שבר

התרסקות

הם יוצאים מחדר המיון, היא בכיסא גלגלים והוא מאחוריה, מסיע אותה בין הבניינים והחניון של בית החולים, מחפש להם פינה מוצנעת שבה יוכלו לעשן מבלי שיעירו להם. הוא מוציא מהכיס קופסה מעוכה, מדליק שתי סיגריות, מושיט לה אחת ואת השנייה לעצמו.

היא מעשנת מהר — שאיפה אחר שאיפה, כמעט שלא נושפת את העשן ומיד שואפת פנימה עוד. ראשה מסתחרר, היא משליכה את הסיגריה לרצפה ומבקשת שימעך אותה.

הסחרחורת מתגברת וזיעה שוטפת את גופה ואת פניה. זה היום האחרון של חודש יולי ומזג האוויר חם ולח. הזיעה ניגרת לאורך גופה.

גליה משמיעה קול מיוסר, חשה שרקותיה מתפוצצות. הכאבים מוציאים אותה מדעתה. כאב בקרסול שמטפס ועולה לאורך הרגל, האגן והגב כמו שיטפון. היא מתכווצת מכאבים, "קח אותי מיד פנימה," היא מתחננת אל שגיא. הוא מסובב את כיסא הגלגלים ומשנע אותה במהירות בחזרה לחדר המיון.

רק שעה קודם לכן, בבוקר יום שישי, הם יצאו יחד לסופר לערוך קניות. בדרך חזרה עצרו ליד המעדנייה, לאסוף את מגשי הקינוח והסלטים שהזמינו מראש לכבוד החברים שיתארחו אצלם בשבת.

שגיא עמד מחוץ למעדנייה, אחז בידיו את השקיות הכבדות עמוסות המצרכים. גליה נכנסה לקחת את המגשים, המוכרת ארזה לה כל מגש בנפרד, כשיצאה שגיא החל להתקדם לעבר החניה והיא אחריו.

היא צעדה במהירות וברגע אחד כף רגלה נתקלה בסדק פעור במדרכה. היא איבדה שיווי משקל והתרסקה על הארץ, המגשים התפזרו סביבה וצרחת כאב נפלטה מפיה. בשביב של שנייה נתלשה מן המציאות ונשארה שרועה על הקרקע, כואבת ומושפלת.

בשנייה שחלפה, הרהרה בפעמים אחרות שבהן נפלה או נחבלה, כשהייתה נערה, בטיול של התנועה.

בכל אותן פעמים שבהן נפלה, כשהראש נחבט והרגליים השתפשפו, הדבר הראשון האוטומטי שעשתה תמיד היה להורות לעצמה לא להראות שכואב, להחליט שתוך שנייה הכול ייגמר והיא תחזור לאיתנה.

היא מתייסרת ונזכרת בנפילות האחרות. אז ידעה לנתק את עצמה מהר מהסבל ולהשיב לעצמה את המושכות, הפעם זה לא מסתדר. היא מנסה לקום וחשה עצמה קורסת.

הכאב שחשה היה מעבר לכוחותיה, בלתי נסבל. הוא פלש לכל אורך גופה.

ברגע ששמע את זעקתה, שגיא הסתובב אליה, הניח את השקיות שאחז בידיו על הכביש ורץ לעברה כשהוא מתנשף. גליה לא הבינה מה קורה איתה. העולם הסתחרר והיא חשה שעוד רגע תאבד את הכרתה ותתעלף, ובכל זאת הצליחה להבחין בידיו התומכות של שגיא. ללא קול הוא הרים אותה, כשהיא גונחת מכאב. עד מהרה הפכו הגניחות ליללות. היא לפתה את שגיא בכל כוחה עד שטביעות אצבעותיה הותירו סימנים בזרועותיו.

כעת הם בבית החולים. היא לא חדלה לבכות מכאב, הועלתה על ידי צוות חדר המיון למיטה וחוברה מיד לאינפוזיה.

שגיא לצד מיטתה, מלטף את ראשה. המגע נעים לו. תמיד הוא אוהב לגעת, ללטף. לו רק אפשרה לו עכשיו, היה רוכן ומחבק אותה, מאמץ אותה אליו ומרגיע, אבל הוא מכיר אותה היטב ויודע שברגעים כאלו היא לא תניח לו לחבק אותה.

האחות שחיברה לה אינפוזיה מורה להם להמתין לרופא. בדממה הם מתבוננים בטיפות הזורמות מהשקיק לצינור ואל הוורידים. גליה נאנחת, "אני לא אוכל לעבור את כל זה בלעדיך." בקולו הרך הוא מרגיע אותה. גליה מביטה בו ודמעות נקוות על ריסיה ונושרות מעיניה, כמו שני קווים ישרים, זולגות ונספגות בחולצת הטריקו שלה.

מתוך חוסר האונים ואומללותה צפות ועולות מחשבות טורדניות. נראה לה שחייה ממאנים להסתדר, ודווקא בשבועות האחרונים נדמה היה לה שעולמה הפנימי מתארגן, שהיא מסוגלת להתרווח ולנשום ללא מועקה. אותן תחושות של ריקנות נוראית ששכנו זמן ממושך מדי בתודעתה. הרצון לישון כל הזמן, המבוכה מעצמה, כל אלה התפוגגו בשבועות האחרונים, והנה כעת חזרו ביתר שאת.

הנפילה הפתאומית, העצמות שהתרסקו ונשברו, שברו את רוחה. היא מביטה באינפוזיה, מתלוננת, כועסת, כואבת ושגיא עומד לצידה, מקשיב ונושך שפתיים. קשה לו לראות את פניה העצובות של גליה ולשמוע אותה מקוננת על אומללותה. לבסוף מעז לומר כמעט בלחישה "כל אדם נופל פעם. אם היינו כל הזמן נשארים לשכב במיטה ולא זזים, שום דבר לא היה קורה לאף אחד אף פעם." כשאמר זאת, רק ליבה את כעסה.

