שבע אימהות: הנשים הגדולות של התנ”ך



אִמו של מואב

נקמה ותקווה

סביר להניח שעיניכם נפערו בתדהמה, או הצטמצמו בסלידה, כשגיליתם את אִמו של מואב בספר הזה. סליחה על החוצפה, אבל אני מעזה לשער אלו מחשבות חלפו בראשכם באותו הרגע, בעיקר אם זכרתם שהיא הבת של לוט, זו ששכבה עם אבא שלה במערה: מה, לכל הרוחות, עושה אישה כמוה בין הנשים הגדולות של התנ"ך? איך אפשר לכלול אותה ברשימה אחת עם מרים הנביאה ואסתר המלכה?

ובכן, בניגוד לתחושת הרתיעה האינסטינקטיבית שבתו של לוט מעוררת בנו, אני דווקא גאה מאוד לפתוח בה את הספר. ולא רק מפני שאני מגלה הבנה עמוקה למעשיה, כפי שיתברר בהמשך, אלא בעיקר משום ש"שבע אימהות" עוסק באימהות שלנו, והאישה הזו היא אחת מהן!

איך הגעתי למסקנה כל כך מוזרה? פשוט מאוד: בלי בת לוט — אין מואב, ובלי מואב — אין רות, ובלי רות — אין דויד, ובלי דויד — אין ממלכת יהודה, ובלי ממלכת יהודה — אין עם יהודי.

בזכות אִמו של מואב אנחנו קיימים.

כפילו של אברהם

נסיבות לידתו יוצאות הדופן של מואב, והאישה שאחראית להן, משתלבות בסיפור השמדת סדום ומופיעות רק בסופו.אבל כבר בתחילת הסיפור אנו פוגשים את הסבא־אבא המאושר, שעדיין אינו יודע אלו תהפוכות משפחתיות צופנים לו הימים הקרובים. לוט יושב לו לעת ערב בשער העיר ומזמין אל ביתו שני עוברי אורח, שאינם אלא מלאכים בתחפושת. הוא מציע לאורחיו קבלת פנים מפנקת, אבל השניים מתעקשים שהרחוב קורץ להם יותר. רק לאחר סדרת שידולים עזה הם נעתרים להזמנה ונהנים ממצות חמות וטריות, ישר מהתנור.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

התיאור הזה מזכיר מאוד את ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם, אותו ביקור מפורסם שבמהלכו הוא ושרה מתבשרים על לידתו הקרובה של יצחק.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

לא רק ששני התיאורים דומים להפליא, אלא שהם גם מופיעים זה אחר זה, קודם סיפור הכנסת האורחים של אברהם ומיד אחריו סיפור הכנסת האורחים של לוט. כלומר, שני סיפורים עוקבים נפתחים בהכנסת אורחים של דוד (אברהם) ואחיינו (לוט). אומנם באוהלו של אברהם מגישים סטייק עגל בחמאה (כן!), ואילו אצל לוט מסתפקים במצות, אך מרכיבי האירוח זהים לחלוטין וכוללים הזמנה, השתחוות, רחיצת רגליים וארוחה. קבלת הפנים של לוט כוללת גם לינה, אך הדבר אינו מצביע על יתרונו על פני אברהם, אלא נעוץ בעובדה הפשוטה שאליו מגיעים המלאכים בערב, ואילו אברהם מקבל אותם בצהרי היום.

סביר להניח שהדמיון בין הפתיחות של שני הסיפורים אינו מקרי, מה שמוביל אותנו לשאלת המגמה: מדוע לוט מעוצב ככפילו של אברהם בענייני הכנסת אורחים? ולמה טרחו עורכי התנ"ך להדגיש את הדמיון הזה ושיבצו את הסיפורים בסמיכות?

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם

התשובה מצויה בפסקה המחברת. סיפור בשורת הלידה מסתיים בהתגלות ישירה של אלוהים לאברהם, שבמהלכה הוא משתף אותו בתוכניתו להעלות את סדום בלהבות. בניגוד למצופה, אברהם לא נופל אפיים ארצה מרוב התפעלות והכרת תודה על צירופו לקבינט העליון של מקבלי ההחלטות, אלא עומד מול אלוהים באומץ נדיר ואומר לו את המילים האלמותיות:

הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט

אברהם מביע את אכזבתו המרה מרמתו המוסרית הירודה של ריבון העולם, ומנסה לשכנע אותו שענישה קולקטיבית לא באה בחשבון. אך במקום להעלות נימוקים מוסריים, הוא שוקע בדיון מתמטי מייגע, שבמרכזו סדרה מספרית יורדת של כמות הצדיקים בסדום (50, 45, 40, 30, 20, 10).

יהיו שיגידו שאברהם הוא טרחן מעצבן ונודניק בלתי נלאה, אך לטעמי האישי, הוא דווקא מצטייר כאן באור יקרות וניצב בראש השורה של ענקי האומה, ענקים באמת, שהעזו לריב עם אלוהים ולהגן על בני האדם מפני חמת זעמו — ממשה רבנו ועד רבי לוי יצחק מברדיצ'ב והרבי מקוצק (מאבות החסידות). לרבי מקוצק מיוחסת אחת האמרות הכי מבריקות שאני מכירה, שמנסחת באומץ בלתי נתפס את מערכת היחסים המומלצת בין האדם לאל (אני אומרת שהאימרה מיוחסת לו, משום שהרבי מקוצק נחשב לג'ורג' ברנרד שו של היהדות, ואנחנו תולים בו כמעט כל אימרה מבריקה שמוכרת לנו). בספר דברים מופיע הפסוק הידוע: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם. לפי הפשט, ברור שמשמעות המילה "כן" היא "ככה". בפסוקים הקודמים מדובר על ריבוי מקדשים של עובדי עבודה זרה, והפסוק אומר שאלוהי ישראל אינו רוצה שנעשה לו ככה, כלומר, הרבה מקדשים, הוא רוצה רק מקדש אחד. בא הרבי מקוצק, עוקר את הפסוק ממשמעותו (כנראה הוא לא חשש שאלוהים יצרח שהוציאו את דבריו מהקשרם), ומפרש בפשטות גאונית: אל תעשו כן לה' אלוהיכם. אל תהיו אומרי הן של אלוהים. אל תהנהנו בהכנעה לכל מה שהוא עושה או מצווה.

כמה חבל שבעוד כמה פרקים יגיד אברהם לאלוהים "כן" וילך לעקוד את בנו בצייתנות כנועה ומוחלטת, ללא אומר ודברים.

כמה שונה אברהם של עקידת יצחק מאברהם של סדום, שעומד מול אלוהים ואומר לו: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!

וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי

אלוהים אינו חולק על נקודת המוצא של אברהם, שענישה קולקטיבית אינה מעשה צודק, אלא פוסק בביטחון, שבמקרה דנן הטיעון אינו רלבנטי, כי אין, פשוט אין, צדיקים בסדום. השמדת העיר אינה ענישה חסרת הבחנה, אלא ענישה אישית וצודקת של חברה שכל אנשיה, ללא יוצא מן הכלל, מתבוססים ברשע.

כעת נחשפת לפנינו מגמתו הסמויה של סיפור סדום, שמצליח להשיג שתי מטרות: גם להמחיש לנו את רשעותם המחרידה של כל אנשי העיר, כדי שנבין שההשמדה מגיעה להם, ואלוהים שופט את עולמו בצדק — וגם לשכנע אותנו שלוט ניצל בזכות עצמו ולא בזכות אברהם, כדי שנדע שאצל אלוהים אין שום פרוטקציה. חס וחלילה. אפילו לא קצת.

לוט הוא כפילו המוסרי של אברהם — חביב כמוהו, נדיב כמוהו, מכניס אורחים כמוהו — ואלוהים, שמתנגד לענישה קולקטיבית, מציל את מי שראוי להצלה, ומוכיח בכך, שבניגוד לדעתו הלא מחמיאה של אברהם, הוא דווקא כן שופט את עולמו בצדק.

סיפור סדום הוא בעצם כתב הגנה על אלוהים, ואלוהים זקוק מאוד להגנה הזו. כזכור, לאחר המבול הוא הביע חרטה עמוקה וקיבל על עצמו לא להשמיד עוד את העולם, אף פעם, בשום מקרה, גם אם בני האדם יחטאו (והם יחטאו, כי חטאים הם חלק מהחיים). אומנם ההחלטה התקבלה בפורום מצומצם, רק אלוהים ומצפונו, אך בסופו של דבר היא דלפה החוצה ופורסמה ברבים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

לאחר חטא מגדל בבל עמד אלוהים בהחלטתו וגזר על האנושות הסוררת פיזור, ולא השמדה המונית. אך כעת, בחלוף אחד עשר פרקים, היינו עלולים לחשוב שהוא לא מצליח יותר להתאפק. בא הוויכוח עם אברהם ומלמדנו שאלוהים אינו פועל בחמת זעם, אלא שוקל היטב את העונש, ומיד אחר כך בא סיפור האורחים ומלמדנו שכל אנשי סדום שותפים לפשע. אי לכך ובהתאם לזאת, ההשמדה המוטלת על סדום אינה עומדת בסתירה להבטחתו של אלוהים לא לבצע בעולמו מופעי הכחדה גלובליים וחסרי הבחנה.

חברת רשע

רשעותה של סדום מתוארת במשפט מגמתי מאוד, שמנסה לשכנע אותנו שכל אנשי העיר, ללא יוצא מן הכלל, היו שותפים לפשע:

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה:

הפסוק ממש מתפקע מרוב מאמץ ומגייס אליו את כל מילות הריבוי שאפשר למצוא: "אנשי העיר", "אנשי סדום", "מנער ועד זקן", "כל העם", "מקצה".

האם התיאור הזה ריאלי?

מובן שלא! מיד יתברר לנו שההמון שנסוב על הבית מבקש לאנוס את האורחים. לא יכול להיות שכל אנשי העיר הם אנסים, ועוד יותר לא יכול להיות שכולם מפיקים הנאה ממשכב זכר. ברור לגמרי שנשים וילדים לא השתתפו, וגם לא זקנים וחולים. אפשר להניח במידה גבוהה של ודאות שפה ושם נמצאו גם כמה זכרים בוגרים ובריאים שהעדיפו לשחק עם ילדיהם, או לשכב עם נשותיהם, או סתם ללכת לישון מוקדם, מאשר להצטרף אל חנגת האונס.

