שבוע לוהט בברצלונה

חגיגת הנישואין של לוקה ואוליביה

"אלחנדרו, אני זקוק לעזרתך."

לוקה קרן כמו גבר שזה עתה התחתן אף שלמעשה החתונה התקיימה חודשים לפני כן. זה היה מועד ב' כדי לחגוג את נישואיו המאושרים יחד עם כל מי שהוא פגש אי פעם – אם לשפוט לפי הקהל הגדול. בין אורחי החתונה הלבושים למשעי, אלחנדרו היה כמו נטע זר.

הוא לא היה לבוש באופן שונה – הוא לבש חליפת טוקסידו בדומה לרוב האורחים הגברים. לא, אלחנדרו בלט בגלל מי שהוא, אדם שהוציא את עצמו מעוני קיצוני בזכות חוכמתו בלבד, אדם שהיה ההגדרה למישהו שהגיע מהצד הלא נכון של הדרך ולא התבייש בכך. במקום להסתיר את המורשת שלו, הוא נשא אותה בגאון. עיוות עלה בשפתיו בכל פעם שעמד מול החברה הגבוהה של אירופה – בעלים של רכוש שעובר בירושה אינם יודעים עד כמה אכזריים יכולים להיות החיים. הם היו הניגוד שלו והוא התענג על העובדה הזו. עושרם וטובות ההנאה שלהם היו משהו שהוא חפץ בו ‒ על אחת כמה וכמה כי ידע שזה חלק גם מהמורשת שלו – מורשת-הורות – שלא רצתה בו מעולם, שלא הכירה בו מעולם.

"מדובר באחותה של אוליביה, סיינה."

אלחנדרו צמצם את עיניו בעלות הגוון הכחול כמו אוקיינוס הקרח הצפוני. הוא עקב אחר מבטו של חברו עד שהגיע אל אישה רחוקה שעמדה בצד לבדה, בנפרד מהמסיבה סביבם. היא הייתה שונה מאוד מאוליביה. בעוד כלתו של לוקה הייתה דקיקה מאוד ובעלת שיער בלונדיני בהיר, סיינה הייתה נמוכה, מעוגלת, בעלת גוון עור חיוור ושיער אדום כנחושת. מבטו של אלחנדרו נדד לאורך גופה בטרם הבין מה הוא עושה.

"מספיק עם זה," לוקה רטן. "לפני שאני אשנה את דעתי."

אלחנדרו הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל חברו בחוסר רצון מפתיע. "מה אתה רוצה ממני?"

"אוליביה מעריצה את סיינה. היא מגוננת עליה מאוד."

אלחנדרו הרים גבה. "היא נראית ילדה גדולה שמסוגלת לטפל בעצמה."

"אולי."

"אתה לא נשמע משוכנע."

"אני משוכנע בכך שאני רוצה שהכלה שלי תיהנה בחתונתה השנייה יותר ממה שנהנתה בחתונתה הראשונה. היא אינה יכולה לעשות זאת כשהיא דואגת לסיינה."

אלחנדרו הביט באישה אדומת השיער שוב, ומשהו דומה לסקרנות עלה בחזהו. הוא לא הביט היטב לפני כן. הוא רק העביר עליה את עיניו. אבל כעת הוא בחן אותה. פנים לבנות בעלות עיניים כה ירוקות עד שהיו דומות לאבני ברקת מלוטשות. היא חייכה, אבל לוקה צדק – היה משהו מעורער בעיניה, עצבות ופגיעות. שני הרגשות הללו היו מוכרים היטב לאלחנדרו והוא זיהה אותם מיד.

שפתיו של אלחנדרו היו עגומות. "מה אני יכול לעשות לגבי זה?"

"אני שמח ששאלת. אני רוצה שתבדר אותה."

אלחנדרו פנה אל חברו. "אתה מתכוון ל...?"

"ממש לא." דחייה חזקה גרמה לעיניו של לוקה להצטמצם. "מי אתה חושב שאני? סרסור?" הוא הרים את ידו כשכף היד מופנית אל אלחנדרו. "למעשה אני אפילו אוסר עליך לגעת בה. היא אינה מתאימה להיות אחד מהסטוצים החד פעמיים שלך, אז שלא יהיו לך רעיונות. היא אינה הטיפוס שלך."

אלחנדרו ליטף את לסתו. "אתה אוסר עליי?" הוא מלמל בקול, מתאפק שלא להזכיר שפרי אסור מתוק הרבה יותר.

"כן. הדבר היחיד שאני מבקש הוא שתציל את סיינה מאימהּ האיומה."

חיוכו של אלחנדרו היה ציני. "ומה כל כך איום באימא שלה?" עיניו נחתו על האישה בצידה האחר של המסיבה, יפה עד מאוד, נראית צעירה הרבה יותר מגילה ומודעת היטב לעובדה זו.

"נדרש זמן רב מדי כדי להסביר את זה."

"ואתה משתוקק לחזור אל כלתך."

"רעייתי," לוקה אישר בחיוך קורן. "כן." הוא הביט בחברו הטוב ביותר, כאילו חושב על משהו רגיש, התכופף מעט לעברו ודיבר בשקט אף-על-פי שהם היו רחוקים למדי מהאורחים האחרים. "אנג'ליקה, אימא שלהן, גערה בסיינה כל היום. אוליביה בקושי הצליחה לא להתערב ואני מודאג מאוד מכך שאם יהיה מקרה נוסף, אשתי היפה והטובה תהפוך לדרקון ותנשוף אש על כולם."

"האם זה יהיה דבר רע?"

"למעשה זה יכול להיות דבר טוב מאוד: לא יזיק לאנג'ליקה אם מישהו יעמיד אותה במקום, אם אתה שואל אותי." הוא נאנח. "אבל אוליביה מתוקה מדי, והיא תשנא את עצמה כמעט מיד. ולכן אני מבקש שתחצוץ בין סיינה לבין אנג'ליקה כדי שאוליביה תוכל לשמור על קור רוח."

לא היה איש בעולם שהיה חשוב לאלחנדרו יותר מלוקה. לא היה איש שהוא היה יכול לסמוך עליו יותר ממנו. הרגשות הללו היו הדדיים. לוקה היה האדם היחיד שהבין כיצד נראו חייו של אלחנדרו לפני כן. הוא ידע על אימו של אלחנדרו, הוא ידע על אודות מקצועה, על חייה, על מותה, והוא ידע על חיי היומיום של חברו – מדוע אלחנדרו היה מומחה בקרבות רחוב. כי הוא היה חייב להפוך לאחד כזה כדי לשרוד. לא היה איש נוסף עלי אדמות שאלחנדרו אפשר לו לראות את החלקים הללו בו ולהבין אותם. גם לוקה חלק עם אלחנדרו דברים עמוקים בו. החברות ביניהם הייתה משהו שאלחנדרו לא יסכן לעולם.

"טוב," אלחנדרו הסכים, אם כי לא בלי ספקות. הוא אינו שמרטף.

"תודה לך." לוקה חייך בהקלה אל עבר חברו. "אני חושב שאני יודע לגלם את התפקיד הזה." אחרי ככלות הכול מדובר בערב אחד, באישה אחת בלבד. מה כבר יכול להשתבש?