שאהבה נפשי

הרוח חזקה, שערי מכסה את עיניי, ברכיי מתקשות לעמוד בלחץ. אני פותחת את זרועותיי, מרגישה כמו ציפור, מתנדנדת, מתקשה לשמור על שיווי משקל. הצעקות נשמעות רחוקות, כמו סירנות המשטרה, האמבולנס. אני פוקחת את עיניי ומסתכלת מלמעלה, כולם נראים קטנים כל־כך.

"את כמוני... משוגעת כמוני..." קולה של אימא וצחוקה נשמעים קרובים מתמיד. אני מרימה את ראשי ורואה את השתקפותה בשמיים, פניה כבר לא חיוורות ועיניה נוצצות. "אל תפחדי, תצטרפי אליי."

אני עוצמת שוב את עיניי ומתהלכת על המעקה הצר, כשלפתע הרוח גוברת ואני מאבדת שליטה...

צמרמורת מתפשטת לאורך גופי. אני מכסה את פניי ושומעת את פעימות ליבי. לעזאזל, לא שוב. אני מדליקה את המנורה הקטנה ליד המיטה ומסתכלת על הקעקוע המכסה את ורידיי. אני משפשפת את העיגול האדום ומנסה להתעלם מהכאב, לשכנע את עצמי שהוא לא קיים, שהוא לא אמיתי, שהכול בראש שלי, בראש הדפוק שירשתי מאימא. אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר בשקט, נכנסת אל המטבח ומוזגת כוס מים, לוגמת באיטיות ומכריחה את עצמי להירגע. יום השנה קרב וברגע שהוא יחלוף, הסיוטים ייעלמו. אהיה חייבת להיות חזקה ולשרוד את התקופה הקרובה.

אני חוזרת לחדרי וסוגרת את הדלת, מתיישבת על המיטה ושולפת את אחד היומנים של אימא מהמגירה. אני נשענת על גב המיטה ופותחת עמוד באקראי, מתחילה לקרוא אך לא מצליחה להתרכז באף מילה. בראשי אני עדיין משחזרת את הסיוט לפרטי פרטים. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי רגועה כל־כך, שלווה, נינוחה. זאת הסיבה שאימא נראתה רגועה ברגעיה האחרונים? היא באמת מצאה את השלווה בעולם הבא? מצאה את אהבתה הגדולה? מסכן, אפילו המוות לא עזר לו להיפטר ממנה. אני שולפת את תמונתו של דורון מהמגירה ומסתכלת על הגבר, שהיה האובססיה של אימא במשך שנים. הם הכירו כאשר היא עלתה לארץ מצרפת כדי לשרת בצבא. אימא הייתה חיילת בודדה ודורון אימץ אותה אליו, גרם לה להתאהב עד מעל הראש ובגד בה עם כל מה שזז. מבחינתו, היא הייתה דבר חולף, מבחינתה, הוא היה האוויר לנשימה. לאחר הצבא אימא נכנסה להיריון וילדה את ורד, חשבה שכך תצליח לשמור עליו קרוב, ולא ידעה שבאותו זמן הוא בילה עם אישה אחרת וזמן קצר לאחר מכן הכניס גם אותה להיריון. אני בטוחה שהיו לו ילדים נוספים, אולי כאלה שלא ידע עליהם או לא התעניין בהם, אחרי הכול, שום דבר ואף אחד לא באמת עניין אותו, מלבד עצמו. אני לא מאשימה אותו בכך שאימא התאבדה, אבל אני כן מאשימה אותו בכך שחזר, בכך שהשתמש בה על אף שידע מה עוצמת הרגשות שלה כלפיו. אולי, אם היה מניח לה לשכוח ממנו, הייתה מרשה לעצמה לאהוב אותי ואת ורד, הייתה מסתפקת בנו, הייתה מאושרת. אני דוחפת את התמונה בחזרה למגירה וסוגרת את היומן, מכבה את האור ומשעינה את ראשי על הכרית. תיכף השמש תזרח ויתחיל יום חדש, עוד יום שבו לא אעשה כלום, עוד יום שבו החיים יעברו לידי.