התיאור הקיצוני, המוגזם, הכל כך לא מציאותי, שנועד להצדיק את אלוהים בוויכוח מול אברהם ולהוכיח לנו שהשמדת סדום היא עונש ראוי — עלול להשיג את ההפך. כל מי שקורא אותו מבין מיד שאין בו שום היגיון ושום סבירות ושום אמינות, ונעשה מודע עוד יותר לחוסר הצדק שבהשמדת חברה שלמה על כל אנשיה: גברים, נשים וטף.

האם מרוב להיטות להצדיק את אלוהים מחברי הסיפור לא שמו לב שסדום מצטיירת כגרוטסקה לא אמינה? המשך הסיפור מוביל אותי למסקנה שזו בדיוק היתה כוונתם, ושהם החליטו להפוך את ההומוגניות למאפיין המרכזי של חברת הרשע סדום.

מי שנתן דעתו למאפיין הזה והעניק לו הסבר חשוב ומאיר עיניים הוא רבי שמשון רפאל הירש. הרב הירש, המכונה רש"ר, חי בגרמניה במאה התשע עשרה, ולמרות שהיה רב אורתודוקסי כשר למהדרין, האמין בכל לִבו שהיהדות וערכי המוסר המערביים יכולים ללכת יד ביד ואין ביניהם שום סתירה. כדי לנסות להבין את עומק המהפכה שחוללה התפיסה שלו (המכונה בשם הידוע "תורה עם דרך ארץ", ושבהשפעתה נולדה וצמחה הציונות הדתית), די אם ניזכר בהתנגדות האוטומטית שקיימת עד היום בחברה החרדית לערכים כמו "פמיניזם", "הומניזם", או "דמוקרטיה".

רש"ר מפרש את סיפור סדום כתמרור אזהרה, שנועד לעזור לנו לזהות חיידק חברתי מסוכן ואלים. בשלבי התפתחותו הראשונים נתפס החיידק דווקא ככוח חיובי ומכונה בשמות מלבבים כמו "אחדות" או "קונסנזוס", אבל אם נותנים לו לגדול ולהתעצם, הוא עלול להפוך חברה בריאה ונורמלית לחברת רשע.

לחיידק הזה קוראים "אחידות".

חברה אחידה היא חברה חולה. המגוון וריבוי הדעות הם מנגנונים יעילים מאוד, שמגינים על החברה מבפנים, ואילו בחברה אחידה יכול הרשע לצמוח באין מפריע, כי אין מי שישמיע קול מחאה או יניף את נס ההתנגדות. רבי שמשון רפאל הירש חושש מאוד מהומוגניות חברתית, והכי מפחידה אותו חברה אחידה שהיא גם חברה צייתנית.

כשקוראים את דבריו של הרב הירש מתקשים להאמין שהוא חי בגרמניה עשרות שנים לפני הופעת הנאציזם, מה שהופך אותו, בעיני לפחות, לכמעט נביא:

בהבלטה יתרה מסופר כאן מי היו האנשים שנסבו על בית לוט — אזרחים המייצגים את המדינה, הם הם שֶׁמָחו על "הפגיעה המחוצפת בחוק המקובל במדינה". הכנסת אורחים נחשבה לפשע כה גדול בסדום, עד שצריך היה להורות על גופם של הזרים דוגמא לרבים, כדי למנוע כל הישנות של הכנסת אורחים. לולא פשתה הרעה בסדום במידה כה מחרידה, מן הנמנע היה לעשות מעשה כזה בתוך אוכלוסיה שלמה. העם היה יוצא חוצץ נגד הפשע באדם. אולם כאן היו כולם — זקן ונער, נקלה ונכבד. הכול חברו יחדיו למעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי כאחד.

האחד בא לגור

ההומוגניות החברתית בסדום באה לידי ביטוי לא רק בתיאור ההמונים שצובאים כאיש אחד על ביתו של לוט, אלא גם בהמשך הסיפור. לוט מנסה לשדל את ההמון המשחר לטרף לא לאנוס את אורחיו, ונענה במשפט שאלה קצר שהפך למטבע לשון:

הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?

ובמילים פחות תנ"כיות: יא חתיכת זר, מי אתה בכלל שתגיד לנו מה לעשות?

אנשי סדום אינם מביאים שום נימוק ענייני למעשה שלהם. הם גם אינם טוענים שלוט טיפש, או פראייר, או שהוא לא מבין מהחיים שלו, ושחגיגת אונס המונית היא עונג צרוף. טענתם מתמקדת בזרותו של לוט ובכך שהוא מעז לערער על הסדר הקיים. למה אנחנו אונסים אורחים? ככה מקובל אצלנו, זה הנוהל, אלה החוקים, ואתה, זר שכמותך, לא תשנה לנו את המנהגים.

האשמה הכי כבדה שאנשי העיר יכולים לגולל על לוט היא הזרות שלו. לוט אומנם גר בסדום, אבל נולד בחרן. הוא לא יכול להיחשב ל"אחד משלנו". המבטא שלו שונה, השם שלו שונה, הוא לא היה איתנו בתנועת הנוער, הוא לא שירת איתנו באותה היחידה, ומה שהכי גרוע: המנהגים שלו שונים. עובדה, הוא לא נוהג לאנוס אורחים בשעות הפנאי.

הזרות מסבירה את פשר ההתעללות שאנשי סדום מבקשים לבצע באורחים. אורחים הם זרים, וה"אנחנו" הקולקטיבי של סדום שונא זרים. כל זר שיעז להיכנס לסדום יחווה התעללות קשה, רצוי מינית, כדי להעצים את ההשפלה, למען יראו וייראו. ראו הוזהרתם! הכניסה לזרים אסורה!

בכל חברה יש "אנחנו" ו"הם". בכל חברה יש "משלנו" ו"אחרים". זה בעצם מה שהופך קבוצת אנשים לחברה. בלי ההבדלה הזו לא יכולה להיווצר זהות חברתית. אבל חברה בריאה מצליחה לאזן בין הרצון לשמור על מכנה משותף פנימי יציב ובין השאיפה להיפתח להשפעות חיצוניות ולקיים תרבות של מגוון. ואילו חברת רשע היא חברה אחידה שרוצה להישאר אחידה. לכן היא שונאת זרים.

זרות היא שונות, ואין דבר שמאיים על חברה שהופכת את האחידות לערך עליון יותר מאשר השוני.

הכצעקתה

המאפיין של סדום כחברה אחידה ששונאת זרים מצוי לא רק בסיפור התנ"כי, אלא גם בכמה אגדות של חז"ל. בקריאה ראשונה של האגדות הללו נראה שחכמינו ביקשו להמחיש את האכזריות של אנשי סדום בשורה של דוגמאות מזוויעות במיוחד, אבל כשמעמיקים בהן, מגלים שלא מדובר בסתם סאדיזם.

אחת האגדות נשענת על המילה "הכצעקתה", שמצוטטת מפי אלוהים כשהוא מחליט לרדת בכבודו ובעצמו אל סדום ולבדוק את המתחולל בה מקרוב:

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:

"הכצעקתה" הפך לביטוי מוצלח מאוד בעברית בת ימינו, שמבטא במילה אחת את מה שאומר, פחות או יותר, המשפט הבא: "האם באמת המצב כל כך גרוע כמו שמספרים?"

כשקוראים את המילה בהקשרה, נראה ש"הכצעקתה" מקביל ל"זעקת סדום ועמורה" שבפסוק הקודם. אלוהים שומע את הזעקות והצעקות העולות מן העיר ויורד לבדוק מה מתחולל שם. אבל כיוון שמדובר בפסוק עם מבנה תחבירי מסורבל (רוצים לנסות לפסק אותו?), חז"ל לא מסתפקים בפירוש הפשוט (המכונה בז'רגון הפרשני "פשט"), ומביאים אגדה שמפרשת את המילה "הכצעקתה" באופן מפתיע:

הכצעקתה — צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה, שהפשיטוה עירומה והיו טמין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, על שנתנה מזון לעני.

לא מדובר בצעקה כללית, צעקה של עיר, שאפשר לא לשמוע ולא לראות ולא לתת עליה את הדעת. מדובר בצעקה של נערה אחת בשר ודם, שיש לה מראה וגוף וקול. נערה צעירה שעונתה עד צאת נשמתה, וזעקותיה עלו למרומים והגיעו עד אלוהים. בגלל הצעקה המסוימת הזאת נחתם גזר דינה של סדום.

האגדה הזו מאלצת אותנו להישיר עיניים אל הרשע ולהביט מקרוב, קרוב מאוד, בתוצאותיו. הקורבנות אינם נתונים סטטיסטיים יבשים שאפשר להיוותר מולם מנוכרים, וגם לא מידע סתמי שמניח לנו לדפדף לדף הבא בספרי ההיסטוריה או לידיעה הבאה בעיתון. קורבנות הרשע הם בני אדם. לכל אדם יש שם. לכל אדם יש פנים. לכל אדם יש רגשות ושאיפות ואהבות. כל אדם הוא עולם מלא.

אבל חז"ל מנסים לומר לנו דבר נוסף, שמחזיר אותנו אל המאפיין שתיאר הרב הירש. סדום מתוארת באגדה כחברה צייתנית שמתייחסת בחומרה רבה למי שמאיימים על הסדר. הנערה נענשת משום שהיא הפרה את החוק שאוסר לסייע לעניים. אנשי סדום שונאים זרים, ועניים נחשבים לזרים, כלומר, חריגים. איני צריכה להפליג אלפי שנים אחורנית, אל ההיסטוריה הרחוקה של סדום, כדי לדעת שזרות אינה נקבעת רק על פי הגיאוגרפיה או הגזע. בגרמניה הנאצית גם ארי כחול עיניים נחשב ל"אחר" אם היה הומוסקסואל, מפגר, נכה, או סתם חי לו חיים "טפיליים" ו"בלתי פרודוקטיביים".

האגדה על הנערה בסדום שהוצאה להורג משום שהפרה את החוק והאכילה עניים מרחיבה את מושג ה"אחרוּת" בחברת רשע. זרים הם לא רק מי שאינם בני המקום — כמו האורחים, או מי שלא נולדו בו — כמו לוט, אלא כל מי שלא נכללים ב"אנחנו" ומאיימים על האחידות המזהרת "שלנו".

מיטת סדום

לא ערכתי סטטיסטיקה, אך נדמה לי שסיפור סדום הכניס לעברית יותר מטבעות לשון מכל סיפור תנ"כי אחר: "בצל קורתו", "האחד בא לגור", "הכצעקתה", "מעשה סדום", "מנער ועד זקן", "נציב מלח", "הוכו בסנוורים", "שיכור כלוט", ו"מיטת סדום".

