שאנדור: מסע חיפוש

פרק ראשון זיכרונות

"שאנדור, שאנדור שלי, אני כאן."

הזעקה הכואבת קורעת את דממת הלילה. מעט אחר כך אני שומעת את הצעדים הטופפים לאורכה של המרפסת, את נקישת מקל ההליכה העשוי עץ. הקולות הולכים וקרבים לעבר החדר שלנו, חדר הילדים, בו אנו ישנים שלושתנו: מירי, אחותי הבכורה בת השמונה, אני, הבת השנייה בת השש, ואחינו הצעיר, איציק, בן החמש.

אני מזנקת מן המיטה, כעוסה, רצה לחדר ההורים ובקול רוטן וממורמר קוראת: "אמא, סבתא שוב מתרוצצת במרפסת. אנחנו לא יכולים לישון."

אמא קמה בכבדות, פניה מכורכמות משנתה העמוקה, עיניה כבויות וקהות, והיא זעה באיטיות לעבר חדרה של סבתא. היא ניגשת אליה, מדברת אליה בשקט, מרגיעה, מבקשת לשוב לחדרה וללכת לישון. "הילדים לא יכולים לישון. הרעש מפריע להם. הם צריכים ללכת לבית הספר מחר בבוקר." אני שומעת את קולה המתחנן, העייף.

סבתא חוזרת למיטתה. גם אני חוזרת למיטה ורוטנת שוב, בכעס: "שוב היא מפריעה לנו לישון, הסבתא הזאת."

הדממה חוזרת ועוטפת את כולנו ואנו שבים ושוקעים בשינה עד הבוקר.

הכעס והטינה המפעפעים בי לא נבעו רק בגלל העובדה שסבתא יוליה הפריעה לנו בשנתנו בלילות. לכעס זה היו סיבות רבות נוספות.

בכלל, מנין צצה הסבתא הזאת פתאום?

כשהופיעה סבתא יוליה יום אחד כך לפתע פתאום מאי־שם, שום דבר לא נשאר כשהיה. עולמנו המוכר, הידוע, הרגוע והמאושר, נהפך על פיו בבת אחת, ולא מצאנו עוד שקט ושלווה.

אמא סיפרה לנו שסבתא הגיעה מהונגריה, שם חיכתה זמן רב שמא יחזור דוד שאנדור, אחיה של אמא, מהמלחמה. אך הדוד לא שב, ואחרי שהיא חיכתה לו כמה שנים בבית שלה, היא באה לגור אצלנו ותישאר לחיות איתנו, המשפחה שלה.

היתה לנו כבר סבתא אחת, סבתא בוליסה (פאולינה), שכעת, לאחר שהגיעה הסבתא החדשה, הפכה להיות בפינו, הילדים, ל"סבתא יְשָנָה". את "סבתא ישנה" הכרנו מאז שנולדנו. בעצם, היא היתה עם אבא אפילו עוד לפני שהוא התחתן עם אמא. אמא הגיעה מהונגריה, אחרי שאבא סידר לה תעודת עלייה חוקית, וזמן קצר אחרי שהיא הגיעה, הם התחתנו בנשר, שם עבד אבא כפקיד דואר, בסניף הדואר הקטן, המקומי, ומאוחר יותר כמנהל הסניף.

נוכחותה של "סבתא ישנה" היתה בשבילנו עובדה קיימת. היא היתה איתנו מאז ומתמיד. היא התאלמנה אחת־עשרה שנים לפני שאבא ואמא התחתנו. ילידת ירושלים, היא הגיעה לחיפה להתחתן עם סבא יצחק, אותו לא הכרנו, שהיה יליד חיפה. אבא נולד להם עשר שנים אחרי שהם התחתנו והיה בנם היחיד. אחרי ש"סבתא ישנה" התאלמנה — זה קרה כשאבא היה בן שמונה־עשרה — המשיכו שניהם לגור יחד, ואחרי שאמא הגיעה מהונגריה ב־1939, חיו שלושתם יחד בחיפה. "סבתא ישנה" לא התערבה בחינוך שלנו, שהיה בתחום אחריותה הבלעדי של אמא. היא השקיפה מהצד — אוהבת, דואגת, חרדה לכל מעשה שובבות שלנו, אך מאוד גאה ומאושרת בשלושת נכדיה, שהגיעו כמעט בזה אחר זה לאוויר העולם.

"סבתא ישנה" היתה נמוכת קומה, גזרתה עבה, אך לא שמנה, פניה עגולות, קטנות, זרועות קמטים. את שערה היתה צובעת בחינה וקולעת לצמה ארוכה ועוטפת במטפחת שחורה שנקשרה מאחור.

השפה העיקרית בה דיברה "סבתא ישנה" היתה לָדינו. עברית כמעט ולא ידעה. היא דיברה אלינו בשפתה, ואנחנו הבנו אותה, אך התקשינו לחלוק איתה את חוויותינו, ולכן לא חיפשנו את חברתה ולא נקשרנו אליה במיוחד. יחד עם זאת, הרגשנו את אהבתה החמה אלינו, את דאגתה הרבה לשלומנו, ונוכחותה הקבועה, השקטה, בבית השרתה עלינו ביטחון ושלווה.

"סבתא ישנה" ואבא מרדכי, בנה היחיד, היו קשורים מאוד זה לזה. תמיד הרגשנו את האהבה החזקה שרחשה סבתא לאבא, ומצד שני, ראינו עד כמה אבא מכבד ומעריץ את סבתא, כמה דאג לה, לבריאותה ולאושרה. אבא היה בשבילה תמיד המשענת הקבועה, הנפש היחידה שאיתה היתה יכולה לחלוק את עולמה. עם אמא יכלה סבתא ישנה לתקשר, מכיוון שאמא למדה לדבר תוך זמן קצר בשפתה של סבתא, לדינו.

לתוך עולם זה פרצה בסערה סבתא יוליה.

סבתא יוליה היתה כבת שבעים וחמש כשהגיעה מהונגריה לישראל. קומתה בינונית, גופה רזה, לבושה שחורים, פניה חמורות, משקפים עגולים, בעלי מסגרת כהה, מעטרים את פניה, כובע מסוגנן שחור על ראשה, נעולה נעליים שחורות גבוהות, הנשרכות לכל אורכן בשרוכים, בידה מקל הליכה שחור מעץ. הופעתה שפעה ביטחון עצמי חזק, גאווה והדר. מיד ניתן היה להרגיש שלפניך אדם היודע בדיוק מה הוא רוצה וכיצד הוא צריך לפעול כדי להשיג מה שהוא רוצה.

סבתא יוליה דיברה הונגרית וגרמנית. גרמנית לא הכרנו, ואילו הונגרית הבנו בצורה בסיסית ביותר. הונגרית שמענו בבית. אבא, חובב שפות גדול, למד וידע קרוא וכתוב שבע שפות. את השפה ההונגרית למד בכוחות עצמו, בהקשיבו לרדיו (בו זכה בהגרלה), מבין הראשונים שהיו בזמנו בשוק, וכשאמא הגיעה — זו היתה השפה בה הם תקשרו זה עם זה. אמא התחילה ללמוד, בצורה לא מסודרת, שתי שפות חדשות, לאחר שהגיעה: לדינו, כדי להיות מסוגלת לדבר עם "סבתא ישנה", ועברית, כדי לתקשר עם סביבתה הקרובה. אמא ידעה לקרוא ולכתוב בהונגרית וגרמנית. כן ידעה מעט צרפתית. מאמציה לרכוש את השפות החדשות נשאו פרי, וכך, כשהגענו אנחנו לאוויר העולם, שמענו בבת אחת שלוש שפות: עברית, השפה העיקרית, בה דיברנו עם אבא וענינו בה לאמא, הונגרית — בה אמא דיברה אלינו, ולדינו — השפה של "סבתא ישנה". ברמת הדיבור של ילדים בני שלוש, חמש ושבע לא הפריע לנו מצב זה כלל. אוצר המילים שלנו הספיק כדי להבין ולתקשר ברמת שיחה שילדים בגילים אלה מנהלים.

כעת היינו חייבים לענות לסבתא יוליה בהונגרית.

סבתא יוליה התמקמה בחדרה, שהיה בחלק הנפרד והמבודד ביותר של הדירה, חדר שנפתח אל המרפסת הצרה והארוכה לאורך חזיתו של הבית, אליה נפתח גם חדר הילדים שלנו, מעֶבְרָה השני של חזית הבית. בחדר הילדים ישנו שלושתנו. מיד לאחר שהגיעה היה ברור לכולם מי מנהל את העניינים בבית.

אמא, שהיתה עסוקה שעות ארוכות בעבודות תפירה ותיקונים ליד מכונת התפירה שלה או בריצות והתרוצצויות אצל הלקוחות שלה, לא היתה בבית רוב הזמן. היא עסקה בעבודות התפירה האלה כדי להוסיף בדרך זו את תרומתה להכנסה הזעומה של אבא, שכעת, לאחר שסבתא הצטרפה אלינו, הפכה להיות פחות ופחות מספיקה לכל צורכי המשפחה.

"סבתא ישנה" לא היוותה כל בעיה לגבי סבתא יוליה.

סבתא יוליה למעשה התעלמה מקיומה, וביטלה את מעמדה באחת.

אבא לא היה ברוב שעות היום בבית, ומשחָזר, לא עמד לו כוחו להתייצב מול החלטיותה של סבתא יוליה, והניח לה לעשות כרצונה. ייתכן שרצה לרצות את אמא. ייתכן גם שלא רצה להיגרר למלחמה חסרת טעם, אך התוצאות היו מאוד הרסניות מבחינתנו, כפי שאנו ראינו זאת אז. ניהול ענייני הבית וחינוך הילדים הושאר בידי סבתא יוליה, ואנחנו הפכנו להיות ה"קורבנות", או לפחות כך הרגשתי אני. בבת אחת השתנה סגנון החיים בבית. סבתא יוליה חילקה את הוראותיה ולנו לא נותר אלא לציית:

"אוכל זה דבר יקר וקשה להשיגו. אסור להשאיר דבר בצלחת. צריך לאכול כל מה שבצלחת!"

"מהיום הזה ואילך כל ילד מוריד את צלחתו ואת יתר כלי האוכל מהשולחן לאחר שסיים לאכול הכול ושוטף אותם בכיור לאחר הארוחה."

"כל ילד מוריד את בגדיו לפני השינה, מקפל אותם יפה ליד המיטה, ואחר כך רוחץ את גרביו בחדר האמבטיה ותולה לייבוש."

"כל ילד מכין לו את תיק בית הספר או הגן בערב לפני לכתו לישון."

"כל ילד מצחצח את שיניו היטב־היטב לפני שהוא הולך לישון."

"כל ילד משתתף בעזרה בניקיון, בקניות במכולת, בסידור המיטה לאחר שקם בבוקר."

"כל ילד, בתורו, אחראי לשטיפת כלים במטבח ולניקיון."

מעבר להנחיות מסוג זה שהונחתו עלינו בזה אחר זה, החליטה סבתא יוליה שהיא צריכה לדאוג גם לבריאותנו ולחוסננו הגופני. מדי יום היא העמידה אותנו בשורה, הדגימה לנו תרגילי התעמלות ואחר כך דרשה מאיתנו להתעמל שעה קלה יחד איתה.

קל לשער כמה היינו נסערים וכעוסים, עתה משהשתנו סדרי חיינו.

מן הנוחות, הרגיעה, השלווה בה חיינו כש"סבתא ישנה" השגיחה עלינו, בחום, באהבה, בדאגה, ללא תביעות ודרישות קפדניות שכאלה, נקלענו למערבולת של פעילויות, חובות ותפקידים שהגבילו את החופש ממנו נהנינו עד עכשיו. סבתא יוליה לא גילתה כל גילויי חיבה: לא חיבקה, לא נישקה. בקול תקיף, במבט חמוּר סבר ובנחישות תבעה והשיגה את מה שחשבה כראוי ויאה להיעשות.

ברור לי כיום שכוונתה של סבתא היתה טובה. סבתא ראתה עד כמה קשים החיים בבית, עד כמה דלים האמצעים, ואילו מאמצים עושים אבא ואמא לפרנס את כולנו, מאמצים שהיו ממש מעבר לכוחותיהם. סבתא, כנראה, האמינה שגם אנחנו, הילדים, מבלי להתחשב בגילנו הצעיר, חייבים להתחלק בנטל ולשאת בכוחות משותפים בעבודות הבית השוטפות, ובכך לתרום את חלקנו. הבעיה היתה שכל זה נדרש מאיתנו בקפדנות רבה, ביד קשה ובניגוד משווע לכל מה שהיינו רגילים אליו קודם לכן.

