שאלה של זמן

א. חילוני מניח תפילין

כשאמי הגיעה לפרקה בשנת 1936, היא הוכיחה את בגרותה בצורה בלתי צפויה לחלוטין. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכה היא הודיעה לאביה, שהיה יהודי דתי מאוד, כי היא איננה מאמינה באלוהים. סבא לא הניד עפעף, אלא הפנה את מבטו אל העמק שמתחת לביתו, הצביע על אחת מהפרות שבאחו ואמר:

"אם כך, מה ההבדל בינך לפרה זאת?"

אמי מעולם לא ירדה לעומק משמעותה של שאלת אביה, ואולי בשל כך היא הלכה והתרחקה מהאמונה באלוהים ומקיום המצוות, עד כי בערוב ימיה הפכה אפיקורסית מושלמת. היה ניתן לצפות, אם כן, שבהגיע בנה האמצעי, כלומר אני, לפרקו הוא, יהיה מרחקו מהדת ומהאלוהות לפחות כמרחק אמו.

לא כך היה הדבר.

אני אמנם גדלתי בבית חילוני, ובית ספרי היה גימנסיה רחביה הירושלמית — בית החרושת לייצור המוני של אליטות חילוניות — אבל בגלל הנוהג המקודש של הורי לבקר בבית סבי וסבתי מדי שבת, אחי ואני נחשפנו אל הדת היהודית ומאמיניה באופן שרק מעטים מחברינו חוו. האמת היא שבמבט לאחור, ביקורי השבת שלנו בעולמה של תורה היו שייכים לתיאטרון האבסורד, משום שגם אם עשינו את דרכנו לבית סבא ברגל — הרי זה לא היה מחמת קדושת השבת; וגם אם כיסינו את ראשנו בכיפות סרוגות נוסח בני עקיבא — עשינו זאת רק בהגיענו לקרבת הבית. וכשהסבנו לשולחן האוכל, מצאנו את עצמנו סועדים קוגל מלוח עם אברכים חרדים, לובשי קאפוטות משי שחורות ושטריימלים פרוותיים, ששיחתם על ענייני עולם הזה או עולם הבא קלחה ביידיש עסיסית אותה לא הבנו. לפעמים מצאנו את סבא וסבתא מארחים את בן דודה של סבתי, שמאי מקרקעין ששמו — עמרם בלוי — היה כשם בן דודו, מנהיגם הבלתי מעורער של אנשי נטורי קרתא, מחרימי הציונות. אנחנו קראנו את עמרם שלנו "עמרום הקטן" כדי להבחינו מעמרום הגדול, וכדי שלא יהיה "מוקצה" בחוגי הפטריוטיזם הציוני שהורינו טיפחו בנו. אבל בסך הכול מאוד חיבבנו את האיש, ובחגים נהנינו לראות אותו ואת סבא יושבים במרפסת ומעשנים סיגריית קנט מיובאת, מחליפים ביניהם דברי תורה ופוליטיקה משל היו מאנשי שטיסל ובני ביתו.

כאלה, אם כן, היו האנשים שאיתם נפגשנו שבת אחר שבת, ולרגע לא עלה על דעתי שהללו ומנהגיהם מאוסים או פרימיטיביים המה, ולא רק משום שהם היו מה שנקרא "משפוחֶה", אלא גם משום שלא היידיש ולא היגוי האות ת' בסוף מילה כאילו היתה ס׳, לא הזקן ולא הפאות המסולסלות, ואפילו לא הצביטה המכאיבה בלחי שהם העניקו לי בכל הזדמנות — דבר מהדברים הללו לא הפך אותם בעיני ליצורי החלל החיצון. לא אז ולא היום. ואולי זו הסיבה לכך שחודשים ספורים לפני שאני בר־מצווה, נעניתי להצעתו של סבא והעתקתי את מגורי אל ביתו שבשכונת שערי חסד, כדי ללמוד ממנו מקצת מנהגי ומצוות דת משה וישראל.

וכך למדתי לראשונה את משמעות הפתיחה של "שולחן ערוך" — "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".

כי במקום לקום בכל בוקר בשעה שבע או אפילו בשבע וחצי, להגניב לפה כוס קקאו עם פרוסת לחם, להכניס את מחברות החשבון והעברית אל ילקוט הגב הבלוי ולרוץ לבית הספר, היה סבא מעיר אותי קצת לפני חמש בבוקר ומצווני להודות לאלוהים על כך שהתעוררתי בכלל, אפילו שלדידי לא היה לי על מה להודות כלל, כי לקום בבוקר היה פירושו לשמוע את קולו החדגוני של המורה לספרות מסביר לתלמידיו מדוע צנח לו זלזל. אבל מתוך כבוד לסבא, שאותו אהבתי מאוד, הייתי קם מיד לנטילת הידיים, אבל עושה זאת כמי שמתגבר לעמוד בבוקר לעבודת הבורא לא כארי נחוש, אלא כטלה חלוש, שכן אני בקושי עומד על רגלי בשעת בוקר מוקדמת שכזו.

