שובו של הקסם

1

קצת לפני השעה שלוש אחר הצהריים ביום אפריל צונן, נהגה הלנה את מכוניתה אל מגרש החניה של עורכי הדין מדורצ'סטר האדונים מייהו ומוריסון והציצה בשעונה. היא הקדימה בחמש דקות לפגישה שלה – מכאן שהנסיעה שלה מלונדון הייתה מהירה יחסית.

כשעזבה את הכביש המהיר ועלתה על הכבישים הכפריים השקטים יותר, הציף אותה גל הנוסטלגיה הרגיל. דורסט הייתה הטריטוריה הביתית שלה – והיא הייתה רחוקה ממנה זמן רב מדי. בעצם, היא קלטה שלא חזרה לכאן מאז הלוויה של אביה לפני ארבע שנים.

היא פתחה את תיקה, הוציאה את המכתב ששלח לה עורך הדין ועיינה בו שוב. המכתב אישר את התאריך של הפגישה היום שבה תידון הצוואה של גברת איזובל ת'יאוטאקיס. כשהכניסה את המכתב בחזרה לתוך המעטפה, התרטבו עיניה קמעה. הסתבר שגברת ת'יאוטאקיס, שהייתה המעסיקה של אביה לאורך שנים רבות, לא שכחה את הלנה, וגם לא את הבטחתה לפני שנים רבות שפסלוני הפורצלן היקרים שכל כך הקסימו את הילדה יהיו יום אחד שלה.

הלנה בדקה קצרות את הופעתה במראה הפנימית של המכונית. נדמה שעיניה הכחולות התנוצצו באורות מסוימים, ומישהו אמר פעם שהן מתאימות לחלון ויטרז'. היו לה תווי פנים סימטריים ואף קטן, ועורה החלבי, אף על פי שהיה אנגלי טיפוסי, הגיב יפה אל קרני השמש כך שברוב הקיצים היא הייתה שזופה בצורה יפה. והיום היא בחרה להרים את שערה הבלונדיני וללפף אותו על ראשה.

היא יצאה מהמכונית ונכנסה אל משרד עורכי הדין. הבחורה בדלפק הקבלה הרימה אליה את מבטה וחייכה.

"אה, כן – מיס קינגסטון? אחר צהרים טובים." היא קמה על רגליה ומיד הובילה את הלנה אל דלת פנימית. "מר מייהו מחכה לך."

כשהלנה הובלה פנימה, ג'ון מייהו, השותף הבכיר, קם על רגליו מיד ובא לקראתה. הוא היה גבר נמוך ונוח לבריות עם גבות לבנות עבות ושפם דומה, והוא לחץ את ידה של הלנה בחום.

"תודה לך שעשית את הנסיעה, הלנה," הוא אמר באדיבות, וגרונה נחסם לרגע. היא הכירה את ג'ון מייהו בגלל שגם ענייניו הצנועים של אביה טופלו על ידי החברה הזו, והפעם האחרונה שהייתה כאן הייתה כדי להסדיר את כל העניינים – וזה לא לקח הרבה זמן.

"שבי," הוא אמר והוסיף, "בעל העניין הנוסף... התעכב קמעה. אבל הוא אמור להגיע בכל רגע."

בעודו מדבר, הדלת נפתחה והלנה סובבה את ראשה, הצבע עלה במהירות על לחייה, והשאיר אותה קצרת נשימה.

היא הייתה לפתע חסרת משקל. נסחפת בחלל... היא הייתה בנפילה חופשית!

אוסקר! הלנה ביטאה את השם בשקט מתחת לאפה. אוסקר...

זה היה האחיין דור שני של איזובל שהלנה, שהייתה צעירה ממנו בשלוש שנים העריצה פעם... אוסקר שהיה הראשון שהכיר לה את ההנאות המשכרות של אהבה רומנטית. אבל זה היה לפני יותר מעשר שנים... ממש לפני חיים שלמים.