האורתופד מגיע לערוך בדיקה, עיניה נעצמות והיא חשה יד זרה מחטטת במכנסיה, יד אחרת פותחת את החגורה ומסירה אותה, גוזרת את המכנסיים הסגולים ומסירה את תחתוניה. האורתופד מבקש שלא תזוז, כי הוא חייב לקבע את הרגל. היא שואגת מכאב. הוא מניח לה ומורה לאחות להזריק לה חומר מטשטש כדי שיצליח לסיים את הקיבוע מבלי שתזוז ותזעק מכאבים.

כאשר הטשטוש מתפוגג, הרופא אומר לשגיא לקחת אותה לרנטגן שיצלמו את הרגל.

שגיא מוריד אותה מהמיטה, מושיב אותה על הכיסא ומגלגל אותה אל הרנטגן.

בתום הצילום הם מקבלים את התקליטור וחוזרים למיון עם התוצאות. האורתופד מביט בצילום, פונה לעברה ומודיע כי היא חייבת לעבור ניתוח דחוף בקרסול, יש לה שלושה שברים בשלושה אזורים שונים ולכן היא חייבת להתאשפז.

שוב היא נשכבת, עוצמת עיניים, חשה בקילוח דקיק של מים חמים הזורמים על גופה, אחר כך מנגבים אותה במגבת יבשה.

הרופא מסביר, שבימי שישי ושבת עורכים רק ניתוחים להצלת חיים, ולכן יהיה עליה להמתין במחלקה עד יום ראשון, בינתיים יגבסו את הרגל.

היא חשה בכאב כפול ומכופל בזמן שמגבסים אותה סביב הקרסול ולאורך השוק עד הברך. מתוך הערפל היא מרגישה כאילו דלי מים לבנבנים נשפך עליה, ואחר כך כיצד הגבס הרטוב נכרך ומחליק מעליה, כאילו הייתה קיר שזקוק לסיוד ושיפוץ.

לאחר שגובסה הרגל לכל אורכה, מושיבים אותה שוב על כיסא הגלגלים. האחות מנסה להשחיל את כפות רגליה לתוך הכפכפים, ללא הצלחה. האצבעות התנפחו, כפות הרגליים בצקיות לגמרי. מעתה תהיה בגרביים.

גליה ושגיא ממתינים שעות ארוכות במיון עד שתתפנה מיטה במחלקה.

גליה מתכנסת בתוך עצמה, כואבת ומבולבלת, היא עדיין לא מבינה וּודאי לא מפנימה מה מצפה לה. שגיא עומד כל העת לצידה עם התיק שלה על כתפו.

סביבם סופת המיון: כריזות רמות, מיטות נדחפות מכאן לשם, לובשי לבן וירוק מתרוצצים וריח חומרי חיטוי חריפים שולט בכול.

והנה סוף סוף מגיעים שני סניטרים, הם שואלים לשמה ולמספר תעודת הזהות שלה, בודקים בגיליון הרפואי ואז נעמדים משני צידיה ועוזרים לה לקום מהכיסא. הם מעבירים אותה למיטה ומסיעים למעלית, חמש קומות ומסדרון ארוך בדרך למחלקה האורתופדית. גליה מנסה ללא הועיל להישאר בשוויון נפש, אולי תצליח להעמיד פנים עם עצמה שהכול בסדר והכול יסתדר. היא לא באמת מאמינה בכך.

תוך כדי הנסיעה במסדרון, גליה משננת בכוח מחשבות מרגיעות ואופטימיות, מחשבות שתפקידן לעזור לה לקבל את המציאות שנכפתה עליה, אולי לאמץ נקודת מבט מגובה באיזו פילוסופיה. רק לא לשקוע לתוך חוסר אונים וייאוש במקום הזה.

מראה בית החולים משנה את פניו. כשהמיטה עושה את דרכה, חולפות על פניה מיטות נוספות, נעות בזו אחר זו. אחת מהן מתחככת במיטתה. היא חשה בהתנגשות, ואחריה שומעת גערות. חרדה מציפה אותה ובעיקר עוגמת נפש. הקירות הלבנים הופכים מאיימים יותר ויותר, מאיימים לכלוא אותה.

בכניסה למחלקה על פי הוראת האחות, הסניטרים מכניסים אותה לחדר האחרון. הם פונים לעבר מיטה הממוקמת באמצע החדר, עוזרים לה לעבור אליה, מאחלים לה בריאות והולכים.

שגיא נכנס בעקבותיה עם התיק על כתפו, עומד רגע, מוצא כיסא ומתיישב לצידה. היא מציצה סביבה ומגלה שהיא חולקת חדר עם עוד ארבע חולות. פניהן נפוחות, זקנות וחולניות.

החדר מלא ריח חריף של תרופות ושל שתן, חומרי הניקוי לא באמת מתגברים על הריחות הרעים, אלא מתקיימים בשלום לצידם.

היא מציצה מבעד לדלת לעבר המסדרון ועמדת האחיות, מביטה בכמה מאושפזים הגוררים את רגליהם במסדרון, מצטופפים בתחנת האחיות ובולעים בצייתנות תרופות.

