רשימה לא סופית של הפחדים הכי איומים שלי

1 הנער בתחנת האוטובוס

אסתר סולאר חיכתה חצי שעה תמימה מחוץ למרכז הסיעוד והשיקום "נאות לילך" לפני שנודע לה כי הקללה הכתה שנית.

רוזמרי סולאר, אמא שלה, הסבירה לה בטלפון שלא תוכל בשום פנים ואופן לבוא לאסוף אותה. חתול שחור כמו הלילה, בעל עיני שד צרות וצהובות, התיישב על מכסה המנוע של המכונית המשפחתית, ולנוכח אות מבשר רעות שכזה היא לא מעיזה לנהוג.

אסתר שמרה על קור רוח. הופעה פתאומית של פוֹבְּיות לא הייתה תופעה חדשה במשפחת סולאר, ולכן צעדה אל תחנת האוטובוס שנמצאה במרחק כמה דקות הליכה מ"נאות לילך". השכמייה האדומה שלה התנופפה ברוח הערב ומשכה מדי פעם מבטים מהעוברים והשבים.

תוך כדי הליכה היא שאלה את עצמה למי אנשים נורמליים מתקשרים במצב כזה. אבא שלה עדיין היה סגור במרתף שאליו ריתק את עצמו לפני שש שנים, יוג'ין עדיין היה במקום לא ידוע (אסתר חשדה שהוא חמק שוב מבעד לסדק במציאות — זה קרה לו מפעם לפעם), וסבא שלה כבר איבד את היכולת המוטורית העדינה הדרושה לתפעול כלי רכב (וחוץ מזה, הוא לא זכר שהיא הנכדה שלו בכלל).

בשורה התחתונה, היו מעט מאוד אנשים שאסתר יכלה לסמוך עליהם בשעת משבר.

תחנת האוטובוס הייתה ריקה מאדם יחסית ליום שישי בערב. האדם היחיד שישב שם מלבדה היה נער שחור גבוה, לבוש כמו דמות מסרט של וֶס אנדרסון, כולל מכנסי קורדרוי ירקרקים, ז'קט זמש וכובע בֶּרֶט משוך על המצח. הוא התייפח בשקט, אז אסתר עשתה את מה שאמורים לעשות כשנתקלים באדם זר שמפגין הרבה יותר מדי רגש בנוכחותך — היא התעלמה ממנו לחלוטין. היא התיישבה לידו ושלפה עותק בלוי של "הסנדק", והתאמצה מאוד להתרכז בקריאה.

פנסי הרחוב הבהבו מעליהם וזמזמו כמו קן צרעות. לולא הייתה אסתר מרימה את עיניה, הייתה השנה הבאה של חייה נראית אחרת לגמרי. אבל אסתר היא בת למשפחת סולאר, ולבני משפחת סולאר יש נטייה לדחוף את האף לעניינים של אחרים.

הנער התייפח בדרמטיות. אסתר הסתכלה. על אחת מהלחיים שלו הלכה והתפשטה חבּורה שנראתה סגולה כהה בתאורת הניאון, ודם זלג על פניו מחתך בגבה. חולצתו המכופתרת — לפי ההדפס, היה ברור שמישהו תרם אותה לחנות יד שנייה מתישהו בשנות השבעים — הייתה קרועה בצווארון.

הנער המייבב הגניב אליה מבט.

אסתר העדיפה לא לדבר עם אנשים אלא אם כן זה הכרחי בהחלט; לפעמים היא העדיפה לא לדבר עם אנשים גם כשזה היה הכרחי בהחלט.

"היי," היא אמרה בסופו של דבר. "אתה בסדר?"

"נראה לי ששדדו אותי," הוא אמר.

"נראה לך?"

"אני לא זוכר." הוא הצביע על הפצע במצח. "אבל לקחו לי את הטלפון והארנק, אז נראה לי ששדדו אותי."

ואז היא זיהתה אותו. "ג'ונה? ג'ונה סְמוֹלווּד?"

