רשומות קוטל המלכים 2: פחדיו של האדם החכם חלק...

 פרק 1 תפוח וסמבוק

בָּסט נשען בעצלתיים, בשעמום, על דלפק המשקאות הארוך העשוי ממהגוני.

הוא הביט סביב בחדר הריק, נאנח וחיפש עד שמצא מטלית בד נקייה. אז, כנכנע לגורלו, הוא התחיל למרק את הדלפק.

לאחר רגע רכן בסט לפנים ומצמץ לנוכח נקודת לכלוך נסתרת. הוא גירד אותה והזעיף פניו למראה הכתם השמנוני שהותירה על אצבעו. הוא רכן קרוב יותר, ערפל את משטח הדלפק בהבל נשימתו ואז מירק אותו במהירות. לאחר מכן הוא היסס, נשף חזק על העץ וכתב עליו מילה גסה.

בסט השליך את המטלית מידו ועבר בין הכיסאות והשולחנות הריקים אל החלונות הרחבים של הפונדק. הוא עמד שם לרגע והביט בדרך העפר החוצָה את מרכז העיירה.

בסט נאנח שוב והתחיל לצעוד בחדר. הוא נע בחן של רקדן ובאדישותו המוחלטת של חתול. אבל כאשר העביר את ידיו בשערו השחור, המחווה הייתה חסרת סבלנות. עיניו הכחולות שוטטו ללא הרף בחדר, כאילו חיפשו דרך מילוט. כאילו חיפשו דבר שהוא לא ראה מאה פעמים לפני כן.

אבל לא היה כאן דבר חדש. כיסאות ושולחנות ריקים. שרפרפים ריקים ליד הדלפק. שתי חביות ענקיות שהתנשאו מעל הדלפק, אחת מהן מכילה ויסקי, האחרת בירה. בין החביות היה מלאי מכובד של בקבוקים: כל הצבעים והצורות. מעל הבקבוקים הייתה תלויה חרב.

עיניו של בסט שוטטו בחזרה אל הבקבוקים. הוא התמקד בהם לרגע ארוך ומהורהר, ואז חזר אל מאחורי הדלפק והוציא כוס חמר כבדה.

הוא נשם עמוק, הצביע על הבקבוק הראשון בשורה התחתונה והתחיל לזמר בעודו עובר באצבעו על שורת הבקבוקים.

אֶדֶר, אֵדֶר.

דפוּק זרוּק.

מילה ורמץ.

הסַמְבּוּק.

הוא סיים את המזמור בהצבעה על בקבוק ירוק וגוץ. הוא חלץ ממנו את הפקק, לגם ממנו בזהירות ולאחר מכן עיווה את פניו ונרעד. הוא הניח בחזרה את הבקבוק ולקח במקומו בקבוק אדום ונטוי. הוא לגם גם ממנו, שפשף את שפתיו הרטובות זו בזו ברוב מחשבה ואז הנהן ומזג כמות הגונה לתוך הכוס.

הוא הצביע על הבקבוק הבא והתחיל לזמר שוב:

צמריר. סגריר.

לילה של צרות.

ערבה. סחבה.

אור של נרות.

הפעם זה היה בקבוק שקוף ובו נוזל צהוב בהיר. בסט חלץ את הפקק והוסיף מנה הגונה אל הכוס בלי לטרוח לטעום אותו תחילה. הוא הניח את הבקבוק בצד, הרים את הכוס וערבב את תוכנה בתנועה דרמטית לפני שלגם ממנה עמוק. הוא חייך חיוך גדול ונקש באצבעו על הבקבוק החדש, מפיק ממנו צלצול רך לפני שהתחיל לזמר לעצמו שוב:

חבית. עביט.

אבן ומטה.

רוח ומים —

*

קרש חרק ובסט הרים את מבטו, מחייך בפה מלא. “בוקר טוב, רֵשִי״.

הפונדקאי האדמוני עמד לרגלי המדרגות. הוא העביר את ידיו ארוכות האצבעות על הסינר הנקי ועל השרוולים הארוכים של חולצתו. “האם האורח שלנו כבר התעורר?״

בסט הניד בראשו. “לא השמיע אפילו ציוץ״.