אישה קטנטונת וחרושת קמטים נכנסת לחדר עם עגלה. היא לא מדברת עברית ומבקשת בערבית ובתנועות ידיים להרים הכול מהרצפה ואז מוציאה בזריזות מהעגלה דלי מים ומגב ושוטפת את החדר. היא עוברת ליד המיטה של גליה, מתכופפת ומנקה מתחתיה וסביבה. היא מנגבת את הרצפה בסחבה צהובה ומחליפה שקית בפח האשפה. בתנועות ידיים היא שואלת את גליה אם היא רוצה שתחליף לה מצעים, גליה מביטה בה בזעם ועונה לה שרק עכשיו הגיעה ולא מתכוונת לרדת מהמיטה.

היא נשכבת על הגב ומבחינה במבנה מרשים של קורי עכביש בתקרה, הקורים מושכים את תשומת ליבה.

שגיא מניח את התיק בארונית ויוצא לעשן. היא מדמיינת אותו מדליק סיגריה בסיגריה, ממהר לעשן כל אחת מהן, מועך באגודלו את הבדל וקובר באדמה ואז חוזר, ושוב יוצא ושוב חוזר. הוא עומד ומתיישב לסירוגין. לרגע אחד כוסס את ציפורניו. בימים אחרים עוד הייתה מעירה לו שהרעש של כסיסת הציפורניים מגעיל אותה. היא רואה אותו חסר שקט, דואג, ממתין איתה לקליטה במחלקה.

בשלב מסוים גליה לוחשת לשגיא, כמעט בלי קול, שהוא יכול ללכת, שהיא רואה שנמאס לו להמתין. הוא מבטל את דבריה ואומר שעד שלא יראה מה קורה איתה הוא לא הולך לשום מקום.

הזמן במחלקה לא זז, היא מביטה מדי פעם בשעון התלוי על הקיר מולה והמחוגים לא זזים.

בחוץ מתחיל להחשיך, צוות המחלקה מתחלף. היא רואה את אחת האחיות עם זר פרחים בידה, מברכת את כולם בשבת שלום. המשמרת שלה תמה והיא יוצאת עם הפרחים לסוף שבוע בבית.

גליה שוב מבקשת משגיא שילך. היא רוצה שיהיה עם הילדים, שלא יישארו בערב שישי לבד. הוא מתלבט, אך היא מתעקשת. חוסר השקט שלו מעצבן אותה.

שגיא מתקרב אליה ורוכן לנשק אותה, "את בסדר?" הוא שואל ומניח יד על זרועה. היא מנערת אותה, כמו בתגובה רפלקסיבית, מנסה למנוע מהלסת שלה לרעוד, "ברור," היא עונה.

היא מנופפת לו בידה לשלום, "תמסור ד"ש ושלא ידאגו," היא מבקשת להרגיע. לפחות שהילדים לא ייכנסו לחרדה.

ראשה מתחת לשמיכה. בשמיכה יש חור ודרכו היא מציצה בגב של הסניטרית שגוררת רגליים לתוך החדר. היא ניגשת לאחת המיטות, דוחפת סיר לילה מתחת לישבנה של החולה שליד החלון וחוזרת לאחר דקות ארוכות עם כפפות על ידיה, שולפת בזהירות את הסיר ומרוקנת את תכולתו לאסלה.

היא מתגעגעת יותר מאי פעם למיטה שלה בבית, המיטה הגדולה, הרכה, בפינתה המפוארת. כמה הייתה רוצה לצנוח לתוכה כעת, לחוש את ליטוף המצעים הריחניים. שגיא בטח פושט ברגע זה את רגליו וזרועותיו הארוכות לאורך המיטה ולרוחבה, כמו שלא יכול היה לעשות כבר שנים.

היא מרחמת על עצמה, הרחמים הולכים ומתגברים ואיתם נחשול יבבות שעולה מגרונה. היא מבוהלת, נשטפת זיעה קרה, מפחדת שזו רק תחילת הנפילה, והנפילה עוד תתגבר ותעמיק והתהום תפער את פיה ותבלע אותה. והיכן תמצא כוח להשתחרר מהייאוש ולמצוא נחמה פנימית?

מיטת הברזל הארורה של בית החולים חורקת ומרעישה בכל פעם שהיא זזה. היא רק יכולה לשער לעצמה כמה היא מלוכלכת, כמה זמן היא תישאר תקועה בתוכה?

כעת גליה רק מחכה שהדקות יעברו, שהלילה המסויט יגיע אל קיצו. ההמתנה גורמת לה לכאב ראש, גופה מדיף ריח רע, דחוק תחת שמיכת הצמר של בית החולים. הרגל המגובסת מוציאה אותה מדעתה. היא חוזרת שוב לרגע הנפילה, משחזרת כל צעד.

היא רוצה לצרוח לאחת האחיות שתיגש ותושיע אותה מחוויית ההשפלה. היא רוצה ושותקת.

לפני שלושה חודשים מלאו לה חמישים ושתיים שנים. עד כה מעולם לא לקתה במחלה או בבעיה כרונית, פרט להתנפחויות הוורידים ברגליה לאחר שלוש לידות. בימים שכאבי הוורידים והנפיחות גוברים, היא נוהגת לגרוב גרביים מיוחדים, אחד הדברים היחידים שלמדה מאימא שלה, שסבלה אף היא מהתנפחויות ורידים והייתה גורבת על רגליה את הגרביים המיוחדים ומרימה אותן למעלה.

מרחב חייה עד כה כמו היה חסר גבולות, גליה חיה בתוך בועת שפע. ברגע אחד עולמה הצטמצם למיטת בית חולים, למקום צר, חשוך ומפחיד.

סירובה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהשלים עם הכורח לשכב ולהמתין לניתוח ואחריו לשבועות ארוכים של שיקום, עד שהשבר יתאחה, מתסכל. כל מלמולי המילים הטובות והחיוביות מאוסים עליה. למנטרות אין כל השפעה.