אך טבעי הוא שאנחנו, הילדים, לא אהבנו את אורח החיים החדש שנכפה עלינו, ובסבתא יוליה ראינו כוח מרושע, אכזר, קר ותקיף, שהפך את חיינו בבית באחת מחיים נטולי דאגה, למעמסה.

סבתא יוליה לא היססה לתת עונשים כאשר נוכחה לדעת שמי מאיתנו מתרשל, או אינו ממלא אחר הוראותיה. אינני זוכרת בת כמה הייתי, אך זכורה לי היטב תקרית אחת. חשבתי שהמטלה שסבתא הטילה עלי היתה בלתי צודקת, וכי לא היה זה תורי לעשותה, ולכן החלטתי "למרוד". לא ביצעתי אותה. סבתא לקחה לידיה חגורה, או חפץ דומה, וחבטה בישבני היטב־היטב. הזעם והתסכול שלי היו כה גדולים, והעלבון כה עמוק, שכל זמן שהיא הכתה אותי, לא השמעתי הגה ולא בכיתי. כשאמא חזרה הביתה, סיפרתי לה מה קרה, ואז נפרץ הסכר והדמעות לא פסקו. בכיתי בכי היסטרי ופשוט לא יכולתי להפסיק. אמא ניסתה להרגיע אותי שעה ארוכה, אך לא הצליחה. אני מאמינה שאחרי מקרה זה אסרה אמא על סבתא להכות אותנו, גם אם זה נראה מוצדק בעיני סבתא. יחד עם זה, ניסתה אמא להסביר לנו את עמדתה של סבתא ואת רצונה לשתף אותנו בחובות החיים בבית, ביקשה שנבין ונשתף פעולה. לנו היה קשה לקבל את השינוי, אך לא היתה ברירה. היינו חייבים להשלים עם המציאות החדשה ולהתנהג בהתאם. היה ברור לנו שאת הסבתא הזאת אנחנו לא אוהבים ושנצטרך לחיות איתה ולסבול עד כמה שאפשר את התנהגותה ואת עקרונותיה.

תם עידן החיים חסרי הדאגה, המשוחררים, של ימי הילדות הרכים והתחילה תקופה חדשה.

כמה זיכרונות ילדות מוקדמים קבועים בזיכרוני עד היום.

בזיכרון הראשון, ברור וחד, אני כבת שנתיים וחצי או שלוש, מסתתרת מתחת למיטת תינוק לְבָנה, עשויה מוטות ברזל. קרוב לוודאי שגם אחותי הבכורה, מירי, ואחי הקטן, איציק, מסתתרים שם יחד איתי. אנחנו מקשיבים בחרדה לקולות ירי ופיצוצים. אינני זוכרת אם זה היה בשעת לילה או בשעות היום. אנחנו נמצאים בתוך צריף עץ, בו אנחנו מתגוררים. זהו אחד מצריפי העץ הקטנים (הצריף של יאשה), מול בית הדואר הקטן, בסביבה בה התגוררו פועלים של מפעל המלט נשר. משפחתנו הגיעה לכאן מהדר הכרמל בחיפה, לאחר שאבא ואמא החליטו שיהיה זה בטוח יותר עבור אבא, אם יגור יחד עם משפחתו קרוב למקום עבודתו, בנשר, שם שימש כמנהל סניף הדואר המקומי הקטן, בשירות המנדט הבריטי. לפני שהגענו לצריף בנשר, אבא היה נוסע מדי יום ביומו למקום עבודתו ובחזרה לחיפה. מאחר שהיו אלה הימים בהם החלו התקפות הערבים על התחבורה היהודית, מתוך ניסיון לנתק את הדרכים מחיפה ואליה, החליטו אבא ואמא לעבור לגור בנשר עצמה, שם מצאו את הצריף בו התגוררנו. הכפר הערבי הסמוך, בלד אל־שייח' (תל חנן של היום) היה בסיס ערבי מרכזי של התוקפים. גם בחליסה, במבואות המזרחיים של העיר, פעלו כוחות ערביים. לאחר טבח עובדי בתי הזיקוק, שרבים מהמשתתפים בו הגיעו מבלד אלשייח', פשטה יחידת פלמ"ח בפעולת תגמול גדולה על הכפר וסביבתו ופוצצה בו בתים. היו אלה כנראה, קולות הנפץ והירי שהגיעו לאוזנינו בצריף הקטן בנשר.

אנשי ההגנה פעלו באותם ימים בדרכים שונות כדי להבטיח את הביטחון בדרכים אל חיפה העיר וכן לשמור על שלום יהודי חיפה. שיירת נשק ואספקה שיצאה מביירות לחיפה הוכתה קשות על ידם, ונפילתה היוותה מכה קשה לכוחות הערביים. תושבים ערבים רבים של חיפה ברחו מהעיר לפנים הארץ או לחו"ל מחשש לחייהם.

ב־21 באפריל 1948 החלו הבריטים לפנות את העיר. החלה המערכה של כיבוש חיפה מידי הערבים. בבית הנג'אדה התנהל קרב קשה שהסתיים בבוקר ה־22 לאפריל 1948. השכונה הערבית בחליסה טוהרה, ואובטחה התחבורה בין חיפה לעמקים ולגליל.

תושבי העיר הערבים סרבו לקבל את תנאי הכניעה שהובאו בפניהם. הם האמינו שפלישת צבאות ערב קרובה ושהארץ כולה תיפול במהרה לידיהם. המנהיגות הערבית פקדה עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מידי היהודים. תוך לילה עזבו מרבית התושבים הערבים את העיר. כשלושת אלפים ערבים בחרו להישאר והם רוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. ב־23 באפריל הכריז מפקד המחוז של ההגנה, משה כרמלי, על "שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה". נפילת כפרי "המשולש הקטן" ופתיחת הכביש הראשי לחיפה הביאו לסיום המערכה על חיפה. הזיכרון הראשון שלי הוא הד למאורעות שהתרחשו באותם ימים.

בזיכרון הילדות השני שצף ועולה בזיכרוני בצורה ברורה, אני, כבת שלוש, על גב משאית עמוסה, המטפסת לאיטה ועולה בכבדות רבה במעלה עלייה תלולה מאוד. כמעט לקראת סופה, פונה המשאית שמאלה וזוחלת עד למרגלותיו של בניין אבן גדול, בסופו של אותו רחוב. אני יושבת על גבי אחת החבילות הגדולות הממלאות את המשאית. כאשר אני נושאת את עיניי כלפי מעלה, אני רואה את פני האבן המסותתת של הבית, את מרפסתו הצרה, הארוכה, הצהבהבה, הנמשכת לכל אורך הקומה השנייה. ידיים תופסות אותי ומורידות אותי מהמשאית. אחר כך אני נישאת במדרגות לקומה השנייה. הגענו לביתנו החדש ברחוב ה' מס' 5 בשכונה המוסלמית לשעבר, חליסה.

אבא ואמא קיבלו זכות לגור בדירה של "הרכוש הנטוש", כפי שנקראו אז הדירות שננטשו על ידי דייריהן הערבים, ועד מהרה עברה המשפחה כולה — אבא, אמא, "סבתא ישנה" ואנחנו, שלושת הילדים, לדירה החדשה. הבית אליו הגענו היה בניין בן שתי קומות, רחב ידיים, שהיה צמוד מצדו האחורי לצלע ההר. בקומתו השנייה, מאחור, כלפי צלע ההר, ניתן היה לצאת אל חצר גדולה. מצדה האחד, המערבי, היתה החצר מגודרת בגדר אבן, שהפרידה בינה לבין חצר השכנים מהבית הסמוך, ובקצה הדרומי שלה, גבלה החצר במדרגות אבנים מגובבות זו על גבי זו לגובה. מאחוריה ניצב ביתם של עולים חדשים, יהודים יוצאי עיראק, שהגיעו לשם זמן קצר אחרינו, משפחה גדולה ורבת נפשות. בתחילה, עמדה כל הקומה השנייה של הבניין לרשותנו. אני זוכרת היטב את תחושת העונג שחשנו כשרכבנו על תלת האופן הקטן שקבלנו באחד מחדרי הבית הריקים, סחור־סחור, על רצפת האריחים היפים, המעוטרים שחור־לבן, כשאנחנו עולצים ועולזים. המעבר החד מצריף המגורים הדל והדחוק בנשר לבית הגדול והיפה בחליסה גרם לנו אושר רב. הגענו לדירה רחבה של שישה־שבעה חדרים, חצר גדולה, מרפסת צרה וארוכה שהשקיפה על נוף מרהיב של מפרץ חיפה, גג שטוח, אליו ניתן היה להגיע במדרגות מהקומה השנייה, שהיה כולו שלנו, וממנו יכולנו להשקיף אל כל העיר הפרושה לרגליו. לא עבר זמן רב ולבית הגיעה משפחה נוספת. הם התמקמו בקומה הראשונה: אב, אם ובנם היחיד, מנחם, שהיה בן גילנו, בערך. יוצאי פולניה, פליטי שואה. האב — ספר במקצועו. האם — עקרת בית. חודשים ספורים נוספים עברו, ומשפחה שלישית הגיעה. אב, אם ושני ילדיהם, בן ובת, אף הם בגיל דומה לגילנו.

הפעם נאלצנו לוותר על חלק מהקומה השנייה. נִבנה קיר שהפריד שני חדרים מהדירה שלנו וחלק מהחצר הגדולה. השכנים החדשים בנו להם גם מטבח ומקלחת, מחסן גדול מעץ, שסגר על הצד המזרחי של החצר שלנו וחסם אותה. עולמנו אומנם הצטמצם מעט, אך עם זאת זכינו בחברים חדשים למשחק. אט־אט הפכנו להיות קבוצה מגובשת שבילתה את שעות המשחק הפנויות ברחוב שבחזית הבית, במרחבים הפתוחים שהשתרעו מעברו המזרחי של הבית, ויחד חקרנו ולמדנו להכיר את השכונה החדשה שלנו, את הרחובות הסמוכים, ואת הילדים האחרים בשכונה.

באותם ימים לא הרגשנו בעצם עד כמה קשים היו החיים בבית. אבא המשיך בעבודתו כמנהל סניף הדואר הקטן בנשר. הוא יצא לדרכו השכם בבוקר על אופניו, וחזר לעת ערב, כשהוא גורר אותם לאיטו, בכבדות, במעלה ההר. אמא החלה לאסוף בבתי השכנים ובבתי מכרים עבודות תפירה ותיקונים, הביאה אותם הביתה, עבדה עד שעות מאוחרות בלילה, ואילו "סבתא ישנה" השגיחה עלינו והשקיעה בנו את כל דאגתה ואהבתה. אנחנו פרחנו ושגשגנו. מצאנו עניין רב בכל מה שסבב אותנו. תחילה, בחצר הגדולה, ששימשה לנו מגרש משחקים ראשון, גינת ירק לאמא, ופינת חי של כולם. אספנו לשם את כל היצורים החיים שמצאנו — חתולים, כלבים, צבים. אמא גידלה שם ארנבות ותרנגולות, ועל גג הבית — יונים. עליית הגג, החדר ממנו היתה יציאה אל הגג הפתוח, השטוח, הפכה להיות פינת המשחקים שלנו בימי החורף. מאוחר יותר, לאחר שהיינו חוזרים מהגן ומבית הספר, בילינו שעות ארוכות בחוץ, במשחק עם ילדי השכנים, בטיפוס על עץ החרוב הגדול שצמח בחזיתו של הבית, במשחקי כדור ושוטטות ברחובות הסמוכים. הכרנו את כל ילדי הסביבה הקרובה. כל ילדי השכונה התנהגו בצורה דומה. כמעט שלא היו לנו צעצועים. מאוחר יותר, כשגדלנו מעט, היו לנו משחקי הרכבה (הטכנאי הצעיר), משחק ריכוז, או מונופול, דוּקִים, משחקים שהמצאנו בעצמנו, אך בעיקר קראנו ספרים, שהחלפנו כמעט מדי יום בספרייה העירונית. בשנים הראשונות היה הרחוב ביתנו השני והרגשנו בו חופשיים ומשוחררים.

