שבועת שקר

1

ניו יורק

גשר ברוקלין, המפלס העליון

נתיב הולכי הרגל

ד"ר ג'ניפר דֶלמוניקו התקרבה למגדל השני, משהו כמו שבע־עשרה דקות בקצב הליכתה הרגיל. לרוב האנשים לקח חצי שעה לחצות את הנהר, אבל דלמוניקו התנשאה לגובה של מטר ותשעים סנטימטרים, וצעדיה הגדולים היו כשל שחקן פוטבול מקצועי. זה אחד המאפיינים של אישה גבוהה - העצמות הארוכות כמעט תמיד ארוכות יותר פרופורציונלית. בתיכון, כשהייתה השלישית בגובהה בין כל אלף ומאתיים התלמידים בבית הספר, היא חשבה שגובהה הוא קללה. אבל כשיצאה אל העולם הגדול היא גילתה שמעמדה כאישה הגבוהה ביותר בחדר, או אפילו האדם הגבוה ביותר, כפי שקרה לא מעט, מקנה גם יתרונות - חברתיים וביומכניים.

החורף התקרב. האוויר הקר המגיע מקנדה בעונה זו נתקל במימיו החמימים של הנהר בשעת הגאות, וההתעבות התפתחה לערפל מקומי שעטף את הגשר כשמיכה רכה. האפקט יצר בידוד ויזואלי, שהיה מנחם ומטריד בו־זמנית.

היא צעדה כאן כמעט לכל משמרת ובחזרה ממנה. בכל שעה. בכל מזג אוויר. ההליכה עזרה לה להרפות את שרירי החשיבה המכווצים (כמו גם שרירי גופה) לפני (או אחרי) שעות רבות שבהן תיקנה אנשים בחדר המיון. התיירים בשביל הפריעו לה בדרך־כלל, אבל בשעה שלוש בלילה ערפילי, הפיכחים שבהם הלכו לכרות תמונות סלפי באזורים החמים יותר של העיר.

חוץ מאיזה רץ פה ושם, סימני החיים היחידים היו אורות פנסי המכוניות במפלס התחתון של הגשר. אם מתעלמים מהקור, זה היה מאותם רגעים ניו יורקיים קולנועיים, פיסה ממארג העיר.

היא סיימה משמרת ארוכה בבית החולים, והאוויר הקר קרצף את האוויר המעופש בריאותיה. מובן שבמטרופולין ענק בן שמונה וחצי מיליון תושבים, אף אחד לא יכול באמת להיות לבד - אף פעם - במובן האמיתי של המילה. היא שמעה אנשים מאחוריה - או אולי הקולות היו לפניה? האוויר הלח ערבל את האקוסטיקה והערפל יצר אשליות אופטיות, והיא פקפקה בחושיה. האפקט הצורם ביותר היה כשהרצים הגיחו פתאום משום מקום ובאותה מהירות נעלמו כלא היו, כמו רוחות רפאים שרצות לעולם הבא.

ואז היא הרגישה אותה - את ההרגשה המוזרה שכל תושב ניו יורק חווה מדי פעם, ובזמנים הכי פחות צפויים - שהיא באמת לבד. התחושה מעולם לא נשארה יותר משניות ספורות, אבל הייתה חזקה מאוד.

באותו רגע היא לא הרגישה שום נוכחות חוץ מזו של עצמה. לא היו צורות חיים אחרות בערפל. מכוניות לא הרעישו מהמפלס התחתון. אפילו הרוח עצרה, כאילו לכבודה.

ואז, במהירות כפי שהופיעה, התחושה נעלמה עם הופעתם של צעדים בוואקום בין גלי הקול - צעדיו של רץ, אי־שם בערפל.

הצעדים התקרבו מצידה השמאלי. היא זזה ימינה.

ואז קצב הצעדים השתנה.

הייתה שנייה שבה חושיה ידעו שהיא בסכנה.

היה רעש אלקטרוני חזק ליד אוזנה ויכולותיה המוטוריות הושבתו.

היא נפלה.

מישהו תפס אותה, והיא שמעה את עצמה גונחת.

היא ניסתה להתמקד בפנסי הגשר, שהילות אורותיהם נעו כגלים.

היא ניסתה לזוז.

לנשום.

לצרוח.

אבל הצליחה להשמיע רק ציוץ דקיק שאפילו לא הייתה בטוחה שבא מגופה שלה.

אלא שהזרם החשמלי ששיבש את המערכת שלה מיצה את עצמו, והשפעתו החלה לדעוך. היכולת לחשוב הצטללה מעט.

ואיתה באה הפניקה.

אצבעות רגליה התקפלו כשהוא גרר אותה קדימה, לכיוון המעקה.

היא ניסתה לזוז. לצרוח שוב. ועוד ציוץ קטן נסחט ממנה.

הצילו! היא צווחה.

אבל רק בראש שלה.

"זה בסדר, ג'ניפר," אמר קול.

היא הורמה וראשה נשמט קדימה.

ואפילו בהיותה משותקת, היא הרגישה את תנודת משקלה, כשהנוזלים באוזנה הפנימית תרגמו את הנתונים למוחה.

ופתאום היא ישבה על המעקה.

ראשה התגלגל לאחור, והיא ראתה רק את כבלי הגשר המתנשאים אל הערפל.

"בבקשה," היא אמרה, והפעם באמת בקול.

אבל הוא שחרר את אחיזתו.

כוח המשיכה חבק אותה. משך אותה לאחור.

היא התחילה לעוף.

והנה פנסי המכוניות. ממש מולה. והיא התחילה לעצום את עיניה, אבל -

ההתנגשות שברה את מפרקתה.

ואת עמוד השדרה ואת הגולגולת שלה.

את צלעותיה.

וצמצמה את כל ישותה לחור זעיר ביקום שקרס בדממה ונעלם לנצח.

וזה.

הכול.