הביטוי "מיטת סדום" הפך בעברית למושג די תמים שמתאר לחץ ואילוצים בלתי אפשריים, אך מקורו באגדה הכי מזעזעת שנוצרה על סדום:

אנשי סדום היו משכיבים האורח במיטה. אם היה ארוך יותר, היו מקטעין רגליו, ואם היה קצר, היו מאריכין אותו.

חז"ל הכירו באופן אישי צורות עינויים שונות ומגוונות שזכו לפופולריות רבה בתרבות הרומאית, החל בצליבה ממושכת או שריפה איטית (בעזרת ספוגיות צמר טבולות במים), ועד סירוק הבשר במסרקות ברזל. מדוע, אפוא, הם מתארים את סדום דווקא כחברה שמקצצת רגליים ארוכות ומותחת גופים קצרים?

באמצעות הדוגמא המצמררת הזו מצליחים חז"ל להמחיש את אובססיית האחידות, שהיא, כפי שראינו, המאפיין הבולט ביותר של חברת הרשע סדום. כולם חייבים להיכנס לאותה המיטה, כולם צריכים להיות באותן המידות, אסור שיהיה מִגוון, אין מקום לשוני. חברה הומוגנית מרטשת כל בדל של ייחודיות אנושית והופכת את בני האדם לתבניות.

ההצעה של לוט

הכנסת האורחים הנדיבה של לוט מוכיחה לנו שהוא ראוי להינצל בזכות עצמו. ערכיה המעוותים של חברת הרשע לא דבקו בו. הוא אינו חלק מסדום.

אולם המשך הסיפור מציג אותו באור שונה ומטיל צל כבד על שיקול הדעת המוסרי שלו:

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:

האם רק קרביים מודרניים כשלנו מתהפכים בפלצות למשמע העסקה שמציע לוט להמון? מה התנ"ך חושב עליה? האם הסיפור בא לדבר בשבחו של לוט או בגנותו?

מצד אחד, ההצעה מעניקה ללוט ממד הירואי. הוא לוקח על עצמו את מלוא האחריות לשלומם של הבאים בצל קורתו ומוכן להקריב למענם את הדבר היקר ביותר בחייו. מצד שני, קשה שלא להזדעזע ממי שמעדיף את שלום אורחיו הזרים על פני גופן, כבודן וחייהן של בנותיו. מדוע אינו מציע את עצמו? מה טיבו המוסרי של אדם שמסוגל להוציא את בנותיו הצעירות אל המון צמא דם, בעוד הוא עצמו נותר לו מוגן ובטוח מאחורי קירות ביתו?

הסיפור פתוח לשני הצדדים הללו באישיותו של לוט ומאפשר לכל קורא לבחור לו לוט משלו, על פי נטיות לִבו והשקפת עולמו, או להתייחס אל לוט כאל דמות מורכבת ולחוש כלפיו רגשות סותרים: סלידה והערכה, כעס והערצה, שנאה ואהבה.

קריאה ספרותית מורכבת היא ערך משמעותי מאוד בעיני, במיוחד בתנ"ך, אך ביחס למעשה של לוט דווקא חשוב לי למצוא קריאה חד משמעית, ששוללת אותו מכול וכול.

כשלוט מציע להקריב את בנותיו בתמורה להצלת אורחיו הוא יוצא מנקודת מוצא שאונס של גברים חמור הרבה יותר מאשר אונס של נשים. לכן הוא לא מציע את עצמו.

לוט אומר: עדיף שיתעללו בבנותי במקום באורחי

המשוואה שהוא מנסח: בנות תמורת אורחים

המשוואה שנובעת מכך: נשים תמורת גברים

לפי סולם הערכים של לוט, נשים שוות פחות מגברים. הכבוד שלהן שווה פחות, הגוף שלהן שווה פחות, הרגשות שלהן שווים פחות, החיים שלהן שווים פחות.

התנ"ך נכתב לפני אלפי שנים בתרבות פטריארכלית, ואי אפשר לצפות שערכיו יהיו זהים לערכינו. אבל גם בפטריארכליות יש דרגות, וההצעה של לוט משקפת תפיסת עולם מהסוג הגרוע ביותר. למרות שלוט נתפס כזר בעיני אנשי סדום, הוא בעצם מקבל את ערכיהם. הרשע של סדום דבק גם בו. חברת רשע שונאת זרים, זו המחלה שלה. וכדרכן של מחלות, יודעים איך הן מתחילות, אבל לא יודעים איך הן מסתיימות. הדה־הומניזציה מתחילה באורחים, ממשיכה במהגרים, עוברת לעניים ומגיעה ל... נשים. כן, גם רעיות ובנות עלולות להיחשב לאחרות.

שנאת האחר היא תופעה מתפשטת, ממש כמו אש. מַפנים אותה החוצה, לרחוקים, ובסוף היא חודרת פנימה, לקרובים ביותר.

הקרבת נשים תמורת הצלת גברים — האם התנ"ך מקבל את המשוואה הזו?

המוסר המפוקפק של אברהם

לוט מתואר ככפילו המוסרי של אברהם לא רק בענייני הכנסת אורחים: שניהם דוחפים את הנשים היקרות ביותר בחייהם לידיים זדוניות, שניהם מפקירים נשים חסרות ישע הנתונות לחסותם, ושניהם רואים בהקרבת נשים מעשה ראוי בתמורה להצלת גברים. ובנקודה זו, רמתו המוסרית של לוט עדיפה, לדעתי, על זו של אברהם: לוט מפקיר את בנותיו כדי להציל את אורחיו, ואילו אברהם מפקיר את אשתו כדי להציל את עצמו, ומצפה באותה ההזדמנות גם לקבל תמורתה מתנה הולמת.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: ... וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:... וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:

גם כאן נפתחים לפנינו שני כיווני קריאה שונים: האם הסיפור מבקש לרומם את גדולתו של אברהם באמצעות תיאור ההצלה הניסי של שרה במצרים, או שמא הוא מותח ביקורת על יחסו לאשתו?

תשובה מפתיעה ונועזת מצויה בפירושו של הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שחי בספרד במאה השלוש עשרה. אני אומרת "מפתיעה ונועזת", אבל האמת היא ששום פירוש שלו, נועז ככל שיהיה, לא יפתיע אותי. איני מכירה עוד פרשן מסורתי שמעז לומר על אבות האומה שלנו את מה שאומר עליהם הרמב"ן.

הרמב"ן שם לב שסיפור אברהם ושרה במצרים דומה להפליא לסיפור בני ישראל במצרים. ואכן, כשמשווים את שני הסיפורים, מגלים שורה של אלמנטים זהים: אבותינו יורדים למצרים מחמת הרעב בכנען, מתמודדים שם עם סכנה הנשקפת רק לזכרים, המלך המצרי הוא פרעה, אלוהים מכה את המצרים בנגעים גדולים, המלך משלח את העברים, הם יוצאים ממצרים ברכוש גדול.

הדמיון הזה מלמד את הרמב"ן, ששעבוד בני ישראל במצרים הוא עונש של "מידה כנגד מידה" על הפקרתה של שרה על ידי אברהם:

דע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

פירושו של הרמב"ן מציע קריאה ביקורתית לסיפור אברהם במצרים. אלוהים התגייס לעזרתה של שרה לא בתור פרס לאברהם הצדיק והטוב, אלא משום שלא היתה לו ברירה. התנהגותו הנלוזה של הבעל האנוכי, שהעדיף את טובת עצמו על פני שלומה וביטחונה של רעייתו, סיבכה את אלוהים ואילצה אותו לרדת ממרומים ולהתערב. אבל לאחר ששרה ניצלה, הוא התפנה להעניש את אברהם על חטאו וגזר על בניו שעבוד. בגלל אברהם עבדו אבותינו בחומר ובלבנים ארבע מאות שנה. אפשר, כמובן, להתקומם נגד השיטה של אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, אך שאלת הגמול האלוהי אינה מענייננו כרגע. מה שחשוב הוא שהפקרתה של שרה מוצגת כחטא כבד של אברהם.

באמצעות הכלל של "מידה כנגד מידה" מחברי התנ"ך מחווים את דעתם השלילית על המשוואה "נשים תמורת גברים". חיצי הביקורת שנשלחים אל אברהם, פוגעים גם בלוט. הזהות שיוצר סיפור סדום בינו ובין אברהם אינה פועלת רק לטובתו. לוט אומנם יוצא ממנה מכניס אורחים מופתי, אבל גם בעל סולם ערכים מפוקפק, בדיוק כמו הדוד שלו.

אשת לוט

פירושו הנועז של הרמב"ן חשוב מאוד בעיני, אך אני מחפשת קריאה שתגנה את לוט באופן ישיר, ולא רק באמצעות השוואתו לאברהם.

אולי מותה המפורסם של אשתו ייתן לי מענה? אשת לוט הפכה לנציב מלח זמן קצר לאחר שהוא הציע להמון לאנוס את בנותיהם — אולי זו דרכו של התנ"ך להעניש את לוט ובכך להביע את סלידתו מהמעשה שלו?

הבעיה עם הקריאה הזו היא התיאור היבשושי וחסר הלחלוחית של מות האישה, שמותיר את לוט, וגם אותנו, הקוראים, שווי נפש. נדמה לי שזה הסיפור הקצר ביותר בתנ"ך. שש מילים. זה הכול:

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:

לאשת לוט אין שם, אין אישיות, אין ביוגרפיה. היא אינה מעוררת בנו שום הזדהות. עד עכשיו לא שמענו עליה, מי היא בכלל? למה שיהיה אכפת לנו ממנה? למה שללוט יהיה אכפת?

רק כשמתרכזים לרגע ומדמיינים את התמונה, אפשר לקלוט את גודל הזוועה.

אדם הופך לפסל.

כמו ב"מלכת השלג", "נארניה" ואגדות נוספות, וכמובן, כמו במיתולוגיה היוונית. אלא שמידאס מבכה את בתו שהפכה לפסל זהב, ואילו לוט ממשיך בחייו כאילו לא אירע דבר. לא נראה שהוא מתרשם מהמוות המקורי של אשתו, או שהיעדרותה מחייו משפיעה עליו. זה העונש שלה, לא שלו.

על מה נענשה אשת לוט? מה היא כבר עשתה? הביטה לאחור? על סיבוב של הראש מגיע כזה עונש?

המלאכים מזרזים את לוט להימלט מן העיר הבוערת אל ההר ומתרים בו לא להביט אחורה ולא לעמוד, אך לזכות אשתו עומדות נסיבות מקלות: ראשית, הציווי היה על לוט, לא על משפחתו. שנית, לוט עצמו התעכב ללא הרף והצליח תוך כדי הבריחה לנהל משא ומתן עם אלוהים ולשכנע אותו לא להשמיד את צוער (שנכללה בתחום הגיאוגרפי של סדום), כדי שתוכל להיות להם עיר מקלט. ושלישית, נניח שאשת לוט היא פדלאה מעצבנת שמעכבת את כולם, אז מה? בגלל זה הופכים בן אדם חי לגוש מלח?