היא הכריחה את עצמה לנסות לנשום בצורה נורמלית כשהסתכלה עליו.

זה לא היה מפתיע שהוא היה עדיין הגבר הנאה ביותר שראתה אי פעם – או שהיא עשויה לראות – החושניות הגלויה שלו הייתה סימן ההיכר המובהק ביותר שלו. הלנה לפתה חזק את ידיה. למה היא לא חשבה שהם עשויים להיפגש שוב – ותחת הנסיבות הללו? אבל זה לא עלה בדעתה, והיא לא הייתה מוכנה לכך. אבל היא פגשה את מבטו ביציבות כשהסתכל עליה.

השיער השחור והמבריק שלו היה מסופר בצורה רשמית יותר מכפי שזכרה, אבל הפנים השחומות והמפוסלות, המצח הרחב, הפה התקיף והלא מתפשר – שנישק את פיה פעמים כה רבות – היו עדיין שובי לב כפי שהיו תמיד.

הוא לבש חליפה רשמית שתוכננה בצורה מושלמת על מנת להתאים לגופו החזק והרזה, אבל הוא לא ענב עניבה, והחולצה הלבנה והמעומלנת הייתה פתוחה חלקית וחשפה רמז לשער גוף שחור באזור הגרון. הלנה בלעה כשהסתכל עליה.

ג'ון מייהו שבר את הדממה. "אני בטוח ששניכם בוודאי נפגשתם בעבר," הוא אמר, "אבל תנו לי להציג אתכם שוב..."

לפני שהספיק להמשיך, אוסקר קטע אותו, הקול המוכר עמוק ומעורר זיכרונות, עם רמז לשפת אמו במבטא המפתה. "אין צורך בכך, ג'ון," הוא אמר לאט. "הלנה ואני מכירים זה את זו מהביקורים שלי אצל הדודה רבתא שלי בחופשות." הוא הפסיק, נע קצת קדימה ושלח יד ארוכה וחומה ללחיצה. ואז, "מה שלומך, הלנה?" ולבה של הלנה הלם במהירות. בגלל שזה היה הדרך שבה אוסקר תמיד ביטא את שמה, כשההברה האמצעית מודגשת וארוכה מהרגיל. ולשמוע את זה שוב גרם לה להתרגשות.

"אני בסדר גמור, תודה," הלנה ענתה בקרירות, וקמה למחצה כדי לפגוש בידו המושטת. אצבעותיו הארוכות והרגישות עטפו את אצבעותיה, וגרמו לה שוב להסמיק. "ואתה... אוסקר?"

"טוב, תודה לך," הוא אמר קצרות. הוא התיישב על אחת מכורסאות העור הגדולות שמול שולחנו של עורך הדין, והציץ קצרות שוב בהלן. חיוורת, לפעמים מלנכולית, הלנה הפכה לאישה יפהפייה ומתוחכמת, שהפגינה את כל יתרונותיה הטבעיים, הוא חשב. היא לבשה חליפה כחולה כהה עשויה צמר דק וחולצה בצבע קרם ונעליים עם עקבים גבוהים מאוד, רגליה הדקות עטויות בגרבונים שחורים ושקופים. כשהסתכלה עליו, שפתיה היו פשוקות קמעה כאילו עמדה לומר משהו, אבל היו אלו עיניה, העיניים הכחולות-כחולות שפעם הכירו את מגע שפתיו, ושהכריזמה שלהן נותרה מיוחדת ובלתי נשכחת. אוסקר הזדקף והפנה את תשומת לבו אל עורך הדין.

אחרי שמוצו כל הברכות המנומסות הרגילות, ג'ון מייהו פתח תיק גדול שעמד לפניו והתחיל לקרוא.

