שגרירות השדים – הולכים לעזאזל

1

הסיפור שלפניכם התרחש בימים שבהם מלך אַשְׁמְדַאי השלושה־עשר בהֵיכָלָא. אבל לפני שנוכל לדבר על נסיכי הלילין, אסֵפת הרוחות, ואיך מטבע של עשר אגורות יכול להציל את חייה של ילדה חכמה, עלינו להתחיל דווקא בעולם בני האדם. או "עָלְמָא דִּבְנֵי אֱנָשָׁא", כמו שקוראים לו השדים.

בקיץ ההוא נפלו טילים בצפון, והורים רבים שלחו את הילדים שלהם לאזורים בטוחים יותר. לפני שעלו לאוטובוס לירושלים, אמא של מאיה ונילי ירדה על ברכיה כדי להיות בגובה שלהן, הביטה להן ישר לתוך העיניים, ואמרה: "אתן צוות, האחיות הלוי. זה ברור?"

נילי השפילה מבט, הסתכלה על הסנדלים שלה, על המדרכה המוכתמת, על עלה יבש שהתעופף ברוח ולא ענתה. "את," אימן פנתה למאיה, "את אחראית עליה, לא משנה מה קורה. את הבכורה, את אחראית." אחר כך פנתה לנילי, ליטפה בעדינות את לחייה, ואז נאנחה, "את... אל תעשי יותר מדי צרות, בסדר?"

כך מצאו את עצמן מאיה ונילי נוסעות בפעם הראשונה באוטובוס ללא השגחה של שום מבוגר.

"תפסיקי לתופף כל הזמן," מאיה נזפה באחותה כאשר הנוף חלף על פניהן וכף רגלה של נילי לא הפסיקה לתופף על הברזלים של המושב.

"מה אם בגלל העבודה שלה אמא לא תזכור לשים אוכל לג'יפה?" שאלה נילי. ג'יפה היתה החתולה של משפחת הלוי, חיית פרא פרוותית שעוד לא הבינה שהיא חתולת בית זעירה ונהגה להיכנס לקטטות עם כלבי רחוב. "ואת מילאת את כל המזוודה ואין יותר מקום לכלום!"

מאיה לא נשארה חייבת, "זו אשמתך שאת בלגניסטית!"

"חצופה אחת!" הנמשים על פניה של נילי בערו, היא רכנה לעבר מאיה בזעם ומכיסיה התגלגלו סליל של מחזיק מפתחות, שלושה כפתורים וגם צמיד־סרגל צבעוני. אתם מבינים, נילי אומנם נעלבה כשקראו לה בלגניסטית, אבל רק כי היא העדיפה את המילה "אספנית" או "ציידת־לקטת".

מאיה התעלמה מאחותה הקטנה וחזרה לקרוא את "נשים קטנות" במושבה שליד החלון. למאיה אף אחד לעולם לא היה קורא בלגניסטית. היא ידעה לומר בנימוס "שלום" כאשר נכנסה לחדר, ומבוגרים היו מוקסמים משמלתה המגוהצת ומהבעת פניה הרצינית כשהיתה קוראת ספרים. נילי לא ממש קראה ספרים, האותיות היו מתחילות לרקוד ולהתחלף מול עיניה, וגורמות לה לרטון ולכעוס ולהתעצבן. אבל היא ידעה לצייר ולתפור, ולהשחיל ולהדביק, ולגזור בדייקנות גם ביד ימין וגם ביד שמאל, שזה — תודו — הישג מרשים הרבה יותר מאשר לקרוא את כל סדרת הספרים של הארי פוטר.

דודה תלמה ודוד נתן קיבלו את פניהן בתחנה המרכזית של ירושלים ולקחו אותן במכונית הכחולה שלהם לביתם שבקטמון הישנה. הבית עמד מול בניין גדול שדגל איטליה מתנופף מעליו, ודוד נתן סיפר להן בגאווה לפחות חמש פעמים שמדובר בקונסוליה האיטלקית, כאילו הוא הניף שם את הדגל בעצמו, "פעם היו הרבה שגרירויות בשכונה, אבל כמו כל הדברים הטובים גם הן עברו לתל אביב."

הדודים היו מבוגרים מאוד, מהדור שהאמין שאם ילדים יבואו במגע עם מסכים מיד ינזל להם המוח מהאוזניים. לכן הובהר להן מיד כשהגיעו שטלוויזיה אסור לראות (רק חדשות, בערב) ושאת שיחת "ערב טוב אמא ואבא, כאן הכול בסדר" הן יכולות לעשות מהטלפון הקווי הצהבהב שבמטבח. נילי הבטיחה לא לעשות צרות וגם התכוונה לקיים, אבל העובדה שלטלפון לא היו מקשים אלא מעין חישוק עגול שצריך לסובב לעבר המספרים העבירה לה כמה שעות של הנאה בסיבובים, עד שדוד נתן ראה אותה וצעק, "מה את עושה?! את מבזבזת כסף!"