וכך מדי בוקר בבוקרו, והשמש רק מפציעה, אנחנו עושים את דרכנו במעלה רחוב אלעזר הקליר, ידי השמאלית בידו של סבא, ובידי הימנית אני מחזיק חזק חזק, שלא תיפול חס ושלום, את שקית הבד של הטלית והתפילין שסבא הזמין במיוחד עבורי אצל סופר סת"ם דקדקן משכונת בתי אונגרין. את מאת המטרים המפרידים בין בית סבי וסבתי לבית הכנסת הנקרא "בית זבול" אנחנו עושים בצעדים נמרצים כיאה לארי הנחוש ולנכדו הכחוש, אלא שבית הכנסת אינו, בלשון המעטה, היכל השכינה. המדובר בחדר וחצי של מושבי עץ מתקלפים, ארון קודש קטנטן שיריעתו האדומה לא פגשה מכבסה זה עידנים, ורצפת עץ חורקת שההליכה עליה בעיצומה של התפילה היא זלזול בכבודו של השם. אל בית הכנסת הזה יש לטפס במדרגות תלולות שלצדן מעקה רופף, ובכניסה מוטב למתפלל שיכוף קומתו אחרי שפיו נושק למזוזה הגדולה שבדלת, לא כי המקום שלפניו הוא עומד מקום קדוש הוא, אלא כדי שפדחתו לא תינעץ במסמר המשקוף שראשו קופד זה מכבר. וכשאתה סוף־סוף נכנס בשערי בית ה׳, המחזה הנגלה לפניך מדי בוקר בבוקרו הוא אחד:

שישה עד שמונה יהודים כפופים, קצתם בטליתות מכף רגל ועד ראש, קצתם ישובים לפני התיבה וראשם שקוע קדימה בסידור התפילה או באחד מחמשת חומשי התורה, והאחרים מסתובבים מצד לצד, ידיהם משולבות מאחור, קצות ציציותיהם תלויים על חגורותיהם כמו היו שרוכים שטרם נשרכו, ובטנם מושפלת קדימה, פורצת מבעד לכפתורי החולצה הלבנה, שכל המביט בה יודע שזהו לא יומה הראשון מחוץ לארון. וכשהם מבחינים בסבא, תמיד יש מי שיגיד, "צפרא טבא, רייב אברום. ווס ארצך בא דיר?" אך סבא לא משיב, או שבמקרה הטוב הוא מושך בכתפיו ואומר בביטול, "גורנישט," ולאחר מכן מתחיל הריטואל הרגיל:

"נו, יש מניין?"

"נו, מה עם המניין?"

"רייב ייד, מה עושים עם המניין?"

מניין, מניין, מניין. לסוף שולחים איזה בוֹחֵר לרחוב, והוא גורר למעלה את החלבן עם החלוק האפור, עוטף אותו באיזו טלית מזיעה, ואז אחד מהמתפללים עובר לפני התיבה ואנחנו מתחילים בתפילת שחרית.

הרבה דברים למדתי מתפילות השחרית של בית זבול.

