבר בעצמו אבא לשלושה ילדים. חרדת הנטישה שלו היא זו שחיברה אותו לאימי, וזאת הסיבה שמעולם לא עזב את אימא שלי למרות האלימות הרבה שהייתה ביניהם, ההסתה הבלתי פוסקת של דודתו ושל הוריו במכתבים והתרסה בלתי פוסקת שעליו לעלות ארצה ולהיות עם משפחתו. אימא שלי מעולם לא תכננה לעלות לארץ, כולם ידעו שהוא יהרוס לה את החיים בארץ, הוא מספיק מירר לה אותם בברית המועצות. אבא שלי אהב ללכת מכות בכל הזדמנות וריצה שבע שנות מאסר בשל אלימות. כשהיה אמור להשתחרר, שוב רב מכות, אז המשיך לרצות עוד עונש. אימא שלי לא רצתה לקבל אותו חזרה אבל שוכנעה על ידי דודתו, ולכן כשחזר היא קיבלה אותו. אימי, אישה עם לב ענק ורחמן, טיפלה בו במסירות כל חייו. מרמת ההאכלה הבסיסית של מאסלו, עד ההלבשה ובימינו אנו גם רחצה. עם שם כמו של אבא שלי בברית המועצות שאחרי המלחמה, יוסף רבינוביץ', הוא היה חייב ללמוד אִגרוף. רק שלא ידע לאן לנתב את כל האגרסיות. אז לא פעם ניתב אותן אל משפחתו. כמובן, כשהיה שתוי. פער הגילים ביני לאחותי הבכורה הוא אחת-עשרה שנים. בדיוק בתקופה שבה הוריי קיבלו דירה ממשלתית בת שלושה חדרים להשתכן בה ולצאת מהקומונלקה שבה חיו שש נפשות בחדר, הינה נולדה לה ילדה חולה, שלישית ואחרונה, אחרי שתי בנות בריאות, במדינה שבה כל ילד זה פריבילגיה. ושלישית זה כבר ממש משפחה מרובת ילדים. אחת שאי אפשר היה להיפטר ממנה בהפסקת היריון בגלל מיומות ודימומים בלתי פוסקים של אימי. אחת שהרסה הכול. אחת ששנתיים אחרי הולדתה בכל זאת הוציאו לאימה את הרחם, בגיל 34, אז כמובן תמיד נחמד שיש את מי להאשים בכול. איך לעזאזל אני יכולה להיות נורמלית? או איך אני יכולה להסתדר בחיים? ביום אביב בהיר אחד, בתחילת אפריל, בבית חולים במרכז קייב שבאוקראינה, כשנתיים לאחר התפוצצות הכור האטומי בצ'רנוביל, הנמצא במרחק של כ-40 קילומטרים משם, נולדה ילדה ג'ינג'ית, עם מום מולד בלב מסוג טטרלוגיה על שם פאלוט. "מה עשינו?" אימי שאלה את אבי. "יהיה בסדר," הוא הבטיח. התינוקת נלקחה מאימה מייד לאחר לידתה ל"אינסטיטוט אמוסובה". איך אימא חוזרת הביתה בלי בטן ובלי תינוקת? מה מסבירים לילדה בת אחת-עשרה ולילדה בת שנה ותשעה חודשים? מה יאמרו השכנים? אז הוריה חיפשו אותה בכל קייב רק כדי שלא יעשו עליה ניסיונות, שלא ייקחו אותה למדע. הם מצאו אותה ולקחו אותה, תינוקת שאכלה יפה, שעלתה במשקל טוב יותר מתינוקות אחרים. תינוקת שנראתה כאילו היא רוצה לחיות. והם בלב שלם האמינו בכך. רק כעבור חודש הם קראו לה אלבינה, על שם סבתה שלחמה בצבא האדום, בתיה שולמבנה קושניר. "בינה, בסיה, בטי, נו שיהיה מיוחד," כמו שאבי המולדובני נהג לומר, "עם ויקרוטס – אלבינה!" נפל הפור, אין מנוס מניתוח כירורגי. בברית המועצות לא היו האמצעים לנתח מומי לב, בעיקר לא בפעוטות, המחשבה