הוא השתנה לאורך השנים, אבל לא איבד את העיניים הגדולות, את הלסת החזקה, את המבט החודר שהיה לו אפילו כילד. היה לו יותר שיער עכשיו: זיפים מבצבצים ובלורית שחורה שישבה לו על הראש במין תסרוקת אלביס. אסתר חשבה שהוא דומה לפִין מ"הכוח מתעורר", ולהיות דומה לפין היה, לעניות דעתה, ממש מצוין. הוא הביט בה מזווית העין, בנמשים הכהים הפזורים על הפנים ועל החזה ועל הזרועות שלה כמו נתזים בציור של ג'קסון פולוק, ברעמת השיער האדמדמה שגלשה עד מתחת למותניה. הוא ניסה להיזכר. "מאיפה את יודעת איך קוראים לי?"

"אתה לא זוכר אותי?"

הם היו חברים רק שנה, ועוד בגיל שמונה, ובכל זאת. אסתר הרגישה צביטה קטנה בלב כשהבינה שהוא כנראה שכח ממנה — הרי היא ממש לא שכחה ממנו.

"למדנו ביסודי יחד," הסבירה אסתר. "הייתי איתך בכיתה של גברת פרייס. ביקשת ממני להיות בת הזוג שלך ביום האהבה."

ג'ונה קנה לה שקית של סוכריות בצורת לב והכין לה בעצמו כרטיס ברכה שעליו צייר שתי יונים וכתב: "זוג משמיים". בתוך הכרטיס כתב שהוא מבקש ממנה לפגוש אותו בהפסקה.

אסתר חיכתה. ג'ונה לא בא. למען האמת, היא לא ראתה אותו שוב.

עד עכשיו.

"אההה, כן," אמר ג'ונה לאט, ואסתר ראתה בפניו שהוא סוף־סוף מזהה אותה. "חיבבתי אותך כי עמדת מחוץ לחנות ספרים והפגנת נגד המוות של דמבלדור איזה שבוע אחרי שהסרט יצא."

ככה אסתר זכרה את זה: אסתר הקטנה, ילדה בת שבע עם שיער אדום בהיר בתסרוקת פטרייה, עומדת מחוץ לחנות הספרים המקומית ומחזיקה שלט שעליו כתוב, "הצילו את הקוסמים". ואז במהדורת החדשות של שש הכתב כורע ברך לידה ושואל: "את מבינה שהספר יצא לאור לפני שנים ושאי אפשר לשנות את הסוף?" והיא ממצמצת כמו סתומה אל המצלמה.

בחזרה למציאות: "לצערי, יש ראיות מצולמות לתקרית הזאת."

ג'ונה בחן את התלבושת שלה, את השכמייה האדומה הכהה הקשורה בסרט סביב צווארה ואת סלסילת הקש שנחה לרגליה. "אני רואה שאת עדיין מוזרה. למה את לבושה כמו כיפה אדומה?"

כבר כמה שנים שאסתר לא נדרשה לענות על שאלות בנוגע לנטייה שלה להתחפש. אנשים ברחוב פשוט הניחו שהיא בדרך למסיבת תחפושות. המורים שלה — למרבה בלבולם — לא הצליחו לאתר בתלבושות שלה הפרות של קוד הלבוש הבית־ספרי, וחבריה לכיתה כבר התרגלו לראות אותה לבושה כמו אליס בארץ הפלאות או כמו בלטריקס לסטריינג' או משהו, וממש לא היה אכפת להם כל עוד היא המשיכה להגניב להם עוגות (בעניין הזה נרחיב בעוד רגע).

"ביקרתי בבית אבות. זה נראה לי מתאים," היא ענתה, והתשובה שלה ריצתה ככל הנראה את ג'ונה, כי הוא הנהן כאילו הוא מבין.

"תגידי, יש עלייך כסף?"

היה לה כסף. בסלסילה היו חמישים וחמישה דולר המיועדים לקרן "בואי נעוף מהעיר המשעממת הזאת", שנאספו בה עד כה 2,235 דולר בסך הכול.