ראשית, למדתי את מלאכת הנחת התפילין, ואת גאוותי הגואה הסתרתי היטב כשהצלחתי, אחרי ניסיונות נואשים, לכרוך את סרט העור שלוש פעמים על אצבע האמה, וכך ליצור את האות העברית ד׳ ואת המילה "שדי", שעבור ילד חילוני מתבגר היא בהחלט עניין קדוש. אחר כך למדתי כיצד להתעטף בטלית, ואיך לא לתת לה להחליק מעבר לכתפיך, וכשהיא בכל זאת מנסה לעשות כן, כיצד לתפוס את קצותיה ובתנועה מקצועית של מאמין ותיק להניפה באוויר עד ששוליה מתיישבים בקפל מיוחד על כתפיך, ואחוריה מתאחדים עם אחוריך עד הגיעם קצת מתחת לחגורת מכנסיך. ועוד למדתי כיצד לשתוק ולדבר מבלי שהדבר יהווה סתירה או, רחמנא ליצלן — כפירה, שהרי בשעת תפילת שמונה־עשרה אוי ואבוי לו למי שמתלחשש עם שכנו או מצקצק בלשונו או שולף מכיס מכנסיו מטפחת בד מקומטת, עוטף בה את אפו ונחיריו הגדולים במיוחד, ואז מקנח את הדבר הזה בקול תרועה כה רמה, עד שהמתפללים אינם יכולים להבחין בינו לאתונו של בלעם. אז כדי להשתיק את המפריעים, אתה לומד להמשיך בתפילה, אבל תוך כדי כך להשמיע קולות שלמרות היותם משונים, הם אינם משתמעים לשתי פנים, כמו "נו", "אוי", "איי", וכאלה מין אנחות יהודיות, ואם הן לא עוזרות, אתה אפילו יכול להכות על תיבת העץ שלפניך שאותה אתה אוחז בשתי ידיך כדי שהיא תנוע בהרמוניה עם גופך, וזה בדרך כלל עוזר להשתיק את הקהל. אין צורך לומר שברבות הזמן התפילה שגורה בפיך ללא הסידור, וגם אתה למד לגמוע דפים שלמים של דברי שבח לאל, המכונסים למילים צפופות שחלקן אפילו לא עבריות, ולעשות זאת בתוך שניות אחדות, אך מדי פעם בפעם בכל זאת לבטא מילה או שתיים כהווייתן, בניגון מתמשך, כדי שחלילה וחס לא יחשבו חברי המניין שאתה מרמה את זה שיושב למעלה, למרות שהם מאמינים בלב שלם שאותו אי אפשר לרמות. ואם לא די בכך, בתוך זמן קצר מילים עבריות השגורות בפיך מקבלות ניגון של מלרע איפה שצריך להיות מלעיל או להפך, והנה לפתע אתה אומר שאבס במקום שבת, אֵיימֵס במקום אמת, ומחיה המֵייסים במקום מחיה המתים, ואם אתה כמוני — דוס בהנץ החמה וכופר בשקיעתה — אתה הופך לנער מבולבל ומבלבל, אבל לא מתבולל.

אבל בשני דברים לא היה שום בלבול: האחד, סלט העגבניות של סבתא. סלט כזה לא אכלתי קודם שהפכתי תלמידו של סבא וגם לא מאז. הסלט הזה היה מיוחד, כי בניגוד לאמי שבקושי רחצה את העגבניות, שלא לדבר על חצייתן ליותר מארבעה פלחים, סבתא היתה מרתיחה אותן מבעוד מועד כדי שישילו את קליפתן, היתה חותכת את העגבניות בצורה מדויקת להפליא לשמונה פלחים שווים, היתה מוסיפה מעט שמן זית שהיתה קונה בשוק מחנה יהודה אצל הדוכן הקטן והנחבא של ירקן מזדקן בעל עין אחת, מתבלת אותן בפלפל שחור ובמלח גרגירים גדולים, וכשכל זה היה נכנס לפיך ועסיס העגבנייה היה ממלא את קרביך, הרי אז באמת היית מוכן לקום כארי לכל עבודה שלה נקראת — עבודת השם או עבודת הספר והמחברת גם. אבל האמת היא שסלטה של סבתא נעם לי מאוד לא רק משום שקידתה על הכנתו. ילד המשכים קום כדי ללמוד את מצוות התורה ועושה זאת במשך יותר משעה מבלי שדבר בא לפיו, מפתח רעב בלתי מתפשר, וכל מה שבא לפיו ערב לחכו עם הכוכבים של מישלן או בלעדיהם.

הדבר השני שלגביו לא היה לי, והאמת גם לא לסבא או לסבתא, שום בלבול היה הקשר המיוחד שפיתחתי עמם, ובמיוחד עם סבי, בזמן הקצר שגרתי בביתם. קשר זה מצא את ביטויו בכל מיני דרכים, אך אין ספק שהמניפסט הגדול שלו היה קופסאות התפילין השחורות שהפכו להיות בנות לווייתי למשך שנים רבות אחר כך, ויש המייחסים להן נסים כאלה ואחרים שקרו לי במהלך חיי.