על עלייה או על הגירה לארצות הברית תפסה תאוצה. ביוני 1990 עלתה משפחה בת שש נפשות. אימא שלי דיממה את עצמה במטוס, אני בכיתי, עשיתי Cyanotic spell אחרי שלא הצליחו להרגיע אותי ואבי חבט בי. הוא פשט את חולצתו ואימי כיסתה את עצמה. עולים חדשים לתפארת מדינת ישראל, גבר נטול חולצה, אישה מדממת, שלוש בנות וסבא הנוטה למות. משפחתו של יוסף הבטיחה לסייע להם בעלייה, שכרו להם דירה מטפטפת ולחה בקומה רביעית בלי מעלית, דיור מושלם עבור ילדה חולה שלא יכולה ללכת וסבא מבוגר שבקושי חי ואימא שמדממת. "אתם חייבים לעבוד, כולם בישראל עובדים," אמרו להם קרוביהם. עבודה אחרי עבודה, בלי שפה, בלי תקווה. הם ניסו לקנות דירה בגבעת אולגה, סגרו זיכרון דברים, הסכימו על מחיר, ואז פנו לבנק לבקש משכנתה. סבי מצד אבי, שהיה כאן כבר חמש-עשרה שנים ועבד בתור בנקאי, אמר להם, "תבקשו יותר תקבלו יותר." אכן הם קיבלו יותר, אבל גם בעל הדירה ביקש יותר. העסקה התפוצצה והוריי נותרו ללא דירה עם הליכים משפטיים וכסף שהולך לפח. בשארית כספם הם קנו דירה בפרדס חנה. דירה שאיתרה אחותי בת הארבע-עשרה, שנשלחה לפנימייה בבית הספר בו עבד דודי, בעלה של אחותו של אבא. "ככה יהיה לכם יותר קל, אני אשמור עליה," טען הדוד. במרוצת הזמן אחותי סבלה מהצקות בלתי פוסקות, מתקיפה מינית, ממילות גנאי, ואף סבלה מאותו דוד מחנך שמרח תפוז על פניה. היא ברחה ולעולם לא חזרה. היחסים בין אבי למשפחתו מעולם לא השתקמו. אימי תיעבה אותם. בכל פעם שאבי הלך אליהם היה משתכר, חוזר הביתה, היא הייתה משכיבה אותנו לישון ואז חוטפת את המכות. האבטלה לא איחרה להגיע. איך הוא לא מצליח לפרנס את משפחתו? ערב ראש השנה שחל משנת 1998 לעולם לא יהיה סתם ערב ראש השנה. אבא ירד לחניה למטה לתקן את האופנוע שהביא עימו ממולדובה. "אסור להביא כסף, תביאו רהיטים, תביא אופנוע שיהיה כלי רכב לתקופה הראשונה," כתב לו אביו, למרות שבארץ הם הצליחו לקנות גם מכונית: הסקודה הכחולה הישנה, שבאמת עשתה את שלה על הכביש, ואחיותיי ואני למדנו לנהוג על הילוכים בזכות הטרנטה הישנה. אבא לימד אותי לנקות את הקרבורטור שלה. כל שלוש הבנות שלו גדלו לידו בזמן שהוא מפרק ומרכיב כלי רכב. הלכנו איתו לעבודות רתכות, החזקנו מטר, מסור דיסק. אפילו ריתכנו. לא היו לו בנים, אז הוא לימד אותנו את כל מה שיכול היה. באותו ערב ראש השנה הוא התעצבן כהרגלו על אימא שלי, שניסתה לערוך שולחן חג. הוא לא חזר לתקופה ארוכה. כשחזר, הוא לא היה האבא שהכרתי. אני לא הייתי יותר הבת שהכיר. מי שלא טעם לחם עם סוכר, לא יֵדע לעולם מה מתוק טעמו של לחם עם שוקולד השחר. חרדת הנטישה מעולם לא עזבה את אבי, וכשפקח את עיניו אחרי תאונת הדרכים שעבר, חשב קודם כול על ילדיו, אך מעולם לא חשב מה ההשלכות של מעשיו על חיי ילדיו.