"זוהי הצוואה האחרונה של איזובל מרינה ת'יאוטאקיס ממולברי קורט במחוז דורסט..." הוא קרא בקול והמשיך לדקלם את הנהלים המפורטים. הלנה הסתכלה עליו כשידיה שלובות בחיקה, וחשה הקלה לגלות שלבה חזר פחות או יותר לקצב הפעימות הנורמלי. היא תהתה כמה פעמים בחייו ג'ון מייהו כבר ביצע את המשימה הזו. כנראה פעמים רבות מספור, היא חשבה, וקיוותה שהמפגש לא יתארך והיא תוכל לברוח. החדר התחמם כשאור השמש של אחר הצהריים הסתנן פנימה דרך החלונות הגבוהים, והיא נשענה אוטומטית קדימה והכריחה את עצמה להתרכז, ולנסות להתעלם מניחוח המושק הקל שעלה מאוסקר.

עורך הדין כחכח בגרונו והמשיך.

"לאחיין מדור שני האהוב שלי, אוסקר איאניס ת'יאוטאקיס אני מורישה חצי מהנכס הידוע כמולברי קורט במחוז דורסט ביחד עם כל תכולתו, נכסים ומיטלטלין." הוא התקין את משקפיו והמשיך, "ואני מורישה חצי של הנכס האמור הידוע כמולברי קורט עם כל הנכסים והמיטלטלין לחברתי הוותיקה והיקרה הלנה קינגסטון. הכול יתחלק שווה בשווה בין שני הצדדים האמורים."

מה הוא אמר זה עתה? הלנה שנדהמה בצורה שלא תאמן התנשפה בקול וכמעט קמה על רגליה. זה לא נכון, היא חשבה בפראות. אלו היו הפסלונים שבספרייה שהיא הבטיחה שיום אחד יהיו של הלנה... לא הבית! לא מולברי קורט. חייבת להיות כאן טעות!

הלנה לא הייתה נדהמת יותר, אפילו לו הייתה נפגעת על ידי מטאור. והיא לא התכוונה להסתכל על אוסקר בגלל שאם זה נכון – והיא הבינה במהירות שזה נכון – הרי הוענק לה מחצית ממה שהיה זכותו מלידה! איך, לכל הרוחות, הוא יקבל זאת? שבתו של הגנן תקבל הון כזה! זה אבסורדי!

היא הכריחה את עצמה להקשיב לשמות של כל המוטבים האחרים שהוקראו. הייתה רשימה ארוכה מאוד, כולל סכום כסף גדול ללואיז, סוכנת הבית שלה, ואינספור ארגוני צדקה מקומיים, אבל היה ברור ששני המוטבים העיקריים היו הלנה ואוסקר.

"כמו במקרים רבים אחרים, יש פרט או שניים שהוספו בסוף," עורך הדין אמר. "לידיעתכם, גברת ת'יאוטאקיס נתנה כמה הוראות." הייתה הפסקה ארוכה לפני שהמשיך. "היא ביקשה שמולברי קורט לא יועמד למכירה עד שתעבור לפחות שנה ממותה, והיא ביקשה שאם זה אפשרי, יועדף זוג עם משפחה." הוא הרים את מבטו. "אני יודע שזה היה מקור לצער גדול אצל איזובל שלה ולמר ת'יאוטאקיס מעולם לא נולדו ילדים." הוא חייך. "אולי היא מקווה שיום אחד רעש וקולות ילדים יהדהדו בחדרים ובגנים של מולברי קורט," הוא אמר, "ואם זה אכן יקרה," הוא הוסיף בטוב לב, "אני בטוח שהיא תשמע את זה ממקומה בגן עדן."

המילים גרמו לפקעת של כאב לעלות בגרונה של הלנה. איזובל ת'יאוטאקיס הייתה אישה נדיבה, אוהבת ורחומה כלפי כל מי שנקרה בדרכה, ומעשה הנדיבות האחרון שלה אל הלנה היה להעניק לה חלק מהבית שאהבה כל כך. איזו מתנה מדהימה, כבוד מדהים! זה היה בלתי נתפס, אבל לטווח קצר איך זה עומד להשפיע עליה? וחשוב לא פחות – מה תהיה המשמעות של זה מבחינתו של אוסקר? הוא לא ירצה לבזבז כאן זמן – או בכל מקום אחר – שאולי יפריע לו, ולו זמנית, בניהול אימפריית העסקים המפורסמת של משפחת ת'יאוטאקיס.