לו הייתה יכולה לזוז בכוחות עצמה, הייתה מתקפלת כעובר ברחם אימו וצוללת לשינה עד להודעה חדשה.

החיים נצבעים בצבעים בוהקים, ההכרה בארעיות מחלחלת. האיום גדול ומבעית, החידלון מאיים עליה.

אחרי מאמץ ממושך להתאפק, גליה חייבת להשתין. היא מרימה יד ללחצן המצוקה. אין ברירה. היא לא יכולה לנוע בכוחות עצמה. הזמן שוב עומד מלכת, עד שאחות נכנסת לחדר, ניגשת אליה, דוחפת סיר מתחת לשמיכה, מסירה את מכנסי הפיג׳מה ומפשילה את תחתוניה. גליה מגביהה את האגן ומכוונת את עצמה אל הסיר. זרם שתן זורם ממנה והיא רק רוצה לבכות מכל הסיטואציה הזאת. היא מסיימת ולוחצת על הזמזם שנית, לבקש שיבואו לפנות את הסיר. איש לא נענה לקריאתה. שרירי הגב מתוחים, מתכווצים מכאב ושוב היא בוכה. כעבור שעה וחצי מישהו שומע את בכייה, ניגש לתחנת האחיות ומשכנע אותן לגשת אליה.

האחות נכנסת לחדר, מבקשת ממנה להתרומם ואז מוציאה בזהירות את הסיר מתחת לישבנה. סוף סוף היא מצליחה להשתרע על המיטה ולשחרר את שרירי הגב והאגן.

השבר ברגל כמו פולש לכל איבריה, משתלט עליהם. הנשימות והנחירות של שכנותיה לחדר גוברות ומתעצמות. מפעם לפעם נשמעת מאחת המיטות התנשפות כבדה, שנקטעת בשיעולים ובגניחות.

באומללותה ובנדודי השינה היא מוצאת את עצמה חוזרת לאחור אל אבא שלה, שנהרג בזמן שירות מילואים, כשהייתה בת עשר. איש לא אמר לה מה הייתה סיבת המוות. גליה תמיד חשדה שהוא לא מת בקרב, אולי מת בתאונה מרצון או שלא מרצון.

הימים הראשונים של ההלוויה והשבעה נמחקו מזיכרונה לגמרי. היא סבורה שלא דיברו בבית על המוות שלו, ודאי לא אימא שלה. היא נותרה נטולת זיכרונות.

כשמלאו שלושים למותו הלכו שלושתן, אימה, אחותה אורית והיא, לקבר. היא זוכרת את העמידה מול הקבר ואת תחושת היתמות. גם לפני מותו הרבה אביה להיעדר ולא היה נוכח באופן משמעותי בחייה. וכשכן נכח היה טרוד ועצבני דרך קבע, תמיד עייף, חסר סבלנות. היא לא זוכרת אותו מחבק או מנשק אותה. אולי פעם, כשרצה להתקרב אליה, אך היא דחתה אותו בכל דרך שהייתה יכולה, כי לא רצתה או לא הבינה או אולי הבינה היטב, אך לא הייתה רגילה למגע אוהב מצידו.

ליד הקבר היא חשה כיצד האריג המשפחתי הרעוע ממילא, מתפורר יותר ויותר.

כשהן חזרו מבית הקברות אימה שתקה. כל מה שרצתה היה לסדר את הדירה, לזרוק את חפציו ולארגן את הסלון וחדר השינה אחרי לכתו.

הפעלתנות שלה פשטה על הדירה כמו זרועות תמנון. היא הסתובבה בבית הלוך ושוב, נעליה הלמו בקול על הרצפה ברעש מטריד. היא הוציאה ערימות בגדים וחפצים של אבא ודחסה לתוך שקיות. חודש שלם לא ניקתה את הבית, ובאותו יום פתחה לראשונה את כל החלונות ושקעה בקדחת ניקיונות וסידורים.

רק כשגליה הפכה לנערה צעירה, החלה לחלום על אבא שלה. חלומות שזכורים לה כסיוטים. בחלומות הוא צעק עליה שהוא חזר ובא כדי להישאר. בחלומות הטיח בה האשמות וכעס עליה שהיא לא אוהבת אותו ולא מתאבלת עליו. אבא נוקשה היה לה היא לא אהבה את קרבתו. הוא היה נוזף בה הרבה ולעיתים גם הכה אותה. כשזה קרה, היא חשה שלא הגיעה לה הסטירה מידו הגדולה, שנחתה ללא אזהרה מוקדמת על לחיה.

רק שנים לאחר מותו, כשגליה ואורית אחותה כבר היו נשים בוגרות, הן החלו לדבר עליו ארוכות. שתיהן ספגו ממנו מכות מדי פעם, שתיהן ספגו כעס תמידי. בשיחות הודו שבסופו של דבר, הן חשו הקלה כשמת.

גליה שבה להתרכז בקרסול הכואב, בשכיבה המאוסה בחדר בבית החולים. היא נסחפת לתוך כעס, תוקפנות ותחושת הרס עצמי. זה כבר לא קשור לילדותה, פוסקת לעצמה, אלא קשור למה שמתרחש כעת. האם להישמע דווקא לקול אחר? להגביה עוף, להתעלות מעל הכאב והסבל, לקבל ברגע אחד החלטה חד משמעית — לוותר על ההצמדות לסבל, על הרחמים העצמיים ועל הזעם ולנסות לזהות בתוכה מקור של כוח מול הלא נודע?

קולות מתערבבים: רופאים, אחיות, אנשי צוות וזעקות כאב, בליל של שפות וצלילי ביפר שלא חדלים לצפצף.