אשת לוט חשובה לי. אולי בגלל ההזדהות האינסטינקטיבית שמעוררות בי גיבורות תנ"כיות מחוקות, ואולי בגלל שהיא אִמא של הגיבורה שלי. ומשום שהיא חשובה לי, אני מבקשת להציע לה קריאה פסיכולוגית, שמעניקה להתנהגותה עומק רגשי והופכת את העונש הלא סביר שהוטל עליה לאלמנט מרשים באישיותה.

בני משפחת לוט חווים שואה — העולם שהם הכירו הופך לאפר, ועליהם לבנות את חייהם מחדש. בשביל להתחיל מההתחלה חייבים למחוק את העבר, אחרת לא מצליחים לגייס כוחות. אבל אשת לוט לא מצליחה למחוק את העבר. היא ראתה מה בעלה ביקש לעולל לבנותיהם, והיא לא יכולה לסלוח, לא יכולה לשכוח, לא יכולה להישיר מבט אל העתיד ולהתעלם ממה שהיה. וכשהיא מביטה אחורה, אל העבר, היא מתאבנת. היא לא מסוגלת להמשיך לחיות.

החטא ועונשו

"מידה כנגד מידה" הוא מונח שטבעו חז"ל, אבל הם רק ניסחו את הכלל, לא המציאו אותו. על פי נורמות הצדק התנ"כיות חייבת להיות זיקה בין המעשה לגמול. הקריאה שלי על אשת לוט בהחלט יוצרת זיקה בין מותה ובין המעשה שלוט עולל לבנותיהם, אבל היעדרותה מחייו אינה מותירה בו שום רושם ואינה נתפסת בעיני כותבי הסיפור כעונש שהוטל עליו. אם אני מחפשת עונש ללוט אני צריכה למצוא משהו רע שאירע לו, לא לאשתו.

אולי עונשו של לוט חבוי דווקא בהצלה שלו?

לוט היה אדם שיש לו הכול: משפחה גדולה, רכוש רב ומעמד נכבד בקהילה. מלבד אשתו ושתי הבנות הצעירות היו לו גם בנות נשואות, חתנים ובנים, וכנראה גם נכדים. וגם מקנה היה לו, גדול מאוד, ועבדים ושפחות, והרבה כבוד. אומנם הוא נחשב לזר שזה מקרוב בא לגור, אך מצד שני, הוא יושב בשער העיר, מה שמעיד על מעמד חברתי גבוה. והנה, בסוף הסיפור נותר לוט ללא רכוש, ללא מעמד, וכמעט ללא משפחה. חתניו ובניו בחרו להישאר עם משפחותיהם בסדום ונקברו תחת הגופרית והאש, אשתו הפכה לנציב מלח, וכל רכושו עלה בלהבות בעיר הבוערת.

האם מצאתי את העונש שאני מחפשת? הצלתו של לוט אינה מעידה על צדקתו. לא כל הצלה היא שכר. ובכלל, עוד הצלה כזאת ואבדנו. אדם מאושר ועשיר הופך לפליט חסר כול. רק חטא כבד מאוד יכול להסביר גורל עגום כזה.

השאלה היא מהו אותו חטא. כשבודקים את הפיכתו של לוט לפליט (העונש) ואת מה שהוא ביקש לעולל לבנותיו (החטא) לא מגלים שום זיקה. אם כבר אז להפך, הלוא דווקא הן נותרו לו מכל משפחתו. אבל כשמחטטים קצת בעברו מוצאים זיקה ברורה בין עונשו ובין מעשה אחר שלו. בעקבות סכסוך על שטחי מרעה נפרד לוט מאברהם ובחר לחיות בסדום הירוקה והמשגשגת, למרות רשעותם המפורסמת של אנשיה. במדרשי חז"ל שוררת תמימות דעים גורפת שכאן טמון החטא, ושבאמצעות הכלל של "מידה כנגד מידה" מלמד אותנו התנ"ך לקח חשוב: מי שבוחר עיר מגורים רק לפי רמת החיים שהיא מציעה לתושביה, ומתעלם מרמת המוסר הנהוגה בה, סופו שייאלץ להימלט ממנה בעור שיניו.

הצלת האנושות

חזרנו לנקודת המוצא. העונש שאני מחפשת לא נמצא בגורלו של לוט כפליט חסר כול. כדי להוכיח שהתנ"ך מותח ביקורת על המשוואה "בנות תמורת אורחים", שמציע לוט להמון, עלי למצוא משהו רע אחר שאירע לו, משהו שקשור לבנותיו.

שנים רבות למדתי את סיפור סדום, ולא מצאתי את מבוקשי. קראתי אותו שוב ושוב, פעם אחר פעם, עד שנחלצה לעזרתי בתו הבכורה של לוט ופקחה את עיני. אני יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבחין בה. סיפור סדום מסתיים בלוט הנמלט עם משפחתו מן העיר המתכסה בגופרית ואש. המעשה שמעוללת לו בתו הבכורה במערה מופיע בסוף הפרק כסיפור נפרד, שלכאורה אינו קשור לסיפור המרכזי.

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר... וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם:

אפשר לקרוא את הסיפור כפארודיה. בני ישראל ממציאים מעשייה עסיסית על מואב ועמון שמציגה אותם כעמים ממזרים. סביר להניח שלמואבים ולעמונים היו סיפורים קצת שונים על אבותיהם הקדומים.

הקריאה הזו נשענת על חוק בספר דברים, שאוסר על בני ישראל להינשא לבני מואב ועמון. עורכי התנ"ך הצמידו אל החוק הזה חוק אחר, שעוסק בממזרים, כדי לחדד את זיכרוננו באשר למוצאם המפוקפק של שני העמים:

לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה': לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם:

אין צורך לומר שקריאה שמתארת את נסיבות היווצרותם של סיפורי התנ"ך מקובלת בקרב החוקרים, ואינה פופולרית במיוחד בחוגים המשתייכים לפרשנות המסורתית, שמאמינים שהתנ"ך הוא יצירה אלוהית שירדה אלינו משמים. אך למרבה הפלא מצאתי במדרש חז"ל משפט שמזכיר מאוד את הקריאה הפארודית של חוקרי המקרא, ומתאר בשמחה לאיד איך ילדי ישראל ממלאים פיהם צחוק על חשבונם של עמון ומואב:

ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרינה שתי בנות לוט מאביהן.

המעשה של בנות לוט באביהן נתפס כפארודיה — במקרה הטוב, וכגועל נפש גמור — במקרה הרע. ולמרות שהקריאה הזו זוכה לקונסנזוס מקיר לקיר, אני מעזה להציע נקודת מבט שונה.

בתו הבכורה של לוט בטוחה שכל האנושות נכחדה, ונותרו בעולם רק שלושה בני אדם — היא, אחותה ואביה. כדי להבין עד כמה המחשבה הזו סבירה, ניזכר בחיילים היפנים, שעד לא מכבר, עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השניה, היו מתגלים ביערות ונדהמים לגלות שהאנושות ממשיכה להתקיים ושנותרו עוד בני אדם מלבדם.

בת לוט פועלת לפי הנחה מוטעית, אך הגיונית, שהמשך הקיום האנושי תלוי רק בה. אם היא תקום ותעשה מעשה — החיים יימשכו, ואם היא תימנע ממעשה — לא יהיו עוד חיים על פני האדמה. היא מקבלת החלטה אמיצה ומגבשת תוכנית פעולה. השותף שלה אינו אביה, אלא אחותה הצעירה. היא יודעת שעל אבא אי אפשר לסמוך. הוא יכול לשמש רק בתור ספק הזרע האנושי היחיד שנותר בארץ, אך לא בתור אדם עם שיקול דעת ורגש אחריות.

מאחורי גילוי העריות הדוחה שמבצעות בנות לוט באביהן עומד מניע אלטרואיסטי שהופך אותן לגיבורות, במיוחד את הבת הבכורה, שיזמה, תכננה והוציאה אותו אל הפועל. התנ"ך מעודד נשים לעשות כל מעשה, ולו החריג ביותר, כדי לזכות בהיריון (כפי שנראה בפרק הבא על תמר). אישה שנוהגת כך זוכה להערצה אם המניע שלה הוא מימוש עצמי ויצר אימהוּת, על אחת כמה וכמה כשהמניע הוא הצלת האנושות.

הנקמה

לאחר ששילמתי את חובי לבת לוט ותיארתי אותה כגיבורה נערצת שפועלת ממניעים אלטרואיסטיים ומבקשת להציל את האנושות, מותר לי סוף־סוף להגיע אל הקריאה שאני חותרת אליה — הקריאה שמוקיעה את לוט והופכת את בתו הבכורה לנוקמת הגדולה של התנ"ך.

הנוקם הגדול של התנ"ך הוא ללא ספק שמשון, שכל חייו הם רצף בלתי פוסק של מעשי נקמה אישיים בפלישתים, שבאמצעות עריכה תנ"כית מתוחכמת מתוארים כמעשים של זקיפות קומה לאומית.

איפה שמשון — ואיפה בת לוט!

שמשון פועל בבריונות שותתת דם, הופך את ידידיו לאויביו וממיט הרס וחורבן על הפלישתים, על בני עמו ועל עצמו. ואילו בת לוט — אח, איזו נקמה מבריקה. בסבלנות של ציידת וביצירתיות של אמן היא מתכננת את נקמתה באביה. היא אוספת את הפרטים שמרכיבים את החטא, לא מוותרת על שום פרט, ורוקמת מהם עונש שמכיל את כולם, עד האחרון שבהם. אני חושבת שהכלל של "מידה כנגד מידה" נוצר בצלמה ובדמותה של הנקמה הזו:

● לוט רוצה שיאנסו את בנותיו — בנותיו אונסות אותו.

● לוט מתאר את בנותיו כבתולות שלא ידעו גבר כדי לשכנע את ההמון לאנוס אותן — בתו הבכורה משתמשת באותו התיאור כדי לשכנע את אחותה (ואת עצמה) לאנוס אותו.

● לוט מצדיק את המעשה שלו בנימוק מוסרי (הצלת האורחים) — בתו הבכורה מצדיקה את המעשה שלהן בנימוק מוסרי חזק עוד יותר (הצלת העולם).