“היו לו יומיים קשים״, אמר קוֹטֵה. “התשישות כנראה הכריעה אותו״. הוא היסס ולאחר מכן הרים את ראשו ורחרח באוויר. “שתית משהו?״ שאלתו נשמעה סקרנית ולאו דווקא מאשימה.

“לא״, אמר בסט.

הפונדקאי הרים גבה.

“וטעמתי״, אמר בסט, מדגיש את המילה. “טעימה מגיעה לפני שתייה״.

“אה״, אמר הפונדקאי. “אם כך, התכוננת לשתות?״

“בשם האלים הקטנים, כן״, אמר בסט. “עד אובדן חושים. מה עוד אפשר לעשות במקום הזה?״ בסט הוציא את הכוס ממקומה מתחת לדלפק והביט לתוכה. “קיוויתי שיהיה יין סמבוק, אבל במקום זה קיבלתי מֵלון״. הוא ערבב את הכוס בספקנות. “ועוד איזה משהו מתובל״. הוא לגם שוב וצמצם את עיניו במחשבה. “קינמון?״ הוא שאל, מביט בשורות הבקבוקים. “יש לנו עוד יין סמבוק?״

“הוא נמצא שם״, אמר הפונדקאי בלי להביט בבקבוקים. “עצור לרגע והקשב לי, בסט. אנחנו צריכים לדבר על מה שעשית אתמול בלילה״.

בסט נעצר ושתק. “מה עשיתי, רשי?״

“עצרת את היצור הזה מהמֵייל״, אמר קוטה.

“הו״. בסט נרגע והניף את ידו בביטול. “רק האטתי אותו, רשי. זה הכול״.

קוטה הניד בראשו. “אתה מבין שזה לא היה סתם איזה מטורף. אתה ניסית להזהיר אותנו. אילולא היית מהיר כל-כך בתגובתך...״

בסט הזעיף פניו. “לא הייתי מהיר כל-כך, רשי. הוא תפס את שֵפּ״. הוא הביט אל הקרשים המקורצפים שליד הדלפק. “דווקא חיבבתי את שפ״.

“כל האחרים חושבים ששוליית הנפח הציל אותנו״, אמר קוטה. “וזה כנראה לטובה. אבל אני יודע את האמת. אילולא התערבת, הוא היה רוצח את כולם״.

“הו רשי, זה פשוט לא נכון״, אמר בסט. “אתה היית מולק את צווארו כאילו היה תרנגולת. אני פשוט הגעתי אליו ראשון״.

הפונדקאי התעלם מדבריו. “מה שקרה אתמול בלילה גרם לי לחשוב״, הוא אמר. “תהיתי מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את האזור הזה לבטוח יותר. שמעת פעם את ‘ציד הפרשים הלבנים׳?״

בסט חייך. “זה היה השיר שלנו עוד לפני שהוא היה שלכם, רשי״. הוא נשם עמוק ושר בקול טנור מתוק:

רכבו הם על סוסים לבנים וצחורים.

עם חרב כסופה וקשת אבירים.

ענדו ענפי צינית רעננים ורכים,

אדומים וירוקים על מצחם עטורים.

הפונדקאי הנהן. “זה בדיוק הבית שחשבתי עליו. אתה חושב שתוכל לטפל בזה בזמן שאני מכין פה את המקום?״

בסט הנהן בלהיטות וכמעט זינק ממקומו, אבל נעצר ליד דלת המטבח. “תתחילו בלעדיי?״ הוא שאל בחשש.

“נתחיל ברגע שהאורח שלנו יהיה שבע ומוכן להמשיך״, אמר קוטה. אז, בראותו את ההבעה על פניו של תלמידו, הוא התרצה מעט. “אני מאמין שזה יהיה בעוד שעה או שעתיים״.

בסט הביט אל דלת הכניסה ואז בחזרה.

שעשוע עלה על פניו של הפונדקאי. “ואני אקרא לך לפני שנתחיל״. הוא החווה בידו בתנועת סילוק. “לך מכאן״.

האיש שקרא לעצמו קוטה עסק במלאכות השגרתיות של פונדק אבן-הדרך. הוא ביצע אותן כאילו היה מכונה, כמו עגלה המתקדמת בדרך על חריצי גלגלים עמוקים ויציבים.