כי עוד בטרם ידעתי אישה, נשקתי לשפתי נערה או אחזתי בידה של ילדה, הלך לבי שבי אחרי ארצות הברית של אמריקה. נפלתי ברשתה של מדינה זו כשנה לפני שעברתי להתגורר אצל סבי וסבתי, כשלידי התגלגל מסטיק מתקתק של האחים ריגליס. המסטיק לא נפל ישר מן השמים, אלא הגיע ארצה במזוודתו של דודי שהיה פרופסור באוניברסיטת ישיבה בניו יורק, והיה מגיע ארצה לבקר את הוריו אחת לשנה. יעקב, כך קראו לו, נשלח לאמריקה על ידי סבא לאחר שהשתחרר ממחנה שבויים ירדני שאליו נלקח כשניסיון של כוחותינו, והוא ביניהם, לשחרר את העיר העתיקה בזמן ההפוגה השנייה של מלחמת השחרור, עלה בתוהו. בשלב מסוים הוא גילה כי הנו חסר אזרחות, משום שחוק האזרחות העניק אזרחות רטרואקטיבית רק למי שהיה תושב הארץ ערב חקיקת החוק, ולא נותרה לו בררה אלא להפוך לאזרח אמריקאי ולתייר במדינה שלמענה נלחם. בתור שכזה, איש לא פישפש במזוודותיו בהגיעו ארצה, חוץ מאחי וממני, ושם גילינו כי לבד ממכנסי טרילין כחלחלים ומחולצות לבנות עם שרוולים קצרים מהסוג ששוטרי מקוף אמריקאים לבשו בצמתים סואנים של הכרך, הכילה מזוודתו של יעקב גם מוצרי צריכה תוצרת חוץ שאפילו עצם קיומם היה נשגב מבינתנו. ביניהם התחבאו, מסודרים בשורה עורפית, כעשרים חבילות מסטיק צהובות מתוצרת האחים ריגליס, שעל קיומם דווקא ידענו, אך את טעמם מעולם לא זכינו לחוות. הנחנו שהעתקת שתי חבילות ממזוודת דודי אל מתחת לכר של מיטתנו ברחוב בנימין מטודלה 22 תעבור מבלי משים, ואכן כך היה.

לעולם לא אשכח את הטעימה הראשונה מהמסטיק של ריגליס. אפשר לומר שהמסטיק הזה — שאת טעמו לא איבד אפילו לאחר ששכבת הסוכר הדקה שמסביבו התפוגגה — פקח לי את העיניים, ומהרגע שטעמתי ממנו ידעתי להבחין בין טוב לרע, כלומר בין גומי לעיסה תוצרת הארץ של עלמה ובין... מסטיק. מאותו הרגע פיתחתי אובססיה לכל דבר אמריקאי, וכשירדתי לאמריקה חמש־עשרה שנים אחר כך, לא הרגשתי שאני מגורש מגן העדן עקב הטעימה האסורה — אולי להפך. היום אובססיה זו פגה ואולי אפילו התחלפה בהיפוכה, מה גם שישראל של היום היא אמריקה החדשה (לפחות לפי ראש ממשלתנו). אבל אז, פחות מעשרים שנה לאחר שהעולם יצא מחשכת מלחמות העולם אל אור הצריכה והשפע, כל דבר אמריקאי נראה טוב.

נקל לשער אפוא את הרעד שעבר בגופי כשבאחד הבקרים של חודש יוני שנת 1964 למדתי מתוך האזנה לשיחת אקראי בין סבתא לסבא — היא ואני והעגבניות במטבח, הוא מתלבש בחדר השינה — על תוכניותיהם הפתאומיות לבקר את בנם בניו יורק.

"רוחול," קרא סבא לאשתו בלשון החרדים, "הַאט איר לייענען יַאנקעל בריוו?"

וסבתא השיבה: "יו, אזוי ווס?"

"אפשר," סבא המשיך מהחדר השני, "אפשר מיר וועט גיין צו אַמעריקע אין אויגוסט?"

סבתא הרימה את ראשה, ניגבה את ידיה בסינר הכחול התלוי מצווארה, הירהרה לרגע בדברי סבא ואמרה:

"אויב דַאס איז וַואס איר ווילט."

לומר שבאותה העת שלטתי בשפה הנפלאה הזאת עד כדי הבנת חילופי הדברים הללו, תהיה כמובן הגזמה. ובכל זאת, הבנתי דיי כדי לדעת שמשהו התבשל עם אמריקה, ותבשיל זה לא הוכן במטבח, אלא מעבר לקיר, בחדר השינה, מקום שבו בדרך כלל התבשילים הם מסוג אחר לחלוטין. לפיכך עזבתי את המטבח כנשוך נחש לטובת חדר השינה, שבו מצאתי את סבא מכין לעצמו את המנה היומית של הסודה לשתייה שהוא מהל במים כדי למנוע את חגיגת המיצים שלאחר הארוחה. לימים ירשתי מסבא את המלחמה המתמדת במתקפות הצרבת, אבל באותו הבוקר כל מה שרציתי היה לדעת מה בדיוק תיכנן סבא לעשות באוגוסט שהיה קשור לדוד יעקב מאמריקה.

"אנחנו מתכננים לנסוע לאמריקה אחרי הבר־מצווה שלך לבקר את יעקב," אמר ופנה לצאת מהחדר.