הייתה דממה מוחלטת במשך כמה רגעים, ואז הלנה התעשתה והסתכלה בפרופיל החמור של אוסקר, וניסתה לחסום את גל הרגשות שהציף אותה.

"אף על פי שאני מרגישה המומה לחלוטין," היא התחילה וניסתה להישמע נורמלית, "זה יהיה שגוי מצדי לא לומר כמה... הכרת תודה... אני מרגישה שגברת ת'יאוטאקיס זכרה אותי בצורה כזו." היא היססה וקיוותה שהיא אומרת את כל הדברים הנכונים. "אני, כמובן, אעשה כל מה שצריך כדי... ובכן... לעזור בכל צורה שאוכל," היא הוסיפה, ותהתה מה אתה אמור לעשות כשלפתע זכית בהון שכלל בית ענקי ומלא אוצרות.

בדקות הבאות הלנה בקושי הצליחה להתרכז במה שאמרו השניים האחרים, אבל לבסוף, אחרי עוד כמה נהלים ופרטים, מסר להם עורך הדין שני צרורות מפתחות ענקיים, והלנה בהתה בצרור שבידה – מפתחות משלה למולברי קורט! לפי הרגשתה כרגע, הם יכלו באותה מידה להיות פצצה מתקתקת!

כולם קמו על רגליהם, וכשהלנה הסתכלה בעיניו של אוסקר – שהתנוצצו כמו גרניט קפוא – היא לא יכלה אפילו להתחיל לדמיין מה עבר לו בראש. התגלית שהם היו בעלים-שותפים של ביתה של דודה-רבתא שלו הייתה בוודאי זעזוע גדול עבורו כפי שהייתה עבורה, היא חשבה – שהיא, הלנה, תמלא תפקיד גדול בחייו, לפחות למשך השנה הקרובה. ואז, היא הרימה את ראשה וחשבה, ובכן, זו לא אשמתי, ושניהם יצטרכו לנסות להפיק את המקסימום ממה שעמד בפניהם.

אחרי שהובטח להם שחברת עורכי הדין תשמח לעמוד לרשותם לפי הצורך, שניהם עזבו את הבניין יחד, ועמדו/והתעכבו בחוץ באור השמש, לזמן קצר.

"נו" – אוסקר משך בכתפיו והסתכל עליה בעיניים מצומצמות. "זו הייתה הפתעה מסוימת," הוא אמר. וההערה הזו הייתה בלשון המעטה, הלנה חשבה. "ועם זאת," הוא אמר, "אני בטוח שנוכל להגיע לאיזה סידור שיתאים לשנינו." ההערה נאמרה באגביות – כאילו התייחס לאחד מהדברים המטרידים וההכרחיים של החיים – ולפני שהלנה הספיקה לענות הוא המשיך. "אני אדאג שמישהו יעריך את המקום, ייתן לנו מושג כללי על ערכו לפני שנמכור בשנה הבאה." הוא הניד בראשו קצרות. "העובדה שאיזובל ביקשה תקופת המתנה תעכב אותנו. זה היה נוח יותר לו היינו מסדירים את הדברים במהירות מקסימלית."