תחילה הוא אפה את הלחם. הוא ערבב קמח וסוכר ומלח בידיו, בלי שיטרח למדוד את הכמויות. הוא הוסיף מחמצת מכד חמר מהמזווה, לש את הבצק ואחר כך אסף אותו לכדור והשאיר אותו שיתפח. הוא הוציא את האפר מתוך התנור במטבח והדליק את האש.

לאחר מכן הוא עבר אל חדר המסבאה, הדליק את האש באח האבן השחורה שהשתרעה לאורך הקיר הצפוני וסילק ממנה את האפר. הוא שאב מים, שטף את ידיו והעלה נתח בשר עגל מהמרתף. הוא קצץ עצי הסקה, נשא אותם לתוך חדר המסבאה, הוציא את האוויר מהבצק התופח וקירב אותו אל התנור החם.

ואז, בִּן רגע, לא היה לו עוד מה לעשות. הכול היה מוכן. הכול היה נקי ומסודר. האיש אדום השֵֹער עמד מאחורי הדלפק, עיניו חוזרות מאותו מקום רחוק שאליו הביטו ומתמקדות בכאן ועכשיו, בפונדק עצמו.

הן נעצרו על החרב התלויה על הקיר מעל הבקבוקים. זאת לא הייתה חרב יפה במיוחד, לא מקושטת או מושכת את העין. היא הייתה אפילו מאיימת, במובן מסוים. כשם שצוק גבוה עשוי להיות מאיים. היא הייתה אפורה ונקייה וקרה למגע. היא הייתה חדה כמו שבר זכוכית. בעץ השחור של כן העמידה שלה הייתה חרוטה מילה אחת: איוולת.

הפונדקאי שמע צעדים כבדים על גזוזטרת העץ בחוץ. ידית הדלת התנועעה וחרקה ולאחר מכן נשמעו צעקת שלוווום וחבטות על הדלת.

“רק רגע!״ קרא קוטה. הוא מיהר אל הדלת הראשית וסובב את המפתח הכבד במנעול הפליז הבוהק.

גרהם עמד כשידו העבה מונפת באוויר, עומדת לנקוש על הדלת. למראה הפונדקאי חיוך עלה על פניו המקומטות. “בסט היה צריך לפתוח הבוקר את הפונדק?״ הוא שאל.

קוטה חייך בסבלנות.

“הוא בחור טוב״, אמר גרהם. “הוא רק שכחן. חשבתי שאולי לא תפתח הבוקר״. הוא כחכח בגרונו והשפיל לרגע מבט אל רגליו. “לא הייתי מופתע אילו לא היית פותח, בהתחשב בנסיבות״.

קוטה הכניס את המפתח לכיסו. “אני פתוח כמו תמיד. מה אוכל לעשות בשבילך?״

גרהם נכנס בדלת הפתוחה והחווה בסנטרו לעבר הרחוב שבו נחו שלוש חביות על עגלה קרובה. הן היו חדשות, עשויות מעץ מבריק ומחוזקות ברצועות מתכת בוהקות. “לא הצלחתי לישון אתמול בלילה, לכן סיימתי בשבילך את החבית האחרונה. חוץ מזה, שמעתי שהבנטונים יגיעו היום עם תחילת היבול המאוחר של התפוחים״.

“אני מעריך את זה״.

“החביות טובות וחזקות. הם ישרדו בהן כל החורף״. גרהם ניגש אל החביות ונקש בגאווה על העץ. “אין כמו תפוח חורף כדי להעצים את ההנאה״. הוא נשא מבטו וניצוץ הבליח בעיניו כאשר נקש שוב על החבית. “הבנת? עצים?״

קוטה נאנח קלות ושפשף את פניו.

גרהם צחקק לעצמו והעביר את ידו על אחת מרצועות המתכת הבוהקות של החבית. “מעולם לא עשיתי חבית עם רצועות פליז, אבל הן יצאו בסדר גמור. תודיע לי אם הקרשים יתרופפו. אני אטפל בזה״.

“אני שמח שזאת לא הייתה טרחה רבה מדי״, אמר הפונדקאי. “הלחות חודרת אל המרתף שלי. אני חושש שהברזל פשוט יחליד בתוך שנתיים״.