"מה?!" נפלטה מפי צעקה חטופה ובהחלט לא מתוכננת.

סבא הסתובב על עקביו והביט בי ממושכות.

"רוחול," הוא שוב קרא לסבתא במטבח, "אפשר מיר נעמען ארי מיט אונדז צו אַמעריקע?"

ושוב היא ענתה:

"פארוואס נישט?"

סבא הושיב אותי על המיטה הגדולה והרכה, לקח את ידי בידו, ליטף את שערותי ואמר:

"אתה רוצה לנסוע איתנו לאמריקה?"

נשנקתי, אך זה לא מנע מראשי להתחיל בעבודתו.

בעיני רוחי ראיתי את עצמי עומד על הרציף בנמל חיפה. בידי הימנית מזוודה קטנה, ואני לבוש במכנסי חאקי קצרים המגיעים עד לברכי ובחולצת שרוולים קצרים כחולה, ועל ראשי כובע ברט צרפתי. סבא וסבתא לצדי, הוא בחליפת הבנקאים האפורה שלו, והיא בשמלה ארוכה המכסה על רגליה ובצעיף המכסה את שערה. מולנו אוניית הדגל של צים, "תאודור הרצל", ובעוד כמה דקות נצעד בסך עם יתר הנוסעים, נעלה על סיפונה ונפליג למרחקים, מאחורינו שובל הקיטור הלבן ומאות בני משפחה, חברים ושאר קרואים מנפנפים לשלום במטפחות לבנות.

מחשבותי נקטעו.

"תבטיח לי להניח תפילין יום־יום גם לאחר הבר־מצווה, ואני אקח אותך איתנו לניו יורק," אמר סבא, אך מיד אחר כך נתן לי טפיחה על ישבני והוסיף:

"אבל עכשיו זה הזמן לגמור את ארוחת הבוקר ולרוץ לבית הספר. נדבר על זה בערב."

אלא שהערב לא הגיע כל כך מהר.

היום עבר בעצלתיים, מחוגי השעון לא מיהרו לשום מקום, ואני הייתי אפוף מחשבות. הדילמה היתה בלתי נסבלת — להבטיח ולהגשים את מה שאפילו לא היה בגדר חלום, או לא להבטיח ולהחמיץ הזדמנות של פעם בחיים. בצר לי חזרתי מבית הספר לבית הורי במקום לבית סבא, וכשאמי שבה מן העבודה ביקשתי את עצתה.

"זו היא החלטה שלך," היא אמרה, "אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: אם אתה מבטיח — אתה חייב לקיים את הבטחתך."

וככה, בצורה פשוטה וישירה, פתרה לי אמא את הבעיה כאילו היתה שאלה של לוגיקה, כי ידעתי שאם אבטיח לסבא להניח תפילין, לא אעמוד בהבטחתי, ולוגיקה היתה הגן העיקרי שעבר ממנה אלי.

עוד באותו הערב הסברתי לסבא שאין ביכולתי להבטיח, כי אינני יכול להיות בטוח שאעמוד בהבטחה.

ניכר בסבא שאכזבתו היתה רבה, אך הוא לא אמר דבר, ומאותו הרגע לא דיבר עוד על העניין, והנסיעה לאמריקה נעלמה כלעומת שבאה ואיתה "תיאודור הרצל", פסל החירות וגורדי השחקים של ניו יורק.

חודש אחר כך, ביום 20 בחודש יולי של שנת 1964 — הוא י׳ תמוז בלוח העברי — חגגתי את בר־המצווה בבית הכנסת הנשיא שברחוב אוסישקין, וכשאלתר, שהיה הקצב השכונתי מיום א׳ עד יום ו׳ וראש גבאי בית הכנסת בשאר ימות השנה, חיזן בקולו העסיסי את הפזמון המזמין — "י־ע־מ־ו־ד, חוֹסֵן הבר־מצווה, הבוחר אריאל ברייב אברום, מפטיר," עליתי בצעדים בטוחים על הבמה, מסב נחת מרובה למשפחתי המורחבת שמילאה את מושבי המתפללים שלמרגלות הבמה. סבא קרן מאושר במיוחד כשלא נכשלתי בטעמי המקרא, ואני, לעומת זאת, אני — גאוותי היתה על כך שידעתי להתחיל את "ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל, והוא בן אישה זונה," בקול צלול ונישא, מבלי שאיש שיער בנפשו את שעבר במוחי באותה העת כשהבנתי שיפתח היה בעצם בן זונה. בסוף ההפטרה אבא נתן לי נשיקה, סבא אימץ אותי לחיקו, והקרואים מיהרו לקידוש עם קצת עוגות לקח טבולות ביין מתוק, אבל לא לפני הטפיחה הרגילה על כתפי החתן, מלווה בברכה המסורתית של "יישר כויח".