בתמונת הסיום של סיפור סדום אנחנו רואים את לוט בפעם האחרונה. לא נפגוש אותו יותר. הגיבור הכאילו הירואי, שמוכן לעשות הכול כדי להגן על אורחיו ושמלאכים נשלחים להצילו, נפרד מאיתנו כשהוא מוטל שיכור במערה וחווה השפלה מינית מהסוג הגרוע ביותר.

זו התמונה שתיחרת בזיכרוננו. לתמיד.

בזכות אישה צעירה, כמעט ילדה, שבמקום לחשוק שפתיים ולהיוותר קורבן מחוּק וחסר אישיות, קמה ואמרה, ללא מילים, מה דעתה על אביה.

כך אני רואה אותה, את בתו הבכורה של לוט, אִמו של מואב, סבתו של דויד המלך, האם הקדומה שלנו.

לעצמך אתה משמרן

כבר הודיתי בגילוי לב שהקריאה הזו לא הגיעה אלי בקלות. מצאתי אותה לאחר שנות חיפושים ארוכות, וכשזה קרה, ממש התפוצצתי מגאווה. הרגשתי שחשפתי בתנ"ך רובד סמוי מן העין, שאיש לפני לא ראה. הייתי בטוחה שגיליתי קריאה נשית חתרנית שרק אישה בת זמננו יכולה לגלות.

עד שיום אחד נתקלתי בפירוש קצר של הרמב"ן והבנתי שאמרו את זה קודם, לפני, הרבה לפני. ובעקבות הרמב"ן הגעתי למדרש של חז"ל, והבנתי שאמרו את זה גם לפני הרמב"ן. הרבה לפני הרמב"ן:

בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, הורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם? אמר לו הקב"ה: לעצמך אתה משמרן.

המדרש של חז"ל רואה בסיפור בנות לוט במערה עונש של "מידה כנגד מידה" על ההצעה של לוט להמון. אב שמוסר את בנותיו להתעללות פועל בניגוד לטבע האנושי ומפר בכך את הכללים הבסיסיים שעליהם העולם עומד. לכן אלוהים עצמו, ולא שליחים או מלאכים, מתייצב מול לוט ומודיע לו שגם בנותיו תפעלנה בניגוד לטבע האנושי.

בהמשך המדרש מופיע המשפט שציטטתי קודם על תינוקות של בית רבן שקוראים את הסיפור וממלאים פיהם צחוק על הביזיון של לוט. אבל מה שחז"ל אומרים בתחילת המדרש מפתיע הרבה יותר. הם מעזים לומר דברים שאפילו אני לא העזתי. מתחתי ביקורת חריפה על סולם הערכים המעוות של לוט, אך לא הטלתי ספק בטוהר כוונותיו. נקודת המוצא שלי היתה שלוט מציע את בנותיו כדי להציל את האורחים, ואילו חז"ל מייחסים לו מניע אפל וסוטה:

מלמד שגם הוא היה שטוף בזימה. ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזימה בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן. מנין? שכן הוא אומר להם לאנשי סדום: הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם.

לוט אינו בוחר בסדום בגלל רמת החיים. הוא עובר לגור בה דווקא משום שהיא שטופת רשע. זה מה שמושך אותו אליה. סדום היא עיר שמתירה לגברים לעשות בנשים כראות עיניהם. נשים הן "אחר" ואפשר להתעלל בהן. גם אבא. במיוחד אבא. הבנות הן רכושו, מותר לו להשתמש בהן כרצונו.

הרמב"ן מסכים עם חז"ל שתרבות הזימה של סדום השפיעה על לוט. אבל לפני שהוא מנתח את הסביבה התרבותית ואת המניעים הפסיכולוגיים שגרמו ללוט להציע את בנותיו להמון, הוא אומר עליו משפט פשוט ונחרץ: האיש רע לב.

מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניה שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו. אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו? אין זה כי אם רוע לב.

תפסיקו לבלבל לי את המוח עם מניעים סביבתיים ופסיכולוגיים, אומר הרמב"ן, אל תביאו לי קציני מבחן ואבחונים נפשיים ודיאגנוזות רפואיות וסוללה של עורכי דין.

אבא שמציע שיאנסו את בנותיו הוא חלאת המין האנושי. נקודה.

סדום 2

מחבר סיפור סדום מגלה התחשבות מפליגה ברגשותינו וחוסך מאיתנו את תיאור שריפת ההמונים במדורת התופת. כמו לוט, אף אנו, הקוראים, איננו מביטים אחורה אל הניספים, אלא שועטים קדימה, אל עולם צח ונקי מרשעים. העיר המושחתת נעלמת תחת ענני עשן וגופרית, בסטריליות אסתטית, ללא גוויות חרוכות ובלי לשמוע את זעקות הנשרפים.

אך בכך לא תם סיפור סדום מן התנ"ך. שנים רבות חולפות, דורות באים והולכים, תקופה חדשה באה לארץ, והנה חוזר אלינו סיפור סדום בגירסה הרבה פחות מעודנת.

הקרבת נשים — פרק ב'.

סוף תקופת השופטים, מלך אין בישראל, שלטון החוק פרוץ ומעורער, ובנחלת בנימין צומחת לה סדום השניה, אשר שמה בישראל "גבעה".

כל מרכיביו הדרמטיים של סיפור סדום חוזרים בדייקנות רבה בסיפור גבעה: אורחים מגיעים לעיר. מארח טוב לב ונדיב, שאינו יליד המקום, מקבל את פניהם בחום. אנשי העיר צובאים על הבית ומבקשים להתעלל מינית באורחים. המארח מציע במקומם נשים. אנשי העיר מסרבים להצעה ותובעים את הדבר האמיתי: גברים!

עד כאן הדמיון, אך מנקודה זו ואילך מתפתחים הדברים באופן שונה מהצפוי: הקורבן הנשי נדחף בכוח אל מלתעות ההמון, והגברים נותרים מוגנים מאחורי קירות ביתם.

מחברי סיפור גבעה לוקחים את מרכיבי סיפור סדום ומפתחים אותם בצורה ריאליסטית, ללא הנופך האגדי המתוק של הסיפור המקורי. סיפור סדום מתאר את השמדת העיר כמו בסרט של וולט דיסני: הרעים ניצְלים, הטובים ניצָלים, מוזיקה, מסך. ואילו סיפור גבעה מטיח בפנינו את המציאות ללא רחמים. התוצאה היא סרט אימה מצמרר, המטלטל אותנו מסצנת בלהות אחת לשניה, עד לסוף מחריד.

חוקרי המקרא רואים בסיפור גבעה יצירה מתוחכמת וערמומית שנכתבה בידי סופרי בית דויד כדי לפגוע במוניטין של שאול, שעומד להגיע אלינו בספר הבא (שמואל א). המחברים עירבבו את סיפור סדום עם סיפורים מפורסמים על שאול המלך, ורקחו מהם סיפור חדש, שמציג באור שלילי אותו, את עירו (גבעה) ואת שבטו (בנימין).

הקריאה הזו חביבה עלי מאוד, במיוחד מאז שכתבתי את "מלכים ג", שמתאר את מלחמת הסיפורים הניטשת בתנ"ך בין סופרי בית דויד וסופרי בית שאול. אבל סיפור גבעה חזק ואפקטיבי הרבה יותר מאשר סיפור סדום. ואם בסיפור סדום, האנמי יחסית, מצאנו קריאות בעלות משמעות ערכית, אני חשה חובה כפולה ומכופלת לנסות למצוא קריאות כאלה גם בסיפור גבעה, ולא להסתפק בקריאות פוליטיות.

ג'ק המבתר

כדי להעצים את הדמיון לסיפור המקורי, המארח בסיפור גבעה מציע להמון שתי נשים — את פילגשו של האורח ואת בתו שלו, אך בסופו של דבר מוקרבת רק הפילגש. חשוב לציין בהקשר זה, שבתרבות התנ"כית יש לפילגש מעמד משפטי וזכויות. היא שייכת לגבר אחד, שחייב להעניק לה פרנסה, הגנה ומחסה.

הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ: וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת: וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר:

הסיפור מתאר את המציאות כפי שהיא, בלי ניסים ומופתים שימתיקו אותה. מקריבים אישה כדי להציל גברים? בואו, קוראים יקרים, ותביטו בתוצאותיו של המעשה הזה. לא נניח לכם לברוח אל אגדות קסומות. אלוהים לא יכה את ההמון בנגעים. מלאכים לא יכו אותם בסנוורים. הקרבת האישה תתממש בריאליות מצמררת. ככה זה בחיים. אישה, שנדחפת אל המון משתולל שתובע אונס אלים, לא חוזרת הביתה בשלום.

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר: וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף:

אנחנו רוצים להימלט מעיר הבלהות ולהמשיך בחיינו, אך רגלינו נתקלות באישה המעונה, כשידיה מושטות בתחינה דוממת אל אדונה, אשר היה אמור להיות לה למגן, ובמקום זה הקריב אותה לאספסוף במו ידיו. אנחנו מתבוננים בה, ונאלצים לשמוע את הזעקות, לחוש את האימה, להרגיש את ההשפלה ואת הסבל.

ואם לא די בסצנה הזו, מזמן לנו המחבר מחזה זוועות נוסף מבית מדרשו של ג'ק המבתר. הבעל נוטל את אשתו ומנסר אותה — עור, בשר ועצמות — לשנים עשר חלקים, ושולח חלק גוף לכל אחד משנים עשר שבטי ישראל.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ: וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

קבורה היא ערך חשוב מאוד בתקופת התנ"ך, כמעט כמו בימינו. מדוע הבעל לא מעניק לאישה האומללה לפחות את הדבר הקטן הזה?

אולי הוא רוצה שבני ישראל יראו את הזוועה במו עיניהם כדי שלא יעברו עליה לסדר היום. בעולם של מצלמות אנחנו יכולים להסתפק בהעתק של המציאות, ואילו בתקופת התנ"ך בשביל לראות חייבים להביא את המציאות עצמה.

אני מודה שזו קריאה הגיונית מאוד, אך איני מוכנה לעשות הנחות לבעל ולמצוא מניעים חיוביים למעשיו. הוא גרוע יותר מלוט. הרבה יותר. האיש הזה הוא מפלצת.