גרהם הנהן. “אתה צודק בהחלט״, הוא אמר. “רק מעט אנשים חושבים לטווח הרחוק״. הוא שפשף את ידיו זו בזו. “תוכל לעזור לי? יהיה ממש חבל אם אפיל אחת מהן ואשרוט את הרצפה שלך״.

הם יצאו לעבודה. שתיים מהחביות המחוזקות ברצועות הפליז הורדו אל המרתף ואילו השלישית נישאה אל מאחורי הדלפק, דרך המטבח ומשם אל המזווה.

לאחר מכן חזרו הגברים אל חדר המסבאה, כל אחד מהצד שלו של הדלפק. היה רגע של דממה בזמן שגרהם הסתכל סביבו בחדר הריק. היו שני שרפרפים פחות מכפי שהיו אמורים להיות ליד הדלפק, ומקום ריק שהותיר השולחן החסר. בחדר המסבאה המסודר, דברים כאלה בלטו כמו שן חסרה.

גרהם הסב את עיניו מהחלק המקורצף ברצפה ליד הדלפק. הוא הושיט יד לכיסו והוציא שני שימים עמומים עשויים מברזל, וידו כמעט לא רעדה. “תן לי חצי מנה בירה, טוב, קוטה?״ הוא שאל בקול מחוספס. “אני יודע שמוקדם, אבל יש לי עוד יום ארוך. אני עוזר למוריונים להביא את החיטה״.

הפונדקאי מזג בירה והגיש לו אותה בדממה. גרהם רוקן את הכוס עד מחציתה בלגימה אחת ארוכה. עיניו היו אדומות מעט. “גרוע מה שקרה אתמול בלילה״, הוא אמר בלי להישיר מבט ולגם שוב.

קוטה הנהן. גרוע מה שקרה אתמול בלילה. רוב הסיכויים שזה כל מה שגרהם יאמר על מותו של אדם שהכיר כל חייו. האנשים האלה ידעו כל מה שניתן לדעת על המוות. הם הרגו את הצאן שלהם בעצמם. הם מתו ממחלות, מנפילות או מעצמות שבורות שלא התאחו היטב. המוות היה כמו שכן לא רצוי. לא דיברת עליו מחשש שהוא ישמע אותך ויחליט לבוא לבקר.

מלבד בסיפורים, כמובן. סיפורים על מלכים שהורעלו והתמודדויות דו-קרב ומלחמות ישנות היו בסדר גמור. הם הלבישו את המוות בבגדים זרים ושלחו אותו הרחק ממפתן דלתך. אש בארובה או שעלת היו מפחידים עד אימה. אבל המשפט של גיבאה או המצור על אנפסט היו עניין שונה. הם היו כמו תפילות, כמו מזמורים שאתה ממלמל באשמורת הלילה האחרונה או כאשר אתה הולך לבדך באפלה. סיפורים היו כמו קמעות שקנית בחצי פרוטה מסוחר נודד, רק ליתר ביטחון.

“כמה זמן הסופר הזה יהיה פה?״ שאל גרהם כעבור רגע, קולו מהדהד בתוך כוסו. “אולי כדאי שהוא יכתוב לי משהו, ליתר ביטחון״. פניו הזדעפו מעט. “אבא שלי קרא לזה פשוט צוואה לגוססים. אני לא זוכר איך קוראים לזה באמת״.

“אם אתה צריך רק לקבוע מי יקבל את החפצים שלך, אז מדובר במסמך חלוקת רכוש״, אמר הפונדקאי בהיסח הדעת. “אם זה קשור לנושאים אחרים, אז אתה צריך צו ירושה נוטריוני״.

גרהם הרים גבה אל הפונדקאי.

“בכל מקרה, ככה שמעתי״, אמר הפונדקאי. הוא השפיל את מבטו ושפשף את הדלפק במטלית לבנה ונקייה. “הסופר דיבר על דברים כאלה״.

“צו ירושה נוט...״ מלמל גרהם לתוך הכוס שלו. “אני חושב שאני פשוט אבקש ממנו צוואה ואתן לו לשבור את הראש איך להפוך את זה לרשמי״. הוא הביט בפונדקאי. “אנשים אחרים כנראה ירצו דברים דומים. אתה יודע מה המצב בזמן האחרון״.