בכך תם העיסוק המעניין היחיד בבית של הדודה והדוד.

לא היו שום משחקים או ספרים שעניינו את מאיה ונילי בבית האבן הישן, והגינה המטופחת של דודה תלמה היתה מחוץ לתחום מחשש שהן יהרסו את גיזומי השיחים, שנראו כאילו נעשו בעזרת סרגל. אחרי שלושה ימים אפילו מאיה התחילה להשתעמם, ודודה תלמה כבר לא יכלה לשמוע את נילי מייללת מהשטיח "משעמם לי..."

"אני הולך לקנות צעצועים," הכריז דוד נתן בהתלהבות, ונילי הרימה את הראש בתקווה. ובאמת, אחרי שעה בערך הוא חזר עם שקית והוציא ממנה בגאווה כדור. כדור כחול.

"מה, זה הכול?" קראה נילי.

מאיה פלטה "נילי!" מזועזע שכזה, כמו שאמא שלהן עושה.

דודה תלמה לחשה, "איפה גידלו את הילדה הזאת? לא פגשתי ילדה חצופה שכזאת."

"תודה רבה, דוד נתן," אמרה מאיה בחיוך מתוק ולקחה את הכדור. המבוגרים התמוגגו ממנה, אבל נילי כמעט התפוצצה מכעס.

אתם מבינים, מאיה אומנם לא נהנתה מהטיול הכפוי לירושלים, אבל היא הביאה איתה את הספרים האהובים עליה ביותר ומבחינתה יכלה לקרוא בהם שוב ושוב — הם היו חבריה הטובים ביותר. נילי לעומת זאת נקרעה מגעגועים לג'יפה החתולה ולרוח שבאה מהים, והאוזניים שלה צלצלו מרוב שקט כי היא לא שמעה את השחפים.

"אתן יודעות מה? מוטב שתיקחו את הכדור שלכן למגרש המשחקים שליד בית הצייר," אמר הדוד נתן. "אולי תפגשו את תום, הוא ילד מנומס ונחמד כל כך, או את אבישג, הילדה של משפחת מרום, או את הילד של אהובה תורגמן."

"ואל תחזרו לפני ארוחת הערב," הוסיפה דודה תלמה.

מאיה ונילי הביטו זו בזו. באי־חשק ובכתפיים שפופות יצאו אל הרחוב, נילי אוחזת בכדור, ומאיה ב"אן מאבונלי". שתיהן קיוו שהזמן יעבור כמה שיותר מהר.

הן ישבו זו לצד זו במעט הצל שתחת שיח הבוגנוויליה הגדול והביטו בשאר הילדים ששיחקו ברחבי המגרש. הם הכירו אלה את אלה, ואפילו לא התעניינו מי הן ומאיפה הן באו. נילי לקחה את הכדור והטיחה אותו בכעס על הגדר שוב ושוב ושוב. היא התגעגעה אפילו להצפות של הרחובות בחורף, ולבקבוקי הפלסטיק והפחיות שהיו מלכלכים את החוף בקיץ. אלה לפחות היו בקבוקי הפלסטיק 'שלה'. בשלב כלשהו מאיה סגרה את הספר והביטה בכדור נחבט וחוזר אל נילי, ששוב השליכה אותו בכל הכוח והתסכול שהקיץ הזה הביא איתו.

"את כל הזמן מרעישה," התלוננה מאיה.

"סליחה באמת, הוד מעלתך," נילי השליכה את הכדור שוב על הגדר, והפעם הרעש היה מספק מעט יותר.

"בואי נחזור," אמרה מאיה, שמאז הנסיעה עברה לדבר עם נילי בהוראות בלבד, כמו איזו מפקדת. "חם לי ואין לי כוח להיות כאן. גם ככה אף אחד לא מתייחס אלינו."

"את לא אמא שלי, אל תגידי לי מה לעשות," נילי הטילה את הכדור שוב.

"אמא אמרה שאני אחראית," מאיה התרגזה. היא קמה, תפסה את הכדור והעיפה אותו. הכדור עף בדיוק לפתח של רשת הברזל, ממגרש המשחקים אל הצמחייה הפראית שגדלה בשוליים שלו.

"היי!" קראה נילי.

אבל קולה נבלע בקריאת "לכל השדים והרוחות!"

מאיה התעשתה במהירות וצעקה על אחותה, "נילי! מה עשית?!"

"מה? מה אני עשיתי?!"

מאיה רצה אל עבר השיחים וקיוותה בכל מאודה שלא יהיו צרות שיגיעו לאמא ואבא.

מתוך השיחים הציצו משקפיים שחורים וגדולים ופנים אדומות שנראו כאילו נחרכו בשמש. הציפורניים של הילד שהתרומם לעברן היו שחורות מרוב אדמה, והוא החזיק בידו ערֵמה של מכלי פלסטיק שקופים.