שימו לב לתיאור הבא. בכוונה אני כותבת אותו כמו סרט, כדי שתוכלו לדמיין את הסצנה:

גבר דוחף את אשתו אל אספסוף שמשתולל בחוץ, נועל אחריה את הדלת ושוכב לישון. למה שיישאר ער? בבוקר הוא קם משנתו ויוצא לדרכו. לבדו. הוא לא מחפש אותה ולא מתעניין בגורלה. אולי היא פצועה? אולי היא שותתת דם? אולי היא זרוקה באחד הרחובות? אין לו זמן לברר. בדרכו החוצה הוא נתקל בה. היא שוכבת על מפתן הבית. ידיה מושטות קדימה. הוא אומר לה: יאללה, קומי. שתי מילים. המשפט היחיד שנאמר בכל הסצנה. האישה לא זזה. הוא לא בודק את מצבה. אולי היא עדיין חיה? אולי היא רק התעלפה? הוא מעמיס אותה על החמור וחוזר הביתה. בבית הוא לוקח מסור, מבתר אותה, ושולח את חלקי הבשר הכרותים בדואר חבילות לכל חלקי הארץ.

אין הבדל בין התיאור הזה ובין מה שכתוב בתנ"ך. רק השפה שונה. זה הכול.

הבעל עצמו, אגב, מייצר גירסה אלטרנטיבית לאירוע. הוא כנראה יודע למה. כשבני ישראל ההמומים מקבלים ממנו את נתחי האישה הם מתאספים כאיש אחד במצפה שבנחלת בנימין ושואלים אותו מה זה צריך להיות. הנה תשובתו. מילה במילה. אתם מוזמנים למצוא את ההבדלים:

וַיַּעַן אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן: וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת:

לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי

החבילות מגיעות אל השבטים. זה לא סרט סטרילי. אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו מה קורה למי שפותח אותן.

וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:

אני מזדהה עם נהמת לִבם של השבטים המבועתים, אבל אין שום היגיון במה שהם אומרים. אין לי ספק שהיֹה היה וראֹה נראה. אין חברה ואין תקופה ללא מעשי אונס ורצח. עד לשלב הזה מדובר בסיפור פשע שיכול לקרות בכל חברה נורמלית. סליחה שאני קוראת "נורמלית" לחברה שיש בה אונס קבוצתי של אישה, אבל דברים כאלה מתרחשים כל הזמן. כך היה וכך יהיה. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ היא אוטופיה חביבה מאוד, אבל בעולם המציאותי כולנו יודעים מה זאבים עושים לכבשים.

אלא שכאן מקבל הסיפור תפנית לא צפויה, שהופכת אותו לסיפור הכי רצחני בתקופת המקרא, ולאחד מסיפורי הזוועה הגדולים של כל הזמנים.

וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם: וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בתחילת הסיפור נראה, שבשונה מסדום, גבעה היא לא חברת רשע, אלא חברה שיש בה רשע. סיפור סדום כתוב כאגדה לא ריאלית ומחבריו מרשים לעצמם לייצר גוזמאות מופרכות ולומר שכל בני העיר צבאו על הבית — גברים ונשים, זקנים וטף. ואילו סיפור גבעה הוא מציאותי ולכן הצובאים על הבית הם כמה חוליגנים, אולי הרבה חוליגנים, אבל לא כל בני העיר. אילו היתה גבעה חברה בריאה, היו רשויות החוק מסגירות את האנסים לידי בני ישראל, ובזה היה תם הסיפור. הפושעים היו מוצאים להורג, הבעל, יש לקוות, היה מתהפך על משכבו בלילות כשזעקותיה של פילגשו מבעתות את שנתו, והשקט והשלום היו שבים לשרור על אדמת ישראל. אבל גבעה מתגלה כחברת רשע, שמתייחסת אל תושביה כאל "משלנו", ואל בני ישראל כאל "אחרים". עם קצת דמיון אפשר לשמוע את אנשי גבעה אומרים זה לזה: שאנחנו נסגיר מישהו משלנו לשבטים זרים? לא יעלה על הדעת! אצלנו יש סולידריות, אנחנו חברה מגובשת, בני ישראל מבקשים לפגוע באחדותנו, העולם כולו נגדנו.

המעניין הוא שה"משלנו" לא כולל רק את בני גבעה, אלא את כל בני בנימין. בסיפור סדום הרֶשע הדביק רק את מי שהיה בעיר עצמה (גם אם הוא לא נולד בה, כמו לוט), ואילו בסיפור גבעה הרשע מתפשט בלי גבול. התחלנו עם קבוצת חוליגנים, המשכנו עם בני גבעה, ועכשיו מצטרפים כל בני בנימין. אם נוסיף אליהם את המארח, שהציע לאספסוף נשים במקום אורח, ובעיקר את הבעל, שהפך למפלצת — יש לנו כאן עסק עם מגפה של רשעות, שכל מי שבא עימה במגע, מיד נדבק.

אבל אם נחזור אל תחילת הסיפור נגלה שניצני המגפה התחילו עוד לפני שפגשנו את החוליגנים בגבעה. החיידקים הראשונים התגלו כאשר הבעל ופילגשו עברו ליד העיר הכנענית יבוס. השעה כבר היתה מאוחרת, והמשרת שנלווה אליהם הציע להם לעשות במקום חניית לילה:

הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה

הבעל התחלחל מאוד למשמע ההצעה. ללכת לעיר של נוכרים? לאכול אצל גויים? לישון עם זרים? חס וחלילה, אנחנו נכנסים רק לעיר משלנו.

איזו אירוניה. לו היה הבעל שומע לעצת משרתו וחונה ביבוס ה"זרה", במקום בגבעה "שלנו", היו כולם קמים בבוקר בשלום וחוזרים לביתם בריאים ושלמים.

ועם ישראל היה חוסך לעצמו את מלחמת האחים הכי נוראה בתולדותיו.

אלוהי הפרטים הקטנים

סיפור מתחשב ומעודן יותר היה מסתפק בדיווח לקוני ואומר: ויילחמו ישראל בבנימין ויינגפו בנימין בפני ישראל. אולם סיפור גבעה אינו אגדה מתוקה. מלחמת האחים בין ישראל לבנימין נפרשת לפנינו לאורך ארבעים ושמונה פסוקים ארוכים, על כל שלביה ומוראותיה. תשעים אלף חללים גבתה המלחמה הזו. תשעים אלף! קשה לקלוט את המספר, אבל האמת נוראה עוד יותר, כי את רבבות הנשים והילדים הטבוחים אף אחד לא טרח לספור.

איך הפך רצח מקומי של אישה אחת לנהרות של דם ששטפו את כל הארץ?

התשובה טמונה במבנה הסיפור. אני יודעת שזה נשמע מוזר — מבנה הוא צורה, ותשובה מסוג זה אמורה להימצא בתוכן. אבל לעיתים מבנה ספרותי מצליח לומר את מה שהמילים אינן יכולות.

הסיפור מחולק לעשר מערכות, ובכל אחת מהן חוזר אותו מבנה בדיוק:

● בני ישראל (בתחילה יחידים ובהמשך קולקטיב) נאלצים להתמודד עם בעיה קשה

● עומדות בפניהם כמה אפשרויות

● הם בוחרים באפשרות הגרועה ביותר

● התוצאה — מרחץ דמים

סיפור גבעה ארוך ועמוס בפרטים, חלקם חוזרים ונשנים. יהיו שיגידו שהוא פשוט כתוב רע, או שהוא לא עבר עריכה ראויה, אך לדעתי, לבלבול הזה יש משמעות.

אני הולכת לערוך סדר בעלילה הנפתלת של סיפור גבעה ולהכניס אותה למבנה אחיד של עשר מערכות. ולמרות שפרטנות עלולה להיות עסק די מייגע, איני מתכוונת לוותר עליה. אני אף מרשה לעצמי לבקש מכם להתאזר בסבלנות ולא לדלג על שום פרט, כי מאחורי הפרטים הקטנים של סיפור גבעה מסתתר לו אחד הרעיונות הכי חשובים בתנ"ך.

● מערכה ראשונה: כמה חוליגנים מגבעה מנסים לבצע מעשה אונס באורח שנקלע למקום. במקום להיאבק, לצרוח, לנסות להזעיק עזרה, או, אם כלו כל הקיצין, להיאנס — הבעל דוחף את אשתו מחוץ לבית כדי שיאנסו אותה במקומו.

● מערכה שניה: בבוקר האישה שוכבת חסרת חיים בפתח הבית. במקום לבדוק אם עדיין אפשר להציל אותה, או לערוך לה קבורה מכובדת — הבעל מנסר אותה לחתיכות ושולח אותן לכל שבטי ישראל.

● מערכה שלישית: בני ישראל נחרדים ומזדעזעים למראה הנתחים ולמשמע האירוע. במקום לשלוח לגבעה משלחת מצומצמת ולבקש את הסגרת הפושעים — הם מגייסים צבא בגודל חסר תקדים של ארבע מאות אלף איש ומאיימים על בנימין.

● מערכה רביעית: ישראל תובעים מבנימין להסגיר לידיהם את הפושעים מגבעה. במקום להסגיר אותם, או להעניש אותם בעצמם — בני בנימין מגייסים צבא ונערכים למלחמה.

● מערכה חמישית: ישראל מתלבטים איך להגיב לתוקפנות של בנימין, ומתייעצים עם אלוהים. במקום לנסות להרגיע את הרוחות — מתקבלת ההחלטה לצאת למלחמת אחים.

● מערכה שישית: ישראל מאבדים במלחמה עשרים ושניים אלף חיילים, ושוב מתייעצים עם אלוהים. במקום להפסיק מיד את המלחמה — מתקבלת ההחלטה להמשיך.

● מערכה שביעית: ישראל מאבדים במלחמה עוד שמונה עשר אלף חיילים, וכרגיל, מתייעצים עם אלוהים. במקום להפסיק מיד את המלחמה — מתקבלת ההחלטה להמשיך.

● מערכה שמינית: ישראל הורגים עשרים וחמישה אלף חיילים מבנימין. במקום להסתפק בכך ולהפסיק את המלחמה — הם פושטים על העיר גבעה, טובחים את כל תושביה, נשים, זקנים וטף, ומעלים אותה באש.

● מערכה תשיעית: צבא בנימין המובס מצליח להרוג שלושים חיילים ישראלים. במקום להבליג ולסיים את ההרג — ישראל הורגים עוד עשרים וחמישה אלף חיילים מבנימין.

● מערכה עשירית: מכל צבא בנימין הגדול שורדים רק שש מאות חיילים, שנמלטים אל המדבר, וערי בנימין נותרות ללא הגנה. במקום לשקם את שבט בנימין המוכה — בני ישראל פושטים על עריו, רוצחים את תושביהן, נשים, זקנים וטף, ומעלים אותן באש.

אלוהים איתנו

המבנה האחיד הזה, שחוזר בכל המערכות, מלמד שבכל שלב בסיפור עומדות לפני הגיבורים שתי אופציות: אחת סבירה, ואחת גרועה. עשר פעמים ניתנת להם ההזדמנות להיחלץ מן התופת ולעלות על מסלול של תיקון, ועשר פעמים הם מחמיצים את ההזדמנות ובוחרים באופציה הגרועה. עשר בחירות — עשר החמצות.