דלת הבית נטרקת וצליל המפתח נשמע במנעול. אני קמה מהמיטה ופותחת את דלת חדרי, ממהרת אל המטבח להכין לי ספל קפה. כן, אני מתחמקת מוורד ועדיף שכך, אין לי סבלנות לראות את הבעתה הלא מרוצה, את הזעם בעיניה. ההיתקלויות הקטנות האלה הורסות לשתינו את היום ועדיף להימנע מהן. אני מתיישבת על כיסא נוח במרפסת ומסתכלת על הים, שומעת את צפצופי הרכבים, את קולות האנשים, מתמלאת באנרגיות מחודשות. הבית שבו אנחנו גרות שייך לוורד. היא ירשה אותו מאבא שלה.

לאחר מה שאימא עשתה, ורד לא רצתה לחזור לבית ההוא והחליטה שנעבור לגור בבית הזה. לא יכולתי לסרב. אחרי הכול, היא לא הייתה מחויבת לאפשר לי לגור איתה, והייתי אסירת תודה לה על כך. אם לא ורד, אני לא יודעת איפה הייתי מסיימת. אז ורד בטח לא חשבה שכשאהיה בת עשרים וחמש עדיין אגור בביתה והיום קרוב לוודאי מתחרטת על החלטתה, אבל אני לא יכולה לעזוב – אין לי לאן ללכת. על אף שאנחנו לא חברות, כשאני אצלה בבית, אני לא לבד.

צלצול נשמע בדלת. אני מסתכלת על עצמי לרגע ותוהה מי זה יכול להיות, נדיר מאוד שמישהו מצלצל בדלת. אני קמה מכיסא הנוח ונכנסת הביתה, שוקלת לרגע אם למהר לחדרי וללבוש מכנסיים לפני שאפתח את הדלת ולבסוף מחליטה פשוט לפתוח מפני שהצלצול אינו פוסק.

"מה..." אני מתחילה לומר ושותקת כאשר רואה אותו עומד בפתח. אני בוחנת את גופו באיטיות וגרוני מתייבש. שבע שנים חלפו מאז התראינו והוא ללא ספק השתנה לטובה.

"איך אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת ומכחכחת בגרוני, מתחרטת על כך שלא לבשתי מכנסיים. הוא עוקף אותי ונכנס ללא הזמנה.

"אל תעמידי פנים שאת לא מזהה אותי, אופק."

"למה שאעמיד פנים? אני לא יודעת מי אתה," אני משקרת וסוגרת את הדלת, מסתכלת עליו ותוהה מה הוא עושה כאן, אחרי כל הזמן הזה. בדרך כלל, ורד וגיא נפגשים בחוץ או בבית שלו, אף פעם לא בבית הזה. בהתחלה חשבתי שאני אשמה בכך, אבל אחר כך הבנתי שזו הבחירה של ורד, להרחיק אותי מכל מה שקשור בחייה. גם חברים היא לא מארחת כאן.

"אין לך מושג מי אני ובכל זאת הכנסת אותי אל הבית כשאת לבושה בתחתונים ובגופייה? את מלאה בבולשיט."

"תדייק, נכנסת בעצמך ועכשיו אני כבר יודעת מי אתה, נדרשו לי כמה שניות, אבל נזכרתי." אני שותקת לרגע ומתאפקת שלא לבחון פעם נוספת את גופו. "ורד לא נמצאת."

"היא בדרך."

אני מסתכלת עליו ותוהה מה לעשות, להישאר ולארח לו חברה או להיעלם אל חדרי?