הלנה הסתכלה עליו ועדיין הרגישה המומה, עדיין התקשתה לעכל את הדברים. האם היא באמת נמצאת כאן שוב, עם אוסקר – על ספו של מיזם עסקי רציני? אוסקר שהיה אהבת חייה האמתית כשעמדה על ספה של הנשיות, בראשיתה של הנשיות. אוסקר שהראה לה מה המשמעות של תשוקה ושל להיות נחשקת. הפגישות הרומנטיות שלהם, שרבות מהן התקיימו תחת הענפים של עץ הערבה שמאחורי הבוסתן – עץ הערבה המיוחד שלהם – היו חקוקות בזיכרונה, כפי שהייתה גם הצורה שבה הכול הסתיים בפתאומיות... שהוא סיים את זה בפתאומיות, כמעט ללא הסברים. אחרי אחד הביקורים שלו, אוסקר פשוט עזב – ולקח את לבה אתו. היא נשכה את שפתה בהרהור. האם מערכת היחסים שלהם עלתה בכלל בדעתו מאז? היא תהתה. האם אי פעם הרגיש משהו – צער או חרטה, או אפילו עצב על אובדנו של משהו שהיה פעם יקר? אולי לא, היא חשבה במעשיות. היא הייתה בוודאי רק אחת מרשימה ארוכה של נשים שחוו את המיומנות שלו בתחום הרומנטי.

היא בלעה במאמץ, והכריחה את עצמה להפסיק לחשוב את המחשבות הללו. לא היה טעם בהעלאת העבר, אפילו לא בינה לבינה, והיו לה מספיק דברים על הראש – אפילו מחוץ לתגליות של היום – שאותם הצטרכה לפתור.

היא הסתכלה על אוסקר וקלטה שהוא לא הביע אפילו מילה אחת של הערכה על כך שקרובת משפחתו זכרה אותו בנדיבות כזו, אבל למה שיגיד? הוא היה חבר מלידה בשושלת ת'יאוטאקיס העשירה בצורה שלא תאמן, עם אינטרסים עסקיים רבים על פני העולם כולו. מולברי קורט, על כול רכושה ומיטלטליה, הייתה בוודאי רק כתם דיו בתיק ההשקעות האישי של אוסקר, וללא ספק הוא חשב שהיה יכול להסתדר בלי ההפרעה המטרידה הזו בחייו, במיוחד מאחר שהיא כללה מישהי אחרת – אותה! היא זקרה את סנטרה.

"קודם כל, אני חושבת שאנחנו צריכים לדון בדבר אחד או שניים," היא אמרה בשקט. היא היססה. "אני יודעת שהחפצים האישיים היו חשובים מאוד לאיזובל, ואנחנו צריכים לחשוב על העניין היטב." מולברי קורט הייתה מלאה אוצרות – כמו למשל הפסלונים היקרים מפז – שאותם הביאה איזובל הביתה מכל הטיולים שעשתה בחייה.

"אוה, שמאים – מומחים בתחומים – יטפלו בכל הציורים והעתיקות. הם יוודאו שהכול יימכר בצורה מתאימה," אוסקר התחיל. "את זה לפחות נוכל להתחיל להסדיר מיד."

הלנה קימטה את מצחה. כמה טיפוסי לגבר. לא הייתה לו בעיה שהחפצים האהובים כל כך על איזובל ימסרו לזרים מוחלטים שיטפלו בהם, בלי כל מחשבה על המשמעות שהייתה להם בעיני הגברת הקשישה. הלנה לא תסכים לכך. היא בילתה יותר מדי שעות מאושרות במולברי קורט כשגדלה – הייתה כמעט הילדה שאיזובל מעולם לא ילדה.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," היא אמרה. "אני חושבת שהחלק הזה של המשוואה אמור להיות האחריות שלנו בלבד, בלי מעורבות של זרים."

אוסקר הרים גבות – יותר בהפתעה שהלנה ביטאה את דעתה מאשר לגבי מה שאמרה. הוא משך בכתפיו.

"נו, כן, אולי," הוא אמר באי רצון, מקבל בפעם הראשונה ששניהם חייבים להסכים על כל דבר לפני שאפשר יהיה לנקוט פעולה. "אבל אני חושש שזמני כאן מוגבל מאוד. אני אמור לחזור ליוון עד סוף החודש, אם כי אני חושב שאהיה במשרד בלונדון עד אז." הוא עצר. "מה לגבי המחויבויות שלך?" הוא שאל. "אני זוכר שאיזובל אמרה שאת גרה ועובדת בלונדון."