כשהיה אבא חוזר מעבודתו לקראת ערב, היה אומנם מחבק ומנשק ומתעניין כיצד עבר עלינו היום, אך זמן קצר לאחר מכן היה שוקע בענייניו או נצמד למכשיר הרדיו האהוב שלו. אמא, עייפה תמיד, היתה ישובה ליד מכונת התפירה, תופרת או מתקנת בגדי לקוחות, לאחר שהתרוצצה כל היום לאסוף עבודות תיקון חדשות או למסור בגדים שכבר תיקנה. אנחנו, הילדים, פטורים מתשומת הלב וההשגחה של המבוגרים, הפכנו לשלישייה שהעסיקה את עצמה. נהנינו מאוד מהחבורה שלנו והיינו חברים טובים זה לזה. שעות ארוכות בילינו אחר הצהריים מחוץ לבית עם שאר ילדי הרחוב. אחר כך היינו חוזרים הביתה וממשיכים לשחק, במחבואים, למשל. בדירה הגדולה היו פינות רבות בהן ניתן היה להתחבא, והכרנו כל פינה.

לעיתים קרובות היתה ארוחת הערב דלה מאוד, אך אנו הילדים לא הרגשנו במחסור באותם ימים. המרחב והחופש בביתנו החדש גרמו לנו לאושר רב ולהנאה מרובה. מצוקות המבוגרים לא הטרידו אותנו כלל. לא שמנו לב למתח, לחרדה, לכאב, לגעגועים, לייאוש שהיו מנת חלקם של ההורים שלנו, של השכנים שלנו מהקומה הראשונה, או של השכנים מעבר לקיר הצמוד לדירה שלנו בקומה השנייה. כלל לא היינו ערים בשנותינו הראשונות, הרכות, לקשיי הפרנסה, לאמצעים הדלים, למאבק היום־יומי להביא אוכל הביתה. כל זה היה רחוק מאיתנו מרחק רב. כל המשפחות שזה מקרוב הגיעו להתגורר ברחוב שלנו היו במצב דומה. הכרנו כמעט את כולם. רובם היו אנשים קשי יום, שעבדו קשה לפרנסתם, עלו זה מקרוב לארץ, עברו תלאות וסבל עד שהגיעו לכאן להתחיל את חייהם מחדש. המשפחה שלנו היתה רק אחת מן המשפחות האלה, והיו לה אותם קשיים ואותם אמצעים דלים. פשוט לא יכולנו אז, כילדים, להבין את טיבם האמיתי של חיי המצוקה שהיו אז נחלת הכלל.

במיוחד לא היינו מסוגלים להבין אז את מה שקרה לסבתא יוליה ולאמא. היינו קטנים מדי ובורים מכל ידיעה על מה שהתרחש בחייהן לפני שהגיעו ארצה. ידענו שדוד שאנדור לא חזר הביתה אחרי המלחמה, ושדבר זה גרם לסבתא ולאמא צער גדול וכאב רב, אבל לא היה לנו כל מושג מהי המשמעות האמיתית של סיפור זה.

סבתא יוליה המשיכה לחכות לשאנדור. החיים בבית עם סבתא יוליה הפכו יותר ויותר קשים.

ראשית, סבתא יוליה רַבָה לעיתים קרובות עם "סבתא ישנה". גם אנחנו הבנו שלא היתה זו "סבתא ישנה" שעוררה את המריבה. סבתא יוליה פשוט טָפְלה על "סבתא ישנה" האשמות מהאשמות שונות, ולעיתים קרובות נקלענו שלא מרצוננו למריבות שהתלהטו ביניהן, בייחוד כשל"סבתא ישנה" פקעה הסבלנות. זו מלהגת בהונגרית רהוטה, בקול כעוס ומתלונן, וזאת עונה לה בלדינו, כעוסה לא פחות ונעלבת מטרדנותה וטרחנותה של סבתא יוליה. אמא, בייאושה, היתה נאלצת להפריד בין השתיים, להרחיק את סבתא יוליה לחדרה, להתנצל לפני "סבתא ישנה", ולנסות להסביר לנו, הילדים, שמרוב צער, סבתא יוליה מתקשה לשלוט בעצמה. אמא גם הסבירה שסבתא יוליה כבר די זקנה, והיא מתנהגת בצורה שלפעמים אופיינית לאנשים זקנים: היא מאמינה ש"סבתא ישנה" גונבת לה כל מיני חפצים מחדרה, אף על פי שלא היו דברים מעולם; היא מדמיינת לעצמה ש"סבתא ישנה" אמרה לה כל מיני דברים פוגעים או מעליבים, ובעצם היא לא כל כך אחראית להתנהגות הלא רגילה והלא נעימה שלה. כמובן שאנחנו התקשינו להבין על מה אמא מדברת.

מה שראינו לנגד עינינו היו שתי נשים זקנות, שתי הסבתות שלנו, שפשוט לא היו מסוגלות לחיות זו עם זו, והפכו את החיים לגיהינום אישה לרעותה, ולנו, הדיירים האחרים בבית. אמא נקרעה בין שתיהן. אבא חרד לשלומה של "סבתא ישנה", שלא היתה כל כך בריאה וסבלה ממחושי לב. האווירה היתה מתחממת ומתלהטת, ואנחנו בתווך, תוהים ומתפלאים למראה המתרחש.

באחד הימים, כשהייתי בערך כבת שמונה, סיפרה לנו אמא שמצאה לסבתא יוליה סידור בבית זקנים בצפת, במוסד של מלב"ן (ראשי תיבות: מוסד לטיפול בעולים נחשלים), וכי סבתא תעבור לגור בצפת ושם תזכה לטיפול טוב ולחברת אנשים אחרים בני גילה. חפציה המעטים של סבתא יוליה נארזו בחבילה, אמא נסעה איתה לצפת, וחזרה בלעדיה.

בבית השתרר שקט. פסקו המריבות. "סבתא ישנה" יכלה כעת לנהל את חייה בשקט, ללא מלחמות, ללא האשמות חסרות בסיס. אבל מאז שסבתא יוליה עזבה, שום דבר לא חזר לקדמותו. אמא הושפעה קשות מכך שנאלצה לשלוח את אמה מהבית. למרות שהבינה שלא היתה כל דרך אחרת, היא מָלְאה רגשות אשם וצער. בריאותה של "סבתא ישנה" המשיכה להידרדר, ולעיתים קרובות היה חלל הבית מתמלא בריח הוולריאן בו השתמשה סבתא להרגעת עצביה ומחושיה.

אנחנו, הילדים, התרגלנו לאיטנו למחשבה שהסבתא שנכנסה אל תוך חיינו בסערה, שוב אינה איתנו, וללא הרבה צער נהנינו מהשקט שחזר לשכון בבית. כולנו היינו כעת תלמידי בית ספר, מבלים שעות ארוכות מחוץ לבית בשעות הבוקר, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר הכנת השעורים, המשיך הרחוב להיות לנו לבית. משחקים עם ילדי השכונה: מחניים (משחק בכדור), מחבואים, שוטטות בהרים לקטוף פרחים או ללקט תאנים. התחלנו לבקר במועדון הנוער הגיבורים, שהופעל על ידי עיריית חיפה, ואליו התקבצו ובאו כל ילדי שכונת חליסה, ילדי רחוב הגיבורים וואדי רושמיה (כיום נחל הגיבורים). מועדון זה הפך להיות אחד המוקדים החשובים של חיינו ואני משוכנעת שהוא תרם תרומה גדולה להתפתחותנו — הפעילויות השונות שסיפק, חיי החברה הערים שלבלבו בין כתליו, המסגרת הבטוחה והמועילה שהוא היווה עבורנו בשעותינו הפנויות ייזכרו לטוב. שגרת החיים היום־יומית הִשְׁכיחה מאיתנו את סבתא יוליה. "סבתא ישנה" שבה ותפסה את מקומה כנוכחות הקבועה, השקטה שבירכתי חיינו, כשהיא מרעיפה עלינו כתמיד את אהבתה, דאגתה ותשומת לבה.

יום אחד, בהיותי כבת שתים־עשרה, לאחר שחזרנו מבית הספר, התבקשנו על ידי אמא ואבא להיות בשקט ולהתנהג יפה. "סבתא ישנה", כך נאמר לנו, חולה מאוד וגוססת. הסתובבנו בבית על קצות האצבעות, מגניבים מפעם לפעם מבטים לעבר סבתא, שפשוט הלכה ודעכה לאיטה, מפוחדים ומבוהלים וחרדים מפני הבאות. את הצפוי אי אפשר היה למנוע. לאחר כמה ימים כאלה, כשחזרתי יום אחד מבית הספר, ראיתי את סבתא מונחת על הרצפה מכוסה בסדין, מסביב לה נרות, ושכנים ושכנות ישובים מסביב, גם הם על הרצפה. "סבתא ישנה" מתה.

אבא ואמא הכינו את כל הדרוש ללוויה, אך אנחנו התבקשנו להישאר בבית. אמא רצתה, כדרכה, לחסוך לנו את התמונות הקשות של הקבורה בבית הקברות, וסברה שמוטב שנישאר בבית. בימים הבאים, אבא, שבור מצער וכואב, ישב בבית שבעה, גידל את זקנו, והתפלל בבית הכנסת. "סבתא ישנה" היתה האדם הקרוב הראשון שהכרנו שמת לנו, והמעמד הזה השאיר אותנו די המומים וכואבים. לא עבר זמן רב והכאב שהרגשנו בגלל חסרונה הלך ודעך, ואט־אט השלמנו עם הידיעה ששוב לא נראה אותה לעולם.

אמא התחילה במאמציה לשכנע את אבא להחזיר את סבתא יוליה הביתה. התברר לנו שהשנים בהן שהתה סבתא יוליה בבית הזקנים בצפת לא היטיבו איתה. כל אותה התנהגות קשה שגילתה כלפי "סבתא ישנה", חזרה ונשנתה ביחסיה כלפי הנשים האחרות, חברותיה לחדר בבית הזקנים של מלב"ן. תוך זמן קצר היא שבה להיות מבודדת, בלתי נסבלת ודחויה. אמא ידעה את כל זה וסבלה בשקט. לא ניתן היה להחזיר את סבתא יוליה הביתה כל עוד "סבתא ישנה" היתה בין החיים. עכשיו, לאחר ש"סבתא ישנה" הלכה לעולמה, לא יכלה יותר אמא להתעלם ממצבה של סבתא יוליה, שכנעה את אבא שאין ברירה, והיא חייבת לדאוג לאמה, ממש כפי שהוא דאג כל חייו לאמו, ושסבתא יוליה צריכה לחזור הביתה. למרות שאבא לא שש לשוב ולקבל אל תוך חייו את סבתא יוליה, ועמד בהתנגדותו כמה זמן, הוא ידע שאמא צודקת. סבתא יוליה חזרה הביתה.

כאשר חזרה הביתה בשנת 1958, היתה סבתא יוליה כבת שמונים ושלוש. לנו היא היתה זכורה כסבתא מחמירה, קפדנית, תובענית, שנהלה את ענייני הבית ביד ברזל, סבתא מתקוטטת, מתלוננת, המתנגחת עם "סבתא ישנה" והמפריעה את מנוחתם של כל הסובבים אותה. חששנו שעתה, עם חזרתה, ישובו אותם ימים שלא היו זכורים לטוב, ויעכירו את חיינו. כשראינו את האישה הזקנה, המקומטת, העטופה מטפחת צבעונית הקשורה מתחת לסנטרה, את שערה שהלבין לגמרי, שעיטר את מצחה ובצבץ מתחת למטפחת; את ארשת פניה הרכים להפתיע, את גופה הרזה, הדל, תנועותיה האיטיות, הכבדות, חשנו ששוב אין לנו מה לחשוש מפניה. זו פשוט לא היתה אותה אישה שהכרנו. האישה שחזרה אלינו היתה שבורה, מוכה, אישה שוויתרה על המאבק והרימה ידיים. חשנו בדיכאון הכבד הרובץ עליה והמכרסם בה.

סבתא ראתה אותנו, זיהתה אותנו, חייכה אלינו ועיניה נצצו משמחה. הרגשנו את שמחתה לראות אותנו ולחזור הביתה. אמא ואבא פינו עבורה את חדרה הישן, סידרו אותו וקישטו אותו כמיטב יכולתם, וסבתא שבה לגור בו כבעבר. לא יכולנו שלא לחוש ששוב אין סבתא אותה אישה שהכרנו. כל העוצמה והכוח שהיו בה זנחו אותה. היא נראתה חלושה, לא מרוכזת, לא ממוקדת, לא לגמרי מעורבת במה שמתרחש סביבה. כשהיינו עוברים על פניה, או כשאמא לקחה אותה לשירותים, היו פניה אורים כשהבחינה בנו, וחיוך שמח היה ניצת ומרצד בעיניה. ברור היה לנו שאין לנו יותר כל סיבה לחשש.