"אכין קפה," הוא שובר את השתיקה המעיקה ונכנס אל המטבח. אני מתיישבת ליד האי ומחייכת לעצמי כאשר רואה שהשארתי פה את המחשב הנייד אתמול בלילה. אני מפעילה אותו ומתחברת לאינטרנט, קוראת בריכוז מוגזם פוסטים לא מעניינים בפייסבוק, העיקר לא להתעסק בעובדה שגיא נמצא כאן. אני מרימה את מבטי מעל המסך ומציצה לעברו. הוא עומד בגבו אליי, ממתין שהמים ירתחו. עיניי יורדות אל ישבנו המוצק, אל ירכיו השריריות. רואים שהוא מבלה הרבה זמן בחדר כושר. עיניי מטפסות אל גבו, אל כתפיו הרחבות. כשרק הכרנו הוא היה רזה ושרירי, אבל לא מחוטב כמו עכשיו. דלת הבית נפתחת ואני ממהרת להחזיר את מבטי אל המחשב, מתעלמת מאחותי.

"היי, מה היה דחוף כל־כך?" היא שואלת את גיא ומניחה את התיק על אחד הכיסאות הפנויים.

"אני צריך מקום לגור בו."

"אתה מתארח אצל תומר, לא?" היא מוזגת לעצמה מים. אני מרגישה את המתח באוויר, על אף שגיא מנסה לשדר נונשלנטיות מוחלטת. הוא נשען בגבו על השיש, משלב את קרסוליו ולוגם מהקפה השחור.

"אני לא יכול להישאר שם, לא נעים לי להפריע להם והגב שלי לא מסתדר עם הספה."

"תגיע לעניין, גיא," היא פולטת בחוסר סבלנות.

"מה לא ברור, ורד? אני צריך מקום לגור בו עד שהבעיות ייפתרו. אני יכול לגור כאן?"

אני פוערת את פי בהלם ומתקשה לנשום לרגע. כאן? הוא רוצה לגור כאן? אני ממהרת להסתיר את פניי מאחורי מסך המחשב. אין לי זכות להתערב בשיחה הזאת.

"אתה לא יכול להישאר כאן," ורד מבהירה, מדגישה כל מילה.

"למה לא? החדר שלי פנוי ולא אפריע לך, מה הבעיה?" הוא שומר על איפוק, לא מטיח בפניה שמדובר גם בבית שלו ושיש לו זכות מלאה להישאר כאן.

"תחזור לגור אצל אימא שלך, לא תהיה לה בעיה לארח אותך."

"החיים שלי נמצאים במרכז."

"אל תבלבל את המוח, המרחק לא רציני ותוכל לנסוע הלוך ושוב."

"היא מחרפנת אותי, אני לא יכול לחזור הביתה." הוא מתחיל לאבד את הסבלנות. "מדובר בתקופה קצרה ואין סיבה שאגור אצל אימא שלי או אצל תומר, כשיש לי כאן חדר פנוי."

"גיא, אתה לא יכול לגור בבית הזה, מה לא ברור?" היא מרימה את קולה.

"למה לא?" אני שואלת, מופתעת מכך שהמילים יצאו מפי. שניהם פונים אליי. ורד נראית המומה, אבל מהר מאוד ההלם מתחלף בכעס.

"שמעת אותה, למה לא? אפילו היא מבינה שזה הסידור הכי הגיוני."

אפילו היא? מה זה אמור להביע? אני מחזירה את מבטי אל המסך ומתחרטת על כך שהתערבתי בשיחה. ורד צודקת, הוא לא יכול לגור כאן ולא יכול להיות קרוב אליי.

"לא יפריע לך אם הוא יגור כאן?" ורד שואלת אותי בתוקפנות.

"זה הבית שלו, והוא לא באמת מבקש ממך רשות, הוא פשוט מתנהג בנימוס," אני אומרת את הברור מאליו.

"אל תתערבי בסידור שלנו."

"שיהיה." אני סוגרת את מסך המחשב, קמה מהכיסא והולכת לחדרי, סוגרת אחריי את הדלת. גיא הוא אחיה, ואבא שלהם הוריש לשניהם את הבית. היא לא יכולה לאסור עליו לגור בו. היחידה שאין לה זכות לגור כאן, זאת אני.