הלנה הנהנה. "כרגע אני עומדת בראש הצוות של סוכנות ההשמה הרקורט," היא אמרה, "אבל התחלתי לחפש משהו אחר." היא נשכה את שפתה. בינתיים היא לא מצאה דבר שהציע לה משכורת שהשתוותה למשכורתה הנוכחית, ולקוטג' המקסים ששכרה כחלק מהעסקה.

"את לא מרוצה שם?" אוסקר שאל קצרות.

הלנה היססה לפני שענתה. "זה רק... רק שאני חושבת שהגיע הזמן לשינוי," היא ענתה בזהירות.

היה שקט לרגע ואז, "אני אוכל לחזור בסוף השבוע הזה – אם גם את פנויה," אוסקר אמר. "יומיים אמורים להספיק על מנת לתת לנו תמונה ברורה באשר למה שצריך לעשות."

"רצה הגורל וגם אני פנויה, וזו תהיה התחלה," הלנה אמרה, "אבל זה חייב לקחת זמן, ואל לנו להזדרז מדי." היא עצרה. "אני מתכוונת לקחת את העניין מאוד ברצינות – ולעשות את המרב בשביל איזובל... לזכרה," היא הוסיפה.

היא התחילה ללכת אל המקום בו החנתה את מכוניתה, כשאוסקר בעקבותיה, והיא פתחה את תיקה. "בינתיים," היא אמרה, "אם תחשוב שאתה צריך ליצור אתי קשר, הנה כרטיס הביקור שלי."

הוא הציץ בו קצרות, ואז הוציא את כרטיס הביקור שלו מארנקו והגיש לה אותו, ובלי להסתכל בו אפילו, הלנה הכניסה אותו לתיקה.

"אני חייבת לחזור," היא אמרה, מציצה בשעונה. "הכבישים יהיו הרבה יותר עמוסים מכפי שהיו הבוקר."

הוא החזיק עבורה את הדלת הפתוחה, וכשנכנסה למכונית היא הסתכלה עליו דרך החלון הפתוח ותהתה אם עליה להתנצל על המצב שבו מצאו את עצמם – המצב שנחת עליו. אבל לפני שמילה אחת עלתה על שפתיה, הלנה עצרה בעצמה. לא היה לה על מה להתנצל... לאיזובל ת'יאוטאקיס הייתה זכות מלאה לחלק את רכושה בכל צורה שרצתה.

"אז – אני אחזור בלילה של שישי," היא אמרה, "וזה ייתן לנו את שבת וראשון כדי לשוחח כמו שצריך ולבדוק את הבית." היא התניעה. "אני אזמין לי חדר בסביבה," היא הוסיפה.

"גם אני אצטרך להתאכסן היכנשהו," הוא אמר באגביות, "אז אני אטפל בזה. אני אשאיר לך הודעה כדי ליידע אותך באשר לסידורים."

"אה... או-קיי. בסדר. תודה," הלנה אמרה ובנפנוף שלום קצר התחילה לנהוג באיטיות אל מחוץ למגרש החניה, והציצה במראה האחורית אל המקום בו עמד אוסקר והסתכל עליה. היא הייתה שמחה לו הייתה יכולה לקרוא את מחשבותיו! עד כה הוא היה קריר, כמעט חסר הבעה, בתגובה לחדשות שקיבלו, ופעם או פעמיים היא תפסה אותו מסתכל עליה עם הבעה לא קריאה על פניו. אבל טוב שלא הייתה מוזרות/מבוכה גלויה ביניהם, היא חשבה, אם כי לא היה ספק שהיה מעדיף להיות הבעלים היחיד של מולברי קורט.