אמא השקיעה בסבתא את כל תסכוליה וכאביה, במה שנראה לנו כניסיון לכַפֵּר על שנות ההזנחה והנטישה. כל רגע פנוי שלה היא בילתה בחברת סבתא, הביאה לה חוברות מצולמות צבעוניות לקריאה, רחצה אותה באמבט, סירקה את שערה, טיילה איתה במורד השביל, לאיטה, השתדלה לבשל עבורה מאכלים שידעה שסבתא אוהבת לאכול, רכשה את הטלוויזיה הראשונה שלנו, בשחור־לבן, כדי שסבתא תוכל לשבת ולצפות בה, מדי פעם. לא היה כל צורך לפנות אלינו ולבקש להתנהג יפה עם סבתא. אמא שימשה לנו דוגמה, ממנה פשוט אי אפשר היה להתעלם. בעקבותיה, השתדלנו גם אנחנו להנעים לסבתא יוליה את שנותיה האחרונות כמיטב יכולתנו: כשהייתי רואה שאמא מאחרת לחזור הביתה, הייתי מכינה לסבתא את כוס התה שלה, מורחת לה פרוסת לחם בריבה האהובה עליה ומביאה אותם אליה לחדרה. מדי פעם הייתי שואלת אותה אם היא צריכה ללכת לשירותים, או אם היא זקוקה למשהו. סבתא היתה מחייכת — קמה לאיטה ממיטתה, אם נזקקה לשירותים — וביחד היינו טופפות בזהירות, כשידה האחת אוחזת בי וידה השנייה במקל ההליכה שלה. הייתי מושיבה אותה בזהירות על האסלה וסוגרת אחריה את הדלת, מחכה בחוץ עד שתודיע לי שאני יכולה לעזור לה לצאת. פעמים רבות עזרתי לאמא לרחוץ אותה באמבטיה. היינו צריכות לעזור לה להיכנס לאמבטיה, שהיתה גבוהה למידותיה, להתיישב, לסבן אותה, לחפוף את שערה הארוך והלבן, לעזור לה לקום, לצאת, להתנגב, להתלבש ולחזור למיטתה. אמא גילתה סבלנות אין קץ ואף פעם לא התלוננה או רטנה. היא קיבלה על עצמה את הטיפול בסבתא באהבה רבה ואני משוכנעת שהטיפול המסור הזה עזר לאמא להרגיע את מצפונה המיוסר, מצד אחד, ומצד שני, האריך את ימיה של סבתא יוליה, שהיתה בת תשעים ושמונה שנים, כשנפטרה, בשנת 1973. אמא טיפלה בה באותה מסירות עד יומה האחרון.

סבתא נשארה איתנו בבית עד סוף ימי חייה.

לאט־לאט דעכה, זיכרונה התעמעם, יכולתה לבצע פעילויות גופניות, כטיול קל, הליכה בתחומי הבית, או פעילויות שכליות מורכבות, הלכה והתמעטה. ברור לי כיום שהיא סבלה בדרגה זו או אחרת מדמנציה, האופיינית להרבה אנשים זקנים בגילה, אך היא תמיד ידעה וזכרה את האנשים הסובבים אותה — את אמא, בתה, לה קראה בכינוי החיבה "אִילמוּשְקָה"; אבא, שהתייחס אליה בכבוד גדול, אך לא השתתף בטיפול בה; ואנחנו, הנכדים, אותנו זיהתה אחד־אחד בשמו, ותמיד חייכה ושָמחה לקראתנו. לפעמים, בימים בהם היה שכלה בהיר וצלול יותר, היתה אפילו מתבדחת. יום אחד, בסוף שנות השישים, כשהיתה כבת תשעים ושלוש, עברתי ליד מיטתה, נעולה בסנדלים חדשים ושמלת מיני קצרה, שהיתה אז באופנה. "סבתא, הביטי, יש לי סנדלים חדשים. האם הם יפים בעינייך?" שאלתי. "מאוד יפים," היא השיבה בחיוך, והוסיפה: "אבל תיזהרי שלא תדרכי על המִכְפֶּּלֶת של השמלה שלך." אני זוכרת גם מקרה שזעזע אותי ואינו מש מזיכרוני. עזרתי לסבתא להסתרק ועל השמיכה היתה מוטלת מַרְאָה. סבתא לקחה לידיה את המראה, הסתכלה ולא האמינה למראה עיניה. "האם זאת אני?" שאלה, ושבה ושאלה:

האם ז־א־ת אני?" נענעתי בראשי לאות הסכמה. סבתא התקשתה לעכל מה שראתה, נאנחה ודחפה מפניה את המראה.

לאור התנהגותה ואישיותה החדשה של סבתא, קשה היה שלא לאהוב אותה. שכחנו את כל הימים הקשים שעברנו תחת ידה, כשהגיעה, ואימצנו אל לבנו את סבתא יוליה הרכה, הפגיעה, המבולבלת לעיתים, הבלתי מזיקה לחלוטין, כפי שהתגלתה לנו בשנותיה האחרונות.

רק דבר אחד לא השתנה כלל. הכאב על אובדנו של הדוד שאנדור.

סבתא לא שכחה ולא יכולה היתה לשכוח. מדי פעם בלילות, היינו שומעים שוב את זעקתה, את כאבה, את געגועיה לבן האבוד שלא יחזור לעולם.

כשסבתא שכבה על ערש דווי, בהיותה בת תשעים ושבע, לא גרתי עוד בבית. הייתי אישה נשואה, נסעתי עם בעלי לחו"ל, לאחר שהוא סיים את עבודת הדוקטורט שלו. המכתבים שהגיעו אלינו מהבית, מאמא וממירי, דיווחו לי על ימיה האחרונים של סבתא. אמא היתה ליד מיטתה כל הזמן ולא פסקה מלדאוג לה ולהעניק לה את הטיפול המסור ביותר האפשרי. באותם ימים היתה אמא עצמה אלמנה מזה כחמש שנים. היא נשארה לגור בבית בחליסה, ברחוב ה' מס' 5, יחד עם סבתא. אחותי, שנישאה, חזרה לגור בבית יחד עם בעלה, ושניהם עזרו לאמא לשמור על סבתא. אחי, שהתחתן עם בת קיבוץ זמן קצר לפני מות אבא, אף הוא לא היה עוד בבית.

פעמים רבות הרהרתי בכך שסבתא בורכה באריכות ימים, אך חייה הארוכים לא הביאו לה הרבה שמחה או נחת. הכאב אותו נשאה מאז נעלם בנה, שלא שב לעולם, לא קהה וליווה אותה לאורך כל שארית ימי חייה. ואולי התמזל מזלה שנחלשה דעתה, ובימים של בלבול או שִׁכְחה שהשתלטו עליה, ודאי רווח לה מעט לשאת את משא הצער.

כשחזרה סבתא מצפת, לאחר ששהתה בבית הזקנים של מלב"ן כארבע שנים, הביאה איתה ספר, שהוצא לאור כנראה על ידי הצלב האדום. ספר זה היה מלא תמונות שהפכו מאוחר יותר לנחלת הכלל, ואותן אנחנו שבים ורואים כל שנה בטלוויזיה, בימי הזיכרון לשואה ולגבורה. התמונות צולמו במחנות הריכוז, לאחר שֶׁאֵלה שוחררו בידי בעלות הברית: ערמות של גוויות מדולדלות מושלכות על הקרקע, זו על גבי זו, פיות פעורים, עיניים ריקות, עצמות בית החזה בולטות מבעד לעור הצָפוּד.

אני מאמינה שאימא ניסתה להרחיק את הספר הזה מסבתא. גם לה הוא גרם לכאב נורא, כל פעם שהיתה מסתכלת בו. מצאתי אותו יום אחד, בערך בגיל שתים־עשרה, גבוה מעל ארון הבגדים, בחדר הילדים שלנו, בין הרבה ספרים אחרים של אמא, שם היו מונחים מזה זמן רב, וכולם היו מוכרים לי. אמא ודאי לא חשבה שהספר הזה יתגלה על ידי, אחרת היתה מנסה להחביא אותו במקום אחר, מוצלח יותר.

התמונות שראיתי בספר זה גרמו לי לזעזוע עמוק.

הזעזוע היה כה חזק עד כי הלילות הבאים הפכו לילות סיוטים. החלומות היו כמעט תמיד זהים: הגרמנים רודפים אחריי, אני מתחבאת. הם מחפשים אותי. אני בורחת. הם באים בעקבותיי, ואני נמלטת. עוד מעט והם יתפסו אותי... הפחד הנורא היה שָב ומעיר אותי בכל פעם שסיוט זה הופיע בחלומי. התחלתי לשאול את אמא שאלות. היא לא ענתה על כך ברצון, אך גם לא התחמקה מלדבר. תשובותיה היו קצרות מאוד, ובסופה של סדרת השאלות, לא למדתי הרבה, אך ידעתי מעט יותר ממה שידעתי אי פעם על השואה בכלל ועל האסון שאירע לסבתא ולאמא. אין ספק שאת אמא הניעו הכאב והרצון למנוע ממני את הידיעה ואת הכאב.

לפי מה שאמא סיפרה, אחיה, שאנדור, גויס לפלוגות עבודה בהונגריה והיה במחנות עבודה כמה שנים. מפעם לפעם היא קיבלה ממנו מכתבים ותמונות. בתחילת שנת 1944 שלח שאנדור לסבתא יוליה את גלוייתו האחרונה, ואחר כך לא שמעו ממנו יותר. באביב 1945, כשהגיעה מלחמת העולם השנייה לקצה, ואירופה שוחררה על ידי צבאות בעלות הברית, החל חלק מן האנשים שנעדרו בשנות המלחמה לחזור הביתה. סבתא, שחיה משנת 1940 בבודפשט, עברה שם את תקופת המלחמה והכיבוש הגרמני, ובתום המלחמה חיכתה לשובו של שאנדור הביתה, הצטיידה בתמונות שלו והלכה לתחנות הרכבת, לשאול כל מי שרק היה מוכן להקשיב לה אם ראה את האיש שבתמונה. תמיד קיבלה תשובה שלילית. סבתא לא התייאשה ונשארה בבודפשט לחכות לשאנדור עד שיחזור או עד שתשמע מה עלה בגורלו.

אמא הצליחה לעזוב את הונגריה ממש ברגע האחרון.

אבא, שהתכתב עמה בהונגרית מזה כשנה וחצי, הציע לה לבוא לארץ ולהתחתן. היא הוסיפה וסיפרה לנו שאביה, אדם (אריה) דויטש, שהלך לעולמו כשלוש שנים קודם לכן, הופיע בחלומה ואמר לה שהיא צריכה לעזוב ולנסוע. לאחר מאמצים כבירים להסדיר את נסיעתה, היא הגיעה ארצה בתחילת שנת 1939, באונייה האחרונה שהגיעה לישראל מאירופה, עוד לפני שהתחילה המלחמה.

לאחר שהסתיימה המלחמה והתברר לאמא שאחיה, שאנדור, לא חזר, היא ניסתה להשפיע על סבתא לעזוב את בודפשט ולהגיע ארצה. סבתא סירבה בתקיפות, והחליטה להמשיך לחכות. יכול להיות, חשבה סבתא, ששאנדור נפל לידי הרוסים. מדי פעם שמעו סיפורים על אנשים שנישבּוּ בידי הרוסים והמשיכו לעבוד בכפייה במחנות עבודה ברוסיה. אבא ואמא פעלו ככל שיכלו להכין לסבתא תעודת עלייה לארץ, אך סבתא דחתה את בואה שוב ושוב.

בינתיים, הגישו אמא וגם סבתא בקשות לצלב האדום, לברר מה עלה בגורלו של שאנדור. הן היו רק שתיים מהמוני האנשים שהחלו לחפש את קרוביהם והיקרים להם אחרי שנות המלחמה. אמא הניחה ששאנדור נספה, והאמינה שֶׁחָלה בטיפוס ומת. סבתא היתה משוכנעת שהוא נפל לידי הגרמנים, אך לא היתה לה כל דרך לבדוק או לאשר זאת.

אחרי שחיכתה בבודפשט כארבע שנים, בודדה, מוכה וכואבת, החליטה סבתא לעלות ארצה. היא ארזה את כל המסמכים, התמונות, החפצים המעטים שנשארו לה (בהם שמיכות פוך חמות שאנחנו נהנים מהן עד היום) ועלתה ארצה. גם בארץ, אחרי שסבתא הגיעה, המשיכה אמא לנסות ולברר מה קרה לשאנדור. היא שלחה תמונות למדור לחיפוש קרובים, שאלה אנשים שונים אם פגשו או ראו אותו, אך לא הצליחה לקבל תשובה ברורה.