וככה הגעתי לפרקי.

ביום המחרת השכמתי קום, ואולי משום שכבר הייתי חזרה בבית הורי, התעלמתי מהצורך להודות לאלוהי על קימתי זו, ומבלי הרבה הכנות או מחשבות, נחוש כארי, או שמא אומר אריאל, שלפתי את התפילין והסידור משקית הקטיפה הכחולה, ועד מהרה מצאתי את עצמי עושה בדיוק את מה שעשיתי בשבועות הקודמים. אלא שהפעם הייתי לבד, סבא לא היה איתי וגם לא היה לי מניין, וזה איפשר לי להיות החזן לכמה רגעים, ולכמה רגעים אחרים להיות אחד מהמתפללים המסתובבים או בחור הישיבה המתמיד שבפינה, בקיצור — להניח תפילין כאילו לא הייתי חילוני. למרבה האירוניה, התחלתי ליהנות מהעניין וחזרתי על הריטואל ביום שלאחר מכן ובכל יום נוסף, ואחרי שבוע, וחודש — זו הפכה לפתע השגרה, ולא ראיתי סיבה, ולא היה לי הרצון, להפסיק. ובעיקר, כשסבא חזר מהביקור אצל דוד יעקב, לא שאלתי אותו אם הביא לי חבילת ריגליס, אלא בישרתי לו את הבשורה, והיא הרנינה את לבו, והייתי גאה בעצמי שאני עושה את מה שלא יכולתי להבטיח שאעשה.

וככה, מבלי משים, הפכה הנחת התפילין היומית לחלק בלתי נפרד ממני ומחיי, וככה למדתי על בשרי את משמעות הפסוק "מתוך שלא לשמה, בא לשמה".

בדרך כלל, קיימתי את המצווה בבוקרו של היום בטרם לכתי לבית הספר, אבל כשגיליתי שמבחינה הלכתית היה מותר להניח תפילין עד שקיעת החמה, עשיתי לעצמי ויתורים קטנים ומיזגתי את תפילת מנחה עם הנחת התפילין. ככל שהימים נקפו, כך הלך האבסורד והתעצם: מצד אחד, הגיע גיל הבגרות, ואני גיליתי שתענוגות הגוף מגמדים את תענוגות הנפש, ושחיי החילוניוּת תואמים יותר את עידן המתירנות שאימצתי בהתלהבות כאילו הייתי אחד מהוגיו. מצד שני, ככל שהתבגרתי, כן סבא הזדקן, וככל שהתחלנתי, כן גדל הפער בינינו, עד כי שתי הקופסאות השחורות הפכו הגשר היחיד שחיבר בינינו, ואני נתתי בהן פירושין מבית מדרשי שלי: התפילין של ראש אני מניח משום שהן ההוכחה שאני עושה זאת מדעת ומהכרה, ולא על מנת לקבל שכר. התפילין של יד הן ידי החזקה, לא כמו "היד החזקה" של הרמב"ם, אלא סמל ליכולתי ללכת נגד הזרם ולעשות את מה שאני מרגיש או רוצה לעשות.

כל כך דבקתי באמונתי זו, עד שבשנת 1968, כשחברי יונתן ואני נסענו לאירופה ואנחנו רק בני שבע־עשרה שנה, ובכיסנו תקציב מוגבל כי התנ"ך שלנו היה ספרו האגדי של פרומר "אירופה בחמישה דולר ליום", שקית התפילין היא זו שנארזה אצלי ראשונה. בילינו באירופה יותר מחודש ימים, ובכל מקום ובכל שעה שקדתי על קיום ההבטחה שלא ניתנה: מתחת לגשרים של פריז, שם העברנו את הלילות במחיצת שאריות מרד הסטודנטים הגדול שזה עתה בא לסיומו; באכסניית הנוער בפירנצה שתמורת חצי דולר ללילה סיפקה לנו מיטה ברחבה מקורה שבה ישנו עוד איזה עשרים צעירים רעשנים, ושתפילה חרישית, שחרית או אחרת, לא נהגה במחוזותיהם; ואפילו ברכבת לילה מוונציה לניס, עמוסה בכפריים איטלקים, ועמם תרנגולות בכלובים, שקים של תפוחי אדמה, דשנים מסריחים ושאר מוצרי חקלאות, שחשבו אותי למעלה באוב כשהתעוררו לקראת הזריחה ומצאו אותי עטוף בטלית ומתנועע אחורה וקדימה ולא משום תנועת הקרון. ואם נמניתי עם המאמינים בשכר ועונש, הרי מיד הייתי מייחס את שקרה איתנו באירופה לשקדנותי ולדבקותי בעשיית הטוב בעיני ה׳, ולא לדודתו של יונתן, מרתה, למרות שהוא, כמובן, חשב אחרת.