כשהתחילה בנסיעה ללונדון, הלנה חשה הקלה גדולה להיות לבדה עם מחשבותיה. היא, הלנה קינגסטון, קיבלה בירושה הון וזה היה כמו לזכות בלוטו בכלל בלי לשחק. אבל האם היא מוכנה להון כזה? אביה האהוב, שהיה אלמן שנים רבות, מאחר שאיבד את אשתו כשהלנה הייתה בסך הכול בת עשר, השאיר לבתו היחידה ירושה צנועה מאוד. כסף שהיא חסכה ליום שבו אולי תזדקק לו למשהו מיוחד. ועד כה היא מעולם לא הצטרכה להשתמש בו, תודות לקריירה המצליחה שלה.

אבל חוץ מכל דבר אחר – אפילו חוץ מהירושה המדהימה שאותה קיבלה זה עתה – הייתה עוד בעיה שאתה היה עליה להתמודד: היא ואוסקר עומדים לבלות שוב זמן ביחד, תחת נסיבות מוזרות לגמרי. זה לא כמו לפני עשר שנים כששניהם היו צעירים וחסרי דאגות וכל כך מאוהבים, משהו שהיה כה חשוב אז, אבל שהיה מביך אפילו להזכיר עכשיו. האם הוא זכר משהו מזה? היא תהתה. האם הוא זכר את כל הזמן שבילו בטיולי הליכה, מדברים, מתנשקים ונהנים לבלות את זמנם יחד? איך יכלו להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה? הלנה העוותה את פניה. אם הוא זכר משהו מזה, הוא לבטח זוכר איך זרק אותה – אבל הרי הוא בוודאי נפרד מאוד נשים רבות כל כך, שהיא הייתה בוודאי הערת שוליים בחיי האהבה העמוסים שלו.

כשאוסקר נכנס למכוניתו, הרגשות שלו היו סוערים. בגלל שזו הייתה טלטלה עצומה לראות את הלנה היום.

מצחו הנאה התקמט וידיו המתוחות על ההגה החווירו מהאחיזה כשישב שם כמה רגעים, שקוע במחשבות.

מה הוא עשה לה? מה הוא עשה לעצמו, לשניהם? למה הוא הניח לגורל לשלוט בחייהם? בגלל שכשהסתכל בעיניה הגדולות והמעורפלות, הוא היה מודע לכך שלבו התנפץ למיליון רסיסים כואבים של חרטה. הלב שלקח לו זמן כה רב להחלים התנפץ שוב וחידש את תחושת האובדן שלו.

עם הזמן, אוסקר הצליח לשכנע את עצמו שהוא כנראה לעולם לא יראה את הלנה שוב. אבל הוא חשב עליה לעתים קרובות, תהה עם מי התחתנה, כמה ילדים יפים יש לה. ובעודו מנסה להתרכז במה שקרה סביבם היום, הוא הבחין אוטומטית שלא הייתה טבעת זהב על אצבעה, וכל האינסטינקטים הזכריים שלו דרבנו אותו למשוך אותה אליו, לחבק אותה, לטעום שוב את פיה.

אבל הוא יידע שזה לא היה מתקבל טוב. למה שבכלל תרצה אותו שוב לידה? עצב התכווץ בלסתו כשמחשבותיו המשיכו להתגלגל.

כמובן, זה לא היה בלתי צפוי שהוא יהיה מוטב בצוואה של דודה רבתא שלו בגלל שהוא היה עכשיו היחיד שנותר בחיים מדורו – מעולם לא היו לו אחים ושני דודניו נהרגו בתאונות דרכים. אבל אף על פי שתמיד ידע שאיזובל מחבבת מאוד את הלנה, הצוואה הפתיעה אותו, הוא הודה. לא שהיה לו אכפת מהצורך לחלוק ברכוש, זה היה בלתי רלוונטי. עושר גדול מעולם לא עניין אותו ברמה האישית. זו הייתה רק המשכיות ההצלחה של החברה המשפחתית שהייתה חשובה – מאז שהכיר בכך שזה היה גורלו.