הטיפשות וקוצר הראות של גיבורי הסיפור לא מפתיעים אותנו. ככה זה בחיים, ודוגמאות לא חסרות, ולמרבה הצער, גם לא תחסרנה. מה שכן מפתיע היא ההתייעצות עם אלוהים, שאמורה להניב בחירה מוצלחת. זה הסיפור היחיד בתנ"ך שמצייתים לדבר אלוהים ונוחלים כישלון. ומה שהכי מוזר: למרות שהכישלון עלול להירשם לחובתו של אלוהים, התנ"ך לא מנסה לתרץ אותו. בני ישראל צועקים ובוכים ומזכירים לאלוהים שהם נשמעו לעצתו, אך הוא, מצידו, לא טורח להצטדק, אלא משגר אותם בבטחה אל הכישלון הבא. פעמיים ברציפות שואלים ישראל את אלוהים אם לצאת למלחמה, נענים בחיוב, וסופגים מכה כואבת שעולה להם במחיר עשרות אלפי חיילים הרוגים. רק לאחר ההתייעצות השלישית הם נוחלים סוף־סוף הצלחה.

וזה מה שהופך את סיפור גבעה לכל כך ריאלי ואפקטיבי. סיפור סדום כתוב כאגדה, ובאגדות הרשעים מושמדים מעצמם, בלי שהטובים יצטרכו ללכלך את ידיהם הטהורות. היזכרו, למשל, במותו של סקאר בסצנה הלפני אחרונה של "מלך האריות". היש מוות נקי מזה? לעיתים אולפני וולט דיסני אף מגדילים עשות ומעניקים לסרטיהם סיום נוצרי למהדרין: לא רק שהטוב אינו הורג את אויבו, אלא הוא עוד מנסה להצילו ברגע האחרון.

אבל סיפור גבעה מתאר את המציאות. ובמציאות הרעים לא מפנים את העולם מרצונם, מישהו צריך להרוג אותם. וכשהורגים יש מאבק, ואלימות, ומלחמה, ומוות. הרבה מוות. וכשמתים יש יתומים ואלמנות ואימהות שכולות שמבכות את בניהן.

בשני הצדדים. תמיד בשני הצדדים.

גם בצד המנצח.

גם בצד שבטוח בצדקתו.

אפילו בצד שמאמין באמונה שלמה שאלוהים איתו.

דלתות מסתובבות

אבל בכך לא תם הסיפור. קיווינו שכעת תשקוט סוף־סוף הארץ הדוויה? היינו בטוחים שיותר גרוע כבר לא יכול להיות? ובכן, הרע מכול עוד לפנינו.

כעת הזמן לגלות שלסיפור גבעה יש בעצם אחת עשרה מערכות, אלא שבמערכה האחרונה נשבר המבנה הרגיל שלו. בעשר המערכות הראשונות בני ישראל בוחרים באופציה אחת בלבד מתוך מגוון אפשרויות הבחירה העומד בפניהם (כאמור, זה סיפור מציאותי), ואילו במערכה האחת עשרה הם בוחרים בשתי אופציות, במקביל, וכל אחת מובילה לסיום שונה של הסיפור.

בסרט "דלתות מסתובבות" עומדות לפני הגיבורה שתי התרחשויות אלטרנטיביות, כמו בחיים. אבל שלא כמו בחיים, היא נקלעת לשתיהן. הסרט מתקדם בשני מסלולים מקבילים ומראה איך היו מתנהלים חייה לו היתה נקלעת להתרחשות השניה.

זה בדיוק מה שקורה בסיפור גבעה.

המערכה האחת עשרה נפתחת, כרגיל, בקונפליקט: הזמן חולף, השנאה היוקדת לבנימין שוככת, ובני ישראל עומדים מול תוצאות המלחמה ומבינים ששבט שלם נכחד. מעתה והלאה יהיו רק אחד עשר שבטים בעם. בעודם בוכים ומייללים ולא יודעים את נפשם מרוב צער, נודע להם על החיילים הצעירים של בנימין שנותרו חיים במדבר ויכולים להוליד את הדור הבא של השבט (הזהות השבטית נקבעת לפי האב). לכאורה הכול טוב ויפה. הבחורים של בנימין יישאו להם נשים משבטים אחרים, יולידו מהן בנים ובנות, ובא לישראל גואל.

אז איפה הקונפליקט?

הבעיה היא, שבלהט הקרב, כשהשנאה יקדה במלוא עוזה, נקהלו בני ישראל במצפה ונשבעו כאיש אחד לא לתת את בנותיהם לבני בנימין. ושבועות, כידוע, חייבים לקיים, במיוחד בתרבות התנ"כית שמתייחסת אליהן בחומרה יתרה.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט?

בנקודה זו הסיפור מתפצל לשניים.

דלתות מסתובבות — גירסת התנ"ך.

סוף רע

ההתחלה של הסיפור הראשון דווקא מבטיחה פתרון פשוט ואלגנטי. השבועה של בני ישראל מחייבת רק את מי שנכח בהתוועדות במצפה. צריך למצוא שבט או קבוצה שלא השתתפו במלחמה ולבקש מהם יפה שייתנו את בנותיהם לפליטים של בנימין.

למרבה המזל נמצאה הקבוצה המבוקשת. תושבי יבש גלעד, שבעבר הירדן המזרחי, לא השתתפו במלחמה. אולי משום שהם רחוקים, אולי משום שהם מתנגדים למלחמת אחים, ואולי משום שהם פחדנים ומשתמטים. נראה שהסיבה אינה מעניינת את בני ישראל, וגם אנו, הקוראים, לא אמורים לגלות בה עניין. העיקר שנמצאה עיר ישראלית שבנותיה הנאוות יכולות להינשא לבחורים של בנימין ולהציל את השבט מכיליון. איזה פתרון יפה ואופטימי.

אבל סיפור גבעה אינו סיפור של פתרונות יפים ואופטימיים.

וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל: וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד: וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ: וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם: וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד.

בהנחה שרוב הקוראים מתקשים, או מסרבים, להבין את הכתוב, הנה תרגום לשפה שאי אפשר לא להבין: צבא ישראל עובר את הירדן, נכנס ליבש גלעד, רוצח את כל הגברים, את כל הנשים וגם את כל הילדים, ומשאיר בחיים רק ארבע מאות בתולות. ארבע מאות נערות צעירות, שכל בני משפחותיהן נטבחו מול עיניהן, נלקחות כשלל וניתנות לבני בנימין. מהן אמור לקום הדור הבא של השבט.

האם מטרת הטבח היא לייצר יתומות, שאין להן אבות, כדי שיהיה אפשר לתת אותן לבני בנימין בלי לעבור על השבועה? התשובה הזו לא מתקבלת על הדעת לא רק משום שהיא מפלצתית, אלא גם משום שהיא לא הגיונית. האבות של אותן הנערות לא נשבעו ומותר להם לתת את בנותיהם לבנימין. אין צורך לרצוח אותם.

אנחנו נאלצים למצוא מניע אחר לטבח, שבעצם נאמר באופן די מפורש: בני ישראל רוצחים את כל תושבי יבש גלעד — גברים, נשים, זקנים וילדים — רק משום שהם לא השתתפו במלחמה.

השתמטות מהצבא מעוררת בכל חברה תגובות נזעמות, במיוחד בשעת חירום. אנחנו כועסים על בחורי הישיבות החרדים, מתעצבנים על הנישואים הפיקטיביים של בר רפאלי, ויש אפילו מי שתובעים לא להזמין אמנים נפלאים כמו אביב גפן ועברי לידר להופעות של יום העצמאות.

אז אולי בתקופת התנ"ך טבח קולקטיבי של משתמטים נחשב לתגובה ציונית הולמת?

התשובה היא חד משמעית: לא! כבר היה בימי השופטים מקרה שקבוצה שלמה מישראל התחמקה ממלחמה, ואף אחד לא הציע לטבוח בה. דבורה הנביאה חיברה שיר מושחז שלועג לבני ראובן, היושבים להם בנחת בחברתו הנעימה של צאנם ונהנים משריקות עדריהם, בזמן שיתר שבטי ישראל מחרפים נפשם בקרב מול סיסרא. דבורה היתה משוררת מצוינת, וסביר להניח שהשיר שלה הפך לשלאגר היסטרי וזומר בכל הארץ, לבושתם הרבה של המשתמטים.

אבל בסיפור גבעה לא שרים. בסיפור גבעה הורגים.

"כולנו" צריכים להתגייס לצבא. "כולנו" צריכים ללכת באותו התלם. "כולנו" צריכים להיות מלוכדים.

זה מזכיר לנו משהו?

שוב אנחנו חוזרים אל המאפיין הבולט של חברת רשע. בני ישראל יצאו להילחם בבנימין כדי למגר חברת רשע מן הארץ, אך תוך כדי המלחמה הם בעצמם הפכו לחברת רשע.

אחידות חברתית היא מחלה מידבקת. הרשע של גבעה הדביק את בעלה של הפילגש, והוא לא ראה בפילגשו בן אדם שלחייו יש ערך, אלא כלי חסר חשיבות שנועד לשרת את הקבוצה: להציל את הגברים בגופה החי, ולגייס את העם למלחמה בגופה המת. הרשע של גבעה הדביק גם את שבט בנימין, שגילה סולידריות חברתית עמוקה וגונן על הפושעים במסירות נפש, רק משום שהם "משלנו". אך הרשע לא עצר בבנימין, אלא הלך וגדל ופשט בכל הארץ. בני ישראל ניסו להבריא את הרשע של בנימין, אחר כך יצאו נגדו למלחמה, אך מחלת האחידות הממארת הדביקה גם אותם וגרמה להם להשמיד עיר שלמה בישראל ולרצוח בדם קר את כל תושביה.

סוף טוב

כמה קודר ומדכא הוא הסיום הראשון של סיפור גבעה, אפילו נצנוץ אור זעיר אין בו. חברת רשע היא מחלה חשוכת מרפא ומידבקת, שמי שמנסה להבריא אותה או להילחם בה, נעשה חולה בעצמו. מולך האחידות שורף ומכלה את כולם, ללא הבחנה, ומטביע את הארץ בנהרות של שנאה ודם.

אולי בגלל הפסימיות המוחלטת של הסיום הראשון נוצר לסיפור סיום נוסף, שמצליח לחלץ מתוך תיבת הייאוש שביב של תקווה, ממש כמו באגדת פנדורה היוונית.