נראה לי שאמא ויתרה בשלב זה או אחר על החיפוש והסתפקה במחשבה ששוב לא תראה את אחיה האהוב לעולם, מאחר שברור היה לה מעל לכל ספק שהוא נספה בשואה. סבתא, לעומתה, לא ויתרה לעולם, ולא הפסיקה לחכות לו עד סוף ימי חייה. חסרונו פער חלל כה גדול בלבה, שלא ניתן היה למלא אותו. כל ימיה הנותרים שאפה למצוא תשובה וניסתה לברר מה עלה בגורלו של בנה, מה קרה לו וכיצד הלך לעולמו. סבתא נפטרה מבלי לקבל תשובה לשאלות הכואבות האלה, והחסר והגעגועים לא הרפו ממנה עד יומה האחרון.

השיחות עם אמא בנושא כאוב זה בשנים הבאות השאירו אצלי סימן שאלה גדול. מעתה שאלתי גם אני את עצמי מדי פעם — מה קרה לשאנדור? מדוע לא חזר? מה עבר עליו בימיו האחרונים? היכן היה? כיצד הוא מת? מתי הוא מת? הסיוטים פסקו בשלב זה או אחר. במשך הזמן יכולתי לשוב ולצפות בטלוויזיה בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה בתמונות המזוויעות, ולשוב ולכאוב את הנושא. החלטתי במודע לא לשוב ולהסתכל בטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה. העדפתי לא לקרוא את כל סיפורי הזוועה שהעיתונים היו מלאים בהם באותו יום. קל היה לי יותר לנסות ולהתעלם מן הנושא.

בשנת 1969, בהיות אבי בן חמישים ותשע, מספר חודשים לפני נישואיי, צנח אבא ברחוב ומת מאוטם בשריר הלב. הייתי אז סטודנטית באוניברסיטת חיפה ועבדתי לפרנסתי בחצי משרה במשרד עורכי דין. אני זוכרת היטב כיצד הגיע אחי למשרד בו עבדתי, להודיע לי שאבא נפטר, ואת הזעזוע העמוק שמוות פתאומי זה העביר בי.

אבא עבד קשה כל חייו, ועד יומו האחרון התאמץ להרוויח את לחמו הצנוע ביושר. השכם בבוקרו של אותו יום בו צנח ומת, היה אבא בדרכו לחלק עיתונים, משרה נוספת שנטל על עצמו, כדי להגדיל מעט את הכנסתו הדלה. הוא היה ישר כסרגל, מסור לעבודתו ובעל חלומות. תמיד נמשך אל האקזוטי, האחר, השונה, הרחוק. עד כמה שידו היתה משגת, הִרבה לטייל במקומות רחוקים עוד לפני נישואיו, ואת אמא, אשתו לעתיד, הביא לעצמו מהונגריה הרחוקה. גם לאחר שהקים בית ומשפחה, היה עסוק לעיתים בכתיבת מכתבים לחברים לעט מארצות שונות, וגילה סקרנות רבה ועניין רב, וביקש לדעת כיצד חיים אנשים ביפן או בארצות סקנדינביה. הוא יצר קשרים עם חברים לעט בגרמניה, אירח אותם בארץ ונסע לבקר אותם שם, כשעוד היתה התנגדות עצומה בארץ לקשרים עם גרמנים ועם גרמניה. אמא סיפרה לי פעם שהוא הציע לה להצטרף אליו ולחיות איתו בחו"ל כמה שנים, אך אמא, שהיתה מחויבת לטפל בסבתא, אמרה לו שלא תוכל להצטרף אליו. אבא לא נסע. תמיד היתה לו תחושה שהחמיץ דברים חשובים בחייו, או לפחות את הדברים שהוא האמין שהיו חשובים לו.

במיוחד קשה היה על כולנו המאבק המתמיד בין ההורים על סדרי העדיפויות בענייני משק הבית וצורכי המשפחה. המשכורת הדלה של אבא וההכנסה הזעומה של אמא מעבודות התפירה שלה לא הספיקו לכלכל ולכסות את כל הצרכים הבסיסיים של המשפחה. מדי חודש, כשהתקבלה משכורתו של אבא, היו אמא ואבא יושבים ומחשבים מהי הדרך הטובה ביותר בה יוכלו להמשיך ולתפעל את מערכת התשלומים החודשית שלהם, וכן לקבוע מהם הצרכים החשובים שלהם תינתן עדיפות ראשונה. לעיתים קרובות היו "ישיבות" אלו מסתיימות ברוגז רב, אפילו בצעקות, ואנחנו, הילדים, היינו מאזינים בחרדה ובדאגה.

אמא העלתה תמיד את הצרכים הכרוכים בלימודינו ובהשכלתנו הכללית לראש סולם העדיפויות. ספרים, מחברות, רישום לספרייה העירונית, חיסכון לבית ספר תיכון, והנושא הכאוב ביותר, טיולי בית הספר. אבא נטה, מחמת החסר המתמיד, הגדול, בכסף, לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר — כלומר המזון שנקנה במכולת בהקפה, הפירות והירקות שנקנו בשוק תלפיות, שהיה מרוחק כל כך מהבית, צורכי ביגוד והנעלה. אמא הסתכלה לטווח רחוק יותר והתעקשה, מתוך מלחמה מתמדת, לאפשר לנו להשתתף בכל טיולי בית הספר, להחליף ספרים בספרייה ככל שאוותה נפשנו. צעצועים לא היו לנו כלל, אך ספרים היו בשפע. אמא צירפה מטבע למטבע וקנתה כמה אנציקלופדיות להן נזקקנו. היא עמדה על כך שמדי יום נקרא עיתון (ועל מנת שגם היא תוכל לקרוא עיתון בעברית, קראנו כולנו את העיתון העברי המנוקד היחיד באותם ימים, אוׂמֶר). אמא דאגה לעניינים שברוח, והיתה נחושה לוותר ולהתעלם לגמרי מעניינים שבחומר. אומנם היא עשתה מאמצים גדולים שלא יחסרו לנו בגדים ללבוש, או נעליים לנעול (צמחנו מהם מהר מאוד, וכדי לאפשר לנו להמשיך ולנעול את הנעליים מתוכן צמחנו, מקובל היה אז לקטום את חרטום הנעל, ולאפשר לאצבעות הרגליים לבצבץ החוצה, כדי שהנעל הקטנה מדי לא תלחץ על האצבעות. לעיתים קרובות מאוד הלכנו בנעליים קטומות חרטום כאלה...), אך לעומת זאת נדדה אמא הרחק עד לשוק תלפיות כדי לחפש את התוצרת הזולה יותר. לעיתים קרובות מאוד הייתי הולכת לישון לאחר ארוחת ערב דלה של פרוסת לחם טבולה בשמן זית ועליה מעט זעתר, וכן מעט זיתים. בשר כמעט ולא ראינו כלל, ואלמלא קיבל כל אחד מאיתנו, הילדים, חפיסת שוקולד אחת קטנה, שחולקה אז, בימי הצנע, באמצעות תלושים מיוחדים לכך, אחת לחודש(!), לא היינו זוכים לראות ממתקים. בזמן החלוקה היינו מתלווים לאמא לדרך הארוכה עד לצרכנייה בשכונת תל עמל, בה חולקו המצרכים החודשיים במשורה, ומקבלים ליד בשקיקה את חפיסת השוקולד הפרטית. מה גדולה היתה השמחה ואיזה עונג גרמה לנו חפיסת השוקולד הקטנה בכל פעם.

אמא השתדלה לספק גם את צורכי הלבוש שלנו, שנבעו מצמיחה וגדילה טבעיות ומהירות. היא תפרה לנו במו ידיה בגדים חדשים, בעיקר לקראת חג הפסח, ולמירי ולי תפרה בדרך כלל אותן שמלות או חליפות. כן נעזרה בחבילות בגדים משומשים ששלחו לה קרובי משפחה הונגרים שהיגרו לארצות הברית, במשך תקופת זמן מסוימת. מה אהבנו את החבילות האלה. היינו נקהלים מסביב לחבילה שהגיעה, עוזרים לאמא לפתוח אותה, שואפים לריאותינו את הריח המתוק, המיוחד שלה, "ריח של חבילה מאמריקה", כפי שקראנו לו, מוציאים כל בגד החוצה בקריאות שמחה, כלל וכלל לא מבחינים בכך שהבגדים משומשים, "במצב טוב". פה ושם קיבלנו גם נעליים משומשות, או חלקי ביגוד אחרים. זו היתה פשוט חגיגה. אך גם חבילות אלה פסקו יום אחד מלהגיע (אולי עייפו קרובי המשפחה מן המאמץ לאגור ולשלוח באופן קבוע).

אמא רשמה את שלושתנו לספרייה העירונית. תחילה החלפנו ספרים בספריית פבזנר. ניתן היה להחליף בה ספר בכל יום, אך משמעות הדבר מבחינתנו היה ללכת כל יום ברגל לספרייה, שהיתה מרוחקת מרחק רב ממקום מגורינו. כדי לחסוך את מאמצי ההליכה הממושכת והקשה, היינו הולכים שוב לספרייה רק לאחר שגמרנו לקרוא את כל שלושת הספרים שלקחנו שלושתנו יחד הביתה מהספרייה בפעם הקודמת.

תוך זמן קצר התקשתה ספרנית ספריית פבזנר לספק לנו ספרים שעדיין לא קראנו. בלענו בשקיקה ספרי הרפתקאות, ספרי אגדה וּמְשָלִים, סיפורים בדיוניים או סיפורים "היסטוריים" מתקופות רחוקות. כל אלה הפעילו את דמיוננו והלהיבו אותנו מאוד. מכיוון שהדרך מהספרייה הביתה היתה ארוכה ונמשכה זמן רב, קרה, לעיתים קרובות, שכל אחד מאיתנו גמר לקרוא, תוך כדי הליכה, את הספר שלו, ואז נשארו לו רק שני ספרים לקרוא עד ההליכה הבאה לספרייה. לא עברו ימים רבים ואמא נאלצה לרשום אותנו לספריית בורוכוב, הספרייה העירונית השנייה בחיפה בה יכולנו להחליף ספרים. ספריית בורוכוב היתה אף רחוקה מעט יותר מאשר הספרייה הקודמת, אך ההליכה ברגל לא הרתיעה אותנו. הספרנית באותה ספרייה הבחינה מהר מאוד שתוך זמן קצר לא יהיה לה מה להציע לנו מתוך מבחר ספרי הילדים שהיו ברשותה. לזכותה ייאמר שהיא עשתה מאמצים רבים לחפש ספרים אחרים שהיו לדעתה מתאימים וניתנים לקריאה על ידי השלישייה בעלת התיאבון שלא ניתן להשביעו, ושהופיעה אצלה לעיתים קרובות. היא ראויה, מבחינתי, לכל התודות על טרחתה ומאמציה ותרומתה להשכלתנו.

בידור נוסף ממנו נהנינו, בין כותלי הבית, היה האזנה לרדיו. אבא זכה במַקלט הרדיו בהגרלה כשעוד היה זה מצרך נדיר ויקר, ועשה בו שימוש רב להעשיר את אוצר השפות שלו. הרדיו היה "רדיו מנורות" ישן (כפי שקראנו לו אחר כך, משהופיעו בשוק רדיו טרנזיסטורים), בעל קופסת עץ גבוהה וארוכה, במרכזו לוח זכוכית עגול ומואר, ועליו קווים ומספרים, כפתור אחד שחור, אותו היה צריך לסובב על מנת להדליק את המכשיר, וכפתור שני, אותו היה צריך לסובב כדי לחפש את התחנות הרצויות. לאחר ש"הדלקנו" את הרדיו, היה צורך לחכות כמה דקות עד ש"המנורות תתחממנה". "החלפת תחנות" היתה כרוכה במיני רעשים וצפצופים צרחניים. לעיתים, כשהיה הרדיו משתתק לפתע, בעודו "דולק", טפיחה חזקה על הקופסה היתה "מעירה אותו" ומשיבה אותו לחיים.

אבא היה מקשיב לרדיו בערבים. אנחנו, הילדים, יכולנו להקשיב לו בשעות אחר הצהריים והיינו רתוקים לתוכניות קול ישראל לנוער. בשבתות בבוקר התגלגלנו מצחוק כשהקשבנו לתוכנית ההומור והסטירה שלושה בסירה אחת, ואחר כך לתוכנית השבועית, המסך עולה, שהיתה מסעירה את דמיוננו. היינו ישובים כולם סביב המכשיר, דרוכים, מקשיבים בשקט לקולות הבוקעים ממנו ונסחפים בדמיוננו לתוך סיפורי העלילה והדרמה.