היא שוקעת בעצמה, נרגעת ונרדמת.

כשגליה פוקחת את עיניה, היא לא מבינה היכן היא נמצאת. החדר מתפצל למקטעים נפרדים שמסרבים להתחבר לשלם.

היא מבחינה במאוורר החג בעצלתיים בתקרה ונזכרת בהצגה שפעם ראתה על חייל ששב משדה הקרב והוא בוהה במאוורר התקרה, שאותו מדמה לסיבוב להבים של מסוק.

היא מפנה את מבטה לווילון ומבינה שהיא במיטה בחדר בבית החולים. החדר שב ומתחבר למהותו האחת, מחלקה אורתופדית.

היא מנסה לזוז ונדמה שכל גופה מסרב.

השעון על הקיר מולה מורה שהשעה חמש וחצי בבוקר, שבת. המחלקה שוממת.

סוף סוף העולם מקיץ אל יום שטוף שמש, מבעד לחלון היא יכולה לראות את קרניה. אחות עם עגלה למדידת חום ולחץ דם נכנסת לחדר, עוברת בין המיטות. דוחפת לכל אחת בתורה מדחום לפה, מודדת בזריזות את לחץ הדם, רושמת בגיליון הרפואי ויוצאת מהחדר.

גליה מתהפכת על הגב, מחשבותיה נעות באיטיות. גם המילים בראשה מטיילות לאט, לוקח לה זמן למצוא מילה אחת ולדבוק בה.

היא מדמיינת את עצמה קרועה בין צד בריא לצד פגום וחולה.

היא חשה מועקה בבית החזה, כל הווייתה מצטמצמת לפחדים בלתי נשלטים, דמיונות שווא וחרדות.

על הפעולה הטריוויאלית של הליכה, הצבת רגל אחת לפני השנייה, יהיה עליה לוותר לתקופת מה. היא לא תוכל להתנועע, לשוב הביתה ולחיות את חייה כפי שהיא רוצה.

סוף סוף החל ביקור הרופאים במחלקה, גליה שוכבת דרוכה, ממתינה שייכנסו לחדר.

רופא אחד ניגש אליה ומציג את עצמו. הוא שואל לשלומה, מציץ בגיליון הרפואי ומהנהן לעצמו. הוא ממלמל הברות לא ברורות ושואל אם יש לה שאלה אליו. גליה מסבירה שאמש הבטיחו לה במיון, שבמחלקה ישחררו את הלחץ של הגבס על הרגל, "כל הלילה חיכיתי שתבואו. מקווה שעכשיו תשחררו אותי מהסבל הזה."

בין זיפי הזקן והעיגולים השחורים סביב עיניו מביט בה הרופא הצעיר ומבטיח שתקבל טיפול ותחוש הקלה. אחות מצטרפת אליו, היא רוכנת מעליה, אוחזת ברגל בחוזקה כדי שלא תזוז, בעוד הרופא נוטל מכשיר שנראה לגליה כמסור. הוא אוחז במסור־סכין בידו, מתכופף אל קרסולה, מחדיר אותו לגבס וחותך את החלק העליון. בזמן הניסור ידיו רועדות והוא לא חדל להזכיר לאחות להחזיק חזק יותר את הרגל, שלא תזוז. גליה מעוותת את פניה, כאילו עוד רגע ינסר את העצם עם השוק. לשניות אחדות היא חשה שמוחה מתנתק. היא לא שומעת ולא רואה מה מתרחש סביבה ואז חוזרת למציאות.

לבסוף, אחרי מאמץ רב, נשמעת מעין נקישה. הגבס נבקע לשניים כמו אגוז מפוצח, חושף רגל נפוחה ובצקית. גליה מניחה מיד את ידה על הרגל הדואבת ומלטפת אותה, בניסיון להרגיע את תחושת הצריבה.

היא מביטה כל העת בפניו הצעירים של הרופא, צבע פניו הולך ומוריק, עד שנדמה לצבע החולצה הירקרקה של בית החולים. הוא פותח את פיו ואומר: "שברת את הקרסול בצורה חריפה מאוד. יש לך שני שברים מצד אחד ושבר מצד שני ואת שלושתם צריך לאחות בניתוח. בינתיים תמתיני. עוד רגע נחזור ונחבוש את הרגל בתחבושת פחות כבדה מהגבס, וככה תישארי עד מחר."

היא מחכה ששגיא יבוא, לא מבינה מדוע לא הגיע עד עכשיו. הבטן שלה מקרקרת. את ארוחת הבוקר של בית החולים דחתה על הסף. כשדיברה עם שגיא מוקדם בבוקר, הזהירה אותו שידחה כל ביקור של מישהו ממכריה. הוריו רצו לבוא, חברות, אחותה ואפילו השכנה, "לכולם תודיע שזה לא הזמן," הורתה.

בעודה שוכבת עם חלקים מהעיתון שקיבלה מהאחות, היא שומעת קול מוכר, קול שממש לא רצתה לשמוע כאן. מקצה הפרוזדור של המחלקה גליה מזהה את הצעדים של שרון או שוש׳קה, כמו שהיא קוראת לה בימים טובים יותר.

גליה מתהפכת על גבה, מניחה את הרגל המגובסת על גבי הרגל הבריאה ואת העיתון על פניה. ככה היא מקווה, אולי שרון תחשוב שהיא ישנה. שרון צועדת לתוך החדר בבטחה ונעמדת ליד המיטה.

גליה שומעת אותה נושמת, ואז את קרקוש צרור המפתחות ואת הטלפון שלה שלא מפסיק לצפצף.

שרון לא מהססת ונוגעת בה. גליה מסירה את העיתון מפניה ומחייכת בקושי.