לרגע אחד היה נדמה כי הפונדקאי מקמט את מצחו ברוגז. אבל לא, הוא לא עשה זאת. הוא עמד מאחורי הדלפק ונראה כמו תמיד, הבעתו רגועה ונעימה. הוא הנהן בנחת. “הוא הזכיר שיציע את שירותיו למכירה בסביבות הצהריים״, אמר קוטה. “הוא קצת הוטרד ממה שהתרחש אמש. אם מישהו יגיע לפני הצהריים, אני צופה שהוא יתאכזב״.

גרהם משך בכתפיו. “זה לא ישנה במיוחד. בכל מקרה לא יהיו עשרה אנשים בכל העיירה עד שעת ארוחת הצהריים״. הוא לגם שוב מהבירה והביט אל מחוץ לחלון. “אין ספק שהיום הוא יום לעבודה בשדה״.

הפונדקאי נרגע מעט. “הוא יהיה כאן גם מחר. לכן אין צורך שאנשים ימהרו להגיע. כמה אנשים גנבו את הסוס שלו ליד מעבר אבוט והוא מנסה למצוא סוס חדש״.

גרהם צקצק באהדה. “ממזר מסכן. הוא לא ישיג סוס בשום מחיר בתקופת הקציר. אפילו קרטר לא הצליח להחליף את נֶלִי שלו אחרי שיצור העכביש הזה תקף אותו ליד גשר האבן הישן״. הוא הניד בראשו. “לא בסדר שמשהו כזה קורה במרחק שני מילין מדלתך. כשהייתי צעיר —“

גרהם השתתק. “גבירות ואדונים, אני נשמע בדיוק כמו האבא הזקן שלי״. הוא קירב את סנטרו אל הצוואר והוסיף עוד חספוס לקולו. “וכשהייתי צעיר היה לנו מזג אוויר כמו שצריך. הטוחן לא השעין את הבוהן שלו על המאזניים ואנשים ידעו להתעסק בענייניהם״.

חיוך מלא געגועים עלה על פניו של הפונדקאי. “אבי היה אומר שהבירה הייתה טובה יותר, והדרכים הרבה פחות משובשות״.

גרהם חייך, אבל חיוכו התפוגג במהרה. הוא השפיל מבט, כאילו חש לא בנוח להגיד את הדברים הבאים. “אני יודע שאתה לא מכאן, קוטה. זה בטח קשה לך. יש אנשים שחושבים שזר לא יכול אפילו להבדיל בין בוקר לערב״.

הוא נשם עמוק ועדיין לא הביט בעיניו של הפונדקאי. “אבל אני חושב שאתה יודע דברים שהאנשים כאן לא יודעים. יש לך נקודת מבט רחבה יותר״. הוא הרים את מבטו, עיניו רציניות ויגעות, מוקפות בעיגולים שחורים מחוסר שינה. “המצב באמת גרוע כפי שנראה בזמן האחרון? הדרכים במצב רע. אנשים נשדדים...״

במאמץ רב, גרהם מנע מעצמו להשפיל את מבטו שוב אל החלק החשוף שברצפה. “כל המסים החדשים שמכבידים עלינו. הבנים של גריידן עומדים לאבד את החווה שלהם. יצור העכביש הזה״. הוא לגם שוב מהבירה. “המצב באמת קשה כמו שנראה? או שפשוט הזדקנתי כמו אבא שלי ועכשיו לכל דבר יש טעם מר יותר מכפי שהיה פעם?״

קוטה ניגב את הדלפק במשך זמן רב, כאילו ניסה להשהות את התשובה. “אני חושב שתמיד המצב היה רע באופן כזה או אחר״, הוא אמר. “יכול להיות שרק אנחנו הזקנים יכולים לראות את זה״.

גרהם התחיל להנהן ואז הזעיף פניו. “רק שאתה לא זקן, נכון? אני כמעט תמיד שוכח את זה״. הוא בחן את האיש האדמוני מכף רגל ועד ראש. “כלומר, אתה מתהלך כמו זקן ואתה מדבר כמו זקן, אבל אתה לא זקן, נכון? נראה לי שאתה בן מחצית מגילי״. הוא מצמץ בעיניו לעבר הפונדקאי. “בן כמה אתה בכלל?״

הפונדקאי חייך אליו חיוך עייף. “מספיק בשביל להרגיש זקן״.