בשנים מאוחרות יותר, ככל בני ה"טיפש־עשרה", כפי שנהגו לכנות אותנו אז, הקשבנו לכל מצעד פזמונים ולכל תוכנית "כבקשתך" בגלי צה"ל והגל הקל, והכרנו את כל השירים העבריים והלועזיים. שמענו שירים בעברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וספרדית — ולעיתים קרובות יכולנו לפזם את הפזמון יחד עם השיר המתנגן ברדיו, באותן מילים, באותה שפה. הרדיו הביא לתוך חיינו את העולם כולו. כל מה שנדרש מאיתנו היה הקשבה מרוכזת והפעלת הדמיון המשוחרר. עד היום אני אוהבת להאזין לרדיו, וגם אם אני עסוקה בקריאה, לימוד או כתיבה, הרדיו מתנגן ברקע, נוכחותו מתמדת וקבועה, כבן לוויה טוב וקרוב.

אחרי שאבא נפטר ביוני 1969, נשארה אמא לגור בבית יחד עם סבתא יוליה ועם מירי ויאן, בעלה, לאחר ששניהם חזרו לארץ מאנגליה, לאחר מלחמת ששת הימים, ונשארו בחיפה. כמה חודשים לאחר שאבא נפטר נישאנו משה ואני, ועברנו לגור בנוה־שאנן. איציק היה אז כבר נשוי לאסתי, בת הקיבוץ, כמעט כשנה, וחי איתה בקיבוץ.

לאחר שהתאלמנה, המשיכה אמא לעבוד ולפרנס את עצמה ואת סבתא יוליה בעבודות התפירה המזדמנות שאספה אצל מכרים וידידים, זאת כדי להגדיל את ההכנסה מהפנסיה הזעומה, לה היתה זכאית לאחר מותו של אבא. המסירות שגילתה אמא ביחסה לסבתא יוליה היתה ללא גבול. סבתא היתה מוגבלת בהליכה ונזקקה לעזרה. אמא תמכה בה והובילה אותה לחדר השירותים בשעת הצורך. חיתולי נייר חד פעמיים עדיין לא היו בנמצא, ולעיתים, כשקרתה "תאונה", היה עליה להחליף את המצעים, לאוורר את המיטה, להחליף לסבתא את בגדיה ולאוורר את החדר. אמא עשתה כל זאת ללא טרוניות כלל. סבתא היתה קצרת רואי והרכיבה משקפיים. היא ישבה במיטתה, ירחונים וחוברות מצולמות צבעוניות על ברכיה, קוראת או מעלעלת בהם. לפעמים הושיבה אותה אמא מול הטלוויזיה וסבתא התמוגגה ונהנתה ממראה עיניה. מפעם לפעם היה צורך לתקן את משקפיה או להתקין לה משקפיים חדשים. אמא לא חסכה בנושא זה. אני זוכרת שפעם אפילו טרחה להביא הביתה אופטומטריסט שניאות לבדוק את עיניה של סבתא ואחר כך להתאים לה את המשקפיים הדרושים.

לעיתים נעזרה אמא במירי, או בי, או באיציק, בימים שסבתא הרגישה חזקה יותר. היינו מורידים אותה לרחוב ליד הבית והולכים איתה על גבי השביל הליכה איטית, מדודה. משהתעייפה, היינו עוזרים לה לחזור הביתה, למיטתה. בשנותיה האחרונות היתה סבתא רתוקה למיטה. חייה של אמא, כל עוד נשארה סבתא בחיים, סבבו סביב סבתא וסביב עבודתה. סבתא נפטרה בשנת 1973, כבת תשעים ושמונה, כשבתה ונכדתה מירי לידה עד שנשמה את נשימתה האחרונה.

אחרי שסבתא יוליה נפטרה, חשה אמא לפתע שעול כבד ירד ממנה. לראשונה בחייה, מאז נישואיה, כבת שישים ואחת, היתה חופשייה לעשות כרצונה, ללא התחייבויות כלפי מישהו אחר. אמא חיפשה לעצמה עיסוקים חדשים כדי להעשיר את עולמה. נוסף לספרים שקראה תמיד, החלה ללכת לעיתים קרובות לצפות בסרט טוב או מעניין; נרשמה למועדון פנסיונרים ונסעה יחד איתם מדי פעם לטיולים ברחבי הארץ, אותה לא הכירה היטב, בעיקר מחוסר זמן ואמצעים, ביקרה את אחי וגיסתי בקיבוץ, שם נולדו שני נכדיה הראשונים, קרן ואור; ביקרה והזמינה אליה חברות, חלקן חברות ילדות עוד מהונגריה, וחלקן — חברות שהכירה בארץ ושמרה איתן על קשר טוב. עם אחת מהן אפילו נסעה בפעם הראשונה בחייה לטיול מאורגן לספרד, נהנתה מאוד וחזרה הביתה מלאת חוויות ומאושרת.

היה זה אך טבעי, שלקראת הולדתה של בתנו, דנה, נזמין את אמא לבוא אלינו, לארצות הברית, להיות בחברתנו וּלְצַפּות יחד איתנו להולדתה ואחר כך ליהנות מהנכדה החדשה שעמדה להגיע לאוויר העולם. אמא הגיעה לסן דייגו, קליפורניה, בתחילת חודש מאי 1975. סן דייגו היא עיר יפהפייה ונעימה, אך לנו היתה זו חוויה בפני עצמה לראות את העיר והחיים בה דרך העיניים של אמא, שנהנתה מכל רגע. כל דבר סִקרן אותה. היא רצתה לטעום כל מה שאפשר (ואפילו התעלמה מבעיות הסוכרת בה חלתה). כדרכה, היא לא חיכתה שמישהו ייקח ויוביל אותה למקומות חדשים. היא גילתה יוזמה ותושייה, ולמרות שלא דיברה אנגלית, נעזרה רבות בשפת הלדינו שרכשה בארץ, ותקשרה יפה. היא נרשמה למועדון הפנסיונרים המקומי, ונסעה איתם לטיולים. בימים פנויים אחרים קבעה לעצמה יעד כלשהו, עלתה לאוטובוס, טיילה וחזרה הביתה בכוחות עצמה. בשמחה רבה גילתה את חנויות הסדקית המקומיות, רכשה בדים, כפתורים וכלי תפירה. קנינו לה מכונת תפירה חשמלית, ושעות ישבה אמא, בהנאה מרובה, ותפרה סינרים קטנים ובגדי תינוק קטנים ויפים לקראת בואה של דנה. נוכחותה לא היתה לנו לטרחה כלל וכלל. התלהבותה וסקרנותה לגבי החיים בארץ החדשה ובמקום החדש היו מידבקים. ראינו אותה פורחת ומאושרת.

לאחר שדנה נולדה בתחילת יולי, לא התערבה אמא בבעיותינו ולא ניהלה את העניינים, למרות היותה בעלת ניסיון וידע. היא עזרה רק כשהתבקשה, והניחה לנו להתמודד לבד עם הקשיים הראשונים בהם נתקלים הורים צעירים וחדשים. נוכחנו לדעת שאמא רווה נחת כשהלבשנו את דנה בבגדים החמודים שהיא תפרה לה, או כשהשתמשנו בסינרים הצבעוניים הקטנים שהכינה לה. במיוחד קרנו פניה מאוֹשר כשהנחנו לה להחזיק את דנה בזרועותיה.

כחודש אחרי הלידה חזרתי למקום עבודתי. עבדתי במשרה חלקית, ויכולתי לחזור הביתה בשעות הצהריים. אמא לקחה על עצמה בשמחה לטפל בדנה עד שובי מהעבודה. דנה היתה הנכדה הראשונה שהיא זכתה לטפל בה (שני הנכדים שכבר היו לה, נולדו בקיבוץ, וטופלו על ידי אמם או הסבתא השנייה, שהיתה בת הקיבוץ) והעונג הרב ששאבה מכך ניכר היטב בפניה הקורנות.

אמא נשארה אצלנו בסן דייגו כחצי שנה. לא הצבנו לה כל גבול לתקופת שהייתה. היא לא הפריעה לנו כלל. להפך, שמחנו לראות עד כמה היא מאושרת ונהנית יחד איתנו. בכל זאת, החליטה אמא אחרי שישה חודשים לחזור ארצה. היה צורך לנהל מעקב רפואי אחר מחלת הסוכרת שלה, והיא התגעגעה לילדיה האחרים ולמשפחותיהם, ולחוג ידידיה. בתחילת אוקטובר 1975 חזרה אמא לארץ. בשנים שלאחר מכן היתה חוזרת ומספרת לכולם שהביקור שלה בסן דייגו והחיים יחד איתנו היו אחת התקופות היפות והמאושרות בחייה. בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה שלה, אותה צילמתי בחדר האורחים בדירתנו בסן דייגו, יושבת על כורסה, פניה נוהרים בחיוך גדול מאוזן לאוזן, שָבָה השמחה ומציפה אותי על שהיה באפשרותנו לגרום לה קצת נחת ואושר.

לאחר שובה לארץ פגשה אמא את קרל, אלמן קשיש שהתגורר בקריות. קרל החל לחזר אחרי אמא באבירות אירופית נחושה, וניסה לשכנע אותה לחיות עמו. הוא התגורר בדירה קטנה ומסודרת בקריות והיה בעל הכנסה קבועה. לאחר תקופת אלמנוּת חש בדידות וצורך בחֲבֵרָה חדשה לחיים. אמא התלבטה קשות. קשה היה לה לוותר על עצמאותה ותחושת השחרור מאחריות אליהן התרגלה לאחר מות סבתא יוליה. מאידך, מאחר שהיתה כבר כבת שישים וארבע, בודדה למדי, חשבה שמוטב יהיה אם תקשור את חייה בחייו של קרל האלמן, אשר בְּחֵן רב חלק לה מחמאות, השפיע עליה מתנות ועמל רבות כדי לכבוש את לבה. אמא עברה לגור עם קרל. הזוג החדש החליט לחתום על הסכם נישואין, ולחיות יחד מעתה ואילך. בדרך זו שמר כל אחד לעצמו על רכושו והכנסותיו, מבלי להיפגע. לאמא הובטחה הזכות לגור בדירה שלו גם לאחר מותו, כל עוד תהיה בחיים. השנים הראשונות יחד היו מלאות פעילות. השניים נסעו לטיולים בחו"ל מספר פעמים. קרל המשיך לעבוד בביתו בתיקון משקפי ראייה, ואמא סייעה לו, נסעה לחיפה להזמין ולקבל עדשות שהוזמנו, או קיבלה את פני הלקוחות שהגיעו לבית. כן דאגה אמא לענייני הבית השוטפים.

עד היום לא ברור לי אם אומנם התאכזבה אמא מהחיים המשותפים ביניהם. מה שנודע לי מאוחר יותר מאמא, היתה לה אכזבה גדולה אחת, משמעותית, אותה גילתה רק לאחר שעברה לגור איתו. קרל הונה אותה כשסיפר לה, כאשר נפגשו, שהוא צעיר בעשר שנים מגילו האמיתי. כאשר פגשה אותו, איש פעיל וערני, האמינה לדבריו שהוא בן שישים וחמש, בעוד שלמעשה היה כבר כבן שבעים וחמש שנים.

עשר שנים חיו אמא וקרל יחד.

היו בחיים אלו עליות ומורדות, רגעי נחת ואושר, ימים של עבודה ותעסוקה, ימים של טיולים ובילוי משותף. קרל אירח בשמחה את המשפחה הגדולה של אמא — אחי וגיסתי וארבעת הנכדים שנולדו להם; אחותי וגיסי ובתם התינוקת אליסון; משה ואנוכי עם שני ילדינו, דנה ויקיר. כולנו היינו אורחים תכופים בבית הקטן בקריות, ותמיד התקבלנו בחום ובלבביות. אמא וקרל הרבו להשתתף בכל השמחות והאירועים המשפחתיים, ימי הולדת וחגים. את החגים חגגנו יחד בחוג המשפחה המורחבת, ואמא וקרל היו אורחים קבועים ומקובלים על כולנו.

כשהיה קרל כבן שמונים ושתיים או שלוש לקה בלבו. הוא פסק לעבוד. שוב החלה עבור אמא תקופה קשה של טיפול וסיעוד ועזרה. מחלתו הלכה וגברה והוא הלך ונחלש. השנים הבאות הפכו לסדרת ביקורים אצל רופאים; אשפוזים תכופים בבית חולים; סיעוד בבית לאחר שהתאושש מעט, כל אלה היו לשגרת יומה של אמא בשנתיים האחרונות לחייו, ולנטל כבד. אמא, כתמיד, נשאה בנטל, אך הפעם בצער רב, ובתחושה מכבידה של אכזבה וכישלון, וחשש מפני העתיד הקרוב. כשנפטר קרל והוא בן שמונים וחמש, נשארה אמא שוב לבדה. היה עליה לשוב ולהתרגל לחיות לבד, לדאוג לעצמה ולצרכיה. היא היתה אז כבת שבעים ושלוש. שנתיים קודם לכן נתגלה אצלה גוש ממאיר בחזה והיא עברה ניתוח כריתת שד. ההתאוששות היתה איטית, אך אמא התמודדה עם האסון שנחת עליה בגבורה רבה ובקור רוח.