אנחנו חוזרים אחורה במנהרת הזמן אל הרגע שבו ישראל מבינים שהם נמצאים במלכוד: אם הם יעניקו את בנותיהם לבנימין, הם יעברו על השבועה — ואם הם יקיימו את השבועה, שבט בנימין ייכחד.

בסיום הראשון ראינו שיש לבעיה פתרון פשוט וטוב: למצוא קבוצה בעם שלא נשבעה ולבקש מאנשיה שייתנו את בנותיהם לבנימין. בהתחלה נראה היה שזה מה שהולך לקרות, אך עד מהרה התברר לנו, שכמו בכל אחת מעשר המערכות הקודמות, כך גם הפעם. בני ישראל בוחרים באופציה הגרועה ביותר, ובמקום לבקש את בנות יבש גלעד מאבותיהן, שלא נשבעו, הם לוקחים אותן בכוח ומשמידים את העיר.

האם בסיום השני יחזרו בני ישראל אל הפתרון הפשוט והטוב ויבקשו מאנשי יבש גלעד לתת את בנותיהם לבנימין?

מסתבר שסיפור גבעה לא מסוגל להתפתח בלי תפניות מפתיעות, אבל במקרה הזה, לשם שינוי, מדובר בהפתעה טובה. הפתרון שבני ישראל מוצאים טוב יותר מכל פתרון שהכרנו, או שהיינו יכולים להעלות בדעתנו:

וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה: וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל: וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה... וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם... כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:

הפתרון הזה כל כך יפה וטהור, שהלב גואה על גדותיו מעוצמת האושר, אך גם נקרע לגזרים מרוב צער. כמה סבל וייסורים וכאב היה עם ישראל צריך לעבור עד שהצליח להיחלץ מדרך האלימות והשנאה ולעלות על מסלול של אהבה.

וכדי שלא תלכו שולל אחר המילים אֲרַבְתֶּם — חֲטַפְתֶּם — גָּזָלוּ, שעלולות להישמע אלימות, אני מבקשת להזכיר לכם את ט"ו באב, שבשנים האחרונות הפך אצלנו ליום ולנטיין הישראלי (וכדרכם של הישראלים, נמשך שבוע שלם...). יום האהבה היפה שלנו מבוסס על אותו "חַג ה' בְּשִׁלוֹ", שבימים ההם נחוג רק באפרים, ולאחר חורבן ממלכת ישראל התגלגל אל בני יהודה ואומץ בהתלהבות. חכמי המשנה, שחיו לאחר חורבן בית המקדש השני, מדברים עליו בערגה ומגדירים אותו כלא פחות מאשר החג הכי שמח שהיה בישראל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...

מה כל כך טוב ומיוחד בחג הזה?

בעולם הפטריארכלי, בחור שרוצה לשאת אישה חייב לבקש אותה מאביה ולשלם תמורתה מוהר. הנישואים הם עסקה כלכלית בין הבעל לאב, והבת אינה ממלאת בה שום תפקיד אקטיבי. היא הרכוש שעובר מיד ליד. אם התמזל מזלה להיוולד לאב טוב ואוהב, הוא מתחשב בה ואף מבקש את רשותה (כמו בתואל, אביה של רבקה). אבל אם איתרע מזלה ליפול לידיו של אב מנוכר ותאב בצע (כמו לבן, הבן של בתואל, אביהן של רחל ולאה), הוא יכול למכור אותה לכל המרבה במחיר, בלי שתהיה לה זכות התנגדות.

חג המחולות בכרמים הוא מעין חופשת שחרור זמנית מבית הסוהר הפטריארכלי. פעם או פעמיים בשנה ניתנת לצעירים ההזדמנות למצוא אהבה ולהחליט על נישואיהם בעצמם. הנערות רוקדות בכרמים, ללא השמירה הרגילה של אחיהן, ומפלרטטות עם הבחורים להנאתן. החטיפה אינה מעשה של אלימות המכוון נגדן, אלא מעשה רומנטי, שמדלג על משוכת האבות. שום כוחנות אין בחג הזה, אלא רק חופש, אהבה ושמחת נעורים.

סיפור גבעה המזוויע, שממערכה למערכה נעשה יותר רצחני ואלים, פותח לנו בסיומו חלון זעיר של אופטימיות. יש תקווה לחברת רשע. הדור הצעיר, שלִבו פתוח לאהבה, יכול לנפץ את חומות האחידות ולהצמיח חברה בריאה, מגוונת ומקבלת. האהבה היא הדבר הכי פחות אחיד שיש. היא פורצת גבולות ומסגרות ואינה מתחשבת בגדרות של "אנחנו" ו"הם".

עד לפני שלושים שנים נחשב הפער העדתי לגורם הכי מפלג בחברה הישראלית. כמעט כל המומחים היו תמימי דעים שהוא יילך ויתחזק ויביא בסופו של דבר לפיצוץ, אולי אף למלחמת אחים. כולנו יודעים מה באמת קרה. האהבה ניצחה את העדתיות. מרוקנית נמשכה לפולני, רומני התאהב בעיראקית, ותימני נשבה בקסמיה של יקית. ההורים והסבים מחו וצעקו ולא ידעו את נפשם, אבל הצעירים הלכו אחר לִבם והקימו משפחות לא אחידות, ממש לא אחידות, שילדיהן אינם יודעים לאיזו עדה הם שייכים. אצל כל ארבעת ילדי המודעות העדתית החלה בערבים של מאכלי עדות, שמערכת החינוך הישראלית עדיין מקפידה לקיים. הם באו הביתה מבולבלים ושאלו אותי בדאגה אם יש לנו בכלל עדה.

חג האהבה בכרמים הוא האויב הכי גדול של האחידות. כמי שגדלה בחברה החרדית אני יודעת שמנהג השידוכים לא נוצר רק בשביל למנוע ביטויי אהבה אסורים בטרם עת. שידוכים הם כלי מצוין לשימור האחידות. כאשר ההורים בוחרים את בני הזוג של ילדיהם, אין שום סכנה שאיזה "לא משלנו" יסתנן למשפחה. שהבן שלנו מחסידות גור יתאהב באיזו בת מתנגדים? שהבת שלנו תתחיל להסתובב עם פרענקים? שהנכדה שלנו תכניס הביתה בחור עם גרביים שחורים, כמו בחסידות היריבה, ולא לבנים, כמו שמקובל אצלנו? חס וחלילה, רק זה עוד חסר לנו.

אני לא טוענת שהחברה החרדית היא חברת רשע, אבל אני כן טוענת, ובביטחון רב, שזו החברה הכי אחידה וסגורה שקיימת היום בישראל, ושבאחידות הזו טמון חומר נפץ מסוכן, שעלול להביא אותה, בנסיבות מסוימות, למעשים רעים מאוד.

יש תקווה לחברת רשע, אומר לנו הסיום האופטימי של סיפור גבעה, לא חייבים להשמיד אותה בגופרית או לנהל נגדה מלחמת דמים. תנו לדור הצעיר לרקוד בכרמים ולמצוא אהבה, זו התרופה הכי מהירה ואפקטיבית למחלת האחידות הממארת. מתוך אהבת הצעירים, שפורצת חומות ואינה מצייתת לגבולות, תוכל לצמוח חברה חדשה ובריאה.

הסיום האלטרנטיבי של סיפור גבעה מרשה לעצמו לצעוק בקול רם את הסיסמא, שאחרי גיל מסוים נחשבת בעינינו לקיטש שאסור להשמיע:

תנו לאהבה לנצח!

אִמו של מואב חוזרת

סיפור סדום הסתיים בנקמתה של בת באביה. לוט נדבק במחלת הרשע של החברה שבקרבה גר, והתייחס אל בנותיו כאל "אחר". הוא היה מוכן שההמון יאנוס אותן באכזריות רק משום שהן נשים. לאחר שסדום הושמדה, נקמה בו בתו הבכורה ועשתה לו את מה שהוא זמם לעשות לה ולאחותה הצעירה. הנקמה של בת לוט מציעה לנו סיום צודק, אך גם קודר ופסימי: אין תקווה לחברת רשע, כל מי שבא עימה במגע נדבק, הדרך היחידה להתמודד איתה היא השמדתה.

אבל אפשר להעניק לסיום של סיפור סדום קריאה שונה ואופטימית. המוטיבציה של בת לוט לא היתה רק נקמה. היא האמינה שעתיד האנושות מונח על כתפיה ועשתה את כל אשר לאל ידה כדי ללדת את הדור הבא. סיפור סדום מסתיים בלידת מואב ועמון. לכאורה, שום שמחה אין בלידה הזו: מדובר בשני ממזרים שמהם יצאו העמים שבני ישראל הכי מתעבים. אך מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמואב הוא אבינו, סבה הקדום של רות אמנו, אם סבו של דויד מלכנו. בתו של לוט העניקה לנו את דויד המלך. בזכותה עם ישראל חי וקיים.

הסיום השני של סיפור גבעה הולך בעצם בדרך שהתוותה לנו אִמו של מואב: מתוך הרשע הנורא ביותר יכול לצמוח דור חדש ומבטיח.

חז"ל כנראה האמינו ברעיון הזה בכל לִבם, אחרת קשה להבין את המסורת המוזרה שיוצרת קשר גנטי ישיר בין המן, סיסרא וסנחריב, מגדולי הרשעים שידענו, ובין חכמי ישראל הצדיקים, שמלמדים תורה בבני ברק ובירושלים:

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים.

כדי להמחיש כמה המסורת הזו מדהימה, אני חייבת לערוך אנלוגיה לימינו: זה כמו להגיד שבנו של סטאלין היה פרופסור חשוב במכון וייצמן למדע, נכדו של איכמן הוא שופט בבית המשפט העליון בירושלים, והנין של בן לאדן עתיד להיות שר בממשלת ישראל.

חז"ל צועדים, לדעתי, בעקבות אִמו של מואב ולומדים ממנה, שהשמדת הרשעים היתה עלולה לגרום לנו להפסיד את דויד המלך. הצאצאים של הרשעים שאנו הורגים יכולים להיות הרמב"ם, האיינשטיין והבן גוריון הבאים שלנו. בגללנו הם לא יזכו להיוולד.

בתו הבכורה של לוט ילדה מן הרֶשע את מואב והעניקה לנו את רות ואת דויד. בזכותה קיבלנו לא רק את המלך הכי חשוב שלנו, אלא גם משב מעודד של תקווה. תקווה מפתיעה, שמצליחה לפרוץ אלינו דווקא מתוך שני הסיפורים הכי מייאשים בתנ"ך.