בעצם מרתה לא היתה דודה. היא היתה צעירה, יפה ועשירה, ובסך הכול קרובת משפחה רחוקה של אביו של יונתן. אבל כשחייגנו אליה מטלפון ציבורי בוונציה, כי אמא שלו אמרה לנו לעשות כן אם נזדקק לדבר־מה, היא מיד הזדרזה להזמין אותנו אליה למלון Old Beach שבמונטה קארלו, שבו היא התגוררה במהלך הקיץ עם שני בניה ואיזו בת לוויה אמריקאית ששמה נמלט מזיכרוני. לי הנסיכות של מונאקו לא אמרה הרבה פרט לבולים הנדירים שהיא הנפיקה, במיוחד המשולשים שבהם, כי היה קשה לשים עליהם יד גם אם היית מציע את כל הסדרה הקנדית של המלכה אליזבת תמורתם. מהבולים ידעתי שהנסיכות נשלטת על ידי איזה נסיך אחד — עד היום אני לא מבין מדוע הוא לא הפך למלך כשירש את העצר — ששמו רנייה, אך בהחלט לא הכרתי את סיפור אהבתו לשחקנית האמריקאית גרייס קלי, ובעצם אפילו לא ידעתי שמונטה קארלו כבר אז היתה בירת השעשועים של כל הסלבריטאים, בעלי היאכטות, היפים והיפות של אירופה, וכמובן אלה שהממון היה מצוי בכיסם. אינני יודע לגבי יונתן, כי הוא כנראה ידע לקראת מה אנחנו הולכים, אבל אני לא הייתי עשיר וּודאי שלא הייתי יפה, ולכן דבר לא היה יכול להסתיר את תדהמתי כשהגענו למלון: הלובי המלכותי, חדרי הענק שקיבלנו (כל אחד לעצמו לשם שינוי), סלסילת הפירות הטריים והעסיסיים שחיכתה על השולחן, המרפסת המשקיפה אל החוף הפרטי שלנו עם שורת כיסאות הנוח הכחולים והשמשיות הצהובות, המיטה המוגבהת ומעליה חופת משי, וכמובן — מקלחת הענק, האמבט המפתה והאביזרים המוזהבים.

אין צורך לומר שזה היה שינוי קוטבי למה שהורגלנו לו במוטלים המצחינים משתן או באכסניות הנוער ההמוניות שבהן התאכסנו, היכן שלאמבטיות לא היו כל אביזרים כי פשוט לא היו אמבטיות, וזה אפילו לא דמה לרחצה בבית הורי כשאמא היתה טובלת אותי בקטנותי בגיגית הכביסה ומשאירה אותי לשחק עם הברווז הצהוב בעל המקור האדום. לכן הדבר הראשון שעשיתי כשנרגעתי מקבלת הפנים הבלתי צפויה היה לכתוב מכתב קצר להורי על נייר המכתבים המפואר של המלון, שהיה מסוג הדברים המדברים בעד עצמם, ולכן חסך ממני הרבה מילים ותיאורים מיותרים. מרתה הגיעה ממגרש הטניס עם שני בניה כשעה אחרי בואנו, ותוך כדי ארוחת הערב היא הודיעה לנו שאנחנו נהיה מעתה האורחים שלה ונישאר איתה ועם בניה וחברתה, הכול על חשבונה, כמה זמן שרק נחפוץ. בתחילה ניסה יונתן להעביר את רוע הגזרה, אבל כשהבהרתי לו שהוא פשוט מסתכן בחייו, הוא התרצה, והודות לו, למרתה ולתפילין של סבא, הפכנו למשך עשרת הימים הבאים לחברי המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם. במסגרת זאת הסתופפנו עם הידוענים העולמיים, וביניהם בריז׳יט בארדו שבאה למלוננו עם חברה דאז סאשה דיסטל, וכשהצטלמה לעיתון המקומי, "במקרה" הייתי מאחוריה, ולמחרת נראיתי בכל העולם בחברתה של פצצת המין של שנות השישים; שכבנו על החוף של סן טרופה חשופי חזה, אנחנו ועוד עשרות יפהפיות אירופאיות איתנו; השלכנו כדורי ברזל על אדמת הפארק המקומי בסן פול דה ואנס, ובאמצעות משחק הפטאנק הפכנו צרפתים לשעה; מחאנו כפיים בהתלהבות לצדם של ג׳ורג׳ סיגל וראיין אוניל בקונצרט ג׳אז אקסקלוסיבי בקאן; ישבנו במרפסת של מסעדת "עז הזהב" בעיירה הציורית אֶז; ושתינו ויסקי וסודה מעל חופי הים התיכון, כשמלצרים מזדקנים עם מקטורנים לבנים מפנקים אותנו, ונערות צרפתיות בעלות שפתיים אדומות עושות לנו עיניים; שכרנו יאכטה עם מפרשים ענקיים וצוות מלחים לבני מדים בקאפ דה אנטיב, ואת השקיעה ראינו מהסיפון העליון עם שמפניה ורודה וקוויאר של בלוגה.