בקיץ 1985 שָהִינוּ, במסגרת עבודתו של משה, במינכן, לתקופה של כחודשיים־שלושה. החלטנו להזמין את אמא לשהות איתנו, להקל על בדידותה, ולגרום לה מעט אושר ונחת בחיק המשפחה. אמא הצטרפה אלינו בשמחה רבה ובהתרגשות. בדרכה המיוחדת ידעה כיצד לא להיות לנטל ולטרדה, ונכדיה, דנה ויקיר, בני עשר ושמונה, נהנו להיות עם סבתא אילנה תקופה ממושכת. כדי להפוך את ביקורה של אמא בחו"ל למהנה יותר ומשמעותי יותר, הצענו לה להצטרף אלינו לטיול ברכב ממינכן להונגריה לביקור קצר של כשבוע.

לאחר שעזבה את הונגריה בתחילת שנת 1939, לא שבה אמא לבקר בארץ הולדתה. מאז שעזבה עברו יותר מארבעים ושבע שנים. הרעיון לשוב ולבקר בעיר הולדתה, מישקולץ, יחד איתנו, קָסַם לה. התארגנו היטב לנסיעה. בררנו עם אמא את העדפותיה ורצונותיה, והשתדלנו לתכנן את הטיול בהתאם לבקשותיה, ולפי אילוצי הזמן שעמדנו בפניהם. שני ימים "הלכו לאיבוד" עקב הצורך להסדיר אשרת כניסה להונגריה בווינה, והצורך ללון לילה אחד שם. לאחר חציית הגבול להונגריה שארכה מספר שעות עקב תור מתמשך לבדיקת הדרכונים, נאלצנו לעצור ללינה בדרך לבודפשט ולחפש מקום ללינת לילה. למוחרת נאלצנו לחלוף על פני העיר היפה בודפשט מבלי להתעכב כלל, והמשכנו בדרכנו צפון־מזרחה, לכיוון מישקולץ, מרחק של כמאה שבעים וחמישה קילומטרים מבודפשט. נותרו לנו שני לילות ושלושה ימי ביקור במישקולץ. שכרנו בית קטן אך מרווח בעיירת נופש קטנה סמוכה למישקולץ, בשם טפולצה, ולמוחרת התחלנו במסע הזיכרונות של אמא במישקולץ. ראשית, חיפשנו את שכונת הבתים של עובדי חברת הרכבות ההונגרית, השכונה בה גדלה אמא ואותה עזבה בדרכה לארץ בשנת 1939. כעובד חברת הרכבות ההונגרית, קיבל אבא של אמא, סבא אדם (אריה), בית וחלקת גינה בשכונה זו. שם גידלו סבא וסבתא את אמא ושאנדור, משם הלכו אמא ושאנדור לבית ספר, לפעילויות של השומר הצעיר, שם בלתה אמא את שנות ילדותה, נערותה ובחרותה.

כשהגענו לאותה שכונה נכונה לאמא אכזבה גדולה. היא פשוט לא הצליחה למצוא זֵכֶר לבית בו גרה. היא זיהתה את הבית השָכֵן, את הגינה השכנה, אך את הבית עצמו לא הצליחה למצוא. היא ניסתה לברר עם אחד השכנים, אך הוא נראה זועף ומבולבל, וסירב לשתף פעולה. חקירה קצרה נוספת עם שכנה אחרת לא הועילה ולא העלתה דבר. הבית פשוט נעלם. בְּפָנים עגומות מצער המשיכה אמא את המסלול לאורכו היתה צועדת מדי יום כילדה בדרכה לבית הספר. עברנו ליד בתים נמוכי קומה מָטִים ליפול, שקירותיהם השחורים התקלפו משכבת הטיח שלהם. עזובה רבה והזנחה ממושכת ניכרו בכל פינה. פניה של אמא הפכו יותר ויותר נוּגוׂת. המציאות טפחה על פניה. כל הזיכרונות היפים שאצרה שנים כה רבות התפוגגו ונעלמו כהרף עין. כדי לנסות ולעודד אותה, החלטנו לנסוע ממישקולץ לאזור ההרים, הסמוך לעיר, אזור נופש בשם לִילָה פוּרֶד המהווה עדיין מקור משיכה לנופשים. ישבנו כולנו בגינת אחד ממלונות הנופש המפוארים, מתענגים על הנוף המקסים, מזג האוויר הנוח וארוחה קלה וטעימה. אמא נזכרה בימי בחרותה, כשנסעה לשם לטייל עם אחיה ברכבת (היה לשניהם כרטיס נסיעה חינם ברכבות, כילדיו של עובד בחברת הרכבות). מצב רוחה של אמא השתפר קמעה.

אחת מבקשותיה של אמא היתה לבקר בבית הקברות היהודי ולהניח זר על קברו של אביה. למוחרת היום נסענו לבית הקברות היהודי וביקשנו במשרד את עזרת אחת הנערות שעבדו שם לאַתֵּר עבורנו את הקבר. הנערה חיפשה ברישומים, לפי הנחיות שאמא מסרה לה, ודי מהר איתרה את מספר החלקה ומספר הקבר, ונאותה להדריך אותנו לשם. ככל שהתקרבנו, הפכה הצמחייה ליותר ויותר סבוכה וגבוהה, הקברים מסביב נראו יותר ויותר מוזנחים, והכתובות על המצבות פחות ופחות קריאות וברורות. שוב עברה על אמא אכזבה קשה. כמעט והיה עליה לוותר על רצונה למצוא את הקבר. כשהנערה הצביעה על קבר מסוים ואמרה בביטחון רב שאכן זה הקבר, לטשנו כולנו עיניים במצבה, אך מאוד קשה היה לקרוא את הכתוב. לפתע נזכרה אמא שבחלקה העליון של המצבה צריך היה לראות תבליט בצורת כד הנוטה על צדו, כעין כד השמן של חג חנוכה. מיד השתמשנו בדף נייר חלק, לבן, ועט לֶבֶד כחול שהיה ברשותנו, הצמדנו את הנייר לחלק העליון של המצבה, וכיסינו את הדף החלק בצבע, בתנועות ארוכות וברצף. לאט, כבמגע קסם, וכדרך נֵס התגלה לפנינו הכד עליו דיברה אמא, וכן מספר אותיות בכתב העברי, מתוכם יכולנו בקושי לקרוא את שמו של סבא. ההתרגשות שאחזה באמא ובכולנו היתה גדולה. מרוב התרגשות התחילה אמא לנַכֵּש בידיה החשופות את העשבים השוטים מסביב, שצמחו לגובה רב ואיימו לכסות את המצבה כליל. עד מהרה נואשה. נשארנו במקום עוד זמן קצר, לאפשר לאמא לשקוע בזיכרונותיה, לשאת תפילה קצרה ולשוב ולהיפרד מקבר אביה. כשעברנו ליד המשרד העלוב בו ישבו העובדים השומרים על המקום, פנתה אמא אל אחד האנשים, שנראה לה הגון, השאירה בידיו סכום כסף, וביקשה ממנו לנקות את הקבר מעשבים ומלכלוך, על מנת למנוע את היעלמותו בסבך. היא הבטיחה להמשיך ולשלוח כסף מדי פעם, אם הקבר יטופל. בתחושת מועקה כבדה עזבנו את המקום. יחד עם זאת, שמחנו על כך שהצלחנו למצוא את הקבר, ואמא הצליחה להגשים את משאלתה לשוב ולהיפרד מאביה.

לאחר מכן, ערכנו טיול בפארק היפהפה של עיירת הנופש והמעיינות החמים, טפולצה, בה מצאנו לנו מקום לינה. אמא סיפרה לנו כיצד טיילה כאן כילדת בית ספר עם כל ילדי כיתתה, לאורך האגם היפה, המוקף סביב־סביב בעצים נאים רבים, מסוגים שונים. כשראיתי את ילדיי, דנה ויקיר, משתובבים בגן ונהנים, יכולתי לדמיין לעצמי את אמא, כילדה קטנה, מטיילת בו להנאתה יחד עם חבריה לכיתה, כמוהם.

שלושת הימים שקצבנו לנו לביקור במישקולץ חלפו במהירות. אמא העיפה מבטים אחרונים בנופי עיר הולדתה, ושוב עלִינו כולנו למכונית, לכיוון בודפשט. נותר לנו לילה אחרון בבודפשט, ואחריו, חזרה "הביתה", לכיוון מינכן.

כשטיילנו ברחוב במרכז העיר בודפשט, לאורך גדת הדנובה, הצביעה אמא על אחד המבנים המפוארים. החלטנו להיכנס לאכול שם ארוחת ערב. ברקע ניגנה ושרה להקת מנגנים. האולם הגדול שישבנו בו היה מפואר, מואר באור גדול. המלצרים הסתובבו בין השולחנות לבושים בגדים צבעוניים ומקושטים, האווירה חגיגית והאוכל טעים. אמא נהנתה מאוד וסיפרה לנו שלמקום זה הובאו בזמנו הנערות הצעירות של החֶבְרָה הגבוהה ההונגרית על מנת להתקבל לחֶבְרָה, וכי בילוי במקום, בנשפים וחגיגות שנחגגו בו, היה בהישג ידם של עשירי העיר בלבד. "מי היה מאמין שיום אחד אני אשב כאן עם משפחתי ונכדיי. לא הייתי מעלה בדעתי דבר כזה," אמרה אמא בהתפעלות.

בטיולנו בבודפשט בשנת 1985 הביעה אמא את רצונה לנסות למצוא את הדירות בהן התגוררו שאנדור וסבתא. כשהגענו לכתובת דירתה של סבתא, נכנסנו לתוך חצר פנימית, מרובעת, של הבית, אליה נפתחו מארבעת הצדדים, ארבע קומות כשבחזיתן, הפונה לתוך החצר, מרפסות ארוכות. לצערנו, הגענו בדיוק בימים בהם המקום עבר שיפוץ יסודי. פיגומים עשויים קורות עץ כבדות כיסו את קירות הבניין לכל אורכם וקשה היה מאוד לזהות משהו, או אפילו לנסות להיכנס לאחת הדירות. נאלצנו, לאכזבתנו, רק להעיף מבט לכיוונה של הדירה בה גרה סבתא, כשאנו עומדים בחצר. הסתכלנו מסביב לנו, צילמנו מספר צילומים ויצאנו לרחוב. אכזבה עמוקה נוספת לאמא.

לאחר ביקור זה המשכנו ליעד נוסף בבודפשט, לפי בקשתה. הפעם, למרכז העיר, לרחוב פטופי מס' 5, מקום עבודתה של הדודה לינה, אחותה של סבתא יוליה. דודה לינה התגוררה ברחוב ארדעי מס' 10, ליד דירת משפחת האח המשותף של סבתא יוליה ודודה לינה, יוז'ף ברייר, שהיה נשוי לברטה וחי שם עם בתם הקטנה, ג'ודית. לינה מעולם לא נישאה, ועבדה שנים רבות כסוכנת משק הבית של סוחר ידוע בבודפשט. מיקומה של דירת סוחר זה היה כאמור במרכז העיר, באחד הבניינים המפוארים בעיר. לינה ניהלה את משק הבית ודאגה לרווחתו של מעבידה. כשעזבה אמא את הונגריה לישראל, נפרדה מדודתה, ושוב לא ראתה אותה יותר. בביקורנו, אכן התגלה לעינינו בניין מפואר ומרשים מאוד. חזית הבית והַכְּניסה אליו היו מעוטרות בתבליטים ובפסלים. מעקה המדרגות העולות לקומה השנייה היה מעוטר באריחי קרמיקה צבעוניים ויפים. טיפסנו במעלה גרם המדרגות, אך לא ניסינו להיכנס לדירה עצמה. לא רצינו להטריד ולהטריח אנשים זרים. אמא שמחה לשוב ולהיזכר במקום היפה הזה בו ביקרה פעמים רבות כשהיתה נערה, ויכולנו לחוש בהנאה שגרמו לה הזיכרונות הנעימים האלה. הדודה לינה חלתה במחלה קשה לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה. שאנדור כתב על כך לאמא ודיווח לה על מצבה הקשה. הדודה נפטרה ממחלתה זמן קצר לאחר מכן.