נחזור לעוגות שהוזכרו קודם. תבינו, כשאסתר הייתה בי"א, תיכון איסְט ריבֶר ערך שינויים נרחבים בקפיטריה והשאיר רק אוכל בריא במקום כל הפיצות והעוף המטוגן והצ'יפס וכריכי הסלוֹפּי־ג'ו והנאצ'וס, ובקיצור, במקום כל הדברים שבזכותם בית הספר היה נסבל איכשהו. בכל פעם שהוסיפו עכשיו לתפריט מאכל חדש, כמו מרק כרובית וכרישה או פשטידת ברוקולי מאודה, היו התלמידים ממלמלים בתסכול את המילים "מישל אובמה". אסתר זיהתה כאן הזדמנות עסקית והכינה מגש של בראוניז עתירי שוקולד. היא הביאה אותם למחרת לבית הספר, מכרה כל אחד תמורת חמישה דולרים ועשתה רווח נקי של חמישים דולר. מאז היא הפכה לוולטר וייט של הג'אנק פוד; האימפריה שלה גדלה כל כך, שהלקוחות שלה בבית הספר הדביקו לה את הכינוי "עוּגֶנְבֶּרְג".

לאחרונה התרחבה הטריטוריה שלה עד למרכז הסיעוד והשיקום "נאות לילך", כי הפריטים המלהיבים ביותר בתפריט שם היו נקניקייה מבושלת מדי ופירה תפל. העסקים שגשגו.

"למה?" היא שאלה לאט.

"אני צריך לקנות כרטיס לאוטובוס. תיתני לי כסף, ואני אחזיר לך עכשיו בהעברה ישירה דרך הטלפון שלך."

הסיפור הזה נשמע לה מפוקפק בעליל, אבל ג'ונה היה חבול ומדמם והוא בכה, והיא עדיין זיהתה בו את הילד המתוק שפעם מזמן חיבב אותה מספיק כדי לצייר לה זוג יונים.

אז אסתר אמרה: "כמה אתה צריך?"

"כמה יש לך? אני אקח את הכול ואעביר לך ישר."

"יש לי חמישים וחמישה דולר."

"אז אני אקח חמישים וחמישה דולר."

ג'ונה קם ובא להתיישב לידה. הוא היה הרבה יותר גבוה משחשבה, וגם רזה יותר, כמו גבעול של תירס. היא הביטה בו פותח את אפליקציית הבנק בטלפון שלה, נכנס עם שם המשתמש שלו, ממלא את פרטי חשבון הבנק שהיא נתנה לו ומאשר את ההעברה.

"ההעברה הושלמה בהצלחה," הודיעה האפליקציה.

ואז היא רכנה אל הסלסילה ופתחה אותה ונתנה לו את הכסף שהרוויחה היום ב"נאות לילך".

"תודה," אמר ג'ונה ולחץ לה את היד. "את ממש בסדר, אסתר." ואז הוא קם, קרץ לה ונעלם. שוב.

וכך בערב חם ולח בסוף הקיץ הונה אותה ג'ונה סמולווד, גנב ממנה חמישים וחמישה דולר, וגם כייס ממנה בתוך ארבע דקות בערך:

- את הצמיד של סבתא שלה (הוא הוריד לה אותו ישר מהיד)

- את האייפון שלה

- חטיף אנרגיה שהיא שמה בסלסילה לנסיעה הביתה

- את כרטיס המנוי שלה לספרייה (שלאחר מכן השתמש בו וצבר חוב של 19.99 דולר על השחתת עותק של "רומיאו ויוליה" בגרפיטי של לובסטר)

- עותק של "הסנדק"

- את הרשימה הלא־סופית של הפחדים הכי איומים שלה

- ואת הכבוד העצמי שלה

אסתר המשיכה לשחזר בראש את מחאת דמבלדור המביכה שלה, ובכלל לא הבינה מה קרה עד שהאוטובוס הגיע שש דקות ותשע־עשרה שניות לאחר מכן. היא צעקה לנהג "שדדו אותי!" והנהג ענה, "אין כסף, אין נסיעה!" וסגר לה את הדלת בפנים.

(מתברר שג'ונה לא גנב את כל הכבוד העצמי שלה — הנהג לקח את השאריות שג'ונה לא גירד לה מהעצמות.)

אז אתם מבינים, הסיפור שבו ג'ונה סמולווד שודד את אסתר סולאר הוא בסך הכול די פשוט. הסיפור שבו אסתר סולאר מתאהבת בג'ונה סמולווד, לעומת זאת, הוא קצת יותר מורכב.