שרון מרימה את השמיכה, "תני לראות את הרגל," היא מבקשת, אך גליה ממהרת לכסות את עצמה, "אין מה לראות חוץ מתחבושת."

"מוכשרת שכמוך, מה עשית לעצמך?" שרון מצחקקת.

גליה מביטה בה, לבושה בשמלה לבנה ארוכה, צווארה הארוך מעוטר בשרשרת, שערה האדמוני מכסה את כתפיה. נדמה שרק הרגע יצאה מהמספרה. "גליה," שרון מושיטה את כף ידה ומלטפת את ראשה, "ספרי, מה קרה לך?" גליה לוקחת אוויר, נושמת בכבדות ומספרת בקצרה איך נפלה אתמול. הן משתתקות לרגע ואז שרון אומרת: "יש לי המון דברים לספר לך."

"שורף לי," גליה לוחשת.

"לעזור לך לשנות תנוחה?" שרון שואלת, "אולי להביא עוד כריות או שמיכות, כדי להגביה את הרגל?"

גליה מתעלמת מההצעה של שרון. היא רוצה לדבר על הקשיים שלה עם בעלה, על הילד הפרחח והמגודל שלה, על מעבר הדירה שמטריד אותה. היא חייבת שיקשיבו לה. איך תסביר לה שזה לא הזמן? אין ברירה. היא תיתן לה לדבר, תשתדל להקשיב וכשיימאס לה, תעמיד פנים שהיא מקשיבה.

ואכן שרון מדברת בשטף, כהרגלה, לא חוסכת שום פרט. עדיף כך, חושבת גליה לעצמה, שתדבר. בימים אחרים גליה הייתה רוצה לדבר גם על עצמה, אבל אף פעם היא לא יודעת מאיפה להתחיל. תמיד שרון מדברת יותר מאשר מקשיבה.

היא לא רוצה לומר עד כמה קשה לה. בסתר ליבה היא שומרת על כבודה. אפילו על הצוהר שפתחה כשהתלוננה על מצוקתה היא מצטערת. היא חשה את הזעם הפנימי עולה על גדותיו ותכף הכול יתפרץ על שרון, שתלך כבר.

גליה מתאמצת לעצור את גניחות הכאב, שרון ממשיכה באוטוסטרדת הדיבור שלה כאילו שהיא במרוץ, "את יודעת שכבר חתמנו על הדירה במחיר סביר, בדיוק מה שרצינו, ארבעה חדרים רחבים עם נוף משגע, דירה מוארת ושקטה ואנחנו מחפשים עכשיו למכור את שלנו." גליה מהנהנת, מכריחה את עצמה לשתוק, מתאמצת להיראות מרוצה בשבילה.

אבל הכאב והגירוד ברגל מציקים והיא שולחת יד לכף הרגל בקצה התחבושת ומגרדת את האצבעות, מנסה להרגיע את אי הנוחות.

בשנייה ששרון משתתקת, גליה מצליחה להשחיל: "שרון, אני עייפה, אני חייבת לעצום עיניים."

עולה בה רצון לומר משהו בוטה יותר, להשתיק את הדיבור האין־סופי שלה, להודות לה שהגיעה לבקר ולבקש ממנה להניח לה לנוח בשקט.

אבל היא מחזיקה את עצמה בכוח שלא להתפרץ ולומר מילים שאחר כך תתחרט עליהן.

הקשר עם שרון חשוב לה והיא יודעת שעליה להתאפק.

הן כבר מכירות עשר שנים, תקופה ארוכה ביחס ליכולת של גליה לתחזק חברויות לאורך זמן מבלי שיעלו על שרטון.

הן הכירו בגן השעשועים דרך הבנים, שתיהן השתעממו מהישיבה על הספסל המטונף מול ארגז החול ומצאו זו את זו. תחילה ניהלו שיחות סרק ובמשך הזמן התהדקו היחסים ביניהן וגם הבעלים הצטרפו והקשר התחזק. שרון זכתה לתואר החברה הטובה.

בילדותה ובנעוריה לא זכתה לחברויות עם בנות. תמיד הייתה לבד. לזכות בחברה טובה, שהקשר איתה נמשך לאורך השנים הייתה עבורה משאלת לב.

היא משתוקקת לקרבתה של שרון, ומעריכה אותה. הן זכו לשעות של בילויים משותפים ונעימים.

היא לא מספיק אסרטיבית מול שרון, כמו עם שאר העולם בעצם. היא שותקת במקום שבו ההתנהגות של שרון לא לרוחה. היא חשה שהקשר שברירי, שעליה להיזהר שלא לאבד אותו ולשתוק גם כשמתחשק לה להעיר.

היא לא מעזה להשמיע את קולה, לשבור ולהתנתק, כפי שעשתה בעבר בקשרים אחרים. כל אי־נוחות, עלבון מוצדק או לא מוצדק, הביאו אותה לניתוק היחסים ואחר כך הצטערה שאיבדה חבר או חברה. על הקשר עם שרון היא שומרת, גם כשנדמה ששרון לא רואה אותה באמת ולא מקשיבה לה, גם לא ברגעים ששרון מתפרצת בזעם או נעלמת לכמה ימים בלי הסבר.

הופעתה תמיד מוקפדת כל כך. היא יפה. גופה שופע, עיניה החומות משוות לה הדר. היא מהלכת בעולם זקופה ובטוחה בעצמה. שרון, כמו גליה, מקפידה לשמר את החברות. בבילויים עם בני הזוג, בכל מקום שבו הן נמצאות יחד, כולם מסובבים את הראש לעבר שרון.

שרון מעבירה יד על השמיכה, "אני יכולה לעזור במשהו? אולי אביא לנו קפה?"