"מה אתה עושה בין השיחים?" נילי שאלה, מקווה שהילד הזר הזה לא יצעק עליה גם כן.

"יש כאן זחלים של טוואי עקום ראש," הוא ענה כאילו היתה זו תשובה ניצחת.

"אה?" פלטה מאיה.

"טוב," הוא נע בחוסר נוחות, "וגם זיקית." הילד הרים את מכל הפלסטיק התחתון, ולטאה שינתה את צבעה לנגד עיניהן מחום לחרדל.

צעקה מחרידה מקצה הרחוב גרמה לשלושתם לקפוץ באוויר. מהצד השני של הרחוב, לצד הקונסוליה האיטלקית, התאספה חבורה של נערים מסביב לבחור ענקי, ג'ינג'י ומנומש, שבגדיו היו רטובים ונדבקו לגופו.

"איפה הוא? ראיתם אותו?" החבורה של הגדולים התנשפה כמו עדר של קרנפים.

"אני אקרע לך את הצורה, עמנואל!" צעק הג'ינג'י שהוביל אותם, וקולו הדהד מצידו השני של המגרש.

הילד שהתחבא בשיחים סימן להן, "בואו לכאן, בגללכן עוד יתפסו אותי."

מאיה ונילי הביטו זו בזו.

"רק שלא נסתבך," אמרה מאיה בקול חמור.

"אז בואי מהר," משכה אותה נילי אחריה. הרי זה בהחלט היה מעניין יותר מאשר לשחק בכדור הכחול, שאף אחת מהן לא אהבה. הן הצטופפו ליד עמנואל וניסו ככל יכולתן לא לגעת בזחלים שטיפסו על ענפי ההדסים.

הנערים חלפו על פני מחבואם. שלושתם שמרו על שקט מוחלט, למעט פעמיים שנילי כמעט צחקקה, אבל מאיה נעצה בה מרפק חד בבטן. חבורת הבריונים המשיכה לרוץ במורד הרחוב הלאה, צועקת קללות והבטחות מפחידות על מה יעשו כשיתפסו את עמנואל. רק אחרי שנעלמו משדה הראייה, שלושת הילדים התרווחו מעט לאחור בין שיחי ההדס.

"אז לא באמת חיפשת זחלים," אמרה נילי, "סתם התחבאת כמו פחדן."

עמנואל הסמיק מתחת לשיזוף העמוק שלו ונראה כמו טופי פטל צלוי. "מה פתאום."

"למה הג'ינג'י בכלל רוצה להרביץ לך?" שאלה מאיה, שקצת קיוותה שיש איזה סוד אפל, או לפחות סיבה מסקרנת מאוד.

"אני לא יודע," התלונן עמנואל, "תום חושב שפתחתי את הממטרות של הדשא שהרטיבו אותו."

נילי צחקה, והיה ברור שמבחינתה עמנואל זכה עכשיו לתואר "חבר", אבל מאיה הזעיפה פנים, "ולא פתחת את הממטרות?"

"ברור שלא, זה בטח היה מישהו אחר," מיהר עמנואל לומר, ולמראה הבעתה הספקנית של מאיה מיהר להוסיף, "שתדעו שהוא מרביץ אפילו לבנות."

זה גרם לשתיהן להרצין. ידוע ומפורסם שקוד הכבוד הבסיסי ביותר הוא שבנים לא מרביצים לבנות. אם אותו תום מרביץ לבנות הרי הוא חסר תקנה וכל מידותיו מושחתות ומקולקלות.

"טוב, אולי עדיף שנמשיך להתחבא," אמרה מאיה, שהיתה אמיצה מאוד בסיפורי האגדות שאהבה לקרוא, אבל אמיצה הרבה פחות במציאות. חוץ מזה שבין השיחים היה מעט מוצל וקריר יותר מאשר במרכז מגרש האספלט.

"אתן יכולות לעזור לי לבנות מחסה לזחלים," אמר עמנואל והבריש מעל מכנסיו הקצרים כמה עלים שנדבקו אליהם.

"לא תודה," מלמלה מאיה בטון ברור של 'איכס', אבל הוסיפה בנימה מפויסת, "אולי נילי תרצה, נילי יודעת לבנות הכול."

"באמת?" עמנואל שאל.

לראשונה באותו יום בצבץ קצה חיוך על פניה של נילי. "יש לי חוט דייגים ומספריים, אפשר לגזור את הענפים ולקשור אותם, וליצור מנהרה בין השיחים למקרה שהחברים שלך יחזרו."

"הם לא חברים שלי!" התלונן עמנואל, אבל הסכים, כך שעבר עליהם אחר צהריים נחמד מאוד. נילי ועמנואל בנו, קשרו והידקו, ומאיה העירה מדי פעם באדנותיות הערות לשיפור, וכשסוף־סוף נשבר החום ודוד נתן יצא לחפש אותן הוחלט ברוב קולות שיש להמשיך את עבודת הבנייה גם מחר.