גרהם נחר. “אתה צעיר מכדי להשמיע קולות של זקנים. אתה צריך לצאת ולרדוף אחרי נשים ולהסתבך בצרות. תשאיר לזקנים כמוני את התלונות על העולם שעומד להתפרק בכל רגע״.

הנגר הזקן הדף את עצמו מהדלפק ופנה אל הדלת. “אחזור לדבר עם הסופר שלך כשנצא היום להפסקת צהריים. אני לא אהיה היחיד. יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב דברים רשמיים, אם כבר יש להם הזדמנות״.

הפונדקאי נשם עמוק ושחרר את האוויר באטיות. “גרהם?״

האיש פנה, יד אחת על הדלת.

“זה לא רק אתה״, אמר קוטה. “המצב רע, ויש לי תחושת בטן שהמצב יהיה עוד יותר גרוע. לא יזיק לאף אחד להתכונן לחורף קשה. ואולי אפילו לדאוג שיוכל להגן על עצמו בשעת הצורך״. הפונדקאי משך בכתפיו. “בכל מקרה, זה מה שאומרת לי הבטן שלי״.

פיו של גרהם התכווץ לפס דק. הוא הרכין שוב את ראשו בהנהון רציני. “אני שמח שזאת לא רק הבטן שלי״.

אז הוא אילץ את עצמו לחייך והתחיל להפשיל את שרוולי חולצתו בעודו פונה אל הדלת. “עדיין״, הוא אמר, “צריך לקצור את החיטה כל עוד השמש זורחת״.

זמן לא רב לאחר מכן הגיעו הבנטונים עם עגלה מלאה ביבול המאוחר של התפוחים. הפונדקאי קנה מחצית ממה שהיה להם והקדיש שעה שלמה למיון ולאחסון התפוחים.

הירוקים והקשים ביותר הלכו אל החביות במרתף, הונחו בתוכן בידיו העדינות ונארזו בנסורת לפני שסגר את החביות ומסמר אותן בהלמות פטיש. התפוחים שהיו קרובים להבשיל הגיעו אל המזווה וכל אלה שהיו חבולים או נשאו כתמים חומים נידונו להפוך לסיידר. הם פולחו ונזרקו אל קערת פח גדולה.

כאשר אחרון התפוחים מוין, הוא נשא את קערת המתכת דרך המטבח ומשם אל הדלת האחורית. הבוקר היה סתווי וקריר ומאחורי הפונדק היה גן פרטי שעצים הצלו עליו. קוטה שפך את פלחי התפוח אל מסחטת תפוחים עשויה מעץ וסובב את החלק העליון עד שכבר לא היה ניתן להוריד אותו בקלות.

קוטה קיפל את שרוולי החולצה הארוכים עד מעל למרפקיו ואז אחז בידיות המסחטה בכפות ידיו הארוכות והנאות. המסחטה נעה בתנועות הברגה כלפי מטה, תחילה מצמידה את התפוחים זה לזה ואז מוחצת אותם. סיבוב ושחרור. סיבוב ושחרור.

אילו מישהו היה צופה בו, הוא היה מבחין שהזרועות לא היו רכרוכיות כשל פונדקאי. כאשר סובב את זרועות העץ השרירים בזרועותיו התבלטו, חזקים כחבלים מתוחים. צלקות ישנות נראו על עורו. רובן היו חיוורות ודקות כמו סדקים על אגם קפוא בחורף. אחרות היו אדומות וזועקות, בולטות על עורו הבהיר.

ידיו של הפונדקאי אחזו ומשכו, אחזו ומשכו. הקולות היחידים שנשמעו היו החריקה הקצבית של העץ ופכפוך הסיידר שנטף אל הדלי שמתחת למסחטה. היה קצב בפעולה, אבל לא הייתה מנגינה, ועיניו של הפונדקאי היו רחוקות ונטולות שמחה, גונן ירוק חיוור כל-כך עד שהיה ניתן לחשוב כי הן אפורות.