גליה מסרבת, היא רק מחכה שתסיים את הביקור ותניח לה.

אחרי שהיא הולכת גליה נושמת לרווחה. עדיף לה להישאר לבד עם הכאב. כוונותיה של שרון טובות, אבל יש בה שתלטנות מעיקה. הדבר האחרון שהיא זקוקה לו עכשיו, שמישהו ידבר לידה בלי סוף על חייו.

שוב היא בכאבה עם ריחות החולות האחרות, שמתערבבים עם ריח גופה המיוזע. ריחות עזים של זיעה, חולי והזנחה.

דקות ארוכות אחרי שלא חדלה לעוות את פניה ולייבב, שגיא מגיע סוף סוף. מתחשק לה לצרוח עליו שהגיע מאוחר, שהיא חיכתה לו מרגע שהתעוררה, אבל היא שותקת.

שגיא עוזר לה להתיישב, מוציא מהתיק תרמוס עם קפה חם ומוזג לה.

לאחר מכן מוציא קופסאות פלסטיק עם חביתה וסלט שחתך. הוא מתיישב לידה, מביט בה כשהיא נוגסת כמה נגיסות מהחביתה, סוגרת את הקופסה ונשכבת על הגב.

היא רוצה לנסות לישון ומפצירה בו שילך הביתה. אין לה כוח לדבר איתו על כלום. היא לא מסוגלת לדבר עם אף אחד.

הוא יוצא וחוזר אפוף בריח סיגריה. היא רוצה כל כך לצאת גם, אבל מפחדת.

הוא מציע שייקח אותה בכיסא גלגלים. היא מתרצה.

הוא הולך הביתה, חוזר אחר הצוהריים עם קופסאות חדשות של שניצל ואורז. אין לה תיאבון. היא ממררת בבכי והוא מלטף את ראשה.

לפנות ערב שוב הוא הולך וחוזר עם אוכל מהבית.

היא מצליחה לאכול מהסלט הרענן עם הרוטב העדין.

הוא מנגב לה את הפנים ומוזג לה מיץ תפוזים קר, כשהאחות נכנסת ומודיעה על כיבוי אורות במחלקה, שגיא נפרד ממנה, נותן לה נשיקה, לוקח את הקופסאות והולך.

בלילה היא מחליטה להישאר לשבת בפרוזדור, הרי היא לא תירדם כל כך מהר. עדיף לה לשבת מחוץ לחדר, לא לשמוע את הגניחות, הנחירות והשיעולים של השכנות שלה.

היא מתיישבת בכיסא הגלגלים, מסיעה את עצמה לפרוזדור ונעצרת ליד שולחן שקודם מישהו אכל עליו. אחת האחיות ניגשת אליה, מציעה לה כוס תה חם ומביאה מבלי שגליה תספיק לענות לה. היא מרימה את הכוס, לוגמת ומניחה אותה על קצה השולחן.

מישהו חולף לידה. הוא מתחכך בשולחן והכוס עם התה צונחת לרצפה. האיש ממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה, "היי," היא צועקת לעברו. האיש עוצר ומסתובב. לרגע משהה את מבטו על כיסא הגלגלים ואז מניף את ידו בתנועת ביטול וממשיך ללכת. האחות ניגשת אליה, מרימה את הכוס, מנגבת את הרצפה ושואלת אם להכין לה עוד כוס תה. היא מודה לה ומסרבת.

קשישה אחת מבקשת מגליה שתנקה את אפה בממחטה הנתונה בידה. גליה לא יכולה לעצור את דמעותיה. במאמץ רב היא מתקרבת לגברת, נוטלת מידה את הממחטה ומנגבת את אפה, מסתובבת ומשליכה אותה לפח.

היא ממשיכה בקפיצות על הרגל הבריאה עד לשירותים, מגיעה לחדרון ובמאמץ רב מצליחה לאחוז בקיר ולהתיישב. האסלה כמו רועדת תחתיה. בייאוש היא ממתינה עד שהגוף המפוחד יואיל להטיל את מימיו. הברכיים רועדות לה נדמה לה שהיא שומעת את הטלפון הנייד שלה מצלצל, אולי שגיא מחפש אותה. היא מתקשה לקום.

לאחר כמה רגעים בשירותים המצחינים, תוך שהיא ממררת בבכי, היא שוב אוספת כוחות, מתרוממת ובקפיצות, כשהרגל המגובסת מוגבהת, מתקדמת לעבר הווילון הלבן שתוחם את המיטה שלה. היא כמעט מתפתה לאחוז בו, אך תופסת את עצמה ומבינה כמה מסוכן זה יכול להיות להיאחז בבד הרופף.

לאחר מאמץ מצליחה לשכב במיטה, מניחה את הרגל על גבי כרית מוגבהת, הוויה מסויטת מערפלת את עיניה וסחרחורת של רצונות ופחדים מציפה אותה.

היא מתבוססת בפחד ובכאב. הם עולים, מתגברים ותופסים את כל הכרתה, לא מותירים מקום לדבר. פעם הייתה מתרגלת מדיטציה והתבוננות, מתרגלת את היכולת להביט בדממה על המציאות כפי שהיא. כעת כל מה שלמדה וכל מה שידעה קורס.

היא לא מצליחה להרגיע את עצמה ולהפנים שרק מדובר בשבר ברגל, שהיא צעירה יחסית, שהיא תשתקם.

השכיבה המתמשכת במיטה והכאב הבלתי פוסק בקרסול מנשלים אותה ממי שהיא, מחללים את חירותה, גוזלים את השליטה בחייה, מערבבים השפלה וביזוי, בושה ואשמה. היא חרדה שמא כל התחושות הקשות האלו יובילו אותה לדיכאון, שיהיה לה קשה לצאת ממנו, גם אחרי שתשוב ללכת.