אבל גולת הכותרת של התערותנו בשמנה ובסולתה של החברה הגבוהה היתה ללא ספק ההזמנה שקיבלנו מארמון הנסיכות להצטרף אל המשפחה המלכותית וקהל מצומצם של בחירי לבם להאזנה לקונצרט קלאסי באחד מאולמות ימי הביניים המשקיף על המפרץ. כדי שלא נתבלט בחוסר שייכותנו למעמד המלכותי, דאגה הדודה מרתה מבעוד מועד לכך שסט של בגדי ערב רשמיים יותאם לכל אחד מאיתנו, וגם קיבלנו הדרכה לגבי גינוני הטקס וקוד ההתנהגות במחיצת משפחת המלוכה. למי שחלומו באותה העת היה לצפות בסרטם החדש של החיפושיות "צוללת צהובה", מוזיקה קלאסית, ואפילו מאזיניה הם נסיכים, רוזנים ואצילים, לא היתה אטרקציה גדולה. הנסיכה קרוליין, בתם של הנסיך רנייה וגרייס קלי, שאת פניה קיבלנו בקידה קלה כנדרש על פי הספר, כבר היתה משהו אחר. היא אמנם היתה צעירה מאיתנו, בעצם ילדה מבחינתנו, אך יופייה והיותה בתו הבכירה של שליט מונאקו, ואולי בעצמה יום אחד נסיכת הנסיכוּת, היו כר נרחב לפעילות מוגברת של הדמיון הבלתי מרוסן שלי. אך כשסיפרתי בארץ את שעבר עלינו בעשרת הימים הללו, דברי התקבלו במקרה הטוב כהגזמה, ובמקרים רבים ככזב לשמו. איש לא שיער, אם כן, וגם לא אני, שדרכה של הנסיכה תצטלב בדרכי לפחות פעם אחת נוספת במהלך חיינו.

כשלושים שנה אחרי אירועי מונאקו נסענו אשתי ואני לבקר את בננו האמצעי במחנה קיץ במדינת מיין בארצות הברית. המחנה נחבא בין יערות החוף המזרחי לחופי אגם מרהיב ביופיו, והיה מרוחק מיישוב עירוני כלשהו מרחק די ניכר. זו היתה קייטנה לבנים בלבד, בתנאי שדה, במגורי אוהלים, והקשר היחיד לעולם החיצון היה באמצעות טלפון ציבורי שמרבית הזמן היה מקולקל. ביקורי הורים הותרו רק בשתי שבתות במהלך כל הקיץ, ואנחנו הגענו בסוף השבוע השלישי.

"חבל שלא הייתם כאן בשבוע שעבר. היתה פה המולה גדולה," הודיע לנו האחראי. "היה לנו ביקור מלכותי מאירופה."

"ביקור מלכותי?"

"כן, הנסיכה קרוליין ממונאקו הגיעה לבקר את בנה."

"חזור שנית, בבקשה!"

"ובכן, כן. בנה של הנסיכה קרוליין, שמו אנדריאס, נמצא אצלנו לתקופת הקיץ. בעצם, הבן שלך מכיר אותו. האוהלים שלהם בשכנות. היא היתה פה בשבוע שעבר עם כל האנטראז׳ שלה וזה היה די מרגש."

"מרגש?" אמרתי לעצמי. "כמה פעמים אני עוד אחמיץ את האפשרות להפוך את הדמיון למציאות?"

אבל כשסיפרתי את הדבר לחברי בניו יורק, הוא פסק:

"חתיכת דפוק. לך תקנה כרטיס של לוטו. אתה מבין בכלל מה הסיכוי שבגיל שבע־עשרה תפגוש את הנסיכה של מונאקו, אתה מכל אנשי העולם, ושלושים שנה אחר כך הבן שלך יהיה בקייטנה עם בנה?"

"זאת לא שאלה של סיכויים," עניתי לו בחיוך. "זה מה שקורה כשחילוני מניח תפילין."