עזבנו את בודפשט עם "טעם של עוד". ראינו עד כמה היא יפה ומרשימה, והצטערנו על שלא יכולנו לשהות בה יותר זמן. יצאנו לדרך, ואחרי לילה נוסף אי־שם בפונדק דרכים באוסטריה, חזרנו למינכן. אמא היתה מאוד נרגשת והודתה לנו על שאפשרנו לה את הביקור הזה. אי אפשר היה שלא לראות בפניה גם את האכזבות שחוותה בביקור. בזיכרונה היו אצורים מראות ילדות יפים, בתים יפים ומפוארים, ביתה שלה, האהוב, החצר, גינת הירק, אותם הראתה לנו בתמונות והרבתה לספר לנו עליהם. והנה, פקעו הזיכרונות האלה כבועת סבון ולפניה נחשפה מציאות עגומה: הבית שהיה ביתה — נעלם, הרחובות והבתים היפים לאורכם טיילה היו עזובים, מוזנחים ומתפוררים. בית הקברות — מוזנח לחלוטין.

אמא שבה מביקורה זה בחו"ל לארץ, וחיה לבדה בדירה הקטנה שבקריות. אנו ביקרנו אותה מפעם לפעם, ואמא ביקרה בביתנו בתדירות קבועה. חשנו בבדידותה, אך קשה היה לשכנע אותה לעזוב את דירתה. איציק ניסה בעקשנות ראויה לציון לשכנע אותה שייטב לה אם תעזוב את הדירה בקריות ותעבור לגור איתו ועם משפחתו בקיבוץ. הוא הבטיח לסדר לה דירה קטנה ונוחה, וניסה לתאר בפניה כיצד תחיה במסגרת הקיבוץ בביתה החדש, תיהנה מכל הפעילויות החברתיות של קשישי הקיבוץ ותוכל למצוא לעצמה עיסוקים אחרים. אמא עמדה בהתנגדותה תקופה ממושכת. בסופו של דבר שוכנעה לעבור לחיות בקיבוץ.

שנה וחצי הספיקה אמא לחיות את חייה בקיבוץ. היא קיבלה דירה קטנה, ריהטה אותה ברהיטיה הישנים, קישטה אותה כמיטב יכולתה בעבודות ידיה (וילון תחרה, מפה רקומה, כיסוי טלאים למיטה) ושיכנה את מכונת התפירה, ידידתה הנאמנה משכבר הימים, בחדרון הקטן בכניסה לדירה. היא מצאה לעצמה תעסוקה של מספר שעות לפני הצהריים במתפרה של הקיבוץ. התברר לה כי השכנה בדירה שלידה, שגרה אף היא לבדה, הגיעה מהונגריה, ועד מהרה השתיים הפכו לידידות קרובות וטובות. יחד טיילו בשבילֵי הקיבוץ או בילו אישה בחברת רעותה. מדי פעם, כשהתעורר באמא רצון לבקר בחיפה, היתה עולה לאוטובוס היוצא מן הקיבוץ, ביקרה את בני המשפחה בחיפה, חברות שלה מימים עברו, או טיילה בשוק תלפיות האהוב עליה, או באזור שכונת מגוריה הקודמת. אהבתי את ביקוריה אצלי, שלא ארכו, לצערי, יותר מאשר כמה שעות בכל פעם. עצם נוכחותה השקטה, חיוכה הנעים ואוזנה הקשבת נעמו לי ושימחו אותי מאוד. תמיד חשבתי בלבי על הדברים שאשמח לספר לאמא כשתבוא לביקור, דברים שקורים לנו או עוברים עלי. אמא מצדה היתה מספרת לי מה עובר עליה או מה מטריד אותה, והקשר הקרוב בינינו הלך והתחזק.

לא ארכו הימים ואמא התלוננה על חולשה, עייפות ותשישות. הרופא הקיבוצי הגיע לדירתה וקבע כי יש לשלוח אותה מיידית לבית החולים. היא קבלה אינפוזיה והתאוששה, אך הרופאים החליטו לבצע סדרת בדיקות. תוצאות הבדיקות היו מרעישות — הרופאים גילו שלאמא יש סרטן קיבה שהתפשט בכל גופה, והעריכו כי לא ניתן לעשות דבר וכי ימיה ספורים. הם שלחו את אמא חזרה לקיבוץ, לחדר החולים.

אמא החלה להבין מה צפוי לה. כשהגעתי אליה לחדר החולים בפעם הראשונה ושוחחתי איתה, היא שאלה אותי ישירות: "מה אמרו הרופאים?" אמא ידעה שאני לא יודעת לשקר ושלא אשקר לה. מילות התשובה שלי עדיין מהדהדות באוזניי, מדי פעם כשאני נזכרת במעמד זה: "אמא, הרופאים אמרו שיש לך סרטן ושאין מה לעשות." התשובה שלי היוותה כנראה אישור למה שאמא כבר ידעה, אך חששה לשאול. היא ישבה כמה דקות בשקט, פניה אטומות ואפורות, ואחר כך אמרה, כממאנת לקבל את גזר הדין: "אבל מה פתאום סרטן הקיבה? אצלנו במשפחה לא חלו בסרטן!" הזכרתי לה את דודתה לינה והעליתי השערה שאולי גם לה היתה מחלה כזו, אלא שאז אולי לא זיהו את המחלה או שלא סיפרו לה שהיא חולה במחלה. אמא השתתקה ושקעה בהרהורים. אחרי זמן קצר שבה ושאלה: "והרופאים אומרים שאין מה לעשות? שום דבר?" הרגשתי נורא, כשופט החורץ גזר דין מוות, אך שוב אמרתי את האמת המרה והכואבת: "לא, אמא, הם אמרו באופן ברור שאין מה לעשות." ברגע זה חדרה למוחה ההכרה כמה נואש מצבה. בבת אחת לבשו פניה מסכה של שוויון נפש ואדישות, והאור בעיניה כבה. באותו רגע הרגשתי שכבר איבדתי אותה. היא הסתגרה בתוך עצמה, כאילו חיכתה לשמוע את פעמי המוות המתקרב.

להפוגה אחת זכינו, בליל הסדר, אותו החלטנו לחגוג, כל ילדיה ונכדיה בחדר האוכל של חדר החולים בקיבוץ, יחד עם החולים האחרים. מירי רחצה, הלבישה, סירקה ואיפרה את אמא ועזרנו לה להגיע לשולחן ליל הסדר. השולחן היה ערוך ועמוס במטעמי החג. אמא התיישבה בראש השולחן רזה וחלשה ומחייכת חיוך עצוב. סעדנו אותה בכריות רכות סביב־סביב לה. כל נכדיה הגיעו, שבעה במספר, וכולנו ישבנו מסביב לשולחן וערכנו "סדר מקוצר", על מנת שלא להכביד עליה ועל החולים האחרים. אמא אמרה שהיא שמחה מאוד לשבת כך יחד עם כל משפחתה ולחגוג את החג. כולנו השתדלנו להתנהג בטבעיות ולהסתיר את העצב העמוק ואת הכאב המְאֲכֵּל שליוו אותנו במשך כל אותו ערב עצוב ואומלל. בימים הבאים הלך והידרדר מצבה של אמא. בשרה כחש, תנועותיה כבדו, בטנה הלכה ותפחה. אט־אט איבדה את היכולת ללכת, אחר כך להניע את רגליה או את גופה. השיתוק והחולשה השתלטו עליה בהדרגה.

ב־6 במאי 1989 מלאו לאמא שבעים ושבע שנים. שוב סירקה מירי את שערה, איפרה את פניה ומרחה שפתון על שפתיה החיוורות, וכשהיא שוכבת במיטתה, עם בטנה הגדולה והתפוחה, קיבלה אמא את נכדיה אחד־אחד. כל אחד מהם נישק ובירך אותה ליום הולדתה. אמא עמדה במשימה בגבורה. כאילו שמרה את כל כוחותיה האחרונים ליום זה. היא חייכה אל הנכדים, ליטפה אותם במבט, מִלמלה כמה מילים והודתה על המתנות שקיבלה. המעמד היה מאוד מרגש ובקושי רב עצרנו בעד דמעותינו. עבר כמעט חודש מאז שוחררה אמא מבית החולים. למרות שבתחילה לא התלוננה על כאבים אלא רק על חולשה, החלו המכאובים להציק לה בימיה האחרונים. הגוף חדל לתפקד, ואמא קיבלה כדורים חזקים להרגעת הכאב ולשינה. יום אחד היא פלטה בשארית כוחותיה, בכעס גדול: "מספיק עם השטויות האלה." כוונתה היתה ברורה. כאישה מעשית ותכליתית הביעה גם כעת במפורש את רצונה לעבור במהירות לשלב הבא, לשים קץ לחייה. הרופא החליט להזריק לה זריקות מורפין להקלה, מרגע שהכדורים שלקחה לא פעלו יותר את פעולתם. ידענו שמעתה ואילך שוב לא נזכה לדבר עם אמא, ששקעה למצב של נמנום ודמדומים, מהם אין חזרה. שלושה ימים תמימים שכבה אמא ממלמלת הברות בלתי מובנות, שוקעת יותר ויותר בשינה עמוקה.

בבוקר ה־9 במאי 1989 נסענו מירי ואני יחד מחיפה לקיבוץ. איציק קיבל את פנינו והודיע לנו שאמא נפטרה באותו בוקר בשעה שש. היינו המומות מצער. נכנסנו לחדרה וראינו אותה שוכבת במיטתה כשפיה פעור, לסתה שמוטה מטה ועיניה עצומות. היא לא נראתה עוד כישֵׁנה. לא היה שום מקום לספק. אמא מתה. נשארנו לשבת בחדרה זמן מה. איציק חזר והודיע שאמא תילקח כעת לבית החולים, שם תוחזק עד ללוויה, שתיערך בקיבוץ. היינו אסירות תודה לו ולכל חברי הקיבוץ שלקחו על עצמם לטפל בכל הסידורים האלה. הלוויה היתה צנועה ומאוד מכובדת. השתדלנו להודיע לכל מי שחשבנו שאמא היתה רוצה שישתתף בלוויה. ארון העץ הפשוט בו הונחה הוסע לאיטו במכונית אל בית הקברות בקיבוץ, כשמאחור פוסע קהל המשתתפים. נשאנו דברים קצרים בשבחה של אמא ליד הקבר הפתוח, הארון המכוסה הוּרד בחבלים לקבר, כוסה בעלים ובענפים. אחר כך כוסה הקבר כולו בפרחים שהניחו המשתתפים. הודינו לכולם על בואם.

מימיי לא הרגשתי כאב כזה, כפי שחשתי בימים ובשבועות הקרובים לאחר פטירתה של אמא. היו בחיי רגעים קשים, מצערים וכואבים, אך כאב כזה כפי שכאבתי את לכתה של אמא לא חוויתי עדיין. הביטוי "הכאב פילח את חזהו" נשמע לי תמיד מאוד ציורי, אך לא הבנתי את משמעותו המדויקת. אחרי פטירתה של אמא, אכן פילח את בית החזה שלי הצער העמוק בכאב פיזי, ממשי. מדי פעם, כשהייתי שבה ונזכרת ברגעיה הקשים של אמא, בפניה הרזות, האטומות כלאחר ייאוש, בחוסר התקווה וחוסר האונים שהיו מנת חלקה בימיה האחרונים, היה הכאב שב ומפלח את חזי, והדמעות היו זולגות מאליהן. חלל גדול נפער בי, משהלכה אמא לעולמה. תחילה הרגשתי את נוכחותה לידי כל הזמן. דיברתי אליה ואיתה בעיני רוחי. חלמתי עליה בלילות וכאבתי את חסרונה בימים. בכל פעם שהיה לי משהו ראוי לספר, שחשבתי שהיה יכול להעלות חיוך על שפתיה או לגרום לה הנאה ונחת, הייתי צריכה לשוב ולהזכיר לעצמי שבעצם אין אני יכולה לעשות זאת יותר, לעולם! גם היום אני מסתכלת בתמונתה המחייכת של אמא, כמעט מדי יום ביומו, וכואבת את חסרונה ומתגעגעת אליה.

חלל גדול השאירה אמא בלכתה וחסרונה שב ועולה כל פעם שאנחנו, "הילדים", שבים ונפגשים. עד היום אני שבה ומדמיינת לעצמי מדי פעם כיצד אני חולקת עם אמא את חוויותיי, או משתפת אותה בצערי. כשאני תופסת ששוב, לעולם, לא אוכל עוד לעשות כן, אוחזת בי מועקה, גרוני נשנק והצער והגעגועים שבים ומשתלטים עלי.