גורל. שפתיו של אוסקר התעקלו קמעה. הייתה עדיין ציפייה אחת חיונית יותר, ואישית יותר, ממנו שהוא לא הגשים. למצוא לעצמו רעיה מתאימה. והמשאלה של אביו – גיאורגיוס – הייתה שיבחר בה מתוך משפחת פאפדופולוס העשירה, שהיו לה קשרים כלכליים חשובים עם שבט ת'יאוטאקיס.

"הגיע הזמן שתתחתן ותקים משפחה, אוסקר," גיאורגיוס אמר לעתים קרובות. "רעיה יוונית טובה תהיה תמיכה נפלאה, השקעה נפלאה! היא תביא לך ילדים רבים! יש את שתי האחיות היפות הללו שרק מחכות שתחליט! כל אחת מהן תעשה אותך גבר מאושר! מה הבעיה שלך?"

ה'בעיה' הייתה שאוסקר לא אהב את אלגרה או את קלידורה פאפדופולוס, על אף היותן מושכות. ובינתיים, אף אישה אחרת לא גרמה לו לרצות להתחייב לאהבה ונאמנות לכל החיים. כי כשימצא אישה כזו – אם היא קיימת – ככה זה יהיה. לנצח. ואוסקר ידע שהוא לעולם לא יתייחס לבת זוג כאל השקעה – כפי שעשה אביו. רווח והפסד לא היו חלק מהמשוואה. אהבה ללא תנאי הייתה הדבר היחיד החשוב.

עכשיו, אוסקר זקף את כתפיו והתניע את המכונית והתכונן לנסוע. בעתיד הקרוב היו לו בעיות מידיות יותר לפתור – החיסול של מולברי קורט ותכולתו. וזה בלתי נמנע שהוא והלנה יבלו הרבה מזמנם יחד ושיהיה עליו להתייעץ בה לפני כל צעד וצעד.

אוסקר כבר החליט היכן יתאכסנו ועכשיו, הוא עזב את דורצ'סטר, ונהג במהירות לכיוון פונדק הפרסה, מלון מעולה במרחק של כמה קילומטרים מהעיר. הוא היה קטן, מרוהט היטב ודיסקרטי – מקום שבו יוכלו לדבר ולהסדיר את העניינים ללא הסחות דעת מיותרות. מלונות ענק מעולם לא משכו את אוסקר, והוא מעולם לא השתמש בהם אם הייתה לו ברירה. וכשהיה בלונדון תמיד השתמש בדירה הפרטית שלו היכן שהיה מוסך שבו החזיק את המכונית הזו – החביבה עליו מתוך המכוניות שבבעלותו.

עכשיו, כשמכונית הספורט האלגנטית והאפורה לקחה אותו במהירות אל יעדו, הוא נזכר ביעילות שבה הלנה ניווטה את מכוניתה אל מחוץ למגרש החניה הצפוף והרים גבה מהורהרת. המכונית שלה כנראה לא הייתה חדשה, אבל במצב סביר – וכנראה מספיקה לגמרי לשימוש בלונדון, הוא חשב.

אף על פי שבשנים האחרונות איזובל דיברה לעתים קרובות על הלן – ותמיד בחיוב – הוא לא באמת ידע משהו על הקריירה שלה. הוא צמצם את עיניו כשמחשבה עלתה בדעתו. אולי הוא יוכל לשלם לה, לתת לה הרבה יותר מהערך המשולב של הבית ונכסיו כך שתשאיר את העסק של מכירת הבית ותכולתו בידיו? לבטח זה יהיה הרבה יותר נוח, אם רק אחד מהם יהיה מעורב. האם לא תמצא שזה מטרד הרבה יותר קטן מהצורך לבלות כאן זמן? ואז הוא עשה פרצוף לעצמו, וביטל את המחשבה כמעט מיד. הלנה – שהייתה בבירור בטוחה מאוד בעצמה – הבהירה היטב שהיא מתכוונת להיות מעורבת מאוד במשימה. הוא גנח. דודה איזובל, הוא חשב, תמיד אהבתי אותך, אבל למה עשית לי את זה?