הדמעות זולגות מעיניה כמו דליי מים, יוצרות אדוות. היא מנסה לעצור ולא מצליחה, גופה לא מפסיק לרעוד.

היא מייחלת לשינה ולא מצליחה להירדם.

חושבת על השבוע האחרון בבית עם שגיא, על השגרה המבורכת שלהם, שכעת נראית כה רחוקה.

כל כך הרבה מאמץ ואנרגיה שגיא משקיע במהלך השנים בעבודתו. בזכות כישרונו וחריצותו הוא מבטיח את הביטחון הכלכלי, שכל כך חשוב לגליה.

כשהילדים היו קטנים ועול הגידול, השמירה והדאגה להם היו בעיקר מנת חלקה, היה לה קשה מאוד. היא נדרשה לדריכות ולסבלנות שלא תמיד היה לה קל לגייס.

גליה חושבת עליו ועליה, איך הוא נוטע בה תמיד את התחושה הבטוחה, שחייה, שמחותיה, כאביה ומועקותיה, כולם חשובים לו. הוודאות הזו שלו בחייה, הקרקע היציבה שהוא מעניק לה, הן העוגן שלה.

בזכותו היא מתנהלת בעולם בביטחון קיומי בסיסי, גם כשהאמונות והחוויות שלה רעועות, גם כשהיא מטילה ספק בקיום. בזכות ממשותו המוצקה של שגיא, היא מצליחה לבסס משמעות לחיים.

לרוב היא שומרת את מחשבותיה לעצמה, את הבלבול והכאוס שבתוכה. כעת משחזרת שיחה נדירה עם שגיא, כששיתפה אותו בעולמה הפנימי.

"אני לא יודעת להגדיר לעצמי מה אני באמת רוצה ומה הדבר שיגרום לי הנאה. לפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, שאני לא באמת מוצאת אושר בעשייה שלי. לפעמים אני מרגישה חרטה על בזבוז הזמן שלי, שכל החיים האלו הם לא מתנה אלא עסק מייגע ועגום." היא חשה בעצמה את הביקורת שלה על דבריה והוא הרי לא יודע איך לעזור לה.

"ואיזה עיסוק את חושבת שהכי יתאים לך?" הוא שאל. השתיקה הייתה כה ארוכה. היא לא ידעה לענות. היא חשה שהשערים סוגרים עליה, שמצד אחד היא מציאותית ויודעת שלא עוזבים מקום עבודה קבוע ופרנסה, ומצד שני היא מתוסכלת. לו רק היו לה משאבים פנימיים לעסוק בתחומים שיותר מתאימים לה מהתחום שבו נתקעה — הנהלת חשבונות ועבודה פקידותית.

הוא לא הגיב. פיהק בקול גדול, השתתק ואז הציע את חום ליבו. הניף את ידו בקלילות והזמין את גליה להתקרב אליו, מושך אותה אליו ומחבק בעוצמה. בתגובה גליה חשה זעם.

"כמה זה מתסכל! אף פעם אין לך באמת מה לומר לי." היא רצתה להתרחק ולומר שאין טעם בשיחה הזאת, כי שום דבר חשוב הוא לא יגיד לה, רק יותיר אותה בתסכולה ובחוסר האונים מול המציאות שיצרה בעצמה.

הוא אחז אותה בידיו וחיבק אותה בחוזקה. היא לא אוהבת את החוזק הזה, כפי שהוא עושה שוב ושוב, כשהמילים שהיא מצפה שיאמר לא נאמרות. "הגזמת! זה כואב מדי," העירה לו והוא סירב לשחרר אותה.

היא הסבירה לו שהיא חשה בתרדמת, בחיים דלים נטולי הדר ויופי. שהיא נאבקת ללא הרף. פעם עוד חשבה על עצמה כבעלת חזון והאמינה שזה רק עניין של זמן עד שתממש אותו. עתה היא רואה עצמה כמקבצת נדבות עם חלומות אבודים, מלאה בפנטזיות שלא נועדו להיות שלה.

הוא הביט בה במבט חודר. היא זיהתה דמעות של צער בעיניו. "תודה, שגיא, אל תחשוב שאני לא מעריכה את מה שאתה רוצה ועושה עבורי..." קולה נקטע בבכי.

היא נשקה את כף ידו החמימה והמוכרת כל כך ואמרה שהיא מאושרת לחוש אותו, שהיא מתייסרת ושיסלח לה על הרגעים שהיא מתפרצת עליו ומטיחה בו את תסכוליה.

היא בוהה בתקרה ורואה לנגד עיניה את התקופה שבה הייתה מלאת מרץ ושמחה בכל בוקר כשקמה לעמל יומה. כשהילדים היו קטנים, לא העסיקה את עצמה בנושאים שברומו של עולם, אלא במשימות החיים הפשוטות. הטיפול והדאגה לילדיה מילאו את כל זמנה ותבעו את כל כולה.

מרגע שגדלו והזדקקו לה פחות ופחות והפכו טרודים כל אחד בעיסוקיו, התפנתה לחשוב על חייה שלה.

בשלב הזה הבינה שחופש עלול להיות מסוכן עבורה, החופש כמו פוקח את עיניה ושולח אותה אל עצמה.

לקחת אחריות אישית, לקיים את הדרישה הפנימית שלה מעצמה, הדרישה שהולכת איתה כבר שנים, נושאת בחובה אחריות גדולה מאוד כלפי עצמה, אחריות על מה שהיא עושה וגם על מה שהיא